תפריט עמוד

יהודי קוצ'ין: בעקבות היהודים של דרום הודו

יהודי קוצ'ין: בעקבות היהודים של דרום הודו

48 שעות מרגשות עד דמעות עשה אריה רוזנברג בעיר קוצ'ין ובכפרים שבסביבתה בחיפוש אחר בתי כנסת ובתי קברות יהודיים. בידיים רועדות הוא תלש צמחייה עבותה ופתח דלתות עץ נעולות כדי לחשוף את שרידיה של קהילת יהודי קוצ'ין המפוארת

אני עושה את דרכי ברחוב היהודים (Jew Street) שבעיר קוצ'ין (Cochin), במדינת קראלה. לאורכו של הרחוב הצר פזורות חנויות קטנות בעלות שמות יהודיים, כמו "שלום סטור" ו"ג'ודייקה". אני עובר מבית לבית, מנסה לגלות סימנים למזוזות, מתעלם מקריאות בעלי החנויות להיכנס אליהן. על משקוף אחת הדלתות אני מבחין בגומחה ריקה אלכסונית, אני ממשיך הלאה ומגלה בהתרגשות גומחה נוספת ובה מזוזה.

לקהילה היהודית של קוצ'ין יש היסטוריה ארוכה מאוד (יש הטוענים כי מגיעה לימיו של שלמה המלך). יהודי קוצ'ין נחלקו לכמה קבוצות. הקהילה הוותיקה יותר מכונה יהודי מלבר, על שם האזור – חוף מלבר שבמערב מדינת קראלה. קהילת מלבר היתה מורכבת משתי קבוצות: "היהודים החומים", הקהילה המקורית שהתיישבה באזור, ו"היהודים השחורים", שהגיעו לכאן מממלכת פרס לאחר כיבושה בידי המוסלמים במאה ה-7. קבוצה נוספת, קטנה יותר, כונתה "היהודים הלבנים", ואלה הגיעו לכאן לאחר גירוש ספרד במאה ה-16 וכן מעיראק ומתימן. כמו כן, חיו פה מי שכונו הקנאים, יהודים שהמירו את דתם לנצרות בעקבות פעילות מיסיונרית.

בית הכנסת פראדסי בקוצ'ין. נא לחלוץ נעלים בכניסה | צילום: שגיא רוזנברג

בביתה של גברת שרה כהן
בסופו של רחוב היהודים ניצב בית הכנסת פָּראדֶסי (Paradesi Synagogue), שנבנה ב-1568 ואשר עבור תיירים מישראל מהווה ללא ספק את פסגת הביקור בקוצ'ין. שלטים באנגלית ובסנסקריט מורים להפקיד את המצלמה בדלפק אצל השומר, שכן חל איסור חמור על צילום. אני מנסה לבטל את רוע הגזרה והשומר מסביר לי שיש רק אדם אחד שיכול לאשר להכניס מצלמה לבית הכנסת, הגברת שרה כהן שגרה בבית הירוק ברחוב היהודים. אני עוזב את התור הארוך בכניסה לבית הכנסת וממהר לחזור לרחוב כדי לחפש את הבית הירוק. אני עובר בית אחר בית: כחול, צהוב, לבן, ואז מרחוק אני מבחין בבית ירוק. בחזית הבית חלון ובו חנוכיות ופמוטים, ועל דלת הכניסה תלויה מודעה ישנה המזינה להשתתף בליל הסדר בקוצ'ין. אני חולץ נעליים ונכנס לתוך הבית האפלולי.

אישה הודית צעירה מובילה אותי לחדר שבו יושבת עוד אישה צעירה. בעוד הן משוחחות ביניהן, אני שומע קול מכיוון מיטה הנמצאת בחלקו האחורי של החדר. אני מתקרב ורואה שבמיטה שוכבת ישישה בהירת פנים, בעלת שיער לבן, שסימני יופי עדיין ניכרים בפניה. אני מתיישב על כסא קטן ומציג את עצמי באנגלית. שרה כהן מתרגשת מאוד ומספרת לי כי בקוצ'ין עצמה נותרו רק שמונה יהודים. בעבר, היא אומרת, הקהילה היהודית שגשגה והיהודים חיו בשלום עם שכניהם המקומיים, אלא שכמעט כולם עלו מזמן לישראל. לדבריה, בעבר היו ברחוב היהודים כמה וכמה בתי כנסת, כיום נותר רק אחד. אני מנסה לדלות ממנה את סיפורה האישי, והיא אומרת שהוריה הגיעו לקוצ'ין מעיראק. אני מתקשה לעזוב אבל היא כבר עייפה. אני מנשק את ידה ויוצא אל החום שבחוץ.

מזוזה ברחוב היהודים בקוצ'ין. רק יהודים בודדים נותרו לגור כאן

הפעם אני נכנס לבית הכנסת. לאורך החומה הפנימית יש כמה מצבות אבן ישנות עם כיתובים בעברית. בכניסה לבית הכנסת עצמו כולם חולצים נעליים, כנהוג במקדשים ההודים. בפנים, בית כנסת מדהים ביופיו: ארון קודש מכוסה פרוכת, בימה ועזרת נשים חסומה (בעבר ניתן היה לעלות) מוסתרת על ידי מחיצה מגולפת מעץ. מהתקרה השתלשלו נברשות זכוכית צבעוניות, שיובאו מבלגיה, הרצפה מרוצפת באריחים כחולים שיובאו מסין. בפינה אחורית אני מגלה דף ניר גדול ועליו כתוב בכתב יד ילדותי, לוח שנה תוצרת עצמית. שלושה טורים של תאריכים: עברי, לועזי (מערבי) והודי, וליד התאריכים שמות הפרשות של כל שבת וזמני כניסת השבת.

ביציאה מבית הכנסת השומר מפנה אותי לחדר צדדי שבו יש תערוכה על ההיסטוריה היהודית בהודו. שם, בין קבוצת תיירים הודים, אני לומד איך היהודים הגיעו לקראלה וקיבלו את חסותו של המהרג'ה ששלט באותה תקופה. לפני שאני יוצא, אני שם לב לשלט על הקיר ובו רשומים שמות בתי כנסת אחרים באזור מדינת קראלה. אני ממהר להעתיק את השמות. מול בית הכנסת, ליד שער גדול המוביל לבית קברות, אני פוגש אדם מבוגר שלראשו כיפה גדולה. הוא מציג את עצמו כמר קוצר ומספר שהוא יליד המקום, שעלה ארצה עם משפחתו לפני שנים רבות. פעם בשנתיים הוא חוזר לקוצ'ין כדי לבקר דוד זקן. אלא, שהדוד נפטר לא מזמן ולדאבונו הוא לא יכול להיכנס לבית הקברות הנעול. אנחנו ממשיכים לשוחח ארוכות על ילדותו, בתי הספר בהם למד והמלאכות בהן עסק עד עלייתו ארצה. יחד אנו עושים את דרכנו לאורך הסמטה, והוא מספר שבחלק זה של הרחוב חיו היהודים יוצאי עיראק בהירי העור, ובחלק המרוחק יותר גרו היהודים יוצאי הודו שחומי העור. כשאנחנו מגיעים לבית דודו, אנחנו נפרדים לשלום, ומבעד לדלת הפתוחה אני מבחין בתמונות משפחתיות ישנות התלויות על הקירות.

ארון הקודש בבית הכנסת בקוצ'ין | צילום: שגיא רוזנברג

מסע בעקבות בתי כנסת
החלטה גמלה בלבי: מחר אצא לחפש את שאר בתי הכנסת שאת שמם ומיקומם העתקתי מהשלט הקטן בבית הכנסת פראדסי. עייף אך מלא אדרנלין אני חוזר לאכסניה ומתחיל לתכנן את יום המחרת. דבר ראשון, עלי למצוא רחב. הפקיד באכסניה מציע שאחיינו, ראמה, יסיע אותו בטוקטוק של דוד אחר (כמובן תמורת תשלום) לאן שאחפוץ. בבוקר אנו עושים את דרכנו צפונה וחולפים על העיר פארור (Parur), אליה עוד נחזור.

יעדנו הוא הכפר צ'אנמאנגאלם (Chennamangalam), שעל פי המידע שבידי היתה בו קהילה יהודית. כפר שקט, כמה בתים קטנים, שבילים צרים הנעלמים לתוך צמחייה עבותה, בלי אף מבנה המזכיר בית כנסת. אנחנו עוצרים ושואלים מישהו היכן נמצא ה"סינאגוגה" של היהודים. הוא מפנה אותנו שמאלה וימינה, בסוף הסמטה ניצב בניין בן שתי קומות, שחזיתו מזכירה בית כנסת אך הוא יכול להיות גם כנסייה. כולי נרגש אני מתחיל לחפש סימן שאכן זהו בית כנסת. דלת העץ הכבדה נעולה ואין שילוט. ליד הכניסה באר ענקית לשאיבת מים, אך נראה שזמן רב לא היתה בשימוש. בזווית העין הבחנתי בפתח שדרכו אפשר להיכנס לחצר בית הכנסת. נכנסתי וליד הקיר הגבוה הבחנתי במספר מצבות אבן. לבי החסיר פעימה למראה מגני דוד החרוטים באבן. אני עובר ממצבה למצבה, מנסה לקרוא את האותיות העבריות ואת שמות הנפטרים. המצבות מכוסות בירוקת ואזוב בן שנים רבו ופענוח המילים היה קשה. אך אין כל ספק, זהו בית כנסת.

בית הכנסת בכפר צ'אנמאנגאלם

אני למד שבית הכנסת נפתח בשעה 10:00, ועד אז החלטתי לבקר בבית הקברות היהודי. אנחנו מסתבכים בשבילים, כשלפתע מתוך הצמחייה יוצא גבר מבוגר, פיסת בד מסביב לחלציו. הוא מברך אותנו לשלום ואנחנו מסבירים לו שאנחנו מתקשים למצוא את בית הקברות היהודי. האיש מבקש שנמתין לו כמה דקות והוא יורד להביא מגל מביתו. אני עומד ומחכה, חסר סבלנות בחום הכבד, מרגיש את אגלי הזיעה יורדים בין כתפי אל שיפולי הגב. האיש חוזר עם מגל ומורה לנו לבוא אחריו. אנחנו נעלמים בתוך צמחייה גבוהה וצפופה, עוברים בדרכנו ליד שלוליות של מים עומדים, באוויר נשמע זמזום יתושים. אנחנו עוקפים פרה שרובצת באמצע השביל ונכנסים לתוך חלקת תירס, שגבעוליו הצפופים מסתירים את שמעבר לשדה. אנחנו יוצאים מהחלקה, אני כמעט דורך על פרה השוכבת בצמחייה הגבוהה וכמעט מתייאש. לפתע הכפרי מורה בידו על שטח גדול בצלע הגבעה – כאן נמצא בית העלמין היהודי.

הכותב (עם כובע שחור) והכפרי עם המגל מפלסים דרך בסבך הצמחייה

מצבות בסבך הצמחייה
אני מאמץ מבטי, אך האזור מכוסה כולו בעשבייה גבוהה וצמחים מטפסים שחיברו את עולם הצמחים התחתון עם עולם העצים שמעל. מבט נוסף גילה לי קצה של מצבת שיש. כאחוז אמוק אני מתחיל לפנות מעט מהצמחייה העוטפת את המצבה, וידי מתחילות לצרוב ולשרוף – בין הצמחים הרבים הסתתרו גם סרפדים. עלינו למעלה אל בתי הכפר ומלוונו ביקש מאחת הנשים שתעזור לי עם הצריבות בידיים וברגליים. היא מיהרה להביא בקבוק של שמן, שאיני יודע מה טיבו, מרחה אותו על אזורי הגוף הנגועים ומיד כל האדמומיות והצריבה חלפו כאינם.

חזרנו לאזור המצבות והכפרי המשיך לברא את הצמחים במגל. אט אט מתגלה אבן מצבה עתיקה ועליה כמה מילים, מהן אני מזהה רק את השם כהן, וסמל של מגן דוד. לבי מחסיר פעימה וצמרמורת חולפת בגופי. אני מנסה להתקרב אך איש הכפר מזהיר אותי מנחשי קוברה הנמצאים בסביבה. אלא שהרצון שלי לגלות מה מסתתר מאחורי הצמחייה גובר על הפחד מנחשים ואני ממשיך לפנות צמחייה בניסיון לגלות עוד מצבות.

במעלה הגבעה אני מבחין במצבה ענקית, או יותר נכון אחוזת קבר משפחתית. לאחר דקות ארוכות של בירוא הצמחים המטפסים שכיסו הכל, מתגלה הקבר בכל הדרו. עמודים ובאמצעם לוח עם שמות הנפטרים ומועדי פטירתם. הדמעות חונקות את גרוני. גם ראמה, הנהג, לא יכול היה להישאר אדיש, וכך במשך כשעה אנו עולים ויורדים בין הצמחייה והסלעים שעל הגבעה, מחפשים סימני מצבות ומנסים לחשוף אותן. אנחנו מזיזים, מנקים, מגלחים את הצמחייה וחושפים את המצבות. ליד כל מצבה שנחשפה אני עומד וקורא. מי האיש? מתי חי? אני יודע שמזמן לא ביקר כאן יהודי, ושעוד זמן רב יחלוף לפני שיגיע יהודי נוסף, ואני מרגיש שהנני מקיים מצוות כבוד המת. כשהייתי בפולין, במסגרת משלחת צה"ל "עדים במדים", עבדנו על שיפוץ וניקוי בית קברות יהודי, אך אז היינו קבוצה גדולה, מסודרת, עם כל הכלים הדרושים ועם תוכנית עבודה. כאן אני לבד, עם בחור הינדי צעיר ואיש מהכפר, והכלי היחיד שעומד לרשותנו הוא מגל. אך השליחות שחשתי, לא היתה פחותה מהשליחות שהרגשתי בפולין, ואולי אפילו יותר.

מצבה מוסתרת בסבך הצמחייה בבית העלמין היהודי בצ'אנמאנגאלם

 

המצבה לאחר ניקוי של הצמחייה שכיסתה אותה

אני עוצר ומביט סביבי, רואה את כל המצבות שהצלחנו לגלות, אך יודע שבתוך זמן קצר הכל ייעלם והצמחייה תשוב ותעטוף את הכל. בדרך חזרה אל בית הכנסת, דמיינתי לעצמי איך בימים עברו היתה תהלוכת לוויה עושה דרכה בין שבילי הצמחייה העבותה. יכולתי לדמיין פני האבלים ואת תושבי הכפר הלא יהודים עומדים לרגע בפתח ביתם, מביטים בהשתאות במסע הלוויה.

להאיר את החשכה
אישה צנומה ובידיה חישוק מתכת שעליו תלויים מפתחות בגדלים שונים מתקרבת לבית הכנסת בכפר. אני מברך אותה ומחכה בסבלנות בחום הכבד. מפתח גדול וחלוד פותח את דלת העץ, הדלת נפתחת על שתי כנפיה והיא מסמנת לי לחלוץ נעליים. למרות שכנפי הדלת פתוחות, הכניסה קטנה וצרה ועלי להתכופף מעט כדי להיכנס. בפנים שורר חושך מוחלט, עד שהדלת השנייה אף היא נפתחת ועיניי מתחילות להתרגל לחשכה. המבואה מכוסה אבק, אך ניתן להבחין בארונות זכוכית ישנים ושבורים ובהם כמה פריטי יודאיקה: כיפה שפעם היתה לבנה, סידור גדול ומאובק, טלית קטנה ומרופטת. אני מוציא הפריטים אחד אחד ומסדר אותם על המדף. כאחוז טירוף אני מתחיל לפתוח את החלונות המחופים בתריסי עץ כבדים, פותח את הבריחים החלודים, דוחף את תריסי העץ ואת חלונות הזכוכית. בהדרגה נכנס אור ואוויר צח ואני מרגיש שלמרות שאין כאן יהודים, מעט נשמה יהודית נכנסת לבית הכנסת.

לאחר שהתריסים הכבדים נפתחו, אור חודר לבית הכנסת החשוך

בית הכנסת דומה מאוד לזה שבקוצ'ין: הבימה המעוגלת, עזרת הנשים, הספסלים המעטים הפונים לכיוון הבימה והנברשות, וכך גם צורת ארון הקודש. בית הכנסת מעוטר בגילופי עץ צבועים באדום וזהב, צורות פרחים מעטרות את העמודים, ארון הקודש ואת התקרה, שכולה מכוסה בריבועי עץ צבועים. בידיים רועדות אני פותח את ארון הקודש. בפנים שתי קופסאות עץ גליליות פתוחות וערומות, כאן שכנו פעם ספרי תורה. גרוני נשנק: הגלילים הפתוחים מסמלים עבורי את ה"אין", אך מצד שני אני מרגיש את קדושת המקום. אני עולה במדרגות העץ אל עזרת הנשים המוסתרת מאחורי שתי וערב של עץ מגולף, מרגיש את קולות העבר, רואה את הצבעוניות, יכול לשמוע את קולות ילדי היהודים המשחקים בחצר למטה.

בלב כבד אני סוגר את החלונות והתריסים. בית הכנסת שב והופך אפל וחשוך. אור העולם החיצון ממתין לי בחוץ, ואני יוצא אליו בידיעה שאת האור האמיתי השארתי שם בחשכה. באיטיות אני נועל את נעליי אך מתקשה לשרוך כי ידיי רועדות ועיניי לחות מהתרגשות.

עזרת נשים. אפשר לדמיין כיצד נשמעו מכאן הקולות 

לפתוח את הדלתות הנעולות
הטוקטוק מרעיש ומקרטע, מקפץ בין הבורות, ואנו עושים את דרכנו לעיירה הסמוכה פארור. לשאלתנו, תושבי המקום מפנים אותנו למבנה גדול ומרופט בסמטה צדדית. מעל השער הנעול יש אותיות שבורות בעברית, שמהן אפשר לקרוא את המילה "כנסת". אישה הגרה בשכנות לבית הכנסת מפנה אותי לאיש שבידיו מפתחות בית הכנסת. בתמורה לכמה מאות רופי הוא מוסר לי את צרור המפתחות. אני פותח את השער הנעול ועושה את דרכי בזהירות בין כלי העבודה המונחים על הרצפה. פותח בזהירות את המנעול של דלת נוספת, עובר דרך חצר פנימית ובה מעבר מקורה המוביל לדלת הבאה. כל דלת נראית עתיקה יותר מקודמתה והבריחים החלודים והישנים נפתחים בקושי. אני פותח עוד דלת למבואה של בית הכנסת ועוד דלת לבית הכנסת עצמו.

הפעם אני לבד ואין מי שיגיד שעלי לחלוץ נעליים. ובכל זאת, אני מתכופף וחולץ, שכן הרגשתי שאולי יהודי המקום נהגו לחלוץ את נעליהם. יחף אני עושה את דרכי פנימה את בית הכנסת הדומה מאד לזה שבכפר צ'אנמאנגאלם. שוב טקס פתיחת תריסים וחלונות, ועם כניסת אור יום אני מבחין בפיתוחי עץ נפלאים, לא צבועים, המכסים את התקרה. ארון הקודש הוא לא יותר מארון קטן הנמצא בגומחה, שבה היה כנראה ארון קודש גדול ומפואר, הבימה עגולה ועזרת הנשים מכוסה בפיתוחי עץ. ספסל שבור ובודד נשאר מיותם. אני עולה בזהירות לעזרת נשים, מדרגות העץ חורקות וחלקן שבורות, אך מראה בית הכנסת מבעד לפיתוחי העץ מרהיב.

ארון קודש בבית הכנסת בצ'אנמאנגאלם. ספרי התורה אינם עוד

בדרכי החוצה, בחצר הפנימית, אני רואה כמה מצבות ישנות שוכבות בין העשבים. אני עובר דרך החצר הגדולה ורואה בעיני רוחי כיצד היא מתמלאת ביהודים הבאים לתפילה של שבת. לרגע המקום לובש אווירת חג, אך תוך שנייה הוא שוב ריק, שומם ועזוב. שער אחרון, מנעול אחרון, ואני מחזיר את המפתחות ומודה על העזרה. פרידה אחרונה מבית הכנסת, שנבנה עוד במאה ה-17 כנראה על שרידי בית כנסת קדום יותר מ-1165. יש לציין, שלמרות שקהילת היהודים עזבה מזמן את עריה וכפריה של מדינת קראלה, והמבנים של בתי הכנסת הולכים ומתפוררים עם הזמן, ארגונים שונים והממשל המקומי דואגים לשימור, ואהדת האוכלוסייה המקומית אף היא תורמת להשאיר את בתי הכנסת כעדות לעבר המפואר.

נעול בבית הקברות
חזרנו לרחוב היהודים בקוצ'ין, כשלפתע אני מבחין ששער בית הקברות פתוח. מבלי לחשוב לרגע אני קופץ מהטוקטוק. בחור הודי צעיר עומד מול השער, מתכוון לנעול אותו. אני מבקש שייתן לי לבקר, אך הוא מסרב. אני מתחנן והוא מסכים שאכנס, אבל רק לשתי דקות. כמטורף אני רץ פנימה: אני רץ דרך העשבים הגבוהים אל גלילי המצבות שאותן ראיתי אתמול מבעד השער הנעול. אני שולף את המצלמה ומגלה שהסוללות נגמרו. בידיים רועדות אני מחפש בכיסים, אבל לא מוצא. אני עובר שוב את כל הכיסים, מצאתי! בידיים רועדות אני מצליח סוף סוף להפעיל את המצלמה. רץ כמטורף בין המצבות, מצלם ללא הרף. העיקר לתעד. אני נזכר במר קוצר, שלא הצליח לבקר את קברי בני משפחתו, ואני עומד לרגע ליד הקבר הטרי ביותר, שכנראה שייך לדודו, ואומר קדיש.

"שחור על לבן זכר ללחורבן" – שלט בחצר בית הכנסת בקוצ'ין

חלק מהקברים עתיקים מאוד ובנויים כגלילי בטון, אחרים גדולים ונראים כאחוזות קבר. אני נזכר שבתוך העשבייה יכולים להסתתר נחשים, אך הרצון לראות עוד ועוד גובר על הפחד. כך חולפות הדקות ואני נזכר שהבטחתי לצאת בתוך שתי דקות. אני חוזר לשער בית הקברות ומגלה שהוא נעול בשרשרת ומנעול. מבעד השער לא נראה איש, גם לא חברי עם הטוקטוק. תשוש מהחוויות הרבות שעברתי ביומיים האחרונים, אני מתיישב לנוח על אבן. שעת דמדומים ואני נעול בתוך בית קברות, מסביבי חומה גדולה שעליה שברי זכוכית. אני שואל את עצמי מאין יבוא הגואל?

לפתע אני שומע קולות ליד השער. הבחור הצעיר עם המפתחות חזר כדי לפתוח את המנעול. מסתבר שחברי עם הטוקטוק הלך לקנות לי בקבוק מים וכשחזר ראה את השער נעול והלך לחפש עזרה כדי לחלץ אותי. מודה לכולם על העזרה, מתיישב בטוקטוק ועושה דרכי אל האכסניה, כשהמראות של בתי הכנסת ובתי הקברות היהודיים מלווים אותי. בלבי אני חצוי, מחד חש כאב על קהילה מפוארת שנכחדה, ומאידך אני שמח בידיעה שכמעט כל הקהילה עלתה לישראל.

עוד מידע על טיול להודו

לקריאה נוספת:

קוצ'ין: על נהרות קראלה
קוצ'ין: על נהרות קראלה
תעלות המים של מדינת קראלה שבדרום הודו, על דקלי הקוקוס, שיחי האננס ומטעי התבלינים שלהן, משכו סוחרים ומתיישבים מאז ומעולם, בהם גם יהודים. ביקור בעולם הולך ונעלם, אצל הקהילה הנכחדת של יהודי קוצ'ין

 

האם היית ביעד הזה?

  • 3

    כן הייתי

  • 2

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות