תפריט עמוד

שייט בקריביים – משפחתי וים התכלת

שייט בקריביים – משפחתי וים התכלת

משפחה ישראלית אחת הרחיקה עד הים הקריבי, לשייט קסום ביאכטה פרטית בין איים קטנים וירוקים. אל מול המים הצלולים כבדולח והשלווה הנהדרת כל הלחצים והמתחים נעלמו כלא היו - עד הרגע שבו גילו למה הם באמת מתגעגעים

הסתכלתי מבעד לחלון אל האפרוריות של השמים חסרי החמה. השמועות נכונות. לונדון בקיץ יכולה להיות גשומה וקרה. מאז שהגענו מישראל לאנגליה, אני מתחיל להבין את הסגידה המקומית לשמש. "בוא ניסע למקום עם הרבה שמש", אמרה אשתי, לילה.

"בארץ יש הרבה שמש", עניתי.

"כן, אבל בשבילנו הארץ היא לא חופש. אני רוצה מקום בלי ישראלים", היא אמרה.
"אין מקום כזה. אולי רק באמצע הים", עניתי לה, ומיד הבנתי שעליתי על הפתרון לבעיה הסבוכה שהטרידה אותי זה זמן רב – איפה בעולם יש מקום נטול ישראלים. כשהעליתי את רעיון היאכטה בפני המשפחה הגיעו התגובות הצפויות. "מה, לא יהיה שם מקדונלד'ס?", שאל מור בן ה־12.
"איך נתרחץ?", שאלה לילה בדאגה.
"איפה אשחק כדורגל?", המשיך מור.
"לא יהיה אפילו לאן לשלוח את הילדים לעונש", ציינה לילה, "מה, נשלח אותם לסיפון?".
רק שלי בת הארבע המשיכה לשחק.

"אל תדאגו", ניסיתי את מזלי, "במקום כזה חלומי, מתגמדות כל הבעיות לנוכח הנופים והשלווה של המקום". החלטנו לשכור יאכטה פרטית באורך 14 מטר, שבה נפליג באיים הקריביים במשך שבוע. לא היה לי ספק שנצליח לשרוד את אסונות הטבע שינחתו עלינו. השאלה הגדולה היתה אם נצליח לשרוד את המשפחה.


הילזבורו, עיר הבירה של האי קאריאקו, משקיפה על איים קטנים וירוקים


בקצה המזרחי של הים הקריבי, כ־200 קילומטר מצפון לוונצואלה, משתרעת שרשרת האיים הגְרֶנַדיניים. כמה איים יש בשרשרת? תלוי מי סופר: המגזימים סופרים את הצוקים הקטנים ואת גבעות החול המתנוססות מעל לפני המים, ומגיעים ל־600 איים. המקמצים מונים רק 60. על מספר האיים המאוכלסים אין ויכוח – הוא עומד על 11 – וחיים בהם בסך הכל כ־120 אלף איש ואשה. מתוכם מתגוררים 111 אלף בני אדם באי סנט וינסנט, הגדול באיי מדינת סנט וינסנט והגְרֶנַדינים
(St. Vincent and the Grenadines).

 
כל האיים המיושבים בשרשרת – פרט לקאריאקו (Carriacou) ולפטי מרטיניק (Petit Martinique) – הם חלק מהמדינה. גם כאן, כמו בכל האיים הקריביים, האקלים הוא טרופי. הטמפרטורה נעה בין 27 ל־32 מעלות צלזיוס כל ימות השנה. החודשים הגשומים הם יולי־אוגוסט, וזו גם עונת ההוריקנים. מיד לאחר שנחתנו בגרנדה (Grenada) המשכנו במעבורת לאי המיושב הדרומי ביותר של הגרנדינים, קאריאקו, ששייך למדינת גרנדה, השכנה מדרום.

קבענו להיפגש עם רב החובל שלנו, בוב, במפרץ טיירל
(Tyrel Bay) – המרינה שבצד המזרחי של האי. בינתיים, נשאר לנו יום שלם לסיבוב היכרות עם המקום ולקניית המצרכים הבסיסיים להפלגה. קאריאקו הוא אי הררי ומתגוררים בו כ־6,000 תושבים, רובם מתפרנסים מחקלאות. שני כבישים יש באי, המשתרע על פני 34 קילומטר רבוע – אחד עוקף את האי, אחד חוצה אותו. אנחנו עולים על מיניבוס שנוסע על הכביש העוקף, נסיעה שאמורה להימשך עשר דקות. אבל בקאריאקו המיניבוסים הם גם דוורים, בלדרים, ובמקרה הצורך אפילו אמבולנסים. וכך אנו עוצרים בדרך בתחנת הדלק היחידה באי, בסופרמרקט ובבית המרקחת המקומי, כדי לקחת תרופות לאחד מתושבי המקום.

בעיירה ווינדוורד (Windward) שבצפון מזרח האי, לילה ושלי הולכות לחפש צדפות על החוף, בעוד מור ואני מטיילים בין הסירות הנטושות. אנחנו מבחינים בגבר מבוגר שעובד בשיוף תורן עץ שאורכו שישה מטרים. הוא מספר שהוא עובד על התורן כבר שבוע. הכל ידני, בלי שיוף חשמלי. הוא מעריך שהעבודה תיקח לו לפחות עוד שבוע, אולי שבועיים. "אני לא ממהר", הוא אומר לנו, "אני לא הולך לשום מקום". לילה ושלי חוזרות עם קומץ של צדפות ענק, שליקטו מערמה גדולה של מאות צדפות. המקומיים צוללים בים, שולים את הלמבי (Lambi), דג שחי בצדפה, ואחר כך זורקים את הצדפות הריקות על החוף.

עשר דקות של פחד

פגשנו את בוב, רב החובל, במפרץ טיירל. הוא נראה כמו שרב חובל אמור להיראות: רזה, שחום, שיער חום עם קצוות שרופים בבלונד, תוצאה אכזרית של חשיפת יתר לקרני השמש. הוא נולד באנגליה וחי על הים מגיל 14. לפני שבע שנים החליטו הוא ואשתו לעזוב את אנגליה, ומאז הם משייטים בין האיים. שלוות איש הים ניכרת על פניו, שלמרות החספוס והקווים הקשים נראות רגועות. במשך הזמן נוכחתי לדעת שבוב שימש לנו עוגן מצוין: קשה לריב כשאתה בנוכחות אדם כה רגוע.

עלינו על סירת גומי ושטנו בין סירות המפרש שעגנו מסביב. תוך זמן קצר הגענו אל ה"לה נוסטרה", סירת המפרש של בוב, שעמדה להפוך לביתנו למשך השבוע הקרוב. יש בה שני חדרים, שני בתי שימוש וחדר נוסף שהוא גם סלון וגם פינת אוכל.


אנחנו מרימים עוגן ויוצאים לדרך לכיוון האי יוּניוֹן (Union). מור נכנס מהר

לעניינים ולוקח פיקוד על ההגה. לילה חשה ברע. אני מתחיל לחשוב שאולי עשינו טעות. יוניון, אי הכניסה למדינת סנט וינסנט והגרנדינים, שוכן מצפון לקאריאקו. מעל לסירות הרבות שעוגנות בסמוך לחוף מתנופפים עשרות דגלים. בוב נפרד מאיתנו כדי לסדר עבורנו את ענייני המכס, ביקורת דרכונים, אישורי ויזה ואישור שיוט. אחרי כשעה הוא חוזר, אנחנו שוב מרימים עוגן ויוצאים לדרך.
 
מור ובוב על סיפון היאכטה. ככה רב חובל אמור להיראות

הטובגו קיז (Tobago Cays), קבוצה של איים שאפשר להגיע אליהם רק בסירות קטנות, נחשבים ליהלום שבכתר הגרנדינים. הם מוגנים על ידי שונית בצורת פרסה ומציעים ים תכלת צלול. שטחו של האי הגדול ביותר מגיע לחצי קילומטר רבוע, ולמרות היאכטות הרבות העוגנות סביב, הטובגו קיז הם מפלט שליו של דקלים, חול וים. בין האיים אפשר לראות שוניות יפהפיות עם כמויות גדולות של דגים בשלל צבעים. אחדים מהאיים מוקפים בחופים לבנים של חול רך ודקיק, באחרים החולות בטקסטורות ובצבעים שונים. יש איים שהקרקע שלהם סלעית, מחוספסת ויבשה, ויש שהרים ירוקים ופוריים מעטרים אותם.

השונית בקיז נפגעה קשות מעוגנים ומרשלנות של צוללנים. בוב מספר לנו שהקיז היו שייכים למשפחה שחיה כיום בניו יורק, אשר ביקשה לפתח את האיזור לאתר תיירות. בתגובה הוציאה ממשלת סנט וינסנט והגרנדינים חוק שאוסר על פיתוח הקיז. המשפחה נכנעה ללחץ ומכרה את השטח כולו לשלטונות המקום תמורת מיליון דולר – עסקה ששווה בערך לקניית רולס רויס בשקל. מאז הקיז הם שמורת טבע, והתוצאה היא שיפור משמעותי בשמירה על האוצר הטבעי הזה.


אנחנו יורדים לסירות הגומי עם הסנפירים והשנורקלים. קרקעית הים היא בעומק שישה מטרים לפחות, ועדיין אפשר לראות אותה. אנחנו מגיעים לאחד המצופים הפזורים מסביב לשונית ואני קושר את החבל למצוף. מור ובוב קופצים ראשונים ושוחים במהירות אל השונית. שלי לובשת חגורת הצלה וקופצת למים יחד עם לילה. אני נשאר על סירת הגומי לבדי ומתחיל לצלם. אני מסתכל מסביב על הים והנוף, ויודע שצילום לא יכול לעשות צדק עם המקום הזה, אבל ממשיך. לפתע אני שומע את לילה צועקת ורואה שהיא מנופפת אלי בידה. אני לא מבין מה קורה. הצעקות מתגברות. אני רואה אותה. למה היא מתרחקת במקום להתקרב? ואז אני מבין. סירת הגומי שלי כבר לא קשורה למצוף, ואט אט היא נסחפת עם הזרם לים הפתוח. עוברות לי בראש מחשבות מחרידות. אני מנסה ללא הצלחה להפעיל את מנוע הסירה.

בוב שוחה לכיוון לילה ושלי, מוודא שהן בסדר וממשיך לכיווני. אני מנסה לחשוב בהיגיון, אבל הפאניקה חזקה יותר. אחרי עשר דקות של פחד, בוב מצליח להגיע אלי ולעלות על הסירה, הוא מפעיל את המנוע ואנחנו חוזרים למצוף. הפעם בוב קושר את הסירה.


מחירה של שינה על הסיפון

מחשיך כבר בשש, ובחושך אין הרבה מה לעשות חוץ מלהביט בכוכבים. אני מחליט לישון על הסיפון. באמצע הלילה אני מרגיש מישהו על ידי. "אני לא מצליח להירדם, שקט מדי", אומר מור. המחיר של לגדול בעיר גדולה.

אני מתנדב לצעוק ולעשות קולות של צופרים ומכוניות אם זה יצליח להרדים אותו, אבל בשעה כזו מור לא מעריך את חוש ההומור שלי. הוא לוקח את הווקמן וחוזר למיטה. הנדנוד הקל של הסירה במים מרגיע, ובתוך זמן קצר אני שוב שוקע בחלומות. המחיר של שינה על הסיפון הוא השכמה מוקדמת.

השמש מאירה עלי ואני יורד למטה לשטוף פנים בכיור הקטן, בזמן שהסירה הולכת ומתקרבת לעבר מאירו (Mayreau), האי המאוכלס הקטן ביותר בגרנדינים. 262 תושבים חיים בכפר אחד על גבעה באמצע האי. שטח האי הוא 2.25 קילומטרים רבועים ויש בו מכונית אחת, בית מלון ושתי מסעדות. אנחנו נוסעים על הכביש שעולה לכפר. מהתצפית אפשר לראות את טובגו קיז שטופי השמש. משם אנו ממשיכים למפרץ סיילין (Saline Bay), בצד השני של האי, שבו נמצאים בית המלון והמרינה.

ארוחת בוקר על הסיפון

השעה כבר בין ערביים, והמפרץ הטבעי בצורת סהרון נשטף בשלל צבעים. שלי הולכת למזח לשחק עם ילדים מקומיים, שהוריהם שכבו על החול תחת עץ דקל ונמנמו להנאתם. קשה לא להישאב לשקט ולשלווה, שנקטעים רק על ידי צחוקם של הילדים. לילה מתיישבת על החול, ואני הולך לבר לראות אם יש להם פינה קולדה. מה פסטורלי יותר מלשתות פינה קולדה בחול על שפת הים הקריבי?

למחרת מצליח מור לשכנע את בוב לדוג דגים. בוב מוריד חוט ניילון עם פיתיון למים. הסירה מפליגה וגוררת אחריה את החוט. בוב מסביר שאם נצליח לדוג דג גדול מספיק, נוכל להביא אותו למסעדה, ותמורת חצי דג הם יבשלו אותו חינם.

אחרי שעה בוב צועק לי לתפוס את ההגה. תפסנו משהו. הוא ומור מתחילים למשוך את החוט. הדג מתנגד בחוזקה והם מתאמצים להעלות אותו אל הסיפון. עוברות עשר דקות והדג עדיין משתולל במים. אני מסתכל קדימה, הים קצת סוער. לפתע אני שומע את מור צורח בהתלהבות. אני מסתובב ורואה דג באורך מטר. בוב מספיק להגיד שזה ברקודה, ואז הדג, במאמץ אחרון, מצליח לקפוץ מהסיפון חזרה לים ובפיו הפיתיון. הלכה ארוחת הערב.


פטי סנט וינסנט (Petit St. Vincent) – או פי.אס.וי בפי המקומיים – הוא האי הפרטי של הייז ריצ'רדסון, שקנה את המקום בשלהי שנות החמישים של המאה ה־20 והחליט להקים בו בית מלון אקסקלוסיבי. בבית המלון 22 קוטג'ים מבודדים, שאותם משרתים 88 עובדים, והוא מיועד לאנשי עסקים שרוצים לברוח מהלחץ. אין טלוויזיות, אין מכשירי רדיו, אין טלפונים. אם אורח מעוניין בשירות חדרים, עליו להרים דגל על גג הקוטג'. המחיר: 800 דולר ללילה לאדם.

לפי החוק הבריטי, שעדיין תקף בגרנדינים, אין לאסור על אדם לשהות בחוף, גם אם מדובר בחוף פרטי. ולכן כאשר ירדנו מסירת הגומי לפי.אס.וי קיבלו אותנו שלטים בברכת "ברוכים הבאים", אך מיד הוסיפו שמותר לנו לשהות רק בחוף. יתר האי הוא מחוץ לתחום.


חומוס וסחוג על הים הקריבי
פטי מרטיניק (Petit Martinique) נחשב לאי עשיר. צורתו עיגול מושלם
כמעט, ובאמצעו מתרומם כמו קונוס הר געש לא פעיל. באופן רשמי, 900 התושבים באי מתפרנסים מדיג ומבניית סירות. למעשה, רבים מתושביו חיים מהברחות. לפני חמש שנים הקימה משטרת גרנדה תחנת משטרה באי, אבל בתוך שבוע היא נשרפה. מאז יש גישה של חיה ותן לחיות כלפי פטי מרטיניק.

שלי על המזח עם ילדה מקומית. קל להישאב לשקט והשלווה


התחנה האחרונה במסע שלנו היא סנדי איילנד (Sandy Island, "אי חולי"), מול חופי קאריאקו. זו רצועת חוף שרוחבה 30 מטר. פרט לדקלים אחדים באמצעו של האי ולכמה שקנאים שבאים לתפוס דגים במים הרדודים, האי ריק לחלוטין. תמצית האי הבודד הקלאסי.

אני יושב על החוף ומביט בקאריאקו ובסירות הבודדות שמפליגות בים. לפתע אני מבחין שאחת היאכטות נושאת דגל ישראל. בלי היסוס אני קם ומתחיל לקפוץ על החוף בתנועות ידיים פראיות. מישהו עולה אל הסיפון. "יש לכם חומוס אולי?", אני צועק. "לא, אבל יש לנו קצת סחוג אם אתה צריך", עונה לי הבחור. לפתע אני תופס שהגענו לפה כדי להתרחק מהבית, אך כשהבית מגיע אלינו אני מקבל אותו בזרועות פתוחות. דווקא שמחתי לראות את דגל ישראל ולשמוע עברית על פני ים הטורקיז הקריבי.
 
לפני שיוצאים לדרך – מידע מעשי
אשרה וטיסות: בעלי דרכון ישראלי מקבלים אשרת כניסה לגרנדה ולסנט וינסנט והגרנדינים בשדה התעופה המקומי. יש טיסות ישירות לגרנדה ולסנט וינסנט והגרנדינים מלונדון, מינכן, ניו יורק, טורונטו ומיאמי. 

שכירת יאכטה:
מי שיודע להפליג בעצמו יכול לשכור יאכטה ללא צוות, אם אתם חסרי ניסיון, עדיף לשכור יאכטה ביחד עם רב חובל שישיט אותה. באזור האיים הקריביים פועלות חברות רבות להשכרת יאכטות וצריך רק לבחור ביניהן, להחליט על גודל הסירה, משך ההפלגה וכדומה. אפשר למצוא שמות של חברות המשכירות יאכטות דרך מנוע חיפוש, דוגמת גוגל, באינטרנט. 

כיווני הפלגה:
את ההפלגה אפשר להתחיל מגרנדה (מדרום לצפון) או מהאי סנט וינסנט (מצפון לדרום). 

עונת שיא: בחודשי החורף (דצמבר־ינואר) קשה לפעמים להשיג חדרים במלונות ולשכור יאכטות. המחירים בעונה זו עולים בעשרות אחוזים בכל עסקי התיירות המקומיים – מלונות, יאכטות ומסעדות.

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות