שייט תעלות בהולנד – טיול משפחתי

היינו שמונה. חמישה ילדים, אמא, סבא וסבתא, כולנו יצאנו לשיט משפחתי בהולנד. חיפשנו משהו עם הרבה אקשן, שיספק חמישה ילדים מלאי מרץ. שבוע חופשי לחלוטין מהסיוט הסיזיפי של חיפוש בית מלון אריזה ופירוק בכל לילה מחדש. חופש מנהיגה של שעות באוטו צפוף בכבישים פקוקים, וגם להיות משוחררים מלהטיל על הילדים איסורים, כנדרש במקומות ציבוריים. שיט בתעלות של הולנד נראה פתרון אידיאלי. 

בחרנו לשוט במסלול טבעתי, שיצא מלוסדרכט, כפר הנמצא במרחק של כ-30 קילומטר דרומית-מזרחת לנמל התעופה של אמסטרדם, המשיך צפונה עד אלקמר ובחזרה לנקודת המוצא. המפגש עם הסירה, ביתנו לשבוע הבא, הפתיע. הסירה הצנועה היתה למעשה וילה קטנה: שלושה חדרי שינה, סלון גדול עם גג נפתח, שני חדרי שירותים ומקלחות, מטבח ביתי מצויד היטב, גג שיזוף ומרפסות. הצטיידנו באוכל ובכמה זוגות אופניים ויצאנו צפונה, בתעלת וספרטרקווארט חאספ, המובילה מלוסדרכט לכיוון אמסטרדם. 

גשר מתרומם כדי לאפשר מעבר לסירה | צילום: סטיוארט סטנטון

כעבור כ-100 מטר, עוד לפני שהספקנו ללמוד איך משיטים את הסירה, נתקלנו בסכר הראשון. המעבר בסכרים דורש מיומנות ועבודת צוות. חילקנו תפקידים: אחד דוחף מימין, אחת דוחפת משמאל, אחד קושר, אחת מוודאת שגובה תחתית הגשר מאפשר מעבר, אחד מנווט ואחת משלמת אגרה. המציאות היתה שונה. מימין עמדה סירה, משמאל ניצב עמוד, אמא אווזה עמדה באמצע, והשער נפתח ברגע לא צפוי. התוכנית המקורית קרסה, וכאוס מוחלט השתרר. הסירה הסתובבה על צירה, נחבטה בעמוד והבריחה את האווזה. פנסיונרים מקומיים שעמדו בסמוך זיכו אותנו במבטי בוז. אל הגשר המתרומם, הנמצא בסמוך לסכר, הגענו בדיוק כשהתחילו להוריד אותו. שומר הגשרים זרק אלינו חכה ונעל בקצה שלה. הבנו שצריך להכניס לתוכה כסף. הכסף נפל למים, וגם ילד כמעט. מישהו חטף נעל עץ בראש. אחרי הגשר המתרומם השלישי, כבר היינו מנוסים. עכשיו אפשר היה להתרווח על הגג ולהשקיף בנחת על הנוף המשתנה. גשרים לבנים וכנסיות אדומות, טחנות רוח, בתים ציוריים וגינות מצועצעות, ברבורים ואנפות, סוסים וכבשים, סירות מגורים עם עציצים ובובות גמדים מפלסטיק. 



בינתיים הילדים תפסו עצמאות. הורידו את חגורות ההצלה, למדו להשיט ולנווט, והחליטו היכן לעצור בשביל לקטוף קנים ולהכין חכות לדיג. בערב עגנו. אפשר לעגון כמעט בכל מקום – תוקעים יתד באדמה וקושרים אליה את הסירה. ימי הקיץ הארוכים מאוד הותירו לנו שעות רבות לפעילויות ולבילוי: כדורגל, טיול רגלי או באופניים, קריאת ספר טוב או תכנון המסלול של מחר.

אמסטרדם מזווית אחרת

ביום השני הגענו לאמסטרדם. ביקרנו בעיר כבר כמה פעמים, אבל להיכנס אליה בסירה זו חוויה שונה. מעל לתעלות של אמסטרדם נטויים הרבה גשרים נמוכים הבנויים מלבנים אדומות, וכדי לעבור מתחתיהם בלי להיתקע ובלי להתנגש בסירות התיירים הגדולות, יש צורך בשיתוף פעולה מצד הילדים (שידאגו, למשל, שבזמן המעבר מתחת לגשר לא יהיו על גג הסירה אופניים). לאורך גדול התעלות עוגנים סירות, בתי מחסה לחתולים, מסעדות צפות ועוד. עם מזל של מתחילים ואחרי כמה סיבובים בתעלות, מצאנו מקום עגינה בתעלה יפה ושקטה במרכז העיר. 



לטיול בעיר עם סירה צמודה יש יתרון נוסף – תמיד אפשר לחזור "הביתה", לקחת מצלמה, לקפוץ למנוחה ולהאכיל את הגוזלים של הברבור בסירה השכנה. 

מים, טחנות רוח ובתי עץ. הולנד הכפרית במיטבה | צילום: הראל סטנטון

בצוהרי היום השלישי עזבנו את העיר והמשכנו בתעלת נורד הולנד צפונה, תוך חציית נמל אמסטרדם. כשירד הגשר המתרומם שלפנינו, עצרנו לארוחת צהריים. ירדנו מהסירה וגילינו פינות חמד, ובהן תעלות צדדיות ואגמים זעירים. בינתיים חזר שומר הגשר מביתו, החנה בנחת את אופניו ונפנף לנו שהוא מוכן להרים את הגשר. מרוב עיסוקים והתרחשויות פספסנו את הגשר המתרומם הבא, שירד עד למחרת. 

שוב קשרנו את הסירה, הורדנו את האופניים ויצאנו לבדוק את השטח. מעט אחרי הגשר התגלתה לעינינו העיירה היפהפייה מוניקנדם, שבה תעלות, גשרים, כנסיות ונמל נפלא, עם המון מפרשיות וסירות עץ מסורתיות עתיקות. עשרות הסירות העתיקות האלה עוגנות ממש בשפת הרחוב, ומשמשות עד היום לצורכי תיירות ודיג. נשארנו ללון. 

בבוקר יצאנו לטיול אופנים בנמל המתעורר לחיים. ב-9:00, השעה שבה הגשר מורם, המשכנו לאדם, עיירה ימיביניימית, שהתפרסמה בזכות גבינותיה. שומר חייכן במעיל סגול הרים עבורנו את הגשר הראשון. בגשר המתרומם הבא ראינו אותו שוב. הלה נפנף בידו, עצר את התנועה, שכללה בעיקר ילדים שחזרו מבית הספר, והרים את הגשר. 

המשכנו בתעלה צרה, העוברת בין גינות מטופחות, וראינו בשביל הסמוך את איש הגשרים רוכב על טוסטוס ומלווה אותנו. זו היתה תחושה מאוד אינטימית, שנציג העיירה מלווה אותנו ופותח, במיוחד בשבילנו, את כל חמשת גשרי העיירה. 

לאחר מילוי מים בסירה, התארגנו לטיול אופניים, הפעם ארוך יותר, לעיירת הדיג הסמוכה פולנדם. יצאנו – מי ברגל ומי באופניים – לטיול דרך העיירה לאורך תעלה, דרך השדות אל הסכר הגדול, שייבש את הזוידרזי (הים הפנימי) והפך אותו לאיזור חקלאי פורח. 

במסגרת הפרויקט הוקם דייק גדול (כ-90 מטר רוחבו), שסגר חלק מהמים ויצר מערכת אגמים פנימיים. מאוחר יותר יובשו בהדרגה חלק מהאגמים, ובסופו של התהליך הממושך נוספו להולנד יותר מ-1,000 קילומטרים רבועים של שטח מיובש. 

כמעט כל האנשים בפולנדם, הנראית כעיירת צעצוע, היו לבושים וצבועים בכתום, דגלים כתומים התנופפו וההתרגשות היתה גדולה. היום מתקיים משחק כדורגל גורלי בין הולנד לאיטליה. הילדים מצטרפים לחגיגה. קונים כובע כתום, מניפים ידיים וצועקים "קדימה אמסטר-דם"! כולם הופכים לחברים שלנו, איש הגשרים מבחין בנו, מנפנף ומבקש שכשנגמור לאכול נגיד לו, והוא ירים את הגשר. סיימנו לאכול ונפרדנו ממרים הגשרים, תוך איחולים שננצח במשחק.

המעבר מתחת לגשר המתרומם הבא אמור היה להתאפשר עד 19:00, אבל לכבוד המשחק, כל הולנד ותעלותיה הושבתו מ-18:00. עגנו בתעלה צדדית, בשולי פארק רחב ידיים וריק מאדם. כמו בכל פארק בהולנד, גם כאן יש פינת חי, גני הרפתקאות, תעלות, גשרים וטחנות מיניאטוריות. כשהחשיך, חזרנו "הביתה".



גבינות ואווירה

בבוקר הפלגנו צפונה, חצינו אגם קטן, ונפנפנו לילדי בית ספר שלמדו להשיט מפרשיות. הגענו לאלקמר, ועגנו סמוך לכיכר שבה נערך שוק הגבינות המפורסם של אלקמר. השוק מתקיים בימי שישי בבוקר (מאמצע אפריל עד אמצע ספטמבר). סבלים לבושים לבן ולראשינם כובעי קש רצים בכיכר ונושאים אלונקות אדומות, ובהן כיכרות צהובים של גבינה, הולנדיות בבגדים מסורתיים ותיירים. הסבלים העובדים כאן מאוגדים בגילדות, שלכל אחת מהן כובע משלה ואלונקת גבינות בצבע שונה. ברקע מנגנים פעמוני כנסייה ותיבות נגינה.

סמוך לכיכר, בבית שקילה ישן, שוכר מוזיאון הגבינה. במוזיאון אפשר ללמוד על ההיסטוריה של הכנת הגבינות ועל חיי הכפר באיזור . מאלקמר המשכנו בתעלת זאן אל זאנס, איזור המפורסם בטחנות הרוח שבו. בחרנו לעצור בנקודה הכי ציורית בתעלה, מתחת לטחנת רוח ירוקה ולה כנפיים אדומים ולבנים. הסתבר לנו שאנו עוגנים ממש בלב המוזיאון הפתוח זאנסה סחאנס המשחזר כפר הולנדי טיפוסי מהמאות ה-17 וה-18. כל המבנים הנמצאים במוזיאון שוחזרו או הועברו אליו ממקומות אחרים במחצית השניה של המאה ה-20. 

זאנסה סכאנס. שחזור של כפר הולנדי טיפוסי מהמאה ה-18 | צילום: אייסטוק

בערב ובבוקר שלמחרת ביקרנו בטחנה שגורסת סלעים לצבע ובמוזיאונים חביבים לגבינות, לנעליים, לחרדל ולחרסינה. כשישבנו בסירה, תיירים יפניים, שחשבו ככל הנראה שאנחנו חלק אינטגרלי מהכפר-המוזיאון המשוחזר, תקתקו במצלמותיהם וצילמו את מה שנראה בעיניהם כהצגה לתיירים (פרטים נוספים על המוזיאון הפתוח תוכלו למצוא באתר האינטרנט של הכפר). 

המשכנו דרומה, לכיוון אמסטרדם, ובדרך חלפנו על פני אסדה ענקית. כשהגענו לסכר וקשרנו את הסירה כנדרש, גילינו לחרדתנו שמפלצת אדירה מתקדמת מאחורינו. נדמה היה שאי אפשר לעצור אותה, והיא פשוט הולכת למחוץ אותנו. למזלנו נפתחו השערים. נשמנו לרווחה וברחנו. בקטע הזה הופכת התעלה לרחבה יותר והתנועה בה צפופה יחסית. אסדות, אוניות קטנות, רחפת העוברת ביעף ומבדוקים לרוב. אנחנו בנמל אמסטרדם. בערב המבוגרים יצאו לבלות באמסטרדם, והילדים נשארו לחגוג לבד בסירה. למחרת בילינו כולנו באמסטרדם. 



את הערב והלילה האחרון בילינו בשמורת לוסדרכטסה פלאסן, אגם משובץ באיים ועשיר בעופות מים. הילדים קפצו לשחייה, וכשחזרו הרמנו עוגן. לתדהמתנו גילינו, כי אין לנו אפילו שמץ של מושג איך יוצאים מהמקום הזה. כל האיים דומים, מסביב טבעת עצים אחידה, ואינספור תעלות קטנות מובילות לשום מקום. אין שום בניין או הר או אפילו שמש וכוכבים שאפשר להיעזר בהם, וגם אין את מי לשאול. 



לאחר שעה של שיט מתסכל מצאנו במקרה את היציאה. בבוקר התעוררנו בערפל כבד לשירת ציפורים, ולאחר שיט קצר בתעלת וספרטרקווארט חאספ, שבה התחלנו את המסלול, חזרנו לנקודת ההתחלה בלוסדרכט, מרחק של כעשר דקות שיט. היה נפלא.