תפריט עמוד

קוסובו: המתים הם הקשים שבאויבים

האם היה הטבח בראצ'ק, ב־16 בינואר 1999, תחילתה של התוכנית הסרבית הגדולה לטיהור קוסובו מאלבנים? האם קרב תבוסה לפני 610 שנים משמעותי יותר מחייהם של מיליונים היום? צור שיזף, שליח "מסע אחר" והעיתונאי הראשון שדיווח לעולם על הגופות הקפואות, מנופצות הגולגולת בראצ'ק, מספר על כוחו של הגיהנום בקוסובו

השמים היו צלולים. כפור לבן הצטבר על קצות ענפי העצים. פרישטינה (Prishtine) היתה מכוסה בשמיכת ערפל לבנה. פוך. הכפרים מסביב נראו שלווים. הנוף הירוק והצלול, העשן הרך העולה מארובות הבתים המתעוררים. והגופות מנופצות הגולגולת, קפואות ומכוסות בפרחי כפור לבנים, בערוץ העולה להר שמעל ראצ'ק (Rachak).

מינארט המסגד הזקוף במרכז הכפר, הכיפה הרכה והגופות המקובצות בתוכו. בכי התמרורים של החיים מחוץ למסגד, כתמי הדם הקפואים על הרצפה, מטחי היריות של המשטרה הסרבית המתקדמת לתוך הכפר, מבריחה את התושבים ואת העיתונאים כדי להעלים את עשרות הגופות.

האם היה הבוקר של 16 בינואר 1999 תחילתה של התוכנית הסרבית הגדולה לטיהור קוסובו מאלבנים? ממרחק של יותר משלושה חודשים, נראה הכל מתוכנן. הטבח המאורגן, חטיפת הגופות, משיכת הקרקע מתחת לרגלי האלבנים, המלחמה התקשורתית הסרבית שמעמידה את האלבנים כטרוריסטים, לעומת הסרבים הנלחמים על סרביה העתיקה – על קוסובו.

לפני 610 שנים, ביוני 1389, התייצבו הצבאות הסרביים מול הצבא העות'מאני. הסרבים היו חלק מהשבטים הסלביים, אשר חצו את הדנובה במאה השביעית והתיישבו בחצי־האי הבלקני. הבלקן לא היה ריק. השבטים האיליריים, אבותיהם של האלבנים, ישבו שם כבר יותר מאלף שנים. הסרבים התנצרו בשנת 879. האלבנים התנצרו גם הם. בשנת 969 ניתקו הסרבים את עצמם מהאימפריה הביזנטית הגוססת וייסדו ממלכה שהיתה עצמאית לפרקים במשך 200 שנה, אך הביזנטים שבו והשתלטו עליהם. ב־1217 היתה סרביה שוב לעצמאית, ובמאה ה־14, בהנהגתו של המלך סטפן דושאן, היא הפכה לכוח העיקרי בבלקן, והשתלטה על חלקים נרחבים מצפון יוון ומאלבניה. תור הזהב הסרבי תם עם מותו של סטפן ב־1355.

ביוני 1389 נאסף הצבא העות'מאני מול הצבא הסרבי בקוסובו. הסרבים ידעו שהם הולכים אל מותם. בעיניהם – אז, וגם היום – הקרב היה המחסום האחרון בפני האיסלאם הכובש את אירופה. עשרות אלפי סרבים נהרגו בקרב, יחד עם מלכם. בלילה שלאחר הקרב, חדר לוחם סרבי אל אוהלו של הסולטאן מוראט הראשון, והרג אותו בדקירות פגיון.

ראצ'ק, קוסובו, ינואר 1999

קברו של מוראט משקיף על מישור קוסובו, שבו נספו הצבאות הלוחמים. מצד אחד – המצבה שהקימו הסרבים, שם נשבע סלובודן מילושוביץ' ב־1989 כי לא ייטוש את סרביה העתיקה לעולם; מצד שני – קברו של הסולטאן המת, שהאלבנים, אשר התאסלמו במהלך 400 שנות השלטון העות'מאני, עולים אליו לרגל לבקש פרי בטן. מים קדושים נובעים ממעיין בצל העץ הענף, שסרטי משאלות קשורים לענפיו. מילושוביץ' נשבע במקום הקרב בקוסובו כדי להתרומם על גלי הלאומנות – מפלטם של כל כך הרבה תאבי שלטון, בכל הזמנים.
ואיפה היו האלבנים בכל השנים שחלפו מאז הקרב? שם. הסרבים מאשימים אותם שהתאסלמו והפכו למשרתיהם של העות'מאנים ולעושי דברם, על מנת לקבל זכויות יתר. שנאות קדומות. מוחמד עלי, אשר הקים שושלת מלוכה שנמשכה עד פארוק במצרים, היה ממוצא אלבני. הוא הגיע עם הצבאות העות'מאניים המובחרים אל גדות הנילוס.

בראשית המאה ה־19 זכתה סרביה בעצמאות. מאבקי השליטה באזורי הבלקן טלטלו את אירופה זמן רב ואף הביאו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. בתום המלחמה, הוקמה יוגוסלביה – ממלכת הסלבים הדרומית, שאיגדה בתוכה קרואטים, בוסנים, סלובנים וסרבים.

האלבנים, שהשתתפו במאבק נגד האימפריה העות'מאנית בראשית המאה, סופחו לסרביה ב־1913 ולא זכו בעצמאות. יתרה מכך, חצי מיליון אלבנים עזבו את קוסובו יחד עם התורכים והתיישבו בשטחם. גם האוטונומיה שהבטיח להם טיטו, מנהיג יוגוסלביה הנערץ, בזמן מלחמת העולם השנייה כשנלחמו בגרמנים ובאיטלקים, מומשה רק ב־1974 (ונלקחה מהם על ידי מילושוביץ' ב־1989). טיטו המשיך בטרנספר, וב־1954 העביר 195 אלף אלבנים מקוסובו לתורכיה, לאחר שרעיון האיחוד של אלבניה עם קוסובו, כרפובליקה שביעית של יוגוסלביה, לא עבד.

האם שנאות היסטוריות, דתיות, מתות? המתים הם הקשים שבאויבים. בתבוסות יש דלק נפיץ יותר מאשר בנצחונות. זהו כוחו של הגיהנום של קוסובו. מצדה. קברי האבות בחברון. הסרבים נסוגו צפונה לאחר תבוסתם בקוסובו ב־1389. האלבנים נשארו ומילאו את החלל. קוסובו, על כמעט 11 אלף הקילומטרים הרבועים שלה ושני מיליון תושביה (עד הטרנספר האחרון), היתה המחוז הצפוף בבלקן.
שלילת האוטונומיה האלבנית על ידי מילושוביץ' ב־1989 הניעה תנועת התנגדות בהנהגת אברהים רוגובה, משורר מתון שהטיף להתנגדות לא אלימה  – מעין גנדהי אלבני. מנגד, בהנהגת אדם דמצ'יק, קמו ארגוני גרילה אלבניים, ששמם הכולל הוא ה"אוצ'קה" – הצבא לשחרור קוסובו, קואליציה רופפת של כוחות מחתרת מקומיים שהתחילו למקש, לחטוף ולירות מהמארב במשטרה הסרבית.
הסרבים התעלמו מרוגובה וניסו למעוך את הצבא לשחרור קוסובו באמצעות משטר צבאי הולך ומתהדק, אשר הפך להתפרצות אלימה ונעצר באוקטובר 1998 על ידי איום של נאט"ו. ההסכם החזיק מעמד שלושה חודשים. ב־16 בינואר 1999 פשטה המשטרה הסרבית על ראצ'ק, שרפה ורצחה, מתחילה בתוכנית הטיהור האתני.
הרצח, שאל מקום התרחשותו הובילו אותי תושבי הכפר, התגלה משום הזלזול הסרבי בעיתונות ובחייהם של האלבנים, אשר הופקרו כנבלות בשדה. הטבח פתח שרשרת אירועים שהתגלגלה כאבן הרסנית ומנפצת: מצד אחד, למערכה שמנהל נאט"ו מול הסרבים; מצד שני, להאצת תוכנית הטרנספר – הטיהור האתני, אחד ממופעי הראווה הגדולים והמצמררים, המתרחשים בשידור חי בסוף המאה ה־20.

ראצ'ק, 16 בינואר 1999. הגופות הופקרו כנבלות בשדה הקפוא

לפני פחות מעשר שנים החליטו הסרבים לרמוס את שאיפות ההתבדלות של בוסניה המוסלמית, כאזהרה למה שיקרה לאלבנים אם ימשיכו במסלול העצמאות. כך יצאה לדרך המלחמה הסרבית־בוסנית, אשר נעצרה רק עם התערבות הקהילה הבינלאומית ולאחר רצח עם, טיהור אתני והרס. קוסובו הוא הלקח הסרבי הבא. הסרבים כנראה טובים במלחמות אבודות. מאבדים ומתאבדים.

בפרישטינה ליווה אותי נאסר מיפטארי, עיתונאי מהעיתון האלבני "קוהא דיטורה". הוא לא רצה להילחם. בבית שבו התארחתי, ביליתי ערב נעים עם חוג'א – משורר אלבני שחזה את הסלמת הסכסוך ואת התערבות נאט"ו. בברק טילי השיוט האמריקאיים, ברכבות הנוסעות ממקום למקום, חשבתי על נאסר ועל חוג'א. איפה הם. מה קרה להם.
האלבנים מפוזרים בכמה מדינות. באלבניה, שבירתה טיראנה (Tirana), שלושה מיליון וחצי אלבנים. במקדוניה, כמה מאות אלפים. בקוסובו – עד הטרנספר – שני מיליון. בתורכיה, שני מיליון. ביוון, עוד כמה מאות אלפים. ולמה לא יילכו האלבנים של קוסובו לאלבניה? ולמה לא יילכו הפלסטינים מיהודה ומשומרון לירדן? האם זכויות נשמרות? ולכמה זמן? עשר שנים? חמישים? שש מאות ועשר? אלפיים שנה?

האם קרב תבוסה לפני 610 שנים קובע יותר מחייהם של מיליונים היום? נאדז'ה, ובנה אדריאן, ובעלה נגן הקלרנית, ונכדיהם הגרים איתם. וחוג'א, שבא לבקר ולשתות את העראק המקומי. ונאסר ואחותו. והסנדלר שתפר את הפתחים בנעלי, בסמטה מרוצפת ברובע התורכי בפרישטינה, וחייך ברוחב לב כשישבתי וחיכיתי בגרביים על ספסל העץ. והמלצר במסעדה התורכית ליד מלון גרנד.
המצלמה, המלווה את טילי השיוט ואת הפצצות החכמות, מתלהבת מרכבות הפליטים ומארגוני הסיוע. מקום טוב לתקשורת הוא מקום רע לבני אדם. כי המלחמה פוגעת באנשים, משחיתה. התמונה הקרה והמרוחקת דרך המסך אינה הסיפור האמיתי. הכתב המדווח אינו גיבור, וגם הוא אינו הסיפור האמיתי. הסיפור האמיתי הוא בשר נקרע של אנשים.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 1

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.