תפריט עמוד

רישיקש – בדרך אל האושר

רישיקש – בדרך אל האושר

בתום מסע של שש שעות ברכבת, כולל ארוחת בוקר טבעונית ותינוק חייכן במיוחד, איקי בר יוסף הגיע לרישיקש וגילה את משמעותה של העבודה הפנימית. רק שאצלו היא היתה מעט פחות רוחנית מהמקובל בעיר. חלק שני במסע "הודו יש רק אחת"

אם נדמה היה מהכתבה הקודמת שבהודו לא נחמד – טעות בהבנתכם. ככה זה כשמעלים חוויה אחת על חשבון אחרת. אפילו לי היה נדמה שהפעם הגעתי בשל יותר לחוויה ההודית. הריח הקשה של דלהי היה מוכר לנחירי, האנשים נראו אנשים ולא הודים מעולם אחר, אפילו פרשיית הנוכלים מהסיפור הקודם העלתה חיוך על פני. כולם עושים את שלהם, ואם מצליח – מה טוב…

רכבת השטאבדי מדלהי לרישיקש היא רכבת מובחרת. כמו בארץ, רק פחות. אבל לעומת הקרונות הדליקים שלנו, כאן מגישים במחיר הכרטיס ארוחה שמתפרסת על שעתיים. אחרי שהכרטיסן הסיקי עושה את שלו מגיע תור המלצרים. בזריזות מדהימה הם מחלקים עיתונים בהינדית ובאנגלית, ומיד אחר כך בקבוקי מים מינרלים אישיים וגם מגשים עם ביסקוויטים וסכו"ם. ואז מגיע תור התרמוסים האישיים האדומים. ידי כולנו עסוקות בלהוריד את הנייר מעל כוסות החרס הלבנות, חלקנו משתמשים במפית לנקות כתמים מהכוסות, ומוזגים לעצמנו שתיית בוקר חמה. כמו בבדיחה, אני שותה מהצד הרחוק מהידית ומקווה שזה ששתה מהכוס לפני לא חשב על זה גם. אחר כך אוספים את המגשים ומגישים מגשים אחרים, לא לפני שמוודאים אם הנוסע רוצה צמחוני או לא. מסתבר שכאן צמחוני זה כמעט טבעוני (לא תקבל ביצים, אבל כן יוגורט), ובנייר כסף מסתתרות שתי פיתות צ'אפטי מתובלות למשעי, בסמוך להן רוטב צ'אטני וגם לחמנייה וריבה וגם יוגורט. טוב, טבעוני לא צריך הרבה. לעומת זאת האחרים זוכים גם לחביתת ירק. בקיצור, מה לנו כי נלין – ארוחת בוקר נחמדה.

לצדי יושב הודי מבוגר, שקולו אבד והוא מדבר בשאריות מיתריו, וגם כחכוחו הליחתי יוצא מאי משם. מולי יושב זוג צעיר עם תינוק כבן עשרה חודשים (בינינו, אין לי מושג מה ההבדל בין שנה לבין עשרה חודשים…). הם נראים דור חדש ללא פחד, אוהבים ומאכילים אחד את השני, עיניהם טובות ואוהבות, שפתם חצויה בין הינדית לאנגלית. וכך הנסיעה עוברת כשהיא מאכילה את התינוק, הוא מאכיל אותה, היא מאכילה אותו והתינוק מאכיל אותם בחיוכיו. בכלל, כל הכבוד לתינוקות ההודיים. שש שעות נסענו והזאטוט מביט סקרן, מקשקש, ישן ומלא סבלנות. הכל אצלם קטן יותר, סבלני יותר, צנוע יותר. אפילו הטיטול שלו לא מריח. אני מנסה לתאר לעצמי את ילדי, בגיל הזה לפני עשרים שנה, נוסעים בשקט שש שעות, הרי גם נסיעה בת שעה היינו מתכננים על פי זמני השינה שלהם.

מהארידוואר הרועשת אני לוקח אוטו-ריקשה לרישיקש, מרחק שלושת רבעי שעה. הריקשה מטרטרת כמו מכסחת דשא ישנה ורועדת כמוכת פרקינסון עד שאנו מגיעים בדרך נס לרישיקש, למלון הגנגס הגדול והנאה. חדר מרווח מקבל את פני, עם נוף אל הנהר וגם מזגן. חם ברישיקש, אבל לא בלתי נסבל. הכובע שאיזבלה קנתה לי לכבוד הנסיעה עושה את שלו (אתה נראה די אידיוט עם הכובע הישן, אמרה וקנתה לי חדש. עכשיו אני נראה אידיוט, רק עם כובע חדש של נורת' פייס). אני הולך בסמטאות ושוקל אם להוריד את הכובע כדי שלא אראה זר, אבל מבין מהר (עד כמה שאני יכול לחשוב מהר בחום הזה) שכדי שלא יסתכלו עלי אני צריך להשיל מעלי כמה קילוגרמים וסנטימטרים ולשנות את צבע העור.

גשר לקשמאן ג'והלה מעל הגנגס ברישיקש | צילום: meg and rahul, flickr

רישיקש נחמדה מאוד. המוני תיירים הודיים ומערביים גודשים אותה, וכדי לעבור מצדה האחד לאחר יש לחצות שני גשרים – ראם ג'והלה או לקשמאן ג'והלה, המיועדים להולכי רגל. כמובן שבהודו זו המלצה בלבד, ורוכבי קטנועים, קופים, פרות ואחרים מרגישים כהולכי רגל לגיטימיים.
הנהר גועש בחלקיו, ולגדותיו שוכנים בתים, אשראמים, מכוני טיפול ועוד. כל באבא אלוף ביוגה ואיורוודה. בדרך אל האושר אני עוצר במסעדה שאסטה המליצה לי – צ'וטיוואלה. בפתחה יושב איש שמן שפניו צבועים בלבן ובעיטורים נוספים. בקצה קרחתו הלבנה משתלשלת צמה והוא מביט בי בסקרנות. בי. הלו, אני חושב לעתמי, אתה המוזר, לא אני. מחלון הראווה הסמוך נשקפה דמותי ואני נרגע – זה לא שגם אני, כמוהו, גדול ולבן וקירח. זה בגלל הכובע של איזבלה.

במסעדה יושבת חבורת נשים שאוכלות טאלי. אני מתקנא ומזמין גם. קנאה, כבר אמרו, קשה ממוות, ואני מתנסה בכך ממקור ראשון. כל צלוחית מולי מכילה תקרובת אחרת, וכל אחת מוציאה את נשמתי בחריפותה. אני מבטיח לעצמי שלא עוד, לטובת בטני ונשמתי, ומותיר קעריות כמעט מלאות, מלוות בחיוכי המלצרים. עם שמח הם ההודים, וכבר נאמר שאין שמחה כמו שמחה לאיד.

לקראת ערב כל המונינו מתאספים ליד הנהר. ליד אשראם פארמת ניקיטן היפהפה, עטור הגנים והפסלים, יש מדרגות היורדות לנהר. יחפים אנחנו מתיישבים על המדרגות וממתינים למופע הגדול. נערים וילדים לבושי צהוב וכתום, סאדוהים בכתום עז, עטורי זקן ושיער שמשון שחור ובוהק, כולם נערכים. הרמקולים משמיעים קולות של התחלה, וקצת אחרי שש מעמד הר סיני מתגמד לנוכח המראות והקולות.

המופע הגדול על גדות הנהר. מעמד הר סיני מתגמד | צילום: אייסטוק

שירה מתלהבת, ההמונים מניפים ידיים אל מול הנהר הגועש ופסלו הענק של האל שיווה (או וישנו ואולי בכלל מישהו אחר). ריקודי בטן, מגשי נחושת ועליהם נרות דולקים, מנחות פרחים צפות על הנהר. מחזה מרהיב לשעתיים. ורק כמה ישראלים יושבים בסמוך ומצלמים אחד את השני, כאילו אין מחזה מרהיב יותר מהם.

בבוקר אני יוצא להליכה ארוכה לאורך הנהר, ליד חושות מתבודדים, שלטים המזמינים למסאז'ים מסוגים שונים, דוכני מזכרות למכורים, ועל הכל שורה אווירה נעימה וטובה. וכך, בקיצור תולדות הזמן, נוכחתי שגם רישיקש יש רק אחת, שההינדים מלאי מסיבות ועושים חיים ושהבודהיסטים קורעים את התחת בעבודה פנימית. לכן, לקינוח, ישבתי בג'רמן בייקרי המשקיפה על לקשמאן ג'ולה והמקדשים והזמנתי פאי תרד, תה מסאלה ריחני ועוגת שקדים נימוחה. עכשיו שבני מעי יעבדו עבודה פנימית.

לקריאת הפרק הראשון במסע בהודו לחצו כאן >>


האם היית ביעד הזה?

  • 3

    כן הייתי

  • 6

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

אודישה: הודו שלא הכרתם

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות