תפריט עמוד

רג'סטאן: מקדש בלאג'י

רג'סטאן: מקדש בלאג'י

מכל רחבי הודו עולים לרגל למקדש בלאג'י שברג'סטאן אנשים אומללים שרוחות חדרו לגופם. במערב מכנים אותם לעיתים חולי נפש. במהלך הטקסים לגירוש הרוחות המטופלים מיטלטלים ומתפתלים ושואגים ותולשים שיער, אבל במקרים רבים הטיפול עובד. יותם יעקבסון הצטרף לכוהני בלאג'י ונתקל בתופעות שקשה להסבירן

אלה הנתונים לשליטתן של הרוחות החזקות ביותר התנהלו בכבדות כשהם כבולים בשלשלאות, כדי למנוע מהרוח להשתולל. מבטם נראה אטום ומזוגג, וגופם האסור באזיקים נגרר רופס וכנוע במעלה הגבעה בדרך אל המקדש. הם הגיעו אל הכפר בלאג'י (Balaji) מכל רחבי הודו, רבים מהם מובלים בידי קרובי משפחתם, כדי לזכות ברפואה שלמה מהאל־הקוף האנומן  (Hanuman), הנקרא גם בלאג'י.

על פי האמונה, האנומן יכול לרפא הרבה מחלות, אפילו קשות וחשוכות מרפא, אך ייחודו הגדול הוא ביכולתו לגרש רוחות רעות שהשתלטו על אדם,

מקדש ההר, טין פהאר באלה באב, שוכן במעלה הגבעה. לכאן מטפסים אלפי מאמינים מדי יום

מה שבמערב מכונה לא אחת מחלות נפש. בהודו יש רבים שמסבירים את התופעה כנשמות לא טהורות שדבקו בעולם הזה לאחר מותן, מתוך קרבה יתרה, מצורך לסיים דבר שלא הספיקו בחייהן או סתם מרצון להרע.
אולי בשל חינוכי המערבי, התקשיתי גם אני, כמו מערביים רבים אחרים, לעכל את טכניקות הטיפול המקובלות שם, אבל אני נאלץ להודות כי במהלך שהותי במקום אכן ראיתי לא מעט אנשים שהגיעו במצב קשה, ואחרי הטקסים שעברו נראו רגועים יותר, ההתקפים שפקדו אותם התקצרו ועוצמתם ירדה. באחד הימים פגשתי גבר, אקדמאי מדלהי (Delhi), שאשתו היתה חולה. הוא סיפר לי שנואש כבר מטיפולם של רופאים ופסיכולוגים, ולמרות ספקותיו הרבים בשיטות הטיפול המסורתיות הללו, החליט להביא את אשתו למקום. לדבריו, אשתו סיפרה לו שהיא חשה סחרור עז בתוך ראשה, ואז היא חייבת לשתף פעולה עם הרוח.

אשה אחרת העידה על עצמה שנפלה מחלון ביתה בגיל 8. מאז, לדבריה, היא סובלת מהתקפים תכופים, מדי שלושה־ארבעה ימים, שבהם היא מתנהגת בצורה פרועה לחלוטין ואפילו עושה צרכים בבגדיה, מבלי שתזכור דבר מכל זה לאחר ההתקף. בעקבות הטיפולים שקיבלה במקום נעשו ההתקפים קלים יותר ותכופים פחות, רק כפעם בשבועיים. זכיתי להיות נוכח באחד הטיפולים שקיבלה, וראיתי לתדהמתי כיצד היא מתחילה לרעוד כולה באופן שנראה כאילו היא ניתקת מהקרקע. עיניה התהפכו בחוריהן והיא השמיעה חרחורים, עד שהתמוטטה. כששבה והתעוררה היא נראתה מנותקת לחלוטין מסביבתה. לאחר זמן מה וכמה טקסים, שבה לאיתנה.

איך מסבירים את כל זה? אינני יודע. זאת היתה הפעם השנייה שהגעתי לכפר בלאג'י. בפעם הראשונה נותרתי כל כך מבולבל ממה שראיתי שם, עד שלאחר שלושה ימים חשתי תשישות נוראית ובחרתי להסתלק מהכפר. שנתיים לאחר אותו ביקור חזרתי למקום, בהחלטה לנסות להבין קצת יותר, לחפש לקח אישי, או לפחות לתעד. לא בטוח שבפעם הזאת הצלחתי הרבה יותר.

סימן מבשר רעות
ביקורי הראשון בכפר בלאג'י היה חוויה בלתי נשכחת מבחינתי, ולאו דווקא לטובה. מי שמצוי במיתולוגיות המקומיות לא היה צריך להיות מופתע, אבל אז עוד לא הכרתי את הסיפורים מטילי האימה שאופפים את פולחן בלאג'י ואת הכפר הנושא את שמו, והאירועים טלטלו אותי לגמרי.
זה התחיל בסימן מבשר רעות. האוטובוס המקומי שנסעתי בו אל הכפר התנגש חזיתית במשאית. נהג האוטובוס נהרג, ואיתו ארבעה מהנוסעים. פתאום מצאתי את עצמי על תקן חובש, מנסה לטפל בפצועים בלי ציוד הולם. תחושת אוזלת היד היתה קשה. כל שנותר לי לעשות למענם היה להעלות אותם על האוטובוס הבא שחלף במקום, לטפס על גגו ולהמשיך בנסיעה לעבר הכפר. את המתים סירב הנהג לקחת.

בהמשך שכח הכרטיסן לומר לי היכן לרדת, והייתי צריך לשוב כברת דרך

אלה הנתונים לשליטתן של הרוחות החזקות ביותר מובאים למקדש כשהם כבולים בשלשלאות. הם מגיעים מכל רחבי הודו, לרוב מובלים בידי קרובי משפחתם, כדי לזכות ברפואה שלמה מהאל-הקוף האנומן

ארוכה ברגל. אל הכפר הקטן הגעתי רק לאחר שירדה החשכה. התקשיתי למצוא אנשים שמדברים אנגלית ונאלצתי להסתדר בעזרת ההינדית המועטה שבפי. לכל מקום שהלכתי ליוו אותי מבטים בוחנים וסקרנים. ניכר היה שתושבי הכפר לא ראו "אנגרזי", תייר מערבי, זה שנים רבות.
בלאג'י הוא כפר קטן ונידח, השוכן בלב איזור חקלאי במזרח רג'סטאן. הכפר מתפרש על פני רחוב אחד בלבד, מטונף למדי. יש בו שלושה מקדשים, כולם מוקדשים לבלאג'י ולאלים נוספים באי כוחו, ואותם פוקדים מדי יום אלפי מאמינים. סביב עולי הרגל התפתחה תעשייה שלמה של מעונות, מסעדות עממיות וכמובן – חנויות ודוכנים לממכר מנחות ומזכרות קדושות. כל החנויות נראות כהעתק מדויק זו של זו, ובכולן קערות מנחה, אגוזי קוקוס, דגלונים וממתקים.

לפי האגדה המקומית, עד לפני אלף שנים היה איזור הכפר שרוי באפלה ואפוף כוחות רשע. יער עבות כיסה את האיזור ושוטטו בו חיות טרף, שודדים ורוחות רעות. איש אחד, מוֹהַאנט קישוֹר שמו, שהתגורר בסמוך לאיזור, חלם שבלאג'י מצווה עליו ללכת לשם. הוא התעורר והלך למקום, אלא שבהגיעו אחז בו הפחד והוא סב על עקביו ונמלט.

אחרי חלום נוסף התעורר וראה דרך המתמשכת ממשכבו אל תוך האפלה, מוארת לכל אורכה בנרות משני צידיה. הוא קם וצעד בה, והיא הוליכה אותו אל המקום שממנו כה פחד. כשהתקרב, שמע קולות של צבא גדול, תרועת פילים, רקיעת פרסות, צהלות סוסים ושקשוק חרבות. כשהגיע למרגלות ההר, למקום שבו ניצב היום המקדש הראשי בכפר, נגלה מולו הצבא העצום. מוהאנט קפא על עומדו.

שלושה צלמי אלים עלו מתוך האדמה למרגלות ההר שלידו ניצב. המרכזי שבהם היה צלמו של בלאג'י. ראש הצבא עצר את חילותיו, ירד מסוסו, השתחווה לפני פסלו של בלאג'י ושב כלעומת שבא כשכל צבאו בעקבותיו. מוהאנט חזר מבועת לכפרו, אבל למרות תשישותו לא הצליח להירדם. בחזיונו ראה את הפסלים ושמע את בלאג'י מצווה עליו: "קום ושרת אותי!". לדרישה מפורשת כזו לא יכול היה מוהאנט לסרב.

כשחזר למקום באור יום, לא היה זכר ליער העבות, לאפלה, לשודדים ולחיות הטרף. רק הפסלים ניצבו במקום, וסביבם נשמעה מוזיקה מופלאה. מוהאנט הקים סביב הפסלים חדר תפילה קטן, וחזר לכפרו כדי לספר לשכנים את קורותיו. בלהט האמונה הצליח לשכנעם לבוא אחריו, לעבוד את בלאג'י ולסייע לו להקים מקדש לכבודו. כך הפך לכוהן המקדש הראשון ולמייסד הכפר.

בזכות כוח אמונתו של מוהאנט, הצהיר האנומן כי במקום זה יתגלה במלוא כוחו, ולכן, מסבירים המקומיים, נרפאות במקום תופעות כמו טירוף ומחלות נפש, הנגרמות על ידי רוחות תועות וכוחות רשע.

כך הפכתי קדוש
בכפר שלושה אתרים קדושים. הראשון הוא מקום קבורתו של מוהאנט, הכוהן הראשון. השני הוא המקדש הראשי שבמרכז הכפר, סרי בלאג'י מהארג'
(Sri Balaji Maharej), והשלישי, מקדש ההר, מתנשא מעל לכפר. במקדש הראשי מתקיימים מדי בוקר וערב טקסי ארטי (Arti), שבהם חולקים הכוהנים כבוד לאל בנוכחות אלפי אנשים הגודשים את אולמות המקדש. אלו צרים מלהכיל את ההמון שנדחק ברובו ברחוב שלפני המקדש. בזמן שהכוהנים מתיזים לעבר הקהל מים קדושים או משליכים אורז וממתקים, מתרומם נחשול של ידיים שמבקשות לתפוס רסיסי קדושה. במהלך הטקס משתחררים מאמינים רבים באופן ספונטני מרוחות שאוחזות בהם.

למחרת הגעתי לכפר והעפלתי למקדש ההר, טין פהאר באלה באב (Tin Pahar Bale Bab) שמו. במקדש הזה עברתי את אחד האירועים המוזרים ביותר שקרו לי אי פעם. אין לי שום הסבר למה שהתרחש מאותו זמן ואילך. אני כבר לא מנסה למצוא הסבר כזה.
כשנכנסתי אל קומפלקס המקדשים קם לקראתי הכוהן הראשי והושיב אותי

במקדש ההר השוכן מעל לכפר מצויים צלמיהם של אלים רבים, באי כוחו ועושי דברו של בלאג'י. הצלמים שלהם מופשטים ומוזרים, ונראה כי גם המאמינים אינם מבדילים ביניהם

לידו על הבמה בכניסה למקדש, בסמוך לאש הקדושה. בהתחלה נראה היה לי כל העניין כטעות, אבל בשלב מסוים הרפיתי ונתתי לעצמי להיסחף עם האירועים. הכוהן נהג בי כאילו הייתי סאדהו (Sadhu, נזיר קדוש, שוויתר על בית קבוע). עולי הרגל שעלו למקדש בזרם בלתי פוסק התנהגו בהתאם. בכל זמן שהותי שם הם נישקו את כפות רגלי, ביקשו ממני ברכה והעניקו לי מנחות, בעיקר בננות ומטבעות, כפי שעושים לנזירים גדולים. המעמד היה מביך ומתמיה. נשים ישישות, שבקושי טיפסו במעלה ההר, ניגשו אלי לנשק את רגלי. כוח מוזר גרם לי לשבת על הבמה ולספוג את המעמד.

שלושה ימים ושלושה לילות נשארתי במקדש. במהלך אותם ימים ישבתי על הבמה בכניסה וצפיתי בטקסי גירוש השדים שהתנהלו במקום מזריחה ועד שקיעה. בלילה פרש הכוהן הראשי שתי מחצלות מתחת לפסלו של האנומן. מנומך משכבי על הרצפה יכולתי לראות את נחיריו של האל־הקוף. מהזווית הזאת הוא נראה לי מאיים. בארבע לפנות בוקר השכמנו לטקסי השחר. הכוהן מירק את הפסל ואני טאטאתי את ההיכל. לאחר מכן הצטרפו אלינו כוהנים נוספים לפוג'ה (Puja, טקס הענקת מנחות לאלים) של הבוקר. הכוהן תקע בקונכייה, עמיתיו תופפו בתופים וצלצלו במצילתיים, שמדי פעם הגיעו איכשהו גם לידי. עם זריחת החמה התחילו להגיע עולי הרגל הראשונים, בזרם שהלך וגבר. אחרי שלושה ימים עזבתי את המקום. לא יכולתי לעמוד בזה יותר.

כשחזרתי לכפר אחרי שנתיים, התכוונתי לחפש היגיון כלשהו מאחורי ההתרחשויות, ובכל זאת הרגשתי שאני נסחף לתוך האירועים וששפיותי מתערערת.

לימון סופח רוחות
למוח מערבי קשה לעשות סדר בערבוביית פנתיאון האלים ההינדואיים, שמותיהם ותפקידיהם המתחלפים, עלילותיהם הנפתלות ויחסיהם המורכבים אלה עם אלה. לפעמים נדמה שגם ההודים עצמם מתקשים לעשות סדר בבלגן, אבל בניגוד למערביים, אצלם הסדר הזה הרבה פחות חשוב. במקדש ההר השוכן מעל לכפר בלאג'י, לשם מובלים המבקשים להירפא,

טקס גירוש הרוח הרעה (מלמעלה למטה): בכניסה למקדש מצטיידים בקערת מנחה, ובתוכה סליל של חוט פשתן, לימון קטן, עלה רענן ומיני מתיקה. הכוהן כורך את סליל הפשתן סביב גופו של המטופל, מניח לימון על ראשו וחותך את כבלי הפשתן. עם שחרור האדם מהכבלים מתחילה הרוח לצאת מגופו. רוב המטופלים מתחילים להיטלטל, כאילו כוח חיצוני שולט בהם. גופם רועד בעוויתות גוברות והולכות, המגיעות לעיתים לאובדן שליטה מוחלט

מצויים אלים מוזרים רבים, שנראים קצת כמו הכלאה בין "הנוסע השמיני" ל"מגרשי השדים"; גושים עגולים בצבע כתום או כסף, שרק עיניים גדולות, שחורות אישונים, קבועות בהם. האלים הם באי כוחו ועושי דברו של בלאג'י עצמו. דומה שאפילו המאמינים עצמם אינם מבדילים ביניהם, על אף שליד כל אל מופיעה כתובית הנושאת את שמו.
סמסאן (Samsan), מהאלים החשובים במקום, הוא אל גהטי השרפה (שם מעלים באש את גופות המתים) ונחשב לאחד מגלגוליו של שיווא. הוא אחראי על נטילת הנפשות מהמתים בזמן השרפה והעברתן לגוף אחר. כמי שחי בגהטי השרפה הוא אוהב צבע שחור, אש, אפר ועשן. לכן פינת הפולחן שלו בנויה ככוך אפל, ואש תמיד, פרי מנחות נשרפות, בוערת לפניו ומעלה עשן סמיך. המאמינים מציתים עבורו סיגריות ומניחים אותן במקום קטורת.

כאחראי על גורל נפשות מסוגל האל סמסאן, כיתר האלים בבלאג'י, לגרש רוחות. סביב ההיכל שלו תולים עולי הרגל תליונים הנושאים סמלים דתיים. הם נועדו לבקש את הגנתו של סמסאן מפני רוחות בעתיד. כדי להסתייע בכוחותיו של האל סמסאן יש להצטייד בכניסה למקדש בקערת מנחה עשויה עלים מהודקים, ובתוכה סליל של חוט פשתן, לימון קטן, עלה גדול רענן ומיני מתיקה שונים. לרוב נהוג לצרף כסף.

הנזקק לסיועו של סמסאן מגיע מלווה בקרוביו ומגיש את הקערה לכוהן. האחרון נוטל את הכסף, קוטם את קצה העלה ומשליכם לפני האל. את הממתקים הוא משליך לאש הבוערת, שעשן מצחין מיתמר ממנה. בשלב הבא נוטל הכוהן את סליל הפשתן וכורך אותו סביב גופו של המטופל, הניצב לפני סמסאן. קצה אחד של הסליל מונח תחת בוהן רגל שמאל. משם נמתח החוט לקודקוד, שב ומלופף סביב הגוף כלפי מטה עד שהקצה האחר שלו מונח תחת בוהן רגל ימין.
בזמן שהמטופל כבול כולו, מונח הלימון על ראשו. הכוהן חותך אותו בעזרת סכין גדולה, כמעט עד סופו. בעודו נעוץ על הלהב מועבר הלימון מכתף לכתף, מעל לראש ולאחר מכן בתנועות מהירות מול פניו של המטופל. אז מסיר הכוהן את הלימון מהסכין ומשליכו לפני סמסאן. לפי האמונה, ללימון יש סגולה לקלוט אליו רוע או רוחות, ולכן, לאחר שהונח על ראש המטופל וספח את הרוח, הוא מושלך למרגלות האל כדי שיטפל בה.

בשל תכונה זו של הלימון, אפשר לראותו תלוי בלוויית שבעה פלפלים אדומים חריפים וגחל כבוי בפתחיהם של בתי מגורים ובתי עסק בהודו כולה, כסגולה למניעת פגיעה ביושבי הבית. אחת לשבוע מוחלפת המחרוזת ומושלכת אל רצפת הרחוב למרמס אדם, מכונית ובהמה.

השלב האחרון בריטואל גירוש הרוח הוא חיתוך כבלי הפשתן. זהו אקט סמלי בלבד, כיוון שהחוט נקרע בנקל. הכוהן מבתק את החוט בעזרת הסכין. עם שחרור האדם מהכבלים מתחילה הרוח לפעול בדרכה אל מחוץ לגופו. התגובה הקיצונית ביותר היא התעלפות מיידית. לרוב, המטופלים מתיישבים בישיבה מזרחית לפני סמסאן וכעבור דקות אחדות מתחילים להיטלטל, כאילו כוח חיצוני שולט בהם. גופם רועד בעוויתות גוברות והולכות, המגיעות לעיתים לאובדן שליטה מוחלט.

הידיים מתחילות לרעוד, ואחריהן הכתפיים והרגליים המשוכלות. הראש מיטלטל מצד לצד ובמעגלים בעוצמה רבה כל כך, שנראה כאילו הוא עומד להינתק מהגוף. בני המשפחה המלווים עומדים סביב ומוחאים כפיים בהתלהבות מתעצמת, המשלהבת את המשתחררים מהרוחות. מישהו קורא בקול "באבא, באבא ג'י", שהיא קריאה לאל, והשאר חוזרים אחריו בקצב מתגבר. לעיתים הרעדות והטלטלות כה עזות, עד שהאחוזים בהן נראים כמתרוממים מעל פני הקרקע. אחרים מתפתלים על הארץ ומטיחים עצמם על הרצפה ועל הקירות עד כדי פציעה.

פרצי רגשות אינם דבר נדיר; תלישת שיער, שאגות של חימה שפוכה, כעס רב, צחוק מר או בכי קורע לב הם מראות רגילים לחלוטין בתחומי המקדשים והכפר. במהלך ההתקפים הללו מתגלה לעיתים זהותה של הרוח. ראיתי אדם שנבח ככלב ואשה שצעקה בקולי קולות "אללה, אללה" ופסוקים מהקוראן. רוח של מוסלמי נכנסה בה. ההתקף מסתיים בהתמוטטות של אפיסת כוחות. חלק מהאנשים נכנסים לטראנס כזה גם בלי טקס, רק מעצם ההימצאות במקדש. בפעם הראשונה לא הייתי מסוגל לצלם אנשים במצבים האלה. בפעם השנייה ביקשתי רשות מהאדם או ממלוויו במחווה, במבט, במלה. במקרים שבהם הביעו התנגדות או אי רצון, הנחתי את המצלמה.

הגורו בעלת האוב
בצד עולי הרגל המגיעים במסגרת משפחתית, מגיעות גם קבוצות מאמינים בעקבות הגורו שלהן. כך, למשל, כ־500 מאמינים ממורדאבד (Moradabad) הגיעו יחד עם הגורו שלהם, סרי מאטי וימלה רוגהאר (Sri Mati Vimla Roghar). במהלך שהותי בכפר זכיתי לכמה מפגשים אישיים איתה, בסיוע מתורגמנים.
וימלה עצמה חלתה לפני כ־20 שנה בסרטן השד ונרפאה ממנו בבלאג'י. מאז החליטה להקדיש את חייה להאנומן. דודה היה גורו שניחן בכוחות תקשור,

ציור קיר בכפר בלאג'י המתאר את האל-הקוף האנומן, שמביא לאל ראמה הפצוע מנחה: הר שעליו צומחים צמחי מרפא

ובמותו הועברו אליה כוחותיו. מאז היא יכולה, כמדיום, לרפא על ידי הכלת כוחו של האל במהלך טראנס: היא מאבחנת בעיות, מצביעה על הדרכים לריפוי ואף נוקבת במשך הזמן הדרוש לכך.

מספר רוחות מתים מקשרות בינה לבין בלאג'י, והן שנכנסות בה כבאות כוחו. אחת מהן היא רוחו של גנרל בריטי שנפטר ב־1942. רוח זו, כמו האחרות, פקדה את דודה ועתה אותה. נאמר לי כי בזמן שרוח זו נכנסת אליה אוכל לדבר איתה דרך פיה של הגורו, באנגלית, אף שווימלה עצמה אינה יודעת מלה בשפה זו. זה לא קרה בזמן שהייתי שם.

באחד הלילות ישבה הגורו בחצר מעון עולי הרגל, והמון רב הסתופף סביבה. החום היה כבד וכולם נטפו זיעה במשך שעות רבות שבהן נמשכה הנגינה בתופים ובמצילתיים. בטרם ניגשו אליה המאמינים אחד אחד וזכו בטיפולה, התקיימה שירה בציבור של שירי הלל לבלאג'י. תמונותיו עטורות הפרחים ניצבו על במה.

גבר אחד התחיל לרקוד במקומו ריקוד מוזר שכוון כולו לבלאג'י. ככל שהתבוננתי בו הלך ודמה בעיני יותר ויותר לקוף. לאור הלהבות ובאווירה המהפנטת נראה היה לי כאילו הוא מצמח זנב ארוך וגמיש כשל קוף הלאנגור, המזוהה עם האנומן. התחלתי להרגיש שהמקום משפיע עלי ומתיש אותי.
הגורו המשיכה. היא זימרה מנטרות שונות ונקטה מיני אמצעים כדי לגרום לרוחות להזדהות. על ידי אחיזת הזרת של המאמין וכיפופה לאחור דרשה מהרוח להזדהות ולשטוח בפניה את כוונותיה ואת מניעיה. על ידי אחיזה בצוואר המטופלים פקדה על הרוח לעזוב את הגוף ולהסתלק. הרוחות לא

תהליך הטראנס של מטאג'י (מלמעלה למטה): מטאג'י התפתלה והתנשפה כמפוח, התמתחה לכל עבר ושלחה את ידיה וראשה אל תוך הלהבות. פניה נטפו זיעה, שערה היה סתור והבעת פניה השתנתה לחלוטין. מקטרת חרס ממולאה בצ'ארס (חשיש הודי) הוגשה לה. היא עישנה אותה באחת, ובירכה את המאמינים. כשיצאה מהטראנס (בתמונה האחרונה), קשה היה לזהות שמדובר באותה אישה

אכזבו את הקהל הממתין להן. מפיה של אלמנה אחת נשמעו קולותיהם של בעלה המנוח ושל אשתו השנייה, שנפטרה אף היא. הבעל סיפר שנישא לאשה השנייה רק בשל בעיות ממון, ובכה על שהוא רוצה להמשיך לחיות את חייו עם אשתו הראשונה. האשה השנייה סיפרה שהיא שבה כדי לנקום על כך שבעלה העדיף את אשתו הראשונה על פניה.

מפיה של נערה אחת שמעתי רוח בוכה בכי מר על חברה שנעלם, ועל כך שהיא מגורשת מכל מקום. מפי גבר נשמעה רוח מתריסה שאין חזק ממנה ושאיש לא יוכל לה, מה שהצחיק מאוד את הגורו, שנראתה משועשעת מאוד מהמפגשים הללו.
רק אחרי חצות הלילה התברר לי כי הטקס המרכזי, שבמהלכו נכנסת הגורו לטראנס, אפילו לא התחיל. כשזה קרה לבסוף, תוך כדי שירה ומחיאות כפיים, הגורו נכנסה לטראנס. מיד נפתח מעגל רחב סביבה, מפני שאסור לגעת בגוף המכיל את הכוח, אחרת הוא נעלם. הגורו כרעה על ברכיה, כולה אחוזת עוויתות. היא שילבה את כפות ידיה והיכתה על חזה בעוצמה. ראשה הוטל לאחור, עיניה התהפכו והיא קרסה על ארבע, מתנשפת.

בשלב זה קרבו אליה המטופלים. היא השמיעה דבריה בלחש. ברוב המקרים היא אבחנה את הבעיה. כך גילתה לאשה אחת שהרוח מקיימת עימה יחסי מין ולכן לא מוכנה לעוזבה, ולנערה צעירה אחרת סיפרה שהרוח מנסה להורגה לאחר שכבר הרגה שניים מבני משפחתה. האנשים הנהנו ואמרו שזה נכון. הנערה פרצה בבכי קורע לב.

עקרת בית בטראנס
האל בלאג'י מתגלה לא רק בכפרו שלו. במהלך ביקורי בהודו התלוויתי לכוהן שביקר בביתה של עקרת בית צנועה בכפר חקלאי קטן במחוז הריאנה
(Haryana) שמצפון לדלהי. כאשר מתגלה בה האל היא מסוגלת לניסים ולנפלאות. הכוהן ניהל את הטקס, אבל עקרת הבית, המכונה מטאג'י
(Mataji, אמא גדולה), היא שהכילה את כוחו של האל והביאה לנוכחותו.
בחום כבד הכינו קערות מנחה שעל בסיסן צוירו סמלים, הציתו אש במקום שיועד לכך והתחילו להשליך מנחות פנימה על פי הנחיות הכוהן. ללא התראה נכנסה האשה לטראנס והנאספים סביבה נסוגו. היא התפתלה והתנשפה כמפוח, התמתחה לכל עבר ושלחה את ידיה ואת ראשה אל תוך הלהבות. פניה נטפו זיעה, שערה היה סתור והבעת פניה השתנתה לחלוטין. 

כשנרגעה, הובלה לחדר קטן סמוך, המשמש כפינת פולחן ביתית, והתיישבה בישיבת לוטוס. צ'ילום (Chillum, מקטרת חרס) ממולא בצ'ארס הוגש לה והיא עישנה אותו באחת. ראשה היה אפוף בענן עשן סמיך, שבתוכו נעלמו ידיה האוחזות במקטרת, ורק קצה הציץ ממנו. כאשר סיימה לעשן המשיכה להתנשף. כשבגדיה ספוגים זיעה נוטפת וצמודים לגופה, בירכה את המאמינים. לכל אחד מהם הבטיחה רפואה שלמה, ובטרם שילוחם מעליה העניקה להם פרי.
לאחר שסיימה לטפל באנשים שוב טולטל גופה. הכוח עזב אותה, והיא פרשה לחדר אחר. כשראיתיה שוב, שערה היה מסורק ומסודר תחת כיסוי הראש המסורתי. פניה עטו הבעה רכה ונעימה. התקשיתי מאוד לזהות בה את הדמות שהתעוותה והתנשפה במהלך הטראנס.

נשארתי שם זמן מה. צילמתי, כתבתי, דיברתי עם אנשים. האם אני מבין טוב יותר? אינני יודע. האם מצאתי תשובות לשאלות שהטרידו אותי בשנתיים שחלפו בין שני הביקורים בכפר? אני חושב שלא, אבל הפעם לפחות הפסקתי לחפש. קיבלתי את הדברים כמות שהם, או לפחות ניסיתי. אני חושב שאסע לשם שוב ברגע שאוכל.

עוד מידע על טיול להודו

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

דלהי - הודו בזעיר אנפין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מצפון הודו

טיול לרג'סטן: תמצית הודו כולה
טיול לרג'סטן: תמצית הודו כולה

רג'סטן, מדינת המלכים, סוחפת ומסחררת את המטייל בה עם ערים צבעוניות, ארמונות מהרג'ה מפוארים ואינספור שווקים נפלאים. טיול לרג'סטן הוא מסע אל התמצית המזוככת של הודו, על המורכבות והיופי האינסופי שלה

חציית ההימלאיה ההודית – טיול ברכבי שטח
חציית ההימלאיה ההודית – טיול ברכבי שטח

טיול ברכבי שטח החוצה את רכס ההימלאיה ההודית עובר במעברי ההרים הגבוהים בעולם ומספק נופים מרהיבים ומגוונים, מעמקים מיוערים עם נהרות שוצפים לאזורים צחיחים משובצים באגמי טורקיז ומוקפים בפסגות מושלגות. לצד אלה יש פה מקדשים, מנזרים וכפרים מבודדים ...

מסע בצפון הודו
מסע בצפון הודו

אזור צפון הודו מציע עולם ומלואו: נופים הרריים ירוקים לצד נופים מדבריים, ארמונות ומבצרים מפוארים, מקדשים מרשימים, טקסים דתיים מרגשים על גדת נהר הגנגס, שווקים צבעוניים ומרכזים רוחניים. כמה תחנות שמומלץ לבקר בהן בצפון הודו, כדי לחוות את ...