תפריט עמוד

קופנהגן – עיר של דברים קטנים

קופנהגן – עיר של דברים קטנים

על קופנהגן ניתן לומר שהיא אינה ממש סקנדינבית, אבל גם לא עיר אירופית מובהקת. היא מצטיינת בעיקר באינטימיות, בשלווה ובקנה המידה האנושי שלהף ובזכות כל אלה, קשה להעלות על הדעת מקום נעים יותר לגור או לבלות בו חופשה

בים סבורים כי יש קשר בין השם קופנהגן לבין המתכת היקרה – נחושת. טעות. החלק השני של "קופנהגן", פירושו נמל. ואמנם, בירת דנמרק היתה במשך כל הדורות עיר נמל, אבל רק תקופות קצרות במהלך ההיסטוריה עברו בנמל שלה מתכות יקרות בכמויות משמעותיות. ההון הגדול, שנצבר בערים אירופיות חשובות יותר, מעולם לא מצא את דרכו לקופנהגן. עם זאת, בירת דנמרק נראתה מרוצה איכשהו ממעמדה כעיר נמל מדרגה שנייה, מרכז צנוע של מסחר יציב בין המדינות הבאלטיות לשאר מדינות אירופה.

פירוש השם קופנהגן הוא "נמל הסוחרים" – (בדנית קובנהאוּן KOBENHAVN), והיא עדיין בעיקר נמל, ממש כשם שהדנים עדיין סוחרים מצטיינים. הדנים הם גם מלחים טובים, שהפליגו מאז ימי הוויקינגים למקומות הנידחים ביותר ותרו את שבעת הימים. הדנים אוהבים להצניע את עושרם, לפחות באופן חלקי. לפיכך "נמל הסוחרים" הולם יותר מאשר "נמל הנחושת", שהוא שם יומרני מדי לאופי הדני.

כוחם של מליחים
עד ימינו נחשב המליח (Clupea harengus, הידוע בשמו הפופולרי HERRING) למאכל דני מובהק ומוכר בעולם כולו. מתברר שדג זה קבע במידה ניכרת את מיקומה של קופנהגן. כאשר החלו הוויקינגים הדנים לאבד את כוחם כמעצמה, ודנמרק היתה בדרכה אל ימי־הביניים, מיהרו הדנים החרוצים למצוא אפיק מסחרי חדש. הם גילו כי במיצר ארה־סונד (ORESUND), שבין דנמרק לשוודיה, שוחות להקות גדולות של מליחים והמים הרדודים והשקטים מקילים על הדיג. הראשונים שניצלו את הפוטנציאל הטמון בדגים אלה היו השוודים, אבל הדנים הצטרפו אליהם די מהר, והאיזור שבין האי שילנד (SJAELLAND, הנקרא לעיתים סיילן) לאי הקטן ממנו אמאגר (AMAGER) היה לאתר דיג מועדף.

בעקבות הדייגים הגיעו הסוחרים, וכך נולדה קופנהגן. בהתחלה היא נקראה פשוט "האוון" (נמל). והיא אכן היתה אז כפר דייגים, שהכפיל את גודלו במהלך העונה של דיג המליחים. ספינות מלאות עד גדותיהן במליחים טריים הגיעו לחוף, שם הומלחו הדגים בחביות גדולות והובלו אחר כך באוניות לאזורים שונים בצפון אירופה.

בכתובים נזכר היישוב קופנהגן בראשונה ב־1043, ועד המאה ה־15 הוא היה שייך לבישוף של רוסקילה (ROLKILDE) שהיה בעל האדמות הגדול ביותר בשילנד. האגדה מספרת, כי אשתו של אחד הבישופים הראשונים של דנמרק, אסר ריג (ASSER RIG), עמדה ללדת, אך הוא נאלץ לצאת למסע ארוך. השניים הסכימו ביניהם שאם ייוולד הילד לפני שיחזור אביו הביתה, הוא יבנה בראש הכנסייה של העיירה פיינסלאו (FJENNESLEV) שבמרכז שילנד מגדל שבראשו פעמון. כשהתקרב הבישוף בספינתו לעיר הקטנה, הבחין כי מעל הכנסייה נבנו שני מגדלים. שני בניו היו למייסדי ערים. אסבן סנארה (ESBEN SNARE) בנה את קאלונבורג (KALUNDBORG) בקצה המערבי של שילנד, ואבסאלון (ABSALON) בנה את קופנהגן, בצידו השני.

אבסאלון היה ברבות הזמן לבישוף, וב־1167 בנה מבצר על סלוטסהולמן (SLOTSHOLMEN), אי קטן בנמל של קופנהגן, כדי להגן על העיר ועל הנמל מפני הוונדס (WENDS), שבטים סלאביים שהתגוררו בחוף הדרומי של הים הבאלטי. שרידי הטירה עדיין נמצאים מתחת לארמון כריסטיאנבורג (CHRISTIANSBORG) הניצב כאן היום.

רק מעט דנים מודעים לכך שבשווה ערך לכשבעה שקלים הם יכולים לגלות את סוד היווסדה של בירתם. כל שעליהם לעשות הוא להלך בחזית של טירת כריסטיאנבורג, שם מתכנס היום הפולקטינג (FOLKETING), הפרלמנט הדני, ולהיכנס בכניסה המשמשת את האנשים החשובים הבאים לבקר את ראש הממשלה. אבל במקום לטפס במדרגות המובילות למשרדו, יש לרדת במדרגות המובילות אל מתחת לבניין. כאן מצויות החורבות של הטירה שבנה אבסאלון. לצידן נמצאות החורבות של המבצר שנבנה מאוחר יותר ושל הגרסאות המודרניות של כריסטיאנבורג שנשרפו ב־1794 וב־1884. כאן אפשר לראות בעיני הרוח את מבצרו העגול של אבסאלון, שקירותיו החיצוניים נבנו מאבני גיר.

חשיבותן של הספינות
אחד הפרויקטים האדריכליים היוקרתיים בקופנהגן הן דירות הפאר שנבנו באינדיאה קאי (INDIA KAJ) – "הרציפים של הודו" – בנמל הישן בצפון קופנהגן. יש בעיר רציפים נוספים המכונים על שם היעדים המרוחקים שאליהם הפליגו הספינות: סיאם, אמריקה וגרינלנד.

לספנות ולמסחר יש עדיין חשיבות רבה בקופנהגן. מספר גדול של חברות ספנות המשיטות ציי אוניות בעולם כולו מחזיקות משרדים ראשיים בבירה הדנית. אחת מהן היא קבוצת מארסק, שבבעלותה אחד מציי המכליות הגדולים בעולם. אוניות החברה מבקרות בנמל הבית רק לעיתים רחוקות. הן עושות עסקים במזרח הרחוק, באמריקה הצפונית ובדרומה. ספנים דנים המתגוררים בקופנהגן אינם נושאים עיניים ליעדים מרוחקים כל כך, וממשיכים את קשרי הספנות והמסחר עם המדינות הבאלטיות ויעדים אירופיים קרובים.

נמל קופנהגן הוא מרכז ספנות משגשג. המרכז של קבוצת מארסק נמצא קרוב לרציף המפורסם ביותר, הלאנגליניאה (LANGELINIE). כאן, סמוך לפסלה של בת הים הקטנה, עוגנות כ־160 ספינות המשיטות אנשים למקומות שונים בעולם. ספינות נוסעים אלה הופכות את קופנהאגן ליעד השיט המרכזי באירופה. כל זה קשור לפתיחת היעדים  הבאלטיים לתיירות, כמו סנט פטרסבורג; אבל אי־אפשר להתעלם מהמאמץ היציב, המתמשך והמוצנע של הדנים לקדם את האינטרסים של בירתם.

הדבר נכון גם לגבי נמל התעופה של קופנהגן. לאחר הרבה עליות ומורדות, ותקופות ארוכות שבהן היה זה נמל מנומנם מדרגה שנייה, הפכה בירת דנמרק ליעד מרכזי באירופה של חברות בינלאומיות רבות.

שלווה כנורמה

ארמון כריסטיאנבורג משקיף על הויברו פלאדס (HOJBRO PLADS), אחת הכיכרות הרבות המפוזרות בעיר. כאן עומד פסל ענק של אבסאלון, אותו יצר הפסל בן המאה ה־19 ביסן (BISSEN). הבישוף ניצב כאן כגיבור כובש ארצות, עם גרזן ביד, מוכן להילחם בוונדס. זה אמנם ייצוג נאמן למדי למציאות שבה הוא חי, אבל הוא עומד בסתירה לחיים השלווים בקופנהאגן שהפכו במשך הדורות לנורמה. מלחמות גדולות לא הרסו את העיר, ונראה שהשינויים הפוליטיים עברו על הדנים בקלות יחסית.

 ב־1968 ובשנים שלאחריה, כשהפגנות סטודנטים אלימות שטפו את מערב אירופה ושינו את החיים באוניברסיטאות ללא הכר, עברה קופנהאגן את האירועים הללו ללא זעזועים רבים. בצד השני של כיכר הויברו ניצבת סטורקספרינגואנדט (STORKESPRINGVANDET), המזרקה שהיתה באותן שנים מקום המפגש של הסטודנטים וההיפים. אך בניגוד לחבריהם בשאר ארצות אירופה ובארצות־הברית, הסטודנטים הדנים בעיקר שרו שירים על שלום ואהבה; במקרה הקיצוני ביותר הם נכנסו עירומים למימי מזרקה.
כזו היא קופנהגן. מובן שגם כאן יש עשירים ועניים, ואפשר לראות אופנות משונות ואנשים מוזרים ברחובות העיר, כמו בכל ערי העולם, אך שום תופעה חברתית או אחרת אינה מקבלת כאן ממדים קיצוניים. המדרחוב המפורסם סטרוג'ט (STROGET), שעובר דרך הויברו פלאדס, הוא אולי המדרחוב הארוך ביותר בעולם – כפי שמתגאים משרדי התיירות בעיר – אבל לאף אחד בקופנהגן לא ממש אכפת מסופרלטיבים.

"אנחנו אוהבים את קופנהגן כי הכל כל כך קטן, כל כך קרוב", אמר פעם ישראלי בעת שצפה במשמר המלכותי שצעד במורד המדרחוב, כמדי יום, כאשר המלכה מרגרט נמצאת בעיר. המשמר אינו גדול כמו בממלכות אחרות, וכל אחד יכול לצפות בו מקרוב, כל זמן שאינו עומד בדרכם של החיילים. וכך אפשר להתקרב גם לארמון אמאליינבורג (AMALIENBORG).
 
אולי האופי הדני הלאומי הוא תוצר של החיים תמיד בקצה אירופה, וקופנהגן היתה תמיד עיר שאינה ממש סקנדינבית אבל גם לא אירופית מובהקת. הסופר הדני־נורווגי אקסל סאנדמוסה (AKSEL SANDEMOSE), שחי רוב שנותיו, עד שמת ב־1965, בדנמרק טען שהאופי הדני מהדהד בחוק היאנטה, שתמציתו: אל תחשוב שאתה טוב יותר ממישהו אחר.

המלך הראוותן
אחד המלכים הדנים הנערצים הוא כריסטיאן הרביעי, ששלט במדינה בין 1588 ל־1648. לכריסטיאן היו תוכניות גדולות, והוא ניסה לתפוס מקום חשוב בפוליטיקה האירופית. בין השאר, הוא לקח חלק במלחמת שלושים השנה, וכדי לשפר את סיכוייו החליף צדדים ונאמנויות ללא הרף. זה לא עזר לו: הוא התמיד לבחור בבעל ברית שהפסיד.

המעורבות המלחמתית הזאת רוקנה את קופת המדינה. ומה שלא ביזבז בדרך זו, ביזבז כריסטיאן על פרויקטים אדריכליים ראוותניים. הוא רצה שבירתו תהיה מפוארת כמו החשובות שבבירות אירופה.

בניין הבורסה הקרוב לארמון כריסטיאנבורג, עם הצריח המעוות שלו, הוא אחד המפורסמים בנופה של העיר. מולו, בצד השני של התעלה, עומדת הכנסייה הימית, הולמנס קירק (HOLMENS KIRKE), שבנה המלך כריסטיאן, והפרויקט החשוב מכל היה בניית טירת רוזנבורג, שבה נשמרים יהלומי הכתר ובה ניצב כיסא המלכות הדני באולם גדול. תעלות המגן שסביב הטירה מולאו באדמה כבר ב־1783, כשמצבה הבטחוני של העיר היה משביע רצון. אך סתימת התעלות התאחרה, שכן לילה אחד, כשחזרו המלך כריסטיאן וחבריו ממסיבת שתייה, נפל אחד מהם לתעלה וטבע.

המונומנטים של כריסטיאן אמנם ראוותניים ומרשימים בקנה מידה סקנדינבי, אך צנועים לעיניים אירופיות. מטרתו של המלך – כמו מטרת הקמתם של רוב המונומנטים בעולם – היתה ליצור מרחק מובחן בין השליט, הריבון, לבני העם. אך האמצעים הכלכליים המוגבלים שעמדו לרשותו הכשילו את מאמציו ועזרו לשמור על האווירה האינטימית של קופנהגן.

התרומה האדריכלית החשובה ביותר של כריסטיאן הוא נובודר (NYBODER, "הבתים החדשים"). ליד תחנה רכבת הפרברים אוסטרפורט ניצבים בניינים צהובים נמוכים וארוכים, שפעם עמדו בקצהו הצפוני של איזור שכונה קופנהגן החדשה. בתי דירות מקסימים אלה, הניצבים לאורך רחובות ישרים ואשר תוכננו לפי תבנית מאורגנת היטב, נבנו עבור אנשי חיל הים, והם עדיין משרתים אותם. אך הצד המהפכני של הפרויקט היה בעצם התכנון של חלקים מודרניים בקופנהגן הפרובינציאלית.

תרומתן של שריפות
לא רק כריסטיאן הרביעי תרם למראה של קופנהאגן היום, אלא גם שלוש שריפות גדולות. ב־1728 התפשטה שריפה שפרצה בבית פרטי לדרום העיר והרסה את כולו. כמה עשרות שנים אחר כך, ב־1795, נהרס כל מרכזה של העיר, בעקבות דליקה שהחלה במחסן עצים קרוב לכריסטיאנבורג. הבניינים שנבנו במרכז קופנהאגן לאחר השריפה מכונים עד היום "בנייני השריפה". "כיכר הנזירים השחורים" (RABRODRE TORV) היא אחד האתרים הללו. בכיכר הזאת, שבה ניצבות היום מסעדות רבות ובקיץ מתנהלים בה חיי לילה סוערים, אפשר לראות את הסגנון החדש של המתכננים. כל הבניינים באותו גובה, וכל הפינות חתוכות, כדי לאפשר לכבאים לנוע בקלות ברחובות הצרים, אם תפרוץ שריפה נוספת בעיר.

השריפה הטראומטית ביותר, שהיו לה השלכות גם לגבי מדיניות החוץ של דנמרק, התרחשה ב־1807. לדנמרק היו אז יחסים מתוחים מאוד עם אנגליה, ומלחמה היתה בפתח. ואמנם, באותה שנה הגיע הצי הבריטי לחופי דנמרק, הפציץ את קופנהגן קשות, וכשעזב גרר איתו את מרבית האוניות הדניות. לאחר שעזבו האנגלים, נאלצו הדנים לעסוק בכיבוי שריפות שפרצו בעקבות ההפצצה בכל העיר. מאחר שדנמרק היתה באותה תקופה קרובה לפשיטת רגל, נעשתה הבנייה מחדש בתקציב מוגבל מאוד. הקתדרלה הראשית של קופנהגן, וור פראו קירק (VOR FRUE KIRKE, "הכנסייה של גבירתנו"), נהרסה כליל בשריפה ונבנתה מחדש, אך בלי הצריח המחודד שלה ובלי ציפוי הנחושת. עד היום אין לקתדרלה צריח.

עיר מבוצרת

לא אסונות רבים פקדו מאז את קופנהגן, ובכל זאת היא נותרה עיר מבוצרת רוב המאה ה־19. מדי יום נסגרו השערים בשעה מוקדמת, ולא נפתחו אלא בבוקר למחרת. עד מלחמת העולם הראשונה המשיכו הדנים לבנות סביב העיר ביצורים. כאשר נפתחו גני טיבולי המפורסמים ב־1843, הם היו ממוקמים מחוץ לעיר. סעיף מיוחד בחוזה הקמתם קבע כי יש לבנות בהם רק בתי עץ שקל לפרקם.

שריד מימים אלה הם ארבעת האגמים המחלקים את קופנהגן מצפון לדרום. כל האגמים מרובעים ומלאכותיים, ואמורים היו להוות חיץ בין העיר לאויב המנסה לפלוש אליה מהשטח הפתוח. למרות המאמצים האלה, האויב מעולם לא הגיע בדרך היבשה. אך להקמת האגמים היתה סיבה נוספת: השלטונות המקומיים רצו "נהר גדול" בעיר, כמו בלונדון.
בשנות השבעים והשמונים של המאה ה־19 התפשטה קופנהגן, והרובעים החדשים נקראו על שם הגשרים שהובילו אליהם. בדרום נמצא וסטרברו (VESTERBRO), הגשר המערבי, למעלה יותר נורברו (NORREBRO), הגשר הצפוני, ובצפון־מזרח נמצא האוסטרברו (OSTERBRO), הגשר המזרחי. ברובע אוסטרברו מתגורר מעמד בינוני עשיר למדי, ואילו וסטרברו היא שכונת עוני. נורברו היה במשך שנים שכונה של מעמד הפועלים והפך בשנים האחרונות לרובע הלטיני של העיר. בדרך אופיינית לקופנהגן, חיו ברובע, זה לצד זה, בני מעמד הפועלים הוותיקים, הסטודנטים והאינטלקטואלים. פאבים ובתי קפה יוקרתיים נפתחו לצד הברים הישנים, המסורתיים. העירוב הזה אופייני לעיר, ואין זה מפתיע שחנותו של הקצב המוסלמי נמצאת באמצע השכונה היהודית.
אם אתם מחפשים את המיעוטים האתניים בדנמרק, רובעי הגשרים הם המקום למצוא אותם. רחובות שלמים בווסטרברו מאוכלסים בתושבים תורכים או פקיסטאנים. אך שלא כמו בערים אירופיות אחרות, אין למהגרים תפקיד חשוב בתמונת הרחוב של העיר. לדנמרק אין כמעט עבר אימפריאלי – הקולוניה היחידה שלה היתה באיי הבתולה שנמכרו לארצות־הברית ב־1920 – ולפיכך אין לה שום מחויבויות פוסט־קולוניאליות (גרינלנד שייכת עד היום לדנמרק). יותר מכך, מדיניות ההגירה שלה היתה תמיד נוקשה. כתוצאה מכך, קופנהגן היא עיר הומוגנית יחסית. אך תושביה מרוצים מכך שהם פרובינציאליים מעט, ומכך שהם חיים במדינה עשירה בעיר עשירה בקצה אירופה.

 
 


האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 2

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות