תפריט עמוד

צרפת – ירושלים: מסע בעגלת השלום

צרפת – ירושלים: מסע בעגלת השלום

משפחת ויסברגר יצאה למסע מצרפת לירושלים בעגלה רתומה לסוס • המטרה: לחצות תשע מדינות ו-5,000 קילומטר • מסע איטי במיוחד

יצאנו מכפר קטן שבעמק הלואר בצרפת: איש, אישה, תינוקת בת חצי שנה, כלבה וסוס. פנינו היו מועדות לירושלים, ולשם אכן הגענו כעבור שנתיים כמעט. הבית וכלי הרכב שלנו היו עגלה שבנינו במיוחד למסע, ועליה נכתב בעברית, בערבית, באנגלית ובצרפתית: "עגלה לשלום" — כיתוב מחייב ומעורר שאלות, שעשה את המסע הרגלי הארוך על פני תשע מדינות גם למסע לתוך עצמנו. כיצד דוחסים 5,000 קילומטרים של הרפתקה אינטנסיבית לתוך כמה מאות מילים כתובות? בחרתי להביא את הסיפור לא על פי סדר המאורעות דווקא, אלא על פי ששת השיעורים לחיים שלמדנו.

1. על הפחד
לו ידעתי מראש על כל התלאות שחיכו לנו בדרך — גל החום הנורא של הקיץ הראשון למסע, השלג שתפס אותנו בגרמניה כבר בתחילת הסתיו, ההטרדות של המשטרה האוסטרית, התקפות היתושים בהונגריה, הפחד מפני גנבי סוסים ברומניה, הביורוקרטיה התורכית שתקעה אותנו למשך שבוע במעבר הגבול, שלושת ימי ההפלגה המתישים מיוון לחיפה באוניית משא – אולי לא הייתי יוצא למסע הזה באותה הנחישות ובכזה ביטחון עצמי.

ברומניה פחדנו שלא נצליח לחצות את רכס הקרפטים, אבל זה לא היה נורא כמו שדמיינו – איכשהו מצאנו דרכים שעברו בעמקים שבין ההרים, ואת העליות הקשות עשינו לאט לאט. בבולגריה פחדנו שלא נטפס את הרי הבלקן, וגם אותם עברנו (אף שפעם אחת, בעלייה תלולה במיוחד, נאלצנו לגרור את העגלה באמצעות רכב).

כשאתה לא יודע, אתה גם לא מפחד. בכל מדינה שעברנו בה זרעו בנו פחד מפני המדינה השכנה, הבאה בתור במסענו. הצרפתים אמרו על הגרמנים שהם נוקשים ומרובעים ושהאיכרים יגרשו אותנו מאדמותיהם. הגרמנים אמרו על האוסטרים מה שאמרו עליהם הצרפתים. האוסטרים הזהירו אותנו לבל נחצה את הגבול להונגריה, כי שם כבר "לא ממש אירופה". ההונגרים, גאים בהצטרפותם לאיחוד האירופי, אמרו שסכנת נפשות ברומניה, שם ישחטו אותנו רק בשביל הסוס. הרומנים אמרו על הבולגרים שהם מושחתים ומאפיונרים. הבולגרים דיברו סרה בשכניהם התורכים, ואין צורך לציין מה היתה תגובתם של רוב הישראלים ששמעו על כוונתנו לרדת מחיפה לירושלים דרך ג'נין, שכם ורמאללה.

עד הרגע האחרון, לפני שירדתי מהאונייה, חששתי מלהגיע לישראל. פחדתי מהתנכלויות על רקע שיוכי הפוליטי, פחדתי שלא יתייחסו אלינו (או שיתייחסו בציניות), פחדתי שלא נמצא לא מקומות מרעה לסוס ולא כבישים קטנים לנוע עליהם. בקיצור, חרצתי את גורל מסענו בארץ על פי דעותי הקדומות. אבל למרבה המזל התבדו חששותי בזה אחר זה. מהר מאוד התברר שבצפון ישראל (במהלך חורף גשום למדי), צומח עשב ירוק שערב מאוד לחִכו של לופיו, הסוס; שבין הערים לכבישים הגדולים ולאזורי התעשייה נותרו בכל זאת לא מעט מקומות יפים ושקטים עם נוף מרגש; שהתקשורת מתעניינת בנו; שבכל מקום שאנו עוברים מציעים לנו עזרה ואירוח חם (גם אם בינינו ובין המארחים אין תמימות דעים בנושאים פוליטיים); ובקיצור — שישראל היא מדינה לא רעה בכלל למסע בעגלה.

חציית גבול היא תמיד אירוע חגיגי, אירוע סמלי של יציאה מעצמך לקראת משהו חדש, הליכה אל מעבר לפחדים. בתחילת חודש פברואר 2005 חצינו את הגבול האחרון במסענו. אמנם הוא לא היה גבול רשמי, ובכל זאת: גדר אלקטרונית, מחסום, חיילים והצגת תעודות. מוואדי ערה נכנסנו דרך מעבר ריחן לשטחים. ידענו שמסענו לשלום לא יהיה שלם אם לא נעבור גם דרך אותו חבל ארץ שנוי במחלוקת. רבים הזהירו אותנו: "יהרגו אתכם, ירצחו אתכם, יחטפו אתכם" וכו', אבל כבר התרגלנו להפחדות ולהזהרות של שכנים אלה מפני אלה. ידענו גם שמי שבאים בידיים ולב פתוחים באמת—לא נשקפת להם סכנה. ולכן כשהג'יפים המשוריינים של צה"ל עברו ליד העגלה שלנו, העשויה דיקט, ושאלו "השתגעתם להסתובב פה ככה, בלי נשק?", ענינו על פי משנתו של מהטמה גנדהי: "נשקם של החזקים הוא אי־אלימות", וסירבנו בנימוס לליווי צבאי.

2. על הדרך
לכל אחד הדרך שלו להביע ולחפש את עצמו. אנחנו בחרנו לצאת לדרך במובן הפיזי ביותר של המילה. הניע אותנו הדחף לזוז, הדחף לעשות משהו. קראתי פעם בכתביו של כומר ש"העלייה לרגל היא תפילה שממלמלים ברגליים".

כשנעים ממקום למקום בקצב הליכה, הנוף משתנה בהדרגה. האקלים, התרבות, הצבעים והאווירה אינם מתחלפים בבת אחת אלא משתלבים אלה באלה, נמוגים ומופיעים זה מתוך זה. כך למשל היה המעבר מצרפת לגרמניה: כשהגענו למחוז אלזס שבצפון־מזרח צרפת, כבר הרגשנו שינוי בנוף, בארכיטקטורה, במנטליות של האנשים: המקומיים דיברו צרפתית במבטא גרמני, ולתפריט היומי שלנו הסתננו יותר ויותר בירה ונקניקיות.

מכיוון שגרנו בעגלה רתומה לסוס נאלצנו להתחשב בגורמים רבים שבנסיעה ברכב ממונע הם בטלים. העדפנו תמיד את הדרכים הצדדיות והשקטות, נמנענו מלעבור בערים הגדולות, הקפדנו להישאר בעמקים ולנוע לאורך הנחלים, היכן שאין עליות קשות ויש מרעה טבעי. מעניין לנוע כך, על פי מה שמכתיבים הגיאוגרפיה והאקלים. בלי שהתכוונו צעדנו באותו התוואי שבחרו ללכת בו צועדים אחרים בהיסטוריה, הצלבנים למשל.

עשיתי פעם חישוב גס: מבחינת מרחק, שעת נסיעה במכונית שווה ליום רכיבה על אופניים שווה לשבוע הליכה של סוס עם עגלה. כשהולכים לאט אפשר לגלות ולפגוש. לו עשינו את אותה הדרך במכונית, היינו פוגשים מעט מאוד אנשים מעניינים. אך משום שעשינו אותה בעגלה, הכרנו מאות פנים, ומזמן לזמן גם נרקמה ידידות ונוצרו קשרים של ממש.

מרגע שיצאת לדרך, עברת לתחום העשייה. אולי אתה לא בכיוון, אולי אתה מתמהמה, אולי טעית בדרך — אבל אתה בפנים, משתתף במשחק. אתה לא פסיבי, וזה מה שקובע. אפשר לבקר אותך על הדרך שנקטת, אפשר לומר לך שזה לא עוזר, אבל אי אפשר לומר לך שאינך עושה דבר כדי לשנות את עולמך. כשהדרך נראית ארוכה והסוף לא נראה באופק, נשאר רק להיזכר בפרפרזה על פתגם סיני ידוע: "גם מסע של עשרת אלפים צעדים מתחיל בצעד הראשון". כך גם המסע לשלום, אמרנו תמיד לכל מי ששאל.

יום מנוחה וכביסה בישראל, אביב 2005, לקראת סוף המסע. החיים בדרכים כרוכים בלא מעט עבודה בידיים. כביסה, למשל, תיעשה בגיגית, אלא אם מארח נדיב שנקרה בדרך מזמין אותך לסיבוב במכונה שלו | צילום: עמית ויסברגר

3. על אמון וגורל
כשאתה יוצא להרפתקה כזאת, אתה חייב לתכנן ולהתכונן היטב. ובאמת, השנה שקדמה ליציאתנו לדרך היתה שנה אינטנסיבית ועמוסה בהכנות ובאירועים. בהתחלה היתה לנו רק פיסת נייר שכתוב עליה "עגלה לשלום: צעדת שלום מצרפת לירושלים. לא לטרור, לא לכיבוש, לא לתרבות של פחד ושנאה. כן לשלום, כן לחלוקה צודקת של אדמה, כן לכיבוד זכויות האדם", והיה גם איור נחמד של יונת השלום רתומה לכרכרה.

הקמנו עמותה והתחלנו לגייס תרומות. קנינו את לופיו, סוס עבודה צעיר וחסון, שמשקלו היה 800 קילוגרמים, התיידדנו עם משפחות של עגלונים כדי ללמוד מהם את המלאכה בטרם נתחיל בסגנון החיים הלא שגרתי הזה.

את העגלה שנועדה לשמש לנו בית וכלי רכב בנינו בסיועם של כשלושים מתנדבים צעירים ממחנה נוער שאורגן במיוחד לשם כך, והתחלנו לתכנן את המסלול הכללי על גבי המפות. בין לבין גם צירפנו למשפחתנו גם גורת כלבים לבנה עם כתמים שחורים שקראנו לה זזה (רמז לחיים הצפויים לה), ונולדה לנו ילדה בשם אנאבל, שבאה לעולם שגורל של צוענייה קטנה נכון לה בו מראש. 

אבל כמה שתתכונן ותתכונן, אלמנט ההפתעה נשאר תמיד אלמנט מכריע במסע. ניסינו לתכנן את המסע כך שנהיה במדינות הנכונות בעונה הנכונה ונימנע ממזג אוויר קשה, אבל לא צפינו את השלג שתפס אותנו כבר בתחילת אוקטובר בהרי "היורה השחורה" בדרום גרמניה. וגם לא את גל החום יוצא הדופן שתפס אותנו בקיץ הראשון בצרפת.

קרה גם שלמדנו בדקדקנות את המפה והסתמכנו על שביל קטן שיחבר אותנו בין העמק הזה לעמק ההוא, וכשהגענו התברר שהשביל כבר לא קיים, כי בנוּ שם מפעל או סללו כביש מהיר. אבל גם נוכחנו לדעת שבכל פעם שצץ מכשול או מתפתחת בעיה, אם ממתינים ולא נכנסים לפאניקה, גם הפתרון מופיע מאליו. קרו לנו לא מעט נסים קטנים: מפרזל שנקרה בדרכנו בדיוק כשהיינו צריכים להחליף פרסות, מחסומים שנפתחו כשנעמדנו מולם, אנשים טובים שבאו בעיתוי מושלם ונתנו חלב טרי לאנאבל, סיפקו מחסה ממזג אוויר סוער או הושיטו עזרה בתיקון פנצ'ר.

אפילו הסירוב של התורכים להרשות לנו להיכנס אליהם מבולגריה, סירוב שנראה לנו בזמנו ככשלון מוחץ, התברר בדיעבד כדבר לא רע, ואפילו טוב. הווטרינר התורכי, שהתעקש שלסוס שלנו חסר מסמך מסתורי ותקע אותנו שבוע שלם במעבר הגבול, חסך מאיתנו חודשים ארוכים של מסע בתורכיה ההררית. בזכות אותו פקיד עקשן ומרושע הגענו לישראל מוקדם מהצפוי, בתחילת העונה הנעימה והירוקה, מה שאפשר לנו להסתובב כאן ארבעה חודשים, לקחת את הזמן ולתת את המקום הראוי לחלק האחרון והחשוב ביותר של המסע.

לחיות כפי שחיינו משמעו לחיות 24 שעות עם סוס. בשלב כלשהו מערכת היחסים הרגילה המתנהלת בדרך כלל בין אדם לבהמה, מערכת יחסים של שולט ונשלט, משנה את מהותה, והסוס הופך חלק מהמשפחה. בתחילה היו לי מעט מאוד ניסיון וביטחון בעבודה עם סוסים. פחדתי מהסוס הענקי שלי, אך מאלף סוסים אחד הסביר לי שכל עוד הסוס יודע שאני מפחד ממנו, אין לי סיכוי לשלוט בו. עלי לשחק משחק כוח: הסוס לא אמור לדעת שהוא בעצם חזק ממני.

אבל במשך הזמן נרקמה בין לופיו וביני מערכת יחסים עדינה יותר, המבוססת על אמון הדדי ועל כבוד: הוא ראה שאני עושה כל שביכולתי כדי להביא אותו למקומות שבהם המרעה הכי טוב, שאני מטפל בו במסירות ובחיבה ודואג לכל צרכיו, ואני מצדי ראיתי שהוא סוס טוב שאפשר לבטוח בו, ולאט לאט שחררתי עוד ועוד את הרסן, תרתי משמע.

4. על הפשטות
כה מסובך לפעמים לחיות "חיים פשוטים" – בלי חשמל, בלי מים זורמים, קרוב לטבע, כמעט בלי רכוש, עם מעט מאוד כסף והוצאות – בעולם מורכב ומודרני כמו זה של אירופה המערבית! עצם העובדה שאתה חריג כבר עושה אותך לתופעה, ולהיות "תופעה" זה לא דבר פשוט.

כמה פשוט לעשות מקלחת בבית ממוצע בצרפת, בגרמניה, באוסטריה או בישראל: נכנסים למקלחת, פותחים את הברז של המים החמים ומתקלחים. כשחיים בעגלה, זה מורכב הרבה יותר. צריך ללכת לחפש עצים ולנסר אותם כדי להבעיר אש. אחר כך צריך להביא מים במכלים, למלא סיר ולהציבו על חצובה, להמתין שהמים יתחממו, להוסיף מים קרים עד לטמפרטורה הרצויה, להתיישב בגיגית ולקחת משפך. עם זאת, בקיץ, כשעוברים ליד נחל או אגם, זה פשוט אפילו מהמקלחת המודרנית, כי לא צריך כלום, רק לקפוץ.

היציאה מאוסטריה להונגריה היתה בשבילנו מאורע חשוב, משום שזו היתה יציאה מאירופה ה"מערבית", העשירה והמתוחכמת, וכניסה לעולם חדש ומסתורי משהו: אירופה ה"מזרחית". התרגשנו למראה כל מכונית ענתיקה מדגם סובייטי שעברה בכביש, ציינו לעצמנו בסיפוק כל מהמורה בכביש, ואהבנו להיכנס לחנויות המכולת הקטנות והאפלות, שהיו ניגוד רומנטי ומרענן לסופרמרקטים הגדולים של ארצות המערב והזכירו לי את המכולת של שכונת ילדותי בירושלים.

ובכל זאת, עדיין זו לא היתה אירופה המזרחית שחלמנו עליה. מלבדנו עברו בכבישים רק עגלות מעטות. על כל מכונית ענתיקה היתה גם אחת חדישה ונוצצת. שכונות חדשות של קוטג'ים נטולי כל אופי וייחוד צמחו במהירות בפרברי הערים. סימני ההצטרפות למועדון היוקרתי של האיחוד האירופי החלו להיראות בכל מקום. ידענו שהכפרים הקטנים והחוות הציוריות עם גגות הרעפים העקומים, עם קִני החסידות בראשי הארובות ועם התרנגולות המתרוצצות בחצר הם בגדר עולם הולך ונעלם.

את הפשטות האמיתית מצאנו רק במדינה הבאה בתור. רומניה של האזורים הכפריים נראית בעיניו של אדם מערבי ממוצע כמו נסיעה בזמן לפחות חמישים שנה לאחור. האנשים עניים, רובם איכרים פשוטים בלבוש מסורתי המעבדים את אדמותיהם בסיוע בהמות. הגענו בעונת הקציר, ובשדות נראו ערמות החציר שנאספו ביד, בעזרת קלשונים, וכרכרות עמוסות חציר בתפזורת נעו הלוך ושוב בדרכים המשובשות, המרוצפות בחלקן. כמעט בשום בית שעצרנו בו כדי לבקש למלא מים לא נמצא ברז, אך בכל חצר (בין האווזים המתרוצצים לחזירים ולפרה המשפחתית) היתה באר עם דלי וגלגלת שהאיכר או האיכרה שלשלו למעננו מטה בשמחה ובמיומנות.

בכמה אזורים ראינו על הכביש יותר עגלות רתומות לסוס מאשר רכבים ממונעים. לא עבר יום (ולפעמים אפילו לא שעה) בלי שניגשו אלינו בכל מיני הצעות של סחר חליפין: הסוס שלנו תמורת סוס אחר (רזה ומוכה) או תמורת שני סוסים (רזים ומוכים) או שלושה, ואפילו שבעה סוסים הציעו לנו תמורת לופיו. פעמיים הציעו לנו תמורתו מכונית, ופעם אחת הציעו לנו בעבורו גם בית. אכן, לופיו, הסוס הגדול, שלא היה ולא נראה כמותו בכל רומניה, גנב שם את כל ההצגה.

בין שכם לרמאללה. מכל מאות האנשים שפגשנו שם, לא היה אחד שהגיב כלפינו באלימות, באדישות או בציניות | צילום: עמית ויסברגר

5. על השלום
במשך שנה שלמה, מגבול צרפת־גרמניה ועד לרומניה, ליווה אותנו ברונו. ברונו, נער מתבגר בן 47, גרוש ואב לשניים, הוא נגן אקורדיאון צרפתי ששמע על המסע שלנו מהשמועה שפשטה בקרב קהילת העגלונים והחליט לעשות איתנו כברת דרך עם העגלה שלו, הבנויה בסגנון אירלנדי (בעלת מראה עגול, כשל חבית על גלגלים), ועם סוסתו הלבנה פיפי. עד אז השתמש ברונו בעגלתו ובסוסתו רק בקיץ לסיבובי הופעות בתוך צרפת. הפעם החליט לצאת למסע ארוך מהרגיל, לתפוס טרמפ עם "העגלה לשלום" עד רומניה ולממש חלום ישן: לפגוש מוזיקאים צוענים אמיתיים.

לנדוד בקבוצה זה סיפור אחר לגמרי. באופן כללי זה הרבה יותר נעים, בייחוד כשלמדורת הערב מתווספים צלילי האקורדיאון של ברונו או כשהוא מספר את אחת המעשיות המשעשעות והרבות שיש לו באמתחתו, שאותן אסף מימי צעירותו כמתאגרף בפריז, דרך שנותיו כפעיל אנטי־כורים גרעיניים ועד לתקופה שהיה רועה צאן במרומי האלפים. ברונו לימד אותי לא מעט טכניקות מועילות בנוגע לטיפול בסוסים, ואפילו לפרזל. אבל לנדידה עם עוד מישהו יש גם חסרונות. צריך להיות מתואמים ולהתחשב זה בצרכיו של זה – מתכון בדוק להיווצרות מתחים וקונפליקטים. "זה כמו בחיים על ספינה", העיר ברונו, "חיים צפוף, שותפים לגורל לטוב ולרע, ואין בעצם לאן לברוח".

ובנוגע לחיי הזוגיות שלנו, מישהו שאל אותנו פעם בצחוק: "אז מה, אחרי שתסיימו את המסע אתם מתגרשים?" זו נראתה לו משימה בלתי אפשרית לחיות במשך שנתיים כזוג בתוך קופסה של שני מטרים על שלושה. נכון שזה לא היה קל, אבל כדברי הפתגם: מה שלא הורג — מחשל. עצם העובדה שעברנו את כל מה שעברנו ובכל זאת נשארנו יחד חיזקה והעמיקה את הקשר ביני ובין אשתי אוד. ברגעים שממש כעסנו ורצינו לתפוס מרחק זה מזה אני צעדתי לצד העגלה, ואוד הלכה עשרים או שלושים מטרים מאחור. אבל לא יכולנו לכעוס זמן רב מדי, כי כשחיים ככה תלויים מאוד זה בזה.

במשך שלושת השבועות שהתהלכנו בשומרון התמקמנו כמעט בכל ערב בכרם זיתים שבפאתי אחד הכפרים, ומיד הגיעו אנשים, הבעירו מדורה, הביאו מטעמים וישבו עימנו כדי להכיר ולשוחח. דיברנו בעיקר על החיים – על הרצון בחיים ועל הבחירה בחיים, שהיא הבחירה בשלום. במו עינינו ראינו את מה שאף מהדורת חדשות לא מראה: אנשים חפצי חיים, חפצי שלום, בכנות, בתמימות ובאופן נואש. מכל מאות האנשים שפגשנו שם באופן ספונטני, לא היה אחד שהגיב כלפינו באלימות, באדישות או בציניות. מבחינה מדינית, ברור שהעגלה שלנו לא שינתה דבר – מן הסתם אבו־מאזן ואריאל שרון אפילו לא שמעו על אודותיה – אבל הרגשנו שהמחווה שלנו התקבלה בקרב אלה שנקרו בדרכנו. זו היתה חוויה חזקה וגם הישג חשוב מבחינתי, משהו שבמבט לאחור ענה על לא מעט רגעי ספק לאורך הדרך שבהם שאלתי את עצמי: בשביל מה כל זה? מה משמעותה של "העגלה לשלום"?

לבסוף, אחרי שהמתנו שעתיים במחסום קלנדיה שברמאללה, נכנסנו לירושלים וצעדנו לאורך קילומטרים של חומת הבטון האפורה המכונה "עוטף ירושלים". זו לא היתה בדיוק התמונה האידיאלית של ההגעה ליעד הנכסף, ובכל זאת חשנו שמחה והתרגשות. קילומטרים אחדים משם היתה עוד חומה, חומת העיר העתיקה, שלאורכה צעדנו עם עשרות ידידים ופעילי שלום, שכמונו משתדלים שלא לאבד תקווה ומאמינים שגם אם המסע לשלום נראה ארוך ובלתי אפשרי, הוא חייב להימשך.

6. על היופי
על היופי של הכוכבים והירח שהיו לידידנו השקטים בכל ערב. על יופייה של האש שמבעירים כדי להתחמם, לבשל, להתבונן ולהתהפנט. על יופיים של הנחלים, ההרים, היערות והכפרים. על יופייה של יבשת אירופה. על יופיים של הלואר, הריין והדנובה. על יופיים המרשים ומעורר ההוד והדר של הרי "היורה השחורה", הקרפטים והבלקן, אבל גם על יופיים התנ"כי, הצנוע והאינטימי יותר של הכרמל, התבור, הגלבוע והרי השומרון. 

על יופיים של אנשים. על נדיבות לבם הטבעית, המפתיעה בממדיה, שזכינו לה בכל מדינה ומדינה. על הטעם המשכר של המאכלים הטריים, תוצרת בית: על הגבינות והיינות של צרפת, ה"בְּרֶצֶל" בחמאה, הבירות והנקניקיות של גרמניה, השטרודל בבארים הקטנים שלאורך הדנובה האוסטרית, קדֵרות הגולש שבישלו למעננו בהונגריה, והפּאלינקה (אלכוהול שזיפים) שמזגו בלי חשבון. על הממליגה והסרמלה הרומנים, על ה"בניצה" (מין בורקס) והגבינה המלוחה שנתנו לנו הרועים בבולגריה. על הסופלאקיס, הארנבת הצלויה, הקלמארי, האוזו והרֶצִינָה שהנעימו את החודש וחצי שהִמתנו ביוון לאונייה.

על יופייה של המוזיקה — האקורדיאון של ברונו, ותזמורת הטרומבון, הקְלַרְנִית, הטובה, החצוצרה והתוף שניגנה במשך שעות בלי הפסקה בחום הכבד ביום חג הבתולה הקדושה בעיירת צוענים קטנה בדרום רומניה.

על יופייה של ילדה קטנה, שגדלה בדרכים ונמצאת כל הזמן בחברתם של הוריה ושל ידידיה בעלי החיים, מול הנוף המשתנה והאנשים הטובים המתחלפים אלה באלה. ילדה שלא מפחדת מכלום כמעט (חוץ מיללות התנים של עמק יזרעאל), ילדה ידידותית, סקרנית, מלאת חיים ובריאות.

 

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code