תפריט עמוד

שייט על התמזה

שייט על התמזה

המוני ברבורים, שלווה כפרית מעוררת קנאה, מפגשים עם אנשים שהפכו את הסירה שלהם לבית – עמי בן בסט יצא אל התמזה, לשבעה ימי שייט עם נוף ציורי והרבה ירוק בנהר הכי אנגלי בעולם

רעיון המסע היה פשוט מעיקרו: להפליג בנהר התמזה ממעגן Chertsey, שנמצא לא רחוק מלונדון לכיוון העיר אוקספורד. הנתיב הזה איננו נתון לגחמות הגאות והשפל וקצב ההפלגה בו אמור להיות איטי וייעשה בשלווה ונחת, תוך כדי עצירות, אם ניתן, בסביבתם של כפרים ציוריים, ואולי גם פאבים מקומיים. לא ביקשנו לחקות או לעקוב אחר אותם מסעות ספרותיים מופלאים שנעשו כאן בעבר, אלא פשוט לשוט, שבוע ימים, בעקבות הנהר ובעקבות קבוצות הברבורים, האווזים והברווזים שצבעו את המים בכתמים צבעוניים.

מטפורה יפה ונוגה

מלכי התמזה הם ללא כל ספק הברבורים. מה כבר אפשר להגיד על העוף הצחור והאלגנטי הזה שכל כך אהוד עלינו, בני האדם? הסימפטיה הזאת מוצאת ביטוי במיתוסים ובאגדות, בסיפורים, בשירים, באמנות ובמוסיקה, ואפילו בספר החוקים. אמונה עממית, די רווחת באנגליה, טוענת כי כל הברבורים באנגליה שייכים להוד רוממותה המלכה. האמת אגב איננה רחוקה. למלכה יש אכן בעלות על כל אותם ברבורים מצויים (Mute swans) שאינם מסומנים, ואשר חיים במים הפתוחים במדינה. בפועל, המלכה מממשת בעלותה רק על קבוצות ברבורים המצויים בכמה אזורים בסמוך לארמון בווינדזור.

הברבורים הם ללא ספק מלכי התמזה | צילום: עמי בן בסט

הברבורים הם ללא ספק מלכי התמזה | צילום: עמי בן בסט

אני מביט בברבור בודד שמתקרב לספינה וחרד לרגע שייפגע. זה כמובן חשש שווא, העופות הללו הם הספנים הטובים בעולם. אני נזכר אז באחד הביטויים היותר יפים הקשורים בו: "שירת הברבור"; מטפורה יפה ונוגה שמשמעותה היצירה האחרונה של אמן, בדרך כלל מוזיקאי או משורר, לפני שעובר מהעולם. המקור לביטוי הוא כנראה אמונה שהחזיקו בה היוונים הקדמונים, לרבות פילוסופים כמו סוקרטס ואריסטו, לפיה קולות הברבור בימיו האחרונים עזים ונאים יותר.

החשש שהברבורים ייפגעו מהספינה לא הגיוני, הם הרי נווטים מעולים

החשש שהברבורים ייפגעו מהספינה לא הגיוני, הם הרי נווטים מעולים | צילום: שאטרסטוק

לאחר כמה ימים של שייט בנהר קל להבחין גם בכמה מהקפריזות של הברבורים. למשל, העניין הזה עם הרגל (ראו צילום). אחת הסברות היא שזהו מנגנון לוויסות טמפרטורת הגוף של הברבור. להבדיל מכל הגוף, הרגליים אינן מכוסות בנוצות וכלי הדם חשופים יותר לאוויר. שטח הפנים הגדול של כף הרגל מקל על מעבר החום מהגוף לאוויר, ובכך מצנן את הברבור. זה, אגב, יכול לעבוד גם בכיוון השני, כאשר הרגליים סופגת חום מהאוויר על מנת לחמם את הציפור.

הוצאת הרגל באופן כזה עוזרת, ככל הנראה, לווסת את חום גופו של הברבור

הוצאת הרגל באופן כזה עוזרת, ככל הנראה, לווסת את חום גופו של הברבור | צילום: עמי בן בסט

שומר הסכר

הספינה ששכרנו, Mystique שמה, הכילה שלושה חדרי שנה, שירותים וסלון קטן, שם יכולנו לשבת בשעות הפנאי, לאכול ולשתות וגם להתרווח. אלא שזה היה רק בתיאוריה. מהר מאוד הסתבר לנו שכאשר שטים אין זמן רב מידי להסתלבט על הסיפון. האשמים העיקריים בכך היו הסכרים, או מה שהאנגלים קוראים: Locks. המבנים הללו, שחלקם נבנו לפני כמה מאות שנים, מכוונים לאפשר לסירות לשוט במעלה או במורד התמזה, באמצעות מערכת סגורה שמאזנת את הפרשי הגבהים בנהר. בטבע, זה בא לידי ביטוי בצורה של מפלים, כאן, לאורך הנהר, אלה הלוקים.

