צרות בגן עדן – פרק 4

בתמצית קצרה על הספר:
דותן נאור, חוקר פרטי, שקוע בדכדוך קיומי מתמשך. כשהוא מתבקש לצאת בעקבותיה של סיגל ברדון, בחורה ישראלית יפהפייה שנעלמה בבנגקוק, אין לו יותר מדי חשק לזה. אבל יש לו בתאילנד כמה קשרים מפעם, והוא מכיר היטב את בנגקוק של חיי השוליים, וממילא הזוגיות שלו עם מירה מתרסקת – אז אולי בכל זאת יועיל לו קצת אקשן במרחקים. אלא שעד מהרה מתברר לדותן כי מה שממתין לו שם מפותל וסבוך מכפי שהעלה על דעתו, וכי הוא שועט לקראת הישאבות אל חור שחור בעברו שלו.

* * *

מתוך אי ודאות הלכנו בשבילי המנזר. על מדרגות אחד המבנים ישב נזיר מערבי מגולח ראש. הוא היה בחור גדול, ונראה איכשהו מהודר במיוחד בבגדיו הכתומים. כשהתקרבנו היתה זאת רעות שעשתה לעברו את תנועת הוואיי, והוא נד לעברנו בראשו וחייך. "סאוודי קארפ (תאית: שלום לך)", אמרה רעות, ואז הוסיפה באנגלית, "אנחנו מחפשים מישהי". בקולה הייתה פנייה; לא דרישה, לא בקשה לתשומת לב, פשוט פנייה, כזאת שאי אפשר לסרב לה.

האור הרך של הבוקר עטף את הנזיר כמו גלימה. בתחילה לא ענה, רק סקר אותה במתינות, מתבונן אל תוככי עיניה כמו רופא עיניים של הנפש. לבסוף השיב באנגלית, "זה לא מפתיע. כל אחד מחפש משהו. זאת התחלה טובה. אתם יכולים לעבור ולדבר עברית".
"אתה מדבר עברית?" שאלתי. שאלה מטומטמת, אבל ההפתעה היתה אמיתית.

הוא חייך. "כן. אני דובר עברית. אפשר לומר שבמקום אחר בחיי הייתי ישראלי, יליד קיבוץ. אבל זה היה מזמן ורחוק. ככה שאפילו אני כבר לא בטוח שזה הייתי אני. זה היה בכל אופן מישהו שנשא את שמי. את השם שנתנו לי הורי. עכשיו נשארתי עם השם שנתן לי אלוהים".

שתקנו, אף שרצינו לדעת יותר. אבל לא לשם כך באנו, לא כדי לספק את הסקרנות האנושית שלנו במפגש עם ישראלי שהפך לנזיר בודהיסטי. ידעתי גם שזה הכי הרבה שנוכל לדעת עליו. "אנחנו מחפשים בחורה בשם סיגל, שכנראה היתה כאן במקדש", אמרתי. "אנחנו לא יודעים מתי. אבל כמעט אין לנו ספק שהיא עברה כאן או שהתה כאן. ואליום, בחור ישראלי שאני מניח שאתה מכיר, זיהה אותה". עכשיו הצבעתי על רעות. "זאת אחותה. הן מאוד דומות". הוא הרצין. החיוך נעלם מפניו והוא הקשיב בתשומת לב. "חשוב מאוד שנמצא אותה או שנדע מה קרה לה", אמרתי, "היא נמצאת בסכנה ממשית."

"הייתי רוצה לעזור לכם, כמו לכל מי שמגיע לכאן", אמר ושתק לרגע, מקרין ביטחון ורוגע. "אתם צריכים להבין, מי שנמצא כאן – בשבילו זה סוף הדרך. אין להם לאן להסתובב ולחזור. החברה המערבית הקיאה אותם, ואפילו בנגקוק יכולה להיות עיר אכזרית כשאתה בשוליים. מי שמגיע לכאן הם כאלה שאין להם יותר לאן ללכת. הם הכי בודדים בעולם. הם הנפשות הכי אבודות שיש. אנחנו לא שואלים אף אחד מי הוא ומאין בא. אף פעם. אנחנו לא שואלים על העבר. חרטות העבר הן לא מענייננו. גם לא הרהורים על העתיד. כאן במנזר אנחנו רוצים להעניק למי שהגיע מעט שלווה בהווה. זה גם כל מה שאנחנו יכולים לתת. יכול להיות שהיא היתה כאן, יכול להיות שלא, אני לא יכול לדעת".
"אין לכם רישום כלשהו?" שאלתי.
"אין לנו שום תיעוד של מי שעובר כאן, ועוברים כאן לא מעט", הוא אמר.
שתקנו.
"אתם צריכים לדעת שיש גם כאלה שנפטרים כאן, לרוב מאיידס בשלבים סופניים. בדרך כלל אלה הם מכורים לסמים, שבאים לכאן כשהמערכות שלהם קורסות ואף בית חולים לא מכניס אותם. לאן ילכו? כשהם מחזירים את נשמתם לבורא אנחנו שורפים את הגופות ומפזרים את האפר בנהר".
"זאת לא עבירה על החוק?" שאלתי.
הוא פרש את כפות ידיו קדימה בתנועה של השלמה ואמר, "כאן? במקום של החדילה המוחלטת, איזה הגיון יש בחוק של בני האדם?"
"אני מבינה", אמרה רעות, "אבל מאוד קשה לי לקבל".
"אני יודע", אמר הנזיר הישראלי. "אתם באים עם כל עוצמות התחושה והרגש ואתם מצפים שנגיב בהתאם. שניכנס לחרדות שלכם. אבל בשפה פשוטה, זה לא עובד ככה. אתם צריכים להניח לדבר, אולי אז סיגל תגיח מאיפה שהיא נמצאת".
"אני יודעת שאתה צודק", אמרה רעות. היא הרכינה את ראשה ושתקה. אחר כך הוסיפה, "החיפוש הוא כל מה שנשאר לי".
"יש רק מישהו אחד שאולי יכול לעזור לכם", אמר הנזיר, "ישראלי שקוראים לו ראובן באדאש. בסוף, בנגקוק היא מקום קטן, כמו כל מקום. ראובן מכיר את כל הישראלים. אלה שבאים ואלה שהולכים, ובמיוחד את אלה שנתקעים. הוא הכתובת שלכם". השם נתקע לי כמו עצם בגרון. כאן? ראובן באדאש כאן? מה הוא עושה כאן? איך לא ידעתי על זה? העבר עלה והציף אותי כמו ביוב שעולה על גדותיו. כל המשקעים, כל מה שקברתי עמוק עלה עכשיו. כל החרא השתלט.

הנזיר קם, סידר את הגלימה הכתומה שלו והתחיל לצעוד לעבר מבני העץ עד שנעלם ביניהם. נשארנו לבד, רעות ואני. צעדנו לעבר הנהר. "ראובן זה השם שווייס דיבר עליו אתמול בלילה, נכון?" אמרתי.
היא הנהנה. מולנו, עם הפנים אל הנהר, ניצב פסל גדול של הבודהא. "אתה מכיר את השם?" שאלה. הפעם הנהנתי אני.

בשעה הזאת של הבוקר נפל האור על פניו של הבודהא והקנה לו חיוך קל. גם הגבשושית שבמרכז מצחו נראתה לרגע כמין שומה אנושית רכה וידידותית. הוא ישב בקירוס רגליים, כף יד ימין מכסה את ברך ימין ואצבעות יד שמאל מופנות לעבר האדמה והנהר, שואבות מהן כוח. כוח שקרן. באותו רגע הבנתי דבר אחד: ההגעה שלי לכאן לא היתה סתם. היא לא היתה מקרית. איך ראובן קשור להיעלמות של סיגל – עדיין לא ידעתי. אבל לא היה לי ספק שיש קשר. הייתי הרבה יותר מסתם חוקר פרטי בסיפור הזה. ידעתי שראובן הוא שמשך אותי לתוך סיפור ההיעלמות של סיגל. הוא כבר סיבך אותי בעבר, ועכשיו הצליח לסבך אותי שוב. למה? אחרי כל השנים שחלפו?

לפרקים קודמים: פרק א', פרק ב', פרק ג'

פרק מתוך הספר "צרות בגן עדן", מאת יגאל צור, בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן. להזמנת הספר לחצו כאן >>