תפריט עמוד

שביל ישראל: דביר – יער מיתר – הר עמשא (מסלול 14)

שביל ישראל: דביר – יער מיתר – הר עמשא (מסלול 14)

שמעון לב צועד בשביל ישראל. ביומיים של הליכה בצפון הנגב ובשיפולי הר חברון הוא רואה נופים פתוחים וגם גדרות מתכת, ופוגש חבורות של הולכים שכבר מזמן השתחררו מהצבא

היום הראשון: מצומת דביר ליער מיתר
הכלום הזה של השדות החומים־ירוקים־צהובים ממשיך עוד כמה קילומטרים לאורך נחל שקמה עד לקיבוץ דבירה. אני מנסה לנסח לעצמי משפטים בזכות הנוף החדגוני של ימי ההליכה האחרונים. אפשר אולי לומר "מעט זה יותר" או "מועט המחזיק את המרובה", ותמיד אפשר למלמל את משפט המסעות האולטימטיבי "לא חשוב היעד, חשובה הדרך" ועוד כהנה וכהנה אמרות זן ואמנות ההליכה ברגל. אני, בכל אופן, מתעודד כשמולי מתרוממות סוף סוף גבעות אזור להב ושוליו הדרומיים של הר חברון.

  • נקודת התחלה: נחל שקמה בסמוך לצומת דבירה
  • נקודת סיום: הצומת הסמוך למחסום הצבאי שבין סנסנה למיתר
  • אורך המסלול: כ־22 קילומטר
  • משך הטיול: 6־8 שעות
  • דרגת קושי: קל־בינוני
  • לינה: בקתה מסודרת ביישוב סנסנה (057-8186619), או אפשר לחזור ללהב וללון אצל אבי נבון.
  • מים: יער להב, סנסנה
  • אתרים: חורבת זעק על מערות המסתור שלה, בית הכנסת בחורבת רימון, המרכז למורשת הבדואים על שם ג'ו אלון

יום קסום ונפלא
אני מטפס ביער דבירה וסוטה מהשביל לבדוק מהי חורבת מגדלית שמצוינת במפה. בתל הקטן יש כמה גלי אבנים עתיקות ונוף מרשים לעבר שיפולי דרום הר חברון, אבל הרוח המדברית החזקה מייבשת את השפתיים וקובעת שהעצירה לארוחת בוקר וכוס קפה תחכה למקום מוגן יותר. הירידה מהתל אל השביל מחזירה אותי לעוד מקטע מיותר ומעצבן של שני קילומטרים על כביש אספלט. עיון חטוף במפה ומבט בנוף מלמדים שגבעות האזור החשופות מלאות בדרכי עפר ובשבילי הליכה, וההליכה בכביש הופכת מתסכלת אפילו יותר. בפנייה לחורבת זעק יש שלט בכתב יד שמפנה לחווה ליד התל: "רוח מכל הלב — אנרגיה טובה". בתל יש מערכת מסתור נחמדה.

השביל עוזב את הכביש, וסוף סוף יש עלייה מאומצת קצרה של כעשר דקות לאוכף הסמוך לגבעת געת. גם שם הרוח חזקה מכדי לאפשר עצירה ממושכת. בירידה לכיוון יער להב אני פוגש חבורת אנשים מטיילת לה בניחותא במעלה השביל. "אנחנו בוגרי קורס טיס 68", הם מציגים את עצמם, "ומדי פעם אנחנו הולכים קטע של שביל ישראל, בלי סדר מסוים". השיחה עליזה וקולחת, ואני לא שם לב שביניהם עומד בשקט גם אריק שטיינברגר מכרמי יוסף. רק כשהוא פונה אלי, אני מזהה אותו ומתרגש. פרידה ואריק שטיינברגר שכלו את בנם איתי ביום האחרון של מלחמת לבנון השנייה, בזמן המרוץ המוזר לעבר הליטני שעלה בחייהם של לוחמים רבים. "זו הפעם הראשונה מאז האסון שאני יוצא מהבית לטיול. זהו יום קסום ונפלא", הוא אומר בחיוך רפה, "החבורה הזאת צירפה אותי על תקן אב שכול טרי, אבל בעצם לכל אחד פה יש מישהו שנהרג באחת המלחמות. מבחינתי זה לא שביל ישראל, אלא שביל בוכה ישראל".

איצ'ה בן 67, והוא המבוגר שבחבורה. עובד הוא הצעיר, רק בן 49. הם הולכים בסופי שבוע פעם בשבועיים ומקווים לסיים השנה את כל השביל

בשביל העולה ליער להב תקוע טיול מרובה ג'יפים. הרכב המוביל מתלבט אם להָימין או להשׂמיל, ואחריו עומדים עשרות רכבי שטח שראשי נהגים וילדים מציצים מחלונותיהם. אני נאלץ לרדת מהשביל ולטפס בין העצים. לאחר טיפוס קצר ביער אני מגיע לרחבת החניה של המרכז למורשת הבדואים. האוטובוסים הרבים שחונים בחזית מבהירים לי שהפעם כדאי לדלג על ביקור במוזיאון על שם ג'ו אלון ולהמשיך הלאה.

על פני חולפת חבורה של ארבעה הולכים שהמונח גיל העמידה עושה להם עוול, מפני שהם צועדים במרץ רב. איצ'ה סטרומוזה בן ה־67 ממושב רם און הוא המבוגר שבחבורה, ואיתו הולכים עובד זורע בן ה־65 מעפולה, מיקי פיקרסקי בן ה־63 מתל אביב – נכה צה"ל שהרופא התייאש מהטיפולים בו ואמר לו "עד כאן מה שאני יכול לעשות. אם אתה רוצה לעזור לעצמך תתחיל ללכת ברגל" – ועובד שמרון בן ה־49 מעפולה, הצעיר שבחבורה. "אני על תקן הבן שלהם", הוא אומר לי. כשהם מתיישבים להפסקת צהריים, כל אחד מוציא כריך מתרמילו ואוכל בשקט. "אתמול היה יום יחסית קשה, הלכנו מלכיש לצומת דביר בערך 37 קילומטר. היום אנחנו הולכים עד מיתר, רק 22 קילומטר", הם אומרים. הם הולכים בסופי שבוע פעם בשבועיים ומקווים לסיים השנה את כל השביל. החבורה המדהימה ממשיכה במרץ לכיוון קיבוץ להב, ואני מחליט לסטות מהשביל ולטפס לשרידי בית הכנסת המרשים שבחורבת רימון, הקורצים לי מן ההר הסמוך. מדריך נמרץ מוביל טיול משפחות למקום ומציב בפני הילדים אתגר: למצוא את החריטה הקלושה של מנורת שבעת הקנים באחת מאבני המרצפות. אחד ההורים אינו מתאפק ומסייע לילדו למצוא את המנורה. אחרי שהם עוזבים וממהרים לזחילה במערת מסתור כלשהי, חוזר השקט לאתר הנהדר. אני משעין את גבי על אחת מהאבנים המסותתות הגדולות בינות לשברי העמודים, מביט בנוף הנשקף מכל עבר ולוגם קפה חם בבית כנסת עתיק מימי בית שני. מה יכול להיות טוב מזה?

גדרות חשמליות מחלקות את הנוף
אני מוצא לי קיצור דרך בין החורבות וחותך חזרה לשביל ישראל, המתחבר לכביש המוביל למחסום. השביל עובר מטרים אחדים מגדר ההפרדה, והיא נראית כגבול משוכלל, עם גדרות חשמליות אימתניות מכל צד. הנוף משני צדי הגדר דומֶה, והיא מחלקת אותו בשרירותיות, מזכירה לי שאני לא בצפון הנגב אלא בשיפולי הר חברון. אני עולה על הכביש המוביל ליישוב הקטן סנסנה, שנקרא על שם יישוב יהודי קדום. הסַנסַן הוא כּפַּת התמר ומוזכר במגילת שיר השירים (ז', ט'): "אמרתי אעלה בתמר אֹחזה בּסַנְסִנָיו". היישוב הוקם ב־1999, וחמישים המשפחות שחיות בו עדיין מתגוררות בקרוואנים ומחכות לאישורים להתחיל את מבני הקבע.

חבורת המטיילים ליד יער להב. "לכל אחד פה יש מישהו שנהרג באחת המלחמות. מבחינתי זה לא שביל ישראל, אלא שביל בוכה ישראל"

שלושה קילומטרים מיותרים נוספים על כביש מובילים לצומת סמוך למחסום. בצומת אוספת אותי נעמה דותן, עורכת עיתונים וידידה ותיקה מימי הטיול הראשון להודו, אי שם בתחילת שנות השמונים. לסיום היום אני מתפנק במקלחת חמה, ארוחה טובה, בקבוק יין משובח והשלמת מידע על כמה שנים שבהן לא התראינו.

היום השני: מיער מיתר להר עמשא
בבוקר, לפני שאני מתחיל ללכת, אני יוצא בג'יפ עם דורון אבישי – וטרינר ג'ינג'י ואנרגטי מהיישוב מיתר – לסיבוב במערכת הכבישים המקומיים החדשה משני עבריה של גדר ההפרדה. האזור הזה פחות מוכר לי, ואני כהרגלי סקרן ורוצה להיות בכל מקום. במהלך הסיבוב אנחנו עוברים כמה וכמה פעמים במחסומי צה"ל. זהו האזור היחיד בשביל ישראל שיש בו נוכחות חזקה של הקונפליקט הפוליטי, גם בגלל הגדר הסמוכה כל כך וגם בגלל היישובים הישראליים החדשים שמשני צדיה (ואני תוהה אם לקרוא להם יישובים או התנחלויות). על כל פנים, הנוף מדהים בעונה זו של השנה, והאווירה ייחודית ומוזרה.

  • נקודת התחלה: כקילומטר מדרום למחסום שבין סנסנה למיתר
  • נקודת סיום: קיבוץ הר עמשא
  • אורך המסלול: כ־21 קילומטר
  • משך הטיול: 7־9 שעות
  • דרגת קושי: בינוני
  • לינה: בית היערנים ביער יתיר, חדר המטיילים בקיבוץ הר עמשא
  • מים: בית היערנים
  • אתרים: שביל החלמוניות, בית הכנסת העתיק בחורבת ענים, אתרי יער יתיר


ג'ינגס חאן ומשפחת הגמלים
הסיור הרכוב המרתק, שבו אנו עוברים בשעה את מה שאני עתיד ללכת ביומיים, גורם לי להתחיל מאוחר מאוד את יום ההליכה. הדרך מתחילה בסמוך לדרך נוף אזורית עבירה לכל כלי רכב, אך לפחות הנוף מפצה על עוגמת הנפש. הפעם גם התמזל מזלי, ואני הולך בעונה היפה ביותר. מדרונות ההרים עטויים ירוק ומשובצים במרבדי פריחה של כל מה שצומח באזור. הגבעות משתפלות מכל עבר, המדרונות מנומרים בכתמים לבנים נעים של כבשים במרעה, ודרום הר חברון משובץ בשדות ובטרסות חקלאיות. איזה יופי. אם ג'ינגס חאן ופרשיו היו דוהרים על סוסים במרחבי הגבעות הירוקות הללו, זה לא היה מפתיע. מונגוליה זה כאן.

גדר ההפרדה. זהו האזור היחיד בשביל ישראל שיש בו נוכחות חזקה של הקונפליקט הפוליטי

הר חירן בולט בירוק במרחק, והאיחור מחייב אותי ללכת את כל הדרך אליו במהירות וללא הפסקה. אני חוצה את נחל אשתמוע שזורם לו בקילוח דק לאחר גשמי הזעף של הימים האחרונים, ואז מטפס להר. מהפסגה – מגובה של 587 מטר מעל פני הים – נשקף נוף יפהפה, ואני מחליט שזה הזמן לעצירה ראשונה. על הרכס אני מחפש את השרידים של מה שמסומן במפה כמצודה. שרידים של מצודה אני לא מוצא, מלבד שורת אבנים ארוכה ומסיבית, אך גמל, נאקה ובכר שמדדה בקושי ניצבים מופתעים ומפתיעים על קו הרכס הירוק כמו בגלוית נוף מוצלחת.

את הפסטורליות מפירים נועם לייטר מירושלים, תומר אלעד מקיבוץ נחשון ומתן לוין מהוד השרון שצועדים מולי. הם התחילו את שביל ישראל מדרום והולכים כבר עשרים יום בנגב. "יער יתיר הוא היער הראשון הירוק שאנו רואים. עכשיו, בדרך צפונה, מתחיל טרק הפינוקים", הם מקווים. שלושתם השתחררו משירות בקבע כחובלים בחיל הים והחליטו לעשות יחד את המסע. אני מסביר להם שמכאן הם ילכו הרבה בדרכי עפר ורכב ובהרבה מאוד, הרבה מדי, יערות קק"ל, ובלבי אני שמח שהחלטתי על הכיוון ההפוך, מצפון לדרום.

היער האחרון
אני מגיע לחורבת יתיר המרשימה ומסתובב בין השרידים הארכיאולוגיים ושני קברי שיח' הרוסים. יתיר מוזכרת בספר יהושע: "ולבני אהרן הכהן נתנו את־עיר מקלט הרֹצֵחַ את־חברון ואת־מִגרָשֶׁהָ ואת־לבנה ואת־מִגרָשֶׁהָ; ואת־יַתִּר ואת־מִגרָשֶׁהָ ואת־אשתמע ואת־מִגרָשֶׁהָ" (יהושע כ"א, י"ג־י"ד). משפחה בדואית מהעיירה חורה אוכלת בסמוך ארוחת צהריים לצד שקים עמוסים בצמחים. הם מסיימים לאכול ויוצאים שוב לשדה לקטוף עוד עקוּבּ. "מבשלים את זה עם כל דבר", הם מסבירים על הצמח, "מרק, אורז, בשר כבש". לפי כמות השקים שהם מילאו, נראה שאכן מבשלים את זה עם כל דבר.

משפחה בדואית קוטפת עקוּבּ ליד חורבת יתיר. לפי כמות השקים שנערמו, באמת מבשלים את זה עם כל דבר

הנוף הפתוח של אזור הר חירן וחורבת יתיר מסתיים, ואני נכנס ליער יתיר ומטפס בשביל אל בית היערנים. למרות הביקורת שלי על ההליכה המרובה מדי ביערות האורן של קק"ל לאורך שביל ישראל, דווקא כאן הם עשו את אחד הפרויקטים החשובים הקשורים בשביל. בבית היערנים יש חדר מידע ואירוח, מקלחות חמות ומזרנים, ורבים ממטיילי שביל ישראל משתמשים בו. המקום הוא דגם לפתרון בעיית הלינה בשביל ישראל, ולוּ היו עוד מקומות כאלה לאורכו, זה היה מסייע  בוודאי להפיכתו לטרק פופולרי, כדוגמת מסלולי ההליכה באירופה, בניו זילנד ובארצות הברית.

היער הירוק הזה הוא האחרון בשביל, ואחריו יהיו רק שטחים חשופים, ואדיות ונופים מדבריים. למען האמת, קשה להגיד שאני מצטער על כך. עדרי כבשים רבים חוצים את השביל האזורי שעליו אני צועד במהירות, ורועים בדואים צועקים לי לשלום מבין העצים. טנדר חבוט עמוס בשקי עקוּבּ עומד בצד הדרך, ובסמוך גבר מזוקן ושתי נשים עסוקים בקטיפת הצמח. הם מסרבים לבקשתי לצלם אותם, אך צוחקים מכל הלב כשאני מראה להם במצלמה הדיגיטלית את התמונות של הבדואים שקטפו את אותו הצמח בחורבת יתיר.

לקראת ערב אני מגיע לשערי קיבוץ הר עמשא, היישוב המסוכסך, שאמנם הוא סיפור עגום בנוף ההתיישבות באזור, אך שוכן במיקום מדהים. בשער אני פוגש מטייל שביל ישראל שחייב לחזור הביתה לכמה ימים בגלל לחץ העבודה באטליז המשפחתי לפני פסח. הוא מחכה לטרמפ עם המורה לתופים של אחד מילדי הקיבוץ, ובינתיים מראה לי את חדר המטיילים הנחמד שהותקן בקיבוץ בעבור מטיילי השביל.

הגזמתי לגמרי בהליכה הרצופה והמהירה, וכל הגוף כואב לי. במאמץ אחרון אני עולה לתצפית נהדרת של שעת שקיעה מראש הר עמשא הסמוך, ולפני נפרשים בקעת ערד, שיפולי הר חברון, מדבר יהודה, יער יתיר וגבעות מסך. הכל מואר באור רך וצבוע בירוק שייעלם בעוד כמה שבועות.

להמשך השביל:

הר עמשא - ערד - נחל חמר
הר עמשא – ערד – נחל חמר
שמעון לב  | צילום: שמעון לב
שמעון לב צועד בשביל ישראל ומאושר מזה שסוף סוף צריך לחשוב איפה להניח ת'רגל. בדרך הוא מלבן סוגיות לאומיות, מתענג על הקניונים של מדבר יהודה וגם נזכר בצרות שעשה להורים

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 3

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

לטייל עם אופניים בנגב

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מנגב צפוני ומערבי

עדויות לישוב יהודי בנגב מסוף בית שני
עדויות לישוב יהודי בנגב מסוף בית שני

שרידים של מגדל תצפית, מתקני אפייה, מחילות מסתור ונר נדיר שעליו ציור של מנורה בעלת תשעה קנים התגלו בעת חפירות ארכאולוגיות סמוך לכניסה הצפונית לבאר שבע. עדויות אלו מראות על התיישבות יהודית בבאר שבע בסוף תקופת בית שני, ...

שמורת חולות משאבים בסכנה
שמורת חולות משאבים בסכנה

שמורות חולות משאבים שבנגב נמצאת בסכנה עקב תכניות להפקיע 400 דונם משטחה לצורך הקמת אזור תעשייה. אם התכנית תצא לפועל, לא רק הנופים הבתוליים ייפגעו, גם מגוון בעלי החיים והצמחים שבשמורה יימצאו בסכנה. הצטרפו למסע אחר אונליין למאבק

גבים במדבר: מים שקטים
גבים במדבר: מים שקטים

אחד התענוגות הגדולים שהמדבר יכול לספק הוא טבילה בגב מים מרענן. בנגב ובמדבר יהודה פזורים גבים רבים, המתמלאים במים אחרי הגשמים והשיטפונות. כדי להגיע לגבים היפים שעליהם אנחנו ממליצים, נעלו נעלי הליכה ואל תשכחו בגד ים