תפקידם של הסכרים, ה-locks, הוא לאזן את הפרשי הגובה בנהר ולאפשר מעבר של סירות

תפקידם של הסכרים (Locks) הוא לאזן את הפרשי הגובה בנהר | צילום: שאטרסטוק

באזור שבו הפלגנו מצויים למעלה מ-20 סכרים כאלה. כאשר אתה מתקרב אל ה-Lock מתחילה מערכת שלמה של תנועות ופעולות, כולן לקוחות מעולם הספנות הקלסי. השער נפתח, והסקיפר שלנו צריך להכניס את הספינה בזריזות פנימה ולהיצמד לאחד מקירות המזח. שני אנשים אמורים להימצא אז על הסיפון, אחד מקדימה, השני מאחור, וכל תפקידם הינו להטיל חבל, כמו הטלת לאסו שזרקו פעם בסרטי המערב הפרוע. הרעיון הוא לכרוך את החבל סביב וו שבמזח, כך שניתן יהיה לעגן את הספינה. אחר כך, השער נאטם מאחור – המים מוצאים או מוזרמים פנימה עד שגובה המים בסכר מתאזן עם גובהם של פני הנהר. השער בחזית נפתח, וממשיכים הלאה.

חלק בלתי נפרד מהטקס הזה הוא כמובן השומר, ה-Lock keeper, שהוא מוסד מסורתי, מעוגן ומוקפד בשורה של כללים, וכל תפקידו להפעיל את מערכת הלוק בצורה יעילה. בכל סכר יש בדרך כלל גם בית קטן ומעוצב, ביתו של שומר הלוק. רוב השומרים בהם פגשנו היו אנשים מבוגרים בגיל הפנסיה, שמילאו את תפקידם בחביבות אבל גם ברצינות רבה. באחד המקומות אני מנצל את ההפוגה של מילוי הסכר כדי לנסות ולחרוט את שם הספינה בטחב הרטוב שמכסה את אחד הקירות. "מה אתה רושם על הקיר שלי?", שואל אותי השומר בחיוך רחב. ומיד מוסיף, "זה בסדר. קצת גרפיטי לא יזיק לי".

בכל סכר יש בדרך כלל גם בית קטן ומעוצב, ביתו של שומר הלוק

בכל סכר יש בדרך כלל גם בית קטן ומעוצב, ביתו של שומר הלוק | צילום: שאטרסטוק

החיים על המים

אחד הקשיים הגדולים בסיפור המסע הזה היה למצא מורינג (Mooring), כלומר מעגן, הן במשך היום, לא כל שכן בשעות הערב. דמו לעצמכם את נהר התמזה כעין כביש ראשי בעיר גדולה עם בעיות חנייה. בדיוק כמו בעיר, רוב המקומות תפוסים בסירות וספינות מכל הסוגים והגדלים. וכאשר אתה כבר רואה מרחוק מקום פנוי, אתה ממהר למקום רק כדי לראות שלט קטן שמסביר לך שמדובר במעגן פרטי. מתוך כך, החיפוש אחרי המורינג הוא הרפתקה קטנה בפני עצמה, וצריך הרבה מזל, וגם מידה לא מעטה של נחישות, על מנת לאתר בפיסת חוף פנויה.

לא רק בכבישים, גם בנהר לא פשוט למצוא חניה פנויה

לא רק בכבישים, גם בנהר לא פשוט למצוא חניה פנויה | צילום: עמי בן בסט

אבל כאשר כבר מצאתם איכשהו מרחב פנוי ונקשרתם לחוף, לפעמים באמצעות יתדות שצריך לנעוץ בקרקע, הכול טוב. השהות על המים נעימה. אפשר להתחיל לאכול משהו ולשתות מפחיות הבירה שאגרתם במקרר הקטן.

הסביבה בחוץ נעימה. הנהר, כמו גם ממקומות העגינה שבו, עמוס במגוון של סירות וספינות שונות ומשונות, חלקן גדוש בחפצים ואביזרים ואפילו פסלים (הרבה ינשופים). המעניינות שבהן הן ללא ספק ספינות הנהר הצרות, שחלק מהן, כך למדנו עם הזמן, מאוכלס בדמויות צבעוניות ותימהוניות, החל מזוגות של פנסיונרים חביבים ואנשים בודדים, וכלה בספנים של פעם, מזוקנים וחובשי מגבעות שנראים כמו אותם ביטניקים משנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת.

הנהר מלא בטיפוסים ססגוניים, שחלקם הפכו את הסירה לביתם הקבוע | צילומים: עמי בן בסט

הנהר מלא בטיפוסים ססגוניים, חלקם הפכו את הסירה לביתם הקבוע | צילומים: עמי בן בסט

הנהר מלא בטיפוסים ססגוניים, שחלקם הפכו את הסירה לביתם הקבוע | צילומים: עמי בן בסט

הנהר מלא בטיפוסים ססגוניים, שחלקם הפכו את הסירה לביתם הקבוע | צילומים: עמי בן בסט

אלה וגם אלה, כך נראה, החליטו להערים את ביתם ואת גורלם על הספינה, ועל פני המים. היה למשל אותו ברנש מגודל ובעל זקן עבות שהציץ בנו בדאגה מחלון ה"בית" שלו, בעוד הסקיפר המיומן שלנו מנסה לתמרן את הספינה בזהירות, במרווח העגינה הצר שהיה לידו. החניה עברה איכשהו בשלום. עליתי על היבשה והקשתי בזהירות על הספינה שלו, כדי להציע לו בקבוק בירה צונן. הוא סירב בכל תוקף: "אני מעולם לא שותה ולא מעשן", הכריז. מה שנראה לי משונה מעט, ובוודאי לא התאים לאותה פנטסיה מטופשת שעלתה במוחי – נשענת כנראה על סיפורי הילדות, ולפיה, דמיינתי כיצד הוא מחלץ את הפקק בשיניו ולוגם את הבירה בגמיעה אחת וממושכת.

מאוחר יותר, יצא לנו לדבר קצת עם מיי,  אישה אוסטרלית מבוגרת שהחליטה להפוך את הספינה לביתה, ולבלות את חייה בין הנהרות ובתעלות שבאיים האנגליים. היא נראתה חבולה מעט בפניה. "הא, נפלתי קצת, זה שום דבר", אמרה לנו, "הסירה קצת זזה".

זהירות, דררה!

שבעה ימים של שייט בנהר התמזה הם, קודם כל, מעמסה גדולה על החושים. נדמה שאתה נכנס למעין עולם קסום העמוס לעייפה בגוונים, קולות ורעשים. בשתי הגדות של הנהר שולט הגוון הירוק דרך קבע. האשמים בכך הם כרי דשא, הקנים, העצים ושדות התבואה שאינם נגמרים. המים עצמם נעים בין גווני האפור, הכחול, הירוק והאזמרגד, תלוי בשעת היום ובגחמות של מזג האוויר.

וישנם גם הקולות. ברובם, שריקות וציוצים, וגם מה שנשמע, לעיתים, כצעקות וגערות המגיעות  ממגוון עצום של בעלי כנף, ביניהם ברווזים, ברבורים, אווזים, שחפים ואנפות אפורות. כאשר אתה מצוי בתוך המרקם הססגוני הזה של הצמחייה ובעלי חיים בנהר וסביבתו, גם אם אתה תייר זר, קל מאד, ואפילו נעים, להיכנס לרגע לתוך ההוויה האנגלית שבמקום, זו שתוארה יפה כל כך בסיפורים כמו "הרוח בערבי הנחל" ו"שלושה בסירה אחת".

האמנם הדררה, מין פולש אגרסיבי, הגיעה גם לאזורי הכפר השלווים לאורך התמזה?

האמנם הדררה, מין פולש אגרסיבי, הגיעה גם לאזורי הכפר השלווים לאורך התמזה? | צילום: שאטרסטוק

בלילה הראשון עגנו באזור הכפר לילהאם (Laleham). שמעתי לפתע רעש מוכר, צרוד וצווחני, מהסוג שממלא את האוויר במחוזותינו, כאן בישראל. הבטתי בעץ הסמוך ומיד הבחנתי בה, דררת קרמר הירקרקה, הוא בשמה המוכר כל כך: דררה. מה לעזאזל היא עושה כאן?

על פי ויקיפדיה, התוכי הירקרק הזה נפוץ בדרום אסיה, מבורמה דרך הודו ואירן לערב, ובאזור הסאהל באפריקה. וכמובן, גם אצלנו בישראל, לכאן הגיעה הציפור הזאת לפני כמחצית המאה והוגדרה כפליטת תרבות וכמין פולש, וזאת, עקב אופייה האופורטוניסטי והאגרסיביות שלה. במאבק על נקודות קינון, הדררה דוחקת מינים מקומיים ומשתלטת על אזורי מחיה רבים.

האם הדררה מצויה כבר בקאונטרי האנגלי? אין לי מושג. אני מביט בה. האם הגומחה בעץ היא קן של גוזליה? אם כן, סביר להניח שלא ירחק היום שבו ישמעו אנשי הכפרים דררר… מהסוג המוכר.

אלוהים ושק החיטה

החזרנו את הספינה Mystique, לא בלי כאב לב. לעבור ממים ליבשה זה לא דבר של מה בכך, במיוחד לאחר שכמעט התרגלת לחיים בספינה הקטנה: לרעש המנוע, לתקתוקה של משאבת המים, לפתחים הצרים ולהליכה הזעירה על פני החרטום החמקמק של הספינה.

אז החלפנו דירה ויצאנו לשוטט כמה ימים באחו האנגלי באזור קוטסוולדס (Cotswolds). אתם בהחלט יכולים לקנא בנו. אני לא מכיר הרבה מקומות בעולם שיכולים להתחרות עם הירוק של האחו, ה- Meadows, האנגלי.

כפר בקוטסוולדס. קשה להתחרות ביופיו של האזור

כפר בקוטסוולדס. קשה להתחרות ביופיו של האזור | צילום: שאטרסטוק

דיוויזס (Devizes) היא עיירה כפרית במחוז ווילטשייר (Wiltshire), שקמה במאה ה-11 סביב מצודה בשם זה. במהלך ימי הביניים היא הפכה לעיירת שוק קלאסית הנשענת על הכפרים שמסביבה. דיוויזס נודעה בתחילה דווקא בתחום הבדים והטקסטיל, אבל הפכה עם הזמן לשוק גדול של דגנים, בעיקר תירס, שעורה וחיטה. אלא שהסיפור האמיתי של העיר הקטנה הזאת, לפחות עבור חובב עלילות משונות כמוני, היא אותה ההתרחשות המוזרה שהייתה כאן במחצית המאה ה-18 מסביב לאשה כפרייה שנקראה רות פירס (Ruth Pierce). יש בסיפור הזה, ראו הוזהרתם, לא רק קורטוב של מסתורין, אלא גם מידה גדושה של אמונה דתית, ולא מעט צדקנות.

התאריך: יום חמישי, 25 בינואר 1753. רות פירס מגיעה למרכז השוק שבעיר ונדברת עם עוד שלוש נשים אחרות לרכוש יחדיו שק חיטה. עלות השק הייתה בסביבות 19 שילינג, וכל אחת מהן הייתה אמורה לשלם 4 שילינג ו-21 פני. אחת הנשים שספרה את הכסף, גלתה שחסר סכום מסוים ופנתה בדרישה לרות פירס שתשלים את חלקה. פירס אמרה שהיא נתנה את הכסף, וגם טענה, בלהט רב, שאם היא משקרת, היא תיפול מתה, כאן ועכשיו! כאשר חזרה על כך בפעם השנייה, היא בקושי הספיקה לסיים את המילה האחרונה כאשר, לתדהמת הנוכחים במקום, צנחה מתה על הקרקע.

מרכז העיירה דיוויזס שנוסדה במאה ה-11

מרכז העיירה דיוויזס שנוסדה במאה ה-11 | צילום: Colin Burdett / Shutterstock.com

למחרת דיווח חוקר מקרי המוות בעיר כי לא נמצאו כל סימני אלימות על גופה ומותה נגרם כתוצאה מידו של האל. כמה שנים מאוחר יותר הניחו אנשי העיר במקום, במרכז השוק, לוח צבוע שפרט בקצרה את השתלשלות האירועים, מן הסתם על מנת להרתיע את הסוחרים והקונים בשוק, כך שישמרו על מסחר נקי. בשנת 1814 הוקם המגדל הנוכחי עם הסיפור הזה חרוט באבן, שהמשפט האחרון שבו אומר: "היא מיד נפלה לקרקע, מתה, כשהכסף מוסתר בכף ידה".

על פי מקורות שראיתי, לא נעשתה אז כל חקירה של ממש בנסיבות המקרה עצמו. בהחלט יתכן שהייתה זו אישה אחרת, ולאו דווקא פירס, שהעלימה את הכסף. אלא שפרנסי העיר פסקו את דינם, והוסיפו גם את עניין הכסף שנמצא בידה. אין ספק כי המקרה של רות פירס, שמתה כנראה מסוג של דום לב, התאים מאוד לצורך בניית "קייס" דתי מושלם, שהיו בו אישה רעה וחוטאת, ששילמה את המחיר, ומוסר השכל צדקני ומטריד.

תמונה סיפור

כמה צילומים מהירים, עם כיתוב קצרצר, מכמה מקומות והתרחשויות מאזור הקוטסוולדס ועוד. כל אחת מהן, שווה סיפור בפני עצמה.

כמו למשל יריד המשפחות המקסים שנערך בשדה ירוק בסמוך לכפר העתיק לקוק (Lacock). המשפחות המגיעות מהכפר ומהסביבה נפטרות בשמחה, אולי בעצב, מחפצים ואביזרים שגדשו את הבית שלהן לאורך השנים. המחירים מצחיקים במיוחד ואפשר להתווכח, ובאותה הזדמנות גם לשוחח על החיים עם בני המשפחה.

יריד מקסים שנערך בשדה ירוק בסמוך לכפר העתיק לקוק | צילום: עמי בן בסט

יריד מקסים שנערך בשדה ירוק בסמוך לכפר העתיק לקוק | צילום: עמי בן בסט

בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה מברשות כמו בחנות הזאת, שנמצאת בעיירה ימי-ביניימית קטנה וציורית בשם בורפורד (Burford), כדי להגיע אליה אתם פשוט צריכים לשוטט ברחוב הראשי.

אינספור סוגי מברשות בחנות ברחוב הראשי של בורפורד

אינספור סוגי מברשות בחנות ברחוב הראשי של בורפורד | צילום: עמי בן בסט

וגם לא כל כך הרבה כובעים. הכירו בבקשה את חנות הכובעים הנשיים של לואיס קלייר. החנות נמצאת בעיר Wallingford (ברחוב סט. מרי 36), שהיא עיר שוק עתיקה ומקסימה, דרומית לאוקספורד. יש בה כמה פאבים ומסעדות טובות, וגם את הכובעים של לואיס קלייר.

כובעים בחנות של לואיס קלייר

כובעים בחנות של לואיס קלייר בעיר ווילנגפורד | צילומים: עמי בן בסט

כובעים בחנות של לואיס קלייר בעיר ווילנגפורד | צילומים: עמי בן בסט

מיסטיקה, רוחניות, פולחנים דרואידים ודתות עתיקות. מה לא נאמר עדיין על מעגלי האבן האניגמטיים של אוובורי (Avebury) במחוז ווילטשייר? הם בהחלט שווים כתבה ארוכה הרבה יותר. מה שמעניין מבחינתי היא העובדה הפרוזאית, שלמרות שהם נמצאים כאן בין 5,000-4,000 שנה, עדיין לא ברור בדיוק כיצד, ובעיקר, מדוע הם נבנו, וזו כבר סיבה טובה לבוא לביקור.

מעגלי האבן האניגמטיים של אוובורי | צילום: עמי בן בסט

מעגלי האבן האניגמטיים של אוובורי | צילום: עמי בן בסט

ולסיום, תא טלפון קלאסי שצילמתי אי שם באזור Old Windsor. הוא ריק לחלוטין, אבל הכתובת שנחרטה בו מדברת בעד עצמה: "בעבור אותם הרגעים השקטים". מישהו לקח את אחד ממוקדי התקשורת המובהקים של העולם של פעם, והסב אותו למקום מקלט מהרעש הדיגיטלי של הסביבה, שנדמה, כי הוא רק הולך ומתגבר.

רגע אנלוגי בעולם דיגיטלי: "בעבור אותם רגעים שקטים", כיתוב על תא טלפון באולד וינדזור

רגע אנלוגי בעולם דיגיטלי: "בעבור אותם רגעים שקטים", כיתוב על תא טלפון באולד וינדזור | צילום: עמי בן בסט

____

הבלוג של עמי בן בסט: עולם ללא קופסאות, נמצא כאן

האם היית ביעד הזה?

  • 3

    כן הייתי

  • 3

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות