תפריט עמוד

קשמיר: בין בתי הסירות לפרחי הלוטוס

קשמיר: בין בתי הסירות לפרחי הלוטוס

קשמיר נחשבה פעם שווייץ של הודו או לפחות ונציה של המזרח. שנים של סכסוכים אלימים הבריחו ממנה את התיירים. עכשיו הם מתחילים לחזור טיפין־טיפין, לאכלס מחדש את בתי הסירות ולשוט מעדנות בין פרחי הלוטוס. נפתלי הילגר, שליח "מסע אחר", היה שם

בסרינגר, עיר הבירה של חבל קשמיר שבהודו, המרחק בין גן עדן לגהינום נמדד לעתים במטרים אחדים: מצד אחד של הכביש מבלים זוגות צעירים ירח דבש שלֵו, ואילו מעברו השני מתכננים לוחמי גרילה אלימים את פיגועי התופת הבאים. מסירות־בית מהודרות, המשמשות בתי מלון רומנטיים, אפשר לצפות בחיילים הודים מתוחים המנסים, כדרכם של צבאות כיבוש, לשמור קודם כל על עצמם.
הביקור שלי בחבל קשמיר טלטל אותי תכופות בין נופים הררים מרהיבים ויישובים ססגוניים ובין רחשי הפוליטיקה הגדולה שברקע. האווירה מתוחה. סכנת טרור מתמדת וסיכון ממשי למלחמה גרעינית מרחפים מעל הפסטורליה שהרי ההימלאיה משרים. שלוש

מאז ניתנה ההבטחה ההודית לסגת ולערוך משאל עם באשר לעתידה של קשמיר עברו כמעט שישים שנה. הצבאות עדיין במקומם

מלחמות בין הודו לפקיסטן בתוך חמישים שנה ואינספור פיגועי תופת שגבו עשרות אלפי הרוגים בשנות התשעים של המאה שעברה ערערו את התדמית הרומנטית שחבל הארץ הזה זכה לה.
גם בשנות האלפיים קשמיר מצויה במוקד אחד הסכסוכים האלימים על פני כדור הארץ. עם זאת, שלוש שנים אחרי שהעולם עצר את נשימתו נוכח סכנה ממשית למלחמה גרעינית בין הודו לפקיסטן, מתגברים הסממנים להידברות ואולי אף לפתרון מדיני. עובדה שהמוג'הדין הקשמירים הפסיקו להיות יקירי העם ושמספר קורבנות האלימות ירד מעשרות הרוגים ביום לנפגעים אחדים בחודש. התיירים ההודים חוזרים לאזור בצעד בוטח יותר, ואילו התיירים המערביים הם עדיין בגדר של מציצים הססניים. גם אירועים דרמטיים כמו רעידת האדמה הגדולה שפקדה באוקטובר 2005 בעיקר את הצד הפקיסטני של חבל קשמיר משמשים מנוף למפגן של רצון טוב ושל עזרה הדדית.
בניסיון נואש למשוך אליה תיירים, שהיו מקור פרנסתה העיקרי טרם המלחמות, קשמיר משווקת את עצמה בסופרלטיבים שמחייבים בדיקה. קשה להימנע מלנפץ כאן כמה מיתוסים. האחד: קשמיר אינה גן עדן. הפירוש המילולי של סרינגר (Srinagar) – "עיר האלים"  – אמנם מעורר תקוות, אך כינויה האחר – "שער לגן עדן"  – ודאי שאינו עולה בקנה אחד עם פרשנותם של עשרות השאהידים שעשו כאן פיגועי התאבדות נגד צבא הודו ואזרחים תמימים.
ומה עם "שווייץ של המזרח"? גם בכינוי זה יש משום קושי, שכן הוא תקף רק בעניין תיאור הנופים האלפיניסטיים. כי בדומה לשווייץ של המזרח התיכון, גם בקשמיר לא צלח הדו־קיום בין הקבוצות האתניות השונות. ה"טופאן", הביטוי

המגורים בבתי סירות בקשמיר מקורם באיסור של השלטונות על מכירת בתים לזרים. בתמונה: מלון-סירה האגם נאג'ין

הקשמירי לסופה, לשיטפון, אבל גם לטרור, שהביא ב־1990 לבריחתם של כרבע מיליון הינדואים מעמק סרינגר להודו, מסמל את סוף עידן הדו־קיום הסובלני בין הרוב המוסלמי למיעוט ההינדואי באזור.
גם הניסיון לשמור על נייטרליות נוסח שווייץ לא עלה יפה. ב־1947, ערב חלוקתה של התת־יבשת ההודית לפקיסטן המוסלמית ולהודו ההינדואית, הפגינה קשמיר היסוס שעלה לה בחלוקתה. כבן למיעוט ההינדואי נטתה עמדתו האישית של מהראג'ה הארי סינג, השליט הקשמירי דאז, להודו, בעוד נתיניו המוסלמים הזדהו יותר עם המדינה האסלאמית החדשה פקיסטן. אך יותר מכל נטיות הלב הללו רצו הן השליט והן עמו לשמור על עצמאותה ועל נייטרליותה של קשמיר. חלום זה נגנז בליל 23 באוקטובר 1947. בשאיפה לקבוע עובדות בשטח כבש צבא פקיסטן כשליש משטחה של קשמיר ונעצר רק על ידי צבא הודו, שניצל את ההזדמנות והשתלט על שני השלישים שנותרו מקשמיר. מאז ניתנה ההבטחה ההודית לסגת בתוך חמש שנים ולעשות משאל עם באשר לעתידה של קשמיר עברו כמעט שישים שנה. צבאות הודו ופקיסטן עדיין במקומם, ומי בכלל זוכר את המשאל.
ואם לא די בקונפליקט שבין הודו לפקיסטן, לאחר זמן הרימו ראש גם הקשמירים עצמם. בבחירות של 1989 התפשטה השמועה על זיופים לטובת המועמדים הנתמכים על ידי השלטון בדלהי. סבלנותם של נושאי הדגל למען המאבק לעצמאות פקעה. ההתפרעויות שפרצו תפסו תאוצה ונמשכו במלוא עוצמתן האכזרית עד תחילת שנות האלפיים.

סכנה ל"טוהר הגזע הקשמירי"
מכל התארים שניתנו לה, התואר הקרוב ביותר למציאות הוא "ונציה של המזרח". סרינגר היא עיר שבחלקה לפחות ממוקמת על המים. הנהר ג'לום 
(Jhelum) מספק מים בשפע לאינספור תעלות המתחברות לשני אגמים מרהיבים בקרבתה של עיר האלים. כ־1.2 מיליון תושבי האזור משתמשים במים לצורכי חקלאות, לדיג ולגידול פרחי לוטוס, ששורשיהם נחשבים מעדן. המגורים על סירות, סימן ההיכר של ונציה ההודית, הם תופעה מאוחרת. מקורה בנוכחות הבריטית בהודו ובמזג האוויר הבלתי נסבל בַּתת־יבשת.
בחודשי הקיץ הבריחו החום והלחות את האוכלוסייה הבריטית מהתת־יבשת אל סרינגר ההררית והקרירה יחסית. שליטי קשמיר היו מעוניינים אז בתיירות הבריטית כפי שהם מעוניינים כיום בתיירות ההודית, אך כבר אז חששו

שוויץ? לא בדיוק, גם לא בערך. אגם דאל, מבט מלמעלה

מכוונות זדוניות של השתלטות התיירים על האזור, ולכן מנעו מן הבריטים לרכוש אדמות למגורים. אך הבריטים לא ויתרו על תענוגות הקיץ ומצאו פתרון יצירתי: במקום לגור על אדמת קשמיר עצמה, בנו לעצמם סירות בית והחלו להתנחל באגמי קשמיר. סירות אלה, מקצתן מפוארות ביותר, היו לימים לשיטת מגורים פופולרית בעיקר בקרב תיירים. עד היום עוגנות מאות סירות באגמים נאג'ין (Nagin) ודאל (Dal), כל אחת פיסת בריטניה קטנה, והן תורמות רבות לאווירה הפסטורלית.
אבל גם ענף הבנייה של סירות הבית שרוי במשבר עמוק מאז הידלדלה התיירות. אין תיירים — אין צורך בסירות חדשות. זאת היתה הנוסחה שחיסלה את הענף, שגם במציאות האופטימית יחסית ששוררת בימים האלה אינו מצליח להתאושש. מאז החלה הממשלה בדלהי לגלח את יערות קשמיר כדי להפוך אותם לפסי רכבת הרקיע מחיר העץ שחקים, ובניית סירות היתה לעסק לא משתלם.
לא רק תיירים גרים בסירות הבית. סמוך לסירות המלון המפוארות של התיירים ההודים העשירים מצטופפים בסירות רעועות רבבות הודים. אלה מהגרים המגיעים בחודשי הקיץ לקשמיר בחיפוש אחרי מקורות פרנסה. ליד גשר אנרה קאדל אני פוגש את באלווינדו סיג', הגר עם משפחתו ועם עוד שישים מהגרים על סירת־בית שראתה ימים זוהרים יותר. חמשת בני משפחתו עובדים, אוכלים וישנים בחדר קטן תמורת דמי שכירות של עשרה דולרים לחודש: "אין לנו ברֵרה. יש לנו חלקת אדמה קטנה במזרח הודו, אך היא לא יכולה לפרנס אותנו. לכן אנחנו עובדים כאן, באריגה. לפני שירדו השלגים נחזור הביתה, שם נחכה עד שמזג האוויר יאפשר לנו לחזור לכאן".

הכל כלול? תיירים הודים בדרכם לחופשה על אגם דאל. טיפין טיפין הם חוזרים

לא רק לתיירים
מהגרים הודים רבים נמשכים לאפשרויות הכלכליות המפתות שקשמיר מציעה: חקלאות, שמירה על כבשים ופרות, אריגה, מסחר ותיירות — העסקים פורחים כאן יחסית לאזורים אחרים בהודו.

גברים עטופים במעילים חמים יושבים בסירות ומתמקחים בשקט. בזריחה נסגר השוק, ושמש של יום חדש עולה על קשמיר

הודים רבים, בעיקר מוסלמים מביהר (Bihar) שבמזרח הודו, נוטשים את אדמותיהם ומהגרים ל"עמק המוסלמים" בקשמיר. מי שציפה לקבלת פנים חמימה התאכזב. הקשמירים מתייחסים לאחיהם המוסלמים בחשדנות ורואים בהם שליחים של הממשל ההודי השנוי במחלוקת. העיתונות המקומית הוסיפה שמן למדורה וכתבה על הסכנה האורבת ל"טוהר הגזע הקשמירי". כבני מיעוטים עניים בהודו וכמהגרים החשודים כמשת"פים בקשמיר, מצטופפים המהגרים בעיקר במחנות אוהלים שהוקמו לאורך הכבישים הראשיים. באחד מהם אני פוגש את נאזיר מוחמד, האורז את חפציו המעטים. בעוד כמה ימים יעבור לג'מו (Jammu) עד לקיץ הבא. הוא לא עובר לבדו. גם הממשל המקומי יעבור מבירת הקיץ סרינגר ההררית לבירת החורף ג'מו שבשפלה החמימה.
ריבוי הבירות הוא תופעה ייחודית לקשמיר: מחודשי האביב ועד לסתיו נהנים פקידי הממשל והפוליטיקאים ממזג האוויר הנוח של סרינגר, אך עוד בטרם

לא רחוק מסירות המלון המפוארות של התיירים העשירים מצטופפים בסירות רעועות רבבות הודים שמגיעים בחודשי הקיץ לקשמיר בחיפוש אחר פרנסה. בתמונה: משפחה שכזו בסירה ליד גשר אנרה קאדל בעיר העתיקה

מתכסה העיר בשלגים עובר הממשל דרומה לג'מו, עיר הבירה של החורף. תקופות המעבר, שבהן הפקידים עסוקים בעצמם, הן התקופות הנינוחות ביותר של תושבי הבירות.
עם רדת החשכה סרינגר מסתגרת בבתים. הרחובות החשוכים שייכים לחיילים המפטרלים, ואיש אינו רוצה להיקלע למצב שבו חייל הודי נבהל מרעש בלתי מזוהה. החשש מפיגועים מחויב המציאות, ותגובות החיילים לעתים קרובות אימפולסיביות למדי: קודם יורים, אחר כך בודקים.
בהיעדר בילוי חלופי אני מבלה את הערבים כדייר היחיד בסלון המרווח של סירת־הבית. רהיטי עץ כהים ווילונות כבדים מזכירים לי את השורשים האירופיים של צורת מגורים זו, אך יש מי שמזכיר לי שאני לא בבריטניה: ברצינות מעוררת רחמים מבטיח צוות הסירה בכל יום שמחר יזרום החשמל. אבל המחר נשאר תמיד מחר, ולרוב אני יושב לאור נרות ומקשיב לשקט.

אסור לטעות בסגנון ההליכה
בליל אוקטובר קר וערפלי אני עומד על גדות אגם נאג'ין וממתין למונית. בלילה השחור הזה אין כוכבים ואין ירח, ועל חשמל כמובן אין מה לדבר. בקושי אפשר להבחין בסירת העץ הגדולה שהיתה לביתי בימים האחרונים. אלה הם הימים האחרונים של חודש הרמדאן. השעה היא חמש לפנות בוקר, וקולות המואזין עדין בוקעים מתוך אינספור מסגדים ומרחפים מעל למים השלווים של האגם.
האסלאם הופץ באזור רק במאה ה־13, כאשר שאה חמדאן הגיע לעיר. בתוך

העיר העתיקה, מבט מנהר ג'לום. כאן, מן הסתם, רואים הרבה פחות תיירים

זמן קצר הפיץ הפרסי הכריזמטי את יסודות האסלאם בתת־יבשת ההודית, והמוני התושבים נטשו את ההינדואיזם לטובת הדת החדשה. במקום שבו הקים את מחנהו מנציח מסגד חנקה א־מוולא, אחד המסגדים המפוארים של העיר, את תחילתו של האסלאם בתת־יבשת ההודית. עוד אני מהרהר להיכן נעלם הדו־קיום המופלא ששרר כאן בין הינדואים למוסלמים במשך מאות שנים, מגיחה המונית שלי מתוך הערפל ושטה לעברי בשקט מוחלט. אני מתיישב בשיקָרָה, סירת־שַיִט צרה וארוכה המשמשת כלי תחבורה עיקרי באגמים ובתעלות המים של העיר. תוך כדי ניסיון מעט היסטרי לשמור על שיווי משקל אנחנו נבלעים בערפל הכבד שמכסה את האגם. קול המואזין עוקב אחרינו עד לב לבו של האגם. עוד לפני שהשמש זורחת אנחנו מגיעים לשוק הסיטונאי הצף, המתקיים בכל בוקר באחת התעלות הצדדיות של אגם דאל. כפור של בוקר. גברים עטופים במעילים חמים יושבים על גבי סירות שיקָרָה ומתמקחים בשקט. אחרים מעבירים את הסחורה החקלאית מסירה לסירה. ככל ששעת הזריחה מתקרבת הסוחרים מתמעטים, ועימם הערפל. מקצתם נשארים לעוד כמה דקות של רכילות על הבוקר, סופרים את הכסף ושטים איש איש לדרכו אל עבר שוקי העיר המתעוררים לחיים.
סרינגר העתיקה, שנבנתה לאורך התעלות, מתפוררת. תושבי הבתים נטשו את העיר בשנות התשעים של המאה הקודמת, אך עדיין אפשר להבחין פה ושם במבנים מפוארים. באיים הקטנים שבין התעלות עוסקים חקלאים בגידול ירקות ופירות. חקלאי שמתעצל לצאת למסע קניות בחנויות האי הסמוך מחכה שהחנויות יגיעו אליו. כל סירת שיקָרָה והייעוד שלה: סירות בדים, סירות מכולת, סירות ירקות ופירות — כולן מצטופפות בין התעלות במאבק על כיס החקלאים.
אנחנו שטים על יער של עשבים הצומח ממעמקי אגם דאל. הצמחייה הסבוכה משמשת מזון לבהמות ושומרת על האיזון האקולוגי של האגם, שהלוטוסים

מראות מהשוק הסיטונאי הצף המתנהל לו בכל בוקר בתעלות הצדדיות של אגם דאל. בקשמיר לא צריך ללכת לשוק – השוק שט אליך

הפורחים בו מוסיפים לו תהילה כשל "גנים צפים". כולם יחד צובעים את מי האגם בשלל גוני שלכת סתוויים. התופעה מלהיבה את כולם חוץ מאת אנשי לשכת התיירות המקומית, הרואים בכך מפגע סביבתי. רבבות דייגים מגויסים למשימת סיזיפית של ניקוי האגם מהעשבים המעצבנים. מאחר שהדייגים לא הצליחו להגיע לבדם לתוצאה המיוחלת, החליטה העירייה, בניסיון נואש, לשפוך לאגם נוזל כימי. למזלם של האגם ושל התיירים, הנוזל גרם לתוצאה ההפוכה, ומאז דווקא חל ריבוי ניכר של הצמחייה בגנים הצפים.
רפיק כורע בספינת השיקָרָה שלו ומעמיס שורשי לוטוס על סיפונה. הצמח נחשב מעדן מקומי ומקור לבריאות נצחית. שלוות האגם עומדת בסתירה מוחלטת לאווירה המתוחה והרועשת בעיר הסמוכה. "אבל המצב השתפר בשנים האחרונות", מתעקש רפיק ומתאר את שגרת החיים בימים ההם: "הבית שלי נמצא במרחק של כעשר דקות הליכה מן האגם, אבל פעם בכל כמה צעדים היה עוצר אותי שוטר לבדיקת תעודות. כך ארכה לי הדרך הביתה לפעמים יותר משעה, וזה בתנאי שלא טעיתי בבחירת סגנון ההליכה: אם הלכתי מהר מדי, הייתי חשוד כבורח ממשהו, אם הלכתי לאט מדי, הייתי באמת בצרות, כי אז יכלו להאשים אותי בסקרנות יתרה ובריגול".

השקט מביא את הדובים
אדמת קשמיר אכן ספוגה בדמם של עשרות אלפי אזרחים תמימים, חיילים הודים ולוחמי חירות. לוחמי החירות לא נטשו את המאבק המזוין לעצמאות, אף שאיבדו מזמן את תמיכתם של התושבים המיואשים. אנשים ברחוב

העשבים והלוטוסים הפורחים באגם צובעים אותו בשלל גוונים. רק בלשכת התיירות המקומית רואים בכך מפגע שיש להילחם בו, אך נוזל כימי ששפכו לאגם גרם לתוצאה הפוכה, ומאז דווקא חל ריבוי של הצמחייה

מפגינים כבוד רב בפני החיילים ההודים, אך ברגע שהם מסובבים את הגב, הכבוד הופך לסלידה ולבוז. החיילים ההודים ברחבי קשמיר אינם עושים רושם של צבא להגנת המולדת אלא של צבא כיבוש לכל דבר. מחסומים בכניסה לערים, מחסומי פתע בדרכים. בכל מאתיים מטרים בכבישים הבינעירוניים בדרך המובילה מסרינגר לאזורי ההרים מוצב חייל צעיר, שהפחד מהפיגוע הבא ניכר היטב בפניו. בכל פעם שאני מנסה לעצור את הרכב לצילומים, מזרזים אותי החיילים להמשיך הלאה.
הדרך מתפתלת צמוד להר ומשקיפה על נוף טראסות מרהיב. השלכת בעיצומה, עלים צבעוניים מתעופפים ברוח. הכביש נגמר לנו בכפר נָרָנָאג, ומשם אנחנו ממשיכים בהליכה לאורך נחל. בקתות ריקות מעידות על החורף המתקרב — רוב תושבי ההרים כבר ירדו אל העמקים, רק משפחת קופים עליזה משתוללת לה ליד הנהר. לפתע נשמעות נביחות של כלבים. עוד לפני שאנחנו מספיקים להיבהל, ניצב מולנו מאידין באז'אר, מרסן את הכלבים ומזמין אותנו לכוס תה חם ומתוק בחצר הבקתה שלו. מאידין ואשתו ז'אני הם מאחרוני הרועים שנותרו ביער.
"מאז עזבו האחרים שקט כאן מדי", מהרהר מאידין, "והשקט מביא את הדובים קרוב מדי לבית". הכלבים עדיין חושפים שיניים, ומאידין מחייך: "שני כלבים לבדם לא יצליחו להפחיד את האריות למעלה בהרים. אבל על הדובים

חיי היומיום הצבעוניים. "הגנים הצפים" של אגם דאל

השחורים, שמשוטטים ביער, הם דווקא עושים רושם". אלא שמאזן האימה שבין הכלבים לדובים לא תמיד עובד: בכל שנה מדווחים על כמה רועים שהותקפו או נעלמו.
ימי הסתיו קצרים. החושך יורד במהירות על העמקים העמוקים שסביבם מתנוססים הרים מושלגים עד לגובה של כ־6,000 מטרים. בלילות הקרים אני מצטרף ליושבים סביב התנור שבחדר היחיד המחומם בבקתה, ומקשיב לסיפורים. באחד מהם מככב אחמד מסעוד, לוחם החירות האפגני המיתולוגי. מסעוד תמך במאבקם של המוג'הדין הקשמירים נגד צבא הודו והיה לדמות נערצת בקשמיר. הצלחות ההתחמקות שלו מן ההודים היו לאגדה. שוב ושוב מסופר על אותו האירוע שבו התפלל עם חבריו הקשמירים במסגד בגבול האפגני. אחד הנוכחים הלשין, צבא הודו הגיע עם כ־2,500 חיילים, אך מסעוד התאדה. כעבור שעתיים התקשר לטלפון הנייד של המפקד ההודי והודיע שאין טעם להמשיך ולחפשו, כי הוא כבר באפגניסטן. שבע הנשמות לא הספיקו למסעוד, והוא נרצח באופן מסתורי ביום שנפלו מגדלי התאומים בניו יורק.

אין שלום בלי עצמאות
באווירה השלווה של כפרי ההרים הנידחים, הרעיון שהעולם כולו ישא בתוצאותיה של מלחמה גרעינית בגלל חבל ארץ כה קטן כקשמיר נראה אבסורדי לחלוטין. עם זאת, מדובר הרבה יותר מסכסוך על כמה פסגות בהרי ההימלאיה ועל כמה אגמים וסירות

באווירה השלווה של ההרים הנידחים, הרעיון שהעולם כולו יישא בתוצאותיה של מלחמה גרעינית בגלל חבל ארץ כה קטן כקשמיר נראה אבסורדי לחלוטין. אלא שעבור פקיסטן והודו השליטה בקשמיר היא שאלה קיומית=

בית. על פי תפיסתן של שתי המדינות היריבות, פקיסטן והודו, השליטה בקשמיר היא שאלה קיומית: זכות הקיום של פקיסטן בקשמיר נגזרת מן התפישה ש"בכל מקום בתת־יבשת שיש בו רוב מוסלמי, נמצאת פקיסטן". הודו הרב־לאומית רואה בוויתור על קשמיר את תחילתו של פירוק המדינה לרסיסים עדתיים. שתי המדינות נאבקות על שאלות יסוד בזכות קיומן. "אבל למה זה צריך לעניין אותנו?" שואלים קשמירים רבים את עצמם. מסעוד, קשמירי צעיר תושב ההרים, פורש את השקפתו הפרגמטית: "ביחסי הכוחות הקיימים, המחשבה על עצמאות היא בגדר חלומות בלבד. אבל אם אי פעם אצטרך לבחור בין פקיסטן להודו, אעדיף להישאר הודי. למרות הכל, זוהי דמוקרטיה. שום הודי לא יתערב לי בהחלטה כמה פעמים ביום להתפלל ואם לצום או לאכול ברמדאן". מוחמד מצטרף לשיחה ומדגיש עד כמה הוא רוצה שלום ועצמאות לקשמיר. "שלום או עצמאות?" אני מנסה לברר, ומוחמד משיב בפליאה נוכח ההתפלפלות הזאת: "זה הרי אותו הדבר, לא יהיה שלום בלי עצמאות".
בינתיים, קיידר הנהג עוסק ביד אחת בניסיונות החייאה נואשים לג'יפ השובת שלנו, ובידו השנייה הוא משתתף בוויכוח קולני עם קבוצת כפריים מייעצת. כאשר השמש שוקעת מאחורי ההרים, אני מתחיל להשלים עם המחשבה על עוד לילה בבקתה הקרה. לפתע משמיע המנוע שיעול חלוד, מעלה עשן סמיך ומחלים כנגד כל הסיכויים. אנחנו מתחילים את המסע הלילי שלנו לסרינגר, הרפתקה שמעלה בי געגועים עזים לבקתה החביבה ולדובים החמודים שסביבה.
בשביל הצר, המכונה בהגזמה כביש ראשי, מגיח בין ענני האבק חתך מייצג של כלי התחבורה הקשמיריים: אוטובוס עוקף מכונית פרטית, שרודפת אחר עגלת סוסים, שמנסה לעבור רוכב אופניים, שמפנה דרך ברגע האחרון להולך

בבית של משפחת באז'אר, שהגיעו מהדרום לעבוד ברעיית צאן בקשמיר. לילד שלהם יש עיניים מהגדולות שראינו

רגל שאנן, שקפץ לשנייה לכביש כדי להציל ארגז ירקות מדריסת אוטובוס צבאי שבא ממול וכיבה, מתוך התחשבות בזולת, את האורות. הסיוט נמשך בווריאציות שונות במשך כמה שעות. מלבד "שמע ישראל" לא שומעים ממני הרבה במהלך הנסיעה. שתיקתי אינה רועמת במיוחד, כי קיידר הנהג עסוק בדברים החשובים באמת: שיחת פיוס טלפונית עם אשתו החשדנית, המתקשה להשתכנע שהנתק הממושך מבעלה נבע מאזור ללא קליטה לטלפונים ניידים. קיידר, עם יד אחת על הנייד, יד שנייה על הרדיו־טייפ וההגה בין הברכיים, מפגין תכונות שהיו חסרות לי באותו הערב: שלווה ורוגע.
באופן מפתיע אני מסיים את המסע בסרינגר בריא ושלם. במצב הנפשי המעורער שלי אפילו העכברים, שותפַי לחדר בסירת־הבית, נראים לי תופעת לוואי זניחה. הם מעירים אותי בדיוק בזמן לצפות בזריחת ירח מלא מעל אגם נארין. כאמור, המרחק בין גן עדן לגהינום נמדד לעתים במטרים אחדים.


תודת הכותב לאיתן כהן ול־Feroz Baktoo, על עזרתם בהכנת הכתבה

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 3

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

דלהי - הודו בזעיר אנפין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מצפון הודו

טיול לרג'סטן: תמצית הודו כולה
טיול לרג'סטן: תמצית הודו כולה

רג'סטן, מדינת המלכים, סוחפת ומסחררת את המטייל בה עם ערים צבעוניות, ארמונות מהרג'ה מפוארים ואינספור שווקים נפלאים. טיול לרג'סטן הוא מסע אל התמצית המזוככת של הודו, על המורכבות והיופי האינסופי שלה

חציית ההימלאיה ההודית – טיול ברכבי שטח
חציית ההימלאיה ההודית – טיול ברכבי שטח

טיול ברכבי שטח החוצה את רכס ההימלאיה ההודית עובר במעברי ההרים הגבוהים בעולם ומספק נופים מרהיבים ומגוונים, מעמקים מיוערים עם נהרות שוצפים לאזורים צחיחים משובצים באגמי טורקיז ומוקפים בפסגות מושלגות. לצד אלה יש פה מקדשים, מנזרים וכפרים מבודדים ...

מסע בצפון הודו
מסע בצפון הודו

אזור צפון הודו מציע עולם ומלואו: נופים הרריים ירוקים לצד נופים מדבריים, ארמונות ומבצרים מפוארים, מקדשים מרשימים, טקסים דתיים מרגשים על גדת נהר הגנגס, שווקים צבעוניים ומרכזים רוחניים. כמה תחנות שמומלץ לבקר בהן בצפון הודו, כדי לחוות את ...