קנדה: התקווה הלבנה הגדולה של נונאווט

בזמן ביקורי הראשון, חתמו מנהיגי האינואיט עם הממשלה הפדרלית הקנדית הסכם להקמתה באביב 1999 של טריטוריה חדשה – נונאווט (Nunavut) – על

חניית ערב. באפריל השמש כבר זורחת ברוב שעות היממה. בתחילת מאי היא שוקעת לשעה-שעתיים בלבד ובקיץ היא זורחת ללא הפסק

שטח של כמעט שני מיליון קילומטרים רבועים בטריטוריות הצפון־מערביות. ב־1 באפריל השנה אכן נולדה נונאווט, ומספר תושביה 27,200 – שמהם 85 אחוזים אינואיט והשאר לבנים.

ל־56 אחוזים מהתושבים עוד לא מלאו 25 שנים, וכך מחזיקה נונאווט בתואר כפול: הטריטוריה החדשה והצעירה ביותר בקנדה.
בהסכם הצליחו האינואיט להשיג כל מה שרצו: חלוקה פוליטית חדשה, רוב מוחלט לאינואיט בטריטוריה ובעלות על קרקעות, שיחד מעניקים להם אוטונומיה מלאה ושליטה על אדמות, ציד, מחצבים ונפט – והכל במימון הממשלה הפדרלית. היו אלה למעשה שני הסכמים, שנחתמו עם הרבה רצון טוב משני הצדדים, ומטרתם העיקרית – להחזיר לאינואיט את האחריות על אדמותיהם ועל חייהם.

רבים בקרב האינואיט קיבלו את ההסכמים בשלווה מהולה באדישות, של מי שכבר למד שאינו שולט בחייו. או במלותיו של הכומר אברהם מקלייד ריוור
(Clyde River), יישוב על חופיו הצפון־מזרחיים של האי, מול חופי גרנלנד, שבו חיים 710 תושבים: "אנחנו לא קופצים משמחה ולא נופלים על הקרח. שרדנו אלפי שנים את הארץ הקשה הזו, ונשרוד גם את זה. האנשים כאן הוכיחו שהם יכולים להסתגל לשינויים" (ראו "מסע אחר" 13).

שש שנים אחרי הביקור הראשון, ועשרה ימים לאחר כינון הטריטוריה החדשה, חזרתי לבאפין בראש משלחת משותפת של "מסע אחר" ו"החברה הגיאוגרפית". מטרתנו היתה להגיע לקלייד ריוור, ומשם לצאת למסע במזחלות כלבים בחברת ציידים מקומיים. 300 קילומטרים של ים קפוא, בקצב הכלבים, אל ארץ הפיורדים הענקיים שמצפון ליישוב.

פרבר העוני הוא עיר הבירה
נחתנו באיקָלוּאיט (Iqaluit), בירת הטריטוריה החדשה, שבדרום האי באפין. חגיגות העצמאות נמשכו שם שלושה ימים. חמישה מטוסים שחכרה הממשלה הפדרלית במיוחד הביאו את האורחים, פקידי ממשל ובירוקרטים שרובם מעולם לא היו בצפון הרחוק, אבל קבעו במשך שנים רבות את גורלו. במקביל נערכו חגיגות מקומיות, קצרות וצנועות יותר, ב־27 הכפרים האחרים שברחבי הטריטוריה הענקית.

איקלואיט היא הדבר הכי קרוב לעיר בנונאווט, וחיים בה 4,300 איש. היא בנויה בצידו של שדה תעופה צבאי גדול ומהווה את שער הכניסה הראשי לאי. עד שנבנה שדה התעופה במהלך מלחמת העולם השנייה, חיו באיזור כמה עשרות משפחות של ציידים, שהקשר שלהן עם העולם שמחוץ לאי הסתכם בביקור שנתי של אוניית אספקה. הקמת שדה התעופה חוללה שינוי דרמטי, והמקום הפך במהירות אבן שואבת לאינואיט מכל האי.

על קרח הים הקפוא, מול בניין הממשלה הפדרלית, בקצה מסלול הנחיתה, שוכבים 14 כלבים ולידם מזחלת עץ ארוכה. גרוטאות רבות קבורות בשלג בין

קלייד ריוור. רוב הצעירים בכפר מעדיפים טלוויזיה והוקי קרח על ציד מסורתי. יש מי שחולם על חוגי בלט ותיאטרון, אבל אין דברים כאלה בכפר

הבתים, פרוות של כלבי ים ואיילים תלויות מתוחות על מסגרות עץ. בנייני ציבור, חנויות כלבו ובתי מגורים פזורים בבליל צבעוני, המכסה איזור נרחב ומטפס גבוה במעלה גבעה שמעל לים הקפוא. ברחוב הראשי יש תנועה ערה של מכוניות, אופנועי שלג וילדים. למרות הקור, רבים מהם מתרוצצים ברחוב בלי כפפות וכובעים. המקום משרה אווירה של פרבר עוני בעיר גדולה, אבל ללא העיר. ובכל זאת, יש שם מערכת של שירותים מטעם הממשלה הפדרלית (בית חולים, בית משפט, סניף דואר, בתי ספר, קולג' וכנסיות), וגם בנקים, חנויות, בית קולנוע, שני מוזיאונים, מסעדות וברים.

איקלואיט אינה רק בירת הטריטוריה החדשה, אלא גם מצבור של בעיות. רוב האינואיט ב"עיר הגדולה" התרחקו מאורח חייהם המסורתי, ואת הוואקום התרבותי־חברתי מילאו בעיקר צרות. כל התחלואים שהביאו השינויים הדרמטיים של העשורים האחרונים בחברה האינואיטית נמצאים כאן, ובריכוז גבוה. אלכוהוליזם, אלימות, אחוזי אבטלה גבוהים, חוסר מעש והעדר תקווה ריסקו את התרבות המקומית, והותירו את רוב אוכלוסיית המקום במצב קיומי קשה. אחוז ההתאבדויות כאן גבוה פי שישה מן הממוצע הכלל־קנדי, ו־35 אחוזים מהתושבים התנסו בהסנפת דלק ומדללי צבע.

רוב הלבנים בנונאווט גרים באיקלואיט. מדובר בעיקר בבעלי מקצוע, שהממשלה הפדרלית מפתה להגיע לצפון הרחוק תמורת חוזים שמנים, ובנמלטי ציוויליזציה למיניהם. החיים בצפון הארקטי קשים, במיוחד ללבנים. מחירי הטיסות הגבוהים – טיסה ממונטריאול לאיקלואיט עולה יותר מאשר לישראל – רק מחריפים את בידודו של המקום.

"הכל יקר פה", אמר נהג המונית שלקח אותי לשדה התעופה. "אי־אפשר לחסוך מספיק אפילו בשביל לנסוע לבקר בדרום". מרבית התנועה בשדה התעופה היא של לבנים בתפקיד ושל אינואיט שחוזרים לאחר ביקור ממושך בדרום קנדה, לרוב על חשבון משלם המיסים הקנדי. אבל המקום נמצא בתנופת פיתוח מסיבית, ו־95 אחוזים מתקציב הטריטוריה החדשה בשנים הבאות יגיע מהממשלה הפדרלית ויזרום ברחובות איקלואיט, ההופכת אט־אט ממרכזו המסחרי של האיזור הארקטי גם לבירתו הפוליטית.

המורה, הצייד ושחקני ההוקי
שעה וחצי טיסה צפונה, מעל למרחביו הקפואים של האי, הביאו אותנו לקלייד ריוור. מסלול נחיתה ארוך, מכוסה קרח דק, צריף מתכת שמשמש טרמינל ומגדל פיקוח. דרך ישרה באורך קילומטר וחצי מובילה אל כמה עשרות בתים, שניצבים בשתי שורות אל מול הים הקפוא. מזג האוויר בהיר, 12 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. חמשת הנוסעים שהגיעו איתנו נעלמו עם בני משפחותיהם תוך דקות, רכובים על אופנועי שלג.

ג'ונתן פאלוג (Pallug) בא לקבל את פנינו במונית הכפר. הוא יוביל אותנו במסע המתוכנן. המונית היא

ג'ונתן בונה איגלו מסורתי. את האיגלו בונים מבפנים, ומניחים את הבלוקים בצורת שבלול. בסיום מניח הבנאי את הבלוק האחרון, התקרה, וחוצב לעצמו את הדלת החוצה. את הרווחים סותמים בשלג, ומבעירים אש להמסתו. כיום גרים האינואיט ההתים ובונים איגלו רק במסעות ציד בחורף

אחד מששת כלי הרכב בכפר; פי שלושה ממספרם בביקורי הקודם. שלוש דקות נסיעה אל הכפר, חמישה דולרים לנוסע, ומתום הנסיעה עד לטיסה הבאה, בעוד יומיים, תעמוד המונית ללא עבודה. ג'ונתן מספר שהמונית היא עסק אשר הוקם ונתמך באופן שוטף על ידי הקרן לעידוד עסקים קטנים, שייסדה הממשלה הפדרלית כחלק מההסכם להקמת נונאווט.

בוורלי אילאוק (Illauq), שאיתה התיידדתי בביקורי הראשון במקום, המתינה לנו מחוץ לבית. היא מורה שהגיעה למקום מטורונטו לפני 17 שנים, התחתנה עם ג'ושוע אילאוק, צייד במשרה מלאה, ויחד הם הולידו ארבעה ילדים. השנים הרבות שהיא חיה כאן והמשפחה שהקימה עשו אותה לשותפה מלאה במקום. לאחר 12 שנים כמורה בכפר, היא עברה לעבוד עם נגמלי סמים, במשכורת הנמוכה
ב־50 אחוזים ממשכורת מורה וללא טיסה שנתית הביתה, שכל מורה זכאי לה. בית הספר דחק החוצה את כל המורים המקומיים, וכיום מלמדים בו מורים לבנים מן הדרום, במשרות זמניות.

"לא קרה הרבה מאז שעזבת", היא אומרת. "יש יותר מכוניות בכפר ובנו אולם הוקי קרח". הוקי קרח הפך ללהיט היסטרי בכפר. ילדים, נערים ומבוגרים קונים מדי הוקי ומבלים כל יום שעות ארוכות באולם. רוב הבנים מסתובבים ברחובות עם מקל הוקי ביד. לדברי בוורלי, יש ציידים שהפסיקו לצאת לצוד מאז שבנו את אולם ההוקי. אבל המצב בקלייד ריוור אינו עגום כמו באיקלואיט. רבים מהגברים עוסקים בציד, אחדים באופן קבוע ואחרים, שעובדים במשרות קבועות, מנצלים כל חופשה כדי לצאת לצוד. בקיץ עוזבות חלק מהמשפחות את הכפר וחיות באוהלים באיזור הציד המסורתי של המשפחה.

בעבר היה הציד לב ליבה של תרבות האינואיט. הוא היה החיים וכלום לא היה מלבדו. לצייד יש עדיין מעמד גבוה וחשיבות רבה בתרבות האינואיט, אולם איש לא ימות כיום ברעב אם לא ישכים קום וייצא לציד כלבי ים. צייד במשרה מלאה יכול להאכיל את משפחתו, אולם לא יצליח לעמוד בתשלומי החשמל, לקנות בגדים, נשק, תחמושת, טלוויזיה או וידיאו. כדי להיות צייד במשרה מלאה צריך תמיכה כלכלית, ואת זה מספקת קרן מיוחדת לשימור התרבות המקומית, שייסדה הממשלה הפדרלית עם הקמת הטריטוריה החדשה.

"הדור של ג'ושוע הוא דור הציידים האמיתיים האחרון", אומרת בוורלי. "הם האחרונים שעוד הספיקו לגדול על האדמה לפני הכניסה לכפרים, והם היחידים שמכירים את הארץ כפי שהכירוה אבותיהם".

עם הכניסה לכפרים, בשנות השישים, איבדו רבים מבני הדור הצעיר את העניין באורח החיים הישן. בנג'מין, בנם הבכור של בוורלי וג'ושוע, הוא הצעיר הנלהב והמנוסה ביותר בכפר במסעות ציד, אבל עבור צעירים רבים אחרים, החיים בכפר מסתכמים בצפייה בטלוויזיה, ביקור באולם ההוקי או הסתובבות בחוסר מעש ברחובות. אליקה, הבת הגדולה, נערה יפה וחדת לשון בת 14, חולמת על חוגי בלט ותיאטרון, אבל אין דברים כאלה בקלייד ריוור. אולי יהיו בעתיד, בשביל שתי הבנות הצעירות, אנה־ליזה בת השבע וסו־אלן בת השנה.

הכומר אברהם מאמין בשינוי
מעבר לשמחה הטבעית שבעצמאות, תושבי קלייד ריוור אינם נשמעים נלהבים או מלאי תקווה במיוחד. מספר המשרות הפנויות במקום מוגבל מאוד, וכמעט את כל התפקידים המקצועיים שמחייבים השכלה ממלאים לבנים. תיירות היא מלת הקסם הנשמעת בכל הטריטוריה החדשה, תקווה להכנסה וגם לשימור

ג'ושוע אילאוק, צייד במשרה מלאה. ג'ושוע הוא מדור הציידים האחרון שהתחנך על האדמה, לפני הכניסה לכפרים. הם היחידים שמכירים את הארץ כמו שאבותיהם הכירו אותה

התרבות. אבל מחירי הטיסות גבוהים, תנאי מזג האוויר קשים והשירותים לתיירים מוגבלים. השנה צפויים להגיע לכפר עשרה תיירים, מה שאומר שהמשלחת שלנו מהווה 60 אחוזים מתנועת התיירות השנתית.

כומר הכפר, אברהם, בן 54, אומר שהאינואיט זהירים בתגובתם לעצמאות, וזה אולי מה שיציל אותם. אברהם הוא דוגמה חיה לתהליכי השינוי המורכבים שעברו האינואיט בעשורים האחרונים. הוא הגיע ליישוב כשהיה בן 17, היישר מחיי ציד ונדודים, ובדומה לבני דורו, נהה אחר הפיתויים שבחיים החדשים, ובראשם – האלכוהול. הוא מספר כי רק לאחר שנולד בנו הראשון הבין שהוא חייב לשנות את אורח חייו. הוא הפסיק לשתות, התחיל לעזור לכומר הלבן, שחי אז בכפר, והיה מהראשונים שחידשו את מסורת השימוש בכלבים במסעות ציד.

הוא השתתף ברוב המסעות שאליהם הצטרפתי בביקורי הראשון, אבל בקיץ שעבר גרם שועל נגוע בכלבת למותם של שישה מכלביו, והוא החליט למסור את אלו שנותרו. לדבריו, אין לו די כסף להחזיק אופנוע שלג וקשה לו לספק מזון לכלבים. כיום הוא משרת בכנסייה בהתנדבות ועובד בחצי משרה בשירותים הקהילתיים של הכפר. עיקר עיסוקו בטיפול באוכלוסיה המבוגרת, אנשים שעברו במהלך חייהם מן האיגלו לבית, לאולם הוקי הקרח ולאינטרנט. "אנשים כאן הוכיחו שהם יכולים להסתגל לשינויים", הוא אומר. "זה אתגר קשה לכולנו, אבל אני מאמין בכוח של האנשים להוציא מזה את המיטב".

300 קילומטרים בקצב הכלבים
המסע במזחלות הכלבים נמשך תשעה ימים והיה רחוק מצרותיה של הטריטוריה החדשה כמעט כמו המרחק מצרותינו שבארץ. רחוק מן הכפרים, בליבה של הארץ, חיים האינואיט בתנועה ובהרמוניה עם האדמה והקרח. קשה לדמיין את התנאים הקשים ששוררים במקום בלי להיות שם, ומי שלא ישב על מזחלת 12 שעות בטמפרטורה של 28 מעלות צלזיוס מתחת לאפס אינו יודע קור מהו.

יצאנו לדרך רכובים על שלוש מזחלות, שלכל אחת מהן רתומים 10־12 כלבים. ליווה אותנו אופנוע שלג, ועליו צייד וילד בן 14, שקיבל את הטיול כעונש לאחר

המשלחת בכניסה לסם פיורד. כאן נמצאים מצוקי הים הגדולים ביותר בעולם, יותר מאלף מטרים שסוגרים את הפיורד כמו חומה אדירה

שגנב אופנוע שלג בכפר. במשך תשעה ימים עברנו 300 קילומטרים, חולפים למרגלותיהם של מצוקי הים הגבוהים ביותר בעולם. בכמה מקומות התרוממו קירות סלע של 1,500 מטרים אנכית, היישר מקו הים הקפוא.
את לוח הזמנים קבעו מזג האוויר והשעון הפנימי של האינואיט. הימים התחילו מאוחר, לרוב לא זזנו לפני אחת בצהריים, ולא פעם נמשך היום עמוק אל תוך הלילה והסתיים אי־שם לפנות בוקר. בתקופה זו של השנה השמש עדיין אינה זורחת כל היממה, אבל היא שוקעת לשעות ספורות בלבד ונמצאת קרוב מספיק לקו האופק כדי להאיר מעט אפילו בחצות הלילה.

השיחות על המזחלות ובאוהלים התנהלו לאט. לפעמים שררה שתיקה במשך שעות ארוכות. באחד הימים שאל ג'ונתן, מורה הדרך, את סמי, אחד מחברי המשלחת, במה הוא עוסק. סמי השיב שהוא יבואן של קפה. ג'ונתן לא הגיב, הסתובב אל הכלבים והשתתק. אחרי 20 דקות הוא חזר לסמי, וכאילו חשב על כך כל הזמן הזה, שאל "איזה קפה?".

לא הצלחנו לפצח את קוד התקשורת עם האינואיט. רבות משאלותינו נענו
ב"I Don’t know" מחויך ואפילו מסתלבט. לאורך הדרך התייעץ ג'ונתן פעמים רבות עם ג'ייקו אשווק (Ashevak), היחיד מאנשי הכפר שמעולם לא נטש את הכלבים, גם כאשר שאר ציידי הכפר עברו לאופנועי שלג. ג'ייקו פטפט באריכות עם חבריו, אבל איתנו כמעט שלא החליף מלה. כששאלתי אותו מדוע לא עבר להשתמש באופנוע שלג, ענה: "כי אי־אפשר לאכול את הקרבורטור".

באחד הלילות חנינו במקום היפה ביותר שראיתי בחיי. במרחק 80 קילומטרים מן הים, התפצל הפיורד ושלח שלוש זרועות ישרות של ים קפוא. לאורך כל קו החוף, שהקיף את זרועות הים הללו, התרוממו מצוקים כבירים לגבהים של יותר מאלף מטרים. קו המצוקים נמשך לכל כיוון שראתה העין, וסגר את הפיורד כמו חומה אדירה.

באותו לילה בנה ג'ונתן איגלו במיומנות של בנאי־אמן ואחר כך יצא עם ג'ייקו לשלוש שעות, לנסות לצוד אוכל לכלבים, שלא אכלו כבר שלושה ימים. זה היה אחד הימים הקרים ביותר במסע – 22 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, ושניהם בילו בחוץ 15 שעות רצופות. הם חזרו עם נקבת כלב ים וגור צעיר. הכלבים נכנסו לטירוף מהריח ונבחו כמו משוגעים.

בשלוש בבוקר, לאחר שסיימו להאכיל את הכלבים, התיישבו ג'ונתן וג'ייקו על הברכיים, בקרח, כשביניהם חתיכה גדולה של דג נא קפוא וחתיכות נבחרות מהגור שצדו. חבריהם יצאו מן האוהל והצטרפו אליהם, ובעזרת גרזן ומסור

אחרי שלושה ימים שלא אכלו, נבחו הכלבים בטירוף לריח ארוחת הערב, כלב ים. הגדולים לוקחים לעצמם את החלקים הטובים, הקטנים מנסים לחטוף משהו מהצד

גדול, פצחו כולם בארוחת ערב. מן הצד, זה נראה כאילו הם ישבו לאכול במקום הנוח ביותר בעולם, בבית.

בלילה השמיני עצרנו ליד גבעה קטנה, קרוב לפתחו של פיורד אל הים. ג'ונתן הצביע על שלושה צלבי עץ קטנים, שהיו תקועים בקרח, ואמר שאביו קבור פה. המקום היה מחנה ציד קבוע של המשפחה בתקופות הקיץ, ומשם נהגו לצאת לים הפתוח בקיאקים כדי לצוד כלבי ים. ג'ונתן נולד במקום וגדל בו עד גיל 15.

מזג האוויר שהיה אפור כל היום התבהר, והטמפרטורה שירדה בהתמדה כל היום המשיכה לצנוח. לפתע התחילו לנצנץ מרחוק אורות. הצלחנו לספור 12 אופנועי שלג, שהתקדמו לעברנו במהירות. מן האופנועים ירדו 16 איש. שניים לבנים, שעובדים בכפר, והיתר אינואיט, שיצאו כולם לסוף שבוע ארוך של ציד ודיג. רבים מהאנשים שיש להם משרות קבועות ופרנסה בכפר יוצאים לציד בכל הזדמנות אפשרית. כך גם ג'ונתן, האחראי לכל השירותים שנותנת עיריית קלייד ריוור, ניצל את הביקור שלנו כדי לצאת לחופשה, למסע ארוך עם הכלבים.

בקבוצה היו גם חמישה גברים צעירים, בשנות העשרים לחייהם, שנמצאים בקורס למדריכי תיירים. את הקורס מעביר סימאוני, צייד מקומי שלמד באוניברסיטה בטורונטו, מדבר אנגלית מושלמת ונשוי לאשה לבנה. כאמור, התיירות היא התקווה הגדולה של נונאווט, אבל היא עדיין בחיתוליה. עוד חמישה מדריכי תיירים בכפר, בנוסף לציידים הוותיקים, ובמקום יש יותר מדריכים מתיירים.

השמש שקעה, השמים, הקרח והשלג נצבעו בכחול כהה. ירח קטן עמד נמוך בשמים ולא האיר דבר מלבד את עצמו. התרמומטר נעצר סוף־סוף על 28 מעלות מתחת לאפס. היה כל כך קר, עד שריסי העיניים קפאו ונדבקו עם כל מצמוץ. רק לכלבים, כך נראה, זה לא הזיז. "תנו לי את השלג, תנו לי את הכלבים, ואתם יכולים לקחת את כל השאר", אמר פעם קנוד רסמונסון, חוקר ארקטי דני ממוצא אינואיטי.

אז מה יהיה?
חזרה לקלייד ריוור. לארוחת הפרידה שהכין אהוד, מחברי המשלחת, הצטרפו גם בוורלי ואברהם, והאינואיט זכו לחמין הראשון בחייהם. לפני שנפרדנו שאלתי

ג'ונתן לא נפרד מהרובה אפילו לרגע אחד, מחשש היתקלות עם דובים. "אתם דואגים יותר מדי, כל הזמן רוצים לדעת מה יהיה", אמר

את ג'ונתן מדוע הוא משיב לכל שאלה שנשאל ב"אני לא יודע". הוא חייך ואמר שזה שומר עליו מפני צרות. "אתם דואגים יותר מדי, כל הזמן רוצים לדעת מה יהיה", אמר.
"ובאמת, מה יהיה?", שאלתי.
בוורלי בחרה לענות. היא סיפרה על ישיבה שהתקיימה באחרונה בנושא הטיפול בקרקעות האינואיט. לפגישה הגיעו שישה נציגים, שניים מכל איזור, והתיישבו לפי מפתח אזורי. כשהגיע תורו של אחד הנציגים הצעירים לדבר, הוא אמר: "אני רואה אתכם יושבים פה בשלושה בלוקים נפרדים, כאילו הגענו הנה כדי להגן על האיזור שלנו מפני האחרים". הוא ביקש מהם להתערבב זה בזה, ואמר: "כך צריכה נונאווט להתנהל".