צלילה: פיקאסו ודאלי מתחת למים

המפגש שלי עם ים סוּף התחיל כבר לפני שני עשורים, אך אני זוכר עדיין את השעות הראשונות שביליתי במפרץ אילת – שעות של התרגשות ותימהון מהולים בתדהמה. כמו צוללנים אחרים, השתוממתי לנוכח המקום שוקק החיים, הצבעוני והמוזר שאליו הגעתי. דגים בצבעים מרהיבים ודוגמאות מורכבות ארבו בין הצללים, רפרפו בין ערמות של חול וחצץ והתנהלו להם בין קירות האלמוגים של השונית.
למראה זה היה קל מאוד להבין כיצד נטשו החוקרים האירופאים שתיארו את שוניות האלמוגים את שפתם השקולה בדרך כלל, והתפייטו בתיאורים על דגים "מעוטרים בקשקשי זהב טהור, מצופים אבני אודם, ספירים, אזמרגדים ואחלמה". הביולוג שבי עלץ ובו־בזמן גם נרעש למחשבה על עלילות הגבורה של הטבע, שהיו גלומות בדוגמאות ובצבעים הנהדרים האלה. הדוגמאות על בעלי החיים בשונית לא נועדו לשמח ולשעשע את עינו של הצופה האנושי המזדמן. הן התפתחו משום שלכל אחת ואחת מהן היתה תכלית כלשהי בחיי השונית ותושביה.
קונרד לורנץ, זואולוג ואתולוג אוסטרי, חתן פרס נובל להתנהגות חברתית של בעלי חיים ומבכירי החוקרים של מרכיבי התנהגות של בעלי חיים, תיאר את הדוגמאות הססגוניות של דגי השונית כ"צבעי פוסטרים". בכך ביטא את הנחתו כי העיטורים הבארוקיים הללו שימשו, בדומה ללוח מודעות, לפרסום מסרים המיועדים לעין כל.
כאשר אנו צוללים מעל לשוניות, אנו מוקפים למעשה ב"שיחות ויזואליות" רבות, המתנהלות ב"מלים" של צבע, צורה והתנהגות. לנו, בני האנוש, שפות אלו הן אקזוטיות ובלתי מובנות בתכלית. אבל אילו שיחות מנהלים הדגים באמצעות מסרים אלה? כיצד, דווקא בטבע הקשוח, שבו יש מלחמת קיום תמידית, יכולים דגים רבים כל כך להכריז בגלוי על קיומם לעיני אויבים פוטנציאליים? כיצד נוצרו דוגמאות שכאלה, המרצדות מעל לראשי האלמוגים כאילו היו יצירות של פיקאסו או דאלי, ועד כמה דומה תהליך היווצרותן לעבודתם של אמנים אנושיים?

סנפיר חזה של תוכינון גבנוני (Steepheaded Parrotfish, Scarus gibbus). | צילום : ג'פרי רוטמן מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד, בהנחה לגולשי מסע אחר!

בדי הציור החיים של הטבע
את התשובות לשאלות הללו מספק אוסף של תוצאות מניסויים הלקוחים ממגוון תחומים – מפיזיקה ועד התנהגות בעלי חיים. התשובות משלבות את תרומתם של המדענים עם תובנותיהם של האמנים. חוקי הפיזיקה קובעים כי בעלי החיים בטבע והאמנים בסטודיו חייבים ליצור את הצבעים שבהם הם משתמשים באופן דומה. ההבדל המשמעותי היחיד בין יצירות האמנות של בני האדם לבין הדוגמאות שעל גבי הדגים הוא שהראשונות נוצרות מתוך ערבוב צבעים על גבי בד הציור, בעוד ש"יצירות האמנות הדגיות" נצבעות ישירות ב"צבע חי" על תאי עור מיוחדים, העושים שימוש מכוון בקרני האור.
בבסיסן של הטכניקות האנושיות והטבעיות עומדות אותן תופעות פיזיקליות של אור וצבע. החלק הנראה של אור השמש, האור ה"לבן", מכיל קרינה אלקטרומגנטית, המשתרעת בטווח של אורכי גל – מסגול ועד אדום כהה. אובייקטים הנראים לנו לבנים, כמו נוצות האנפה או כיפת השלג המסנוורת של הר פוג'י, הם אלה המחזירים לעינינו את כל אורכי הגל האלה. מצד שני, פרוותו השחורה של הפנתר בולעת את כל טווח האור הנראה ומחזירה אלינו רק חלק מזערי שלו.
פרחים ססגוניים, דגים ופרפרים מכילים פיגמנטים טבעיים, הסופגים אורכי גל מסוימים ופולטים את רוב האור באורכי הגל האחרים. לדוגמה, תותים בשלים, כמו גם ברקניים (Squirrelfish, Holocentridae) רבים, מחזירים את האור האדום המגיע אליהם, אך סופגים את האור של רוב הצבעים האחרים – מירוק ועד כחול.
במסגרת מאמציהם של אמנים ליצור את הגוונים האינסופיים של הטבע, הם גילו כי אפשר לשחזר כמעט כל צבע טבעי באמצעות ערבוב זהיר של שלושת צבעי היסוד (אדום, צהוב וכחול) עם כמויות מדודות ומתאימות של שחור ולבן. גוונים אחרים מסייעים אף הם, בעיקר ליצירת אפקטים בוהקים, אך ברוב המקרים די בצירוף של שלושת הצבעים הבסיסיים עם השניים הנוספים.
רוב האמנים – אם כי לא כולם – עושים בצבעים אלה שימוש פשוט למדי, המתחיל במריחה של שכבת יסוד לבנה על משטח העבודה שלהם. בכך הם מסתירים פגמים הקיימים במשטח. החזרתו המלאה של האור הפוגע במשטח מוסיפה בוהק ליצירה. על גבי השכבה הלבנה מוסיפים האמנים צבע בודד או ערבוב של כמה צבעים יחד – בשכבות, בקווים או בנקודות וכתמי צבע הסמוכים זה לזה.
התערובות הפשוטות ביותר של הצבע מוכרות לכל מי שהשתעשע בילדותו בצבעי גואש: אדום וצהוב יחד יוצרים כתום, פיגמנט כחול וצהוב יוצרים ירוק ואילו כחול ואדום יפיקו את הצבע הסגול. "טריקים" מורכבים יותר חשובים לאמנים לא פחות: ערבוב של מעט שחור לתוך צהוב־לימון יהפוך אותו לירקרק, הוספת שחור לכתום תפיק ממנו גוון חם של חום, הוספת כחול ולבן לאדום תביא ליצירת צבע ורוד.

פיגמנטים רוקדים ולהטוטים אופטיים
האמנים הראשונים שחשבו על השימוש בשכבת הבסיס הלבנה ועל ערבוב צבעים ראו עצמם ללא ספק חכמים מופלגים. אך הדגים, אשר "בדי הציור" שלהם נוצרים בדרך דומה להפליא, הקדימו את בני האדם במיליוני שנים. בקרב דגים רבים נוצרת שכבת היסוד הלבנה והמבהיקה באמצעות גואנין. בצורתו הטהורה מופיע הגואנין כגבישים זעירים ושטוחים, המחזירים את האור כאילו היו מראות מיקרוסקופיות. משטחים אלה מסודרים על גבי הדגים במערכים מקבילים, המחזירים את האור במידה שווה בכל הכיוונים. שכבה זו היא הגורמת למראה הלבן הבוהק של חלקים מגוף הפרפרוניים
(Butterflyfishes, Chaetodontidae).
על רקע זה מוסיפים הדגים, כמו בני האדם, שכבות של צבעים. כדי להשיג את הצד הכהה של הפּלֶטָה הם משתמשים בפיגמנט בשם מלאנין, המופיע במגוון צבעים שבין חום לשחור. משימוש במלאנין ובגואנין בלבד נוצרות דוגמאות מדהימות בשחור־לבן, אשר הקדימו את הניגודים הדרמטיים של אופנת העילית האנושית בעידנים שלמים.
גם עורם של בני האדם מכיל מלאנין. הבדלים בריכוזו של פיגמנט זה הם הגורמים לווריאציות הרבות בגוני העור האנושי, משחור־הָבְנֶה ועד לבן־שנהב. אף כי חשיפה לקרני השמש מגדילה את ריכוז החומר בעורנו וגורמת לנו למראה שזוף, מצטיין העור האנושי ביציבות צבעיו. למעט הסמקה מקרית או שיזוף שעמלנו שעות ארוכות להשיגו, אין לנו כל שליטה על צבע עורנו. אנו חיים בעור שבו נולדנו.
לעומת זאת, דגים רבים יכולים "להרקיד", פשוטו כמשמעו, את תאי עורם וליצור כך שינויי צבע דרמטיים ביותר, בדומה לאפקט של שלטי ניאון מתנועעים. המלאנין מופיע בעור הדגים בצורת גרגרים זעירים, הממוקמים בשולי תאי עור גדולים. בתוך פחות מדקה יכול הדג לשנות את מיקומם של גרגרי המלאנין, כשהוא צובר אותם לגושים או מפזר אותם על פני התאים. כאשר הגרגרים מרוכזים יחד, מגיע רוב האור אל השכבה הלבנה שמתחת ומוחזר לעבר עינינו. בתנאים אלה ייראה עור הדג בהיר. כאשר המלאנין מתפשט ואופף את התאים, הוא לוכד את מרבית האור הפוגע בדג ומשווה לעור מראה כהה.
דגים כדוגמת תוכינוניים (Parrotfishes, Scaridae) ופסון מגוון
(Royal Anglefish, Pygoplites diacanthus) משיגים את מראם הלוהב באמצעות תוספת שכבות שונות של תאים המכילים פיגמנטים של צהוב עז, כתום או אדום. הפקת הגוונים הכחולים היא בעייתית מעט יותר עבורם. מינים מסוימים, למשל ממשפחת התוכינוניים, מצליחים ליצור פיגמנטים כחולים וכחולים־ירוקים, אך נראה כי רוב הדגים אינם מסוגלים לכך. כתחליף, הם משתמשים בלהטוטים אופטיים של "השתקפות מראות" היוצרים מראֶה כחול. הגואנין שבתאי העור מסודר בזווית מסוימת ובמרחקים מוגדרים, כך שגלי אור מסוימים חודרים מבעד למערך זה, בעוד שאורכי גל אחרים מוחזרים. התוצאה היא נצנוץ כחול־כסוף המרצד ומפזז בגוני כחול וסגול על דגים רבים, מקטן ועד גדול.

סנפיר חזה של וריולה סיסית (Moontail Grouper, Variola Louti)  | צילום : ג'פרי רוטמן

שלטי החוצות של וריולה סיסית
להטוטי הצבע הללו מדהימים דיים, אך הם רק חלק מהתמונה המלאה. דגים עושים שימוש בעורם במספר רב של תחבולות. על כמה מהם, למשל, להסוות עצמם – אם כדי לצוד את ארוחתם הבאה ואם כדי להימנע מלהפוך לכזו בעצמם. מינים אלה צריכים להידמות ככל האפשר לסביבה שבה הם נמצאים בכל רגע נתון. שאלו כל צייר, עד כמה קשה ליצור את הצורות, הצבעים והמרקמים שיוכלו לחקות מראה של סלעים, של ערמות חול וחצץ או של אצות ואלמוגים בשלל צבעי אדום, ירוק, סגול וחום. הסוליתיים (Flatfishes, Soleidae) באיזור הממוזג והעקרבנוניים (Scorpionfishes, Scorpaenidae) הטרופיים מתאימים עצמם לסביבה עד כדי כך, שגם צוללנים מיומנים מתקשים לאתרם.
אבל הדגים אשר תופסים את תשומת ליבנו כאשר אנו שוחים מעל לשונית הם אלו העושים שימוש בצבעים ובדוגמאות לא כדי להתחבא, אלא במטרה לפרסם את עצמם – להעביר בבהירות רבה מגוון של מסרים המיוחדים למינם. אם נביא בחשבון את המגוון האקולוגי בבתי הגידול של השוניות, אין זה מפתיע לגלות כי גם אופן השימוש בצבעוניות הדגמים בקרב הדגים לובש צורות שונות.
כך, למשל, בקרב מינים מסוימים של שוניתיים (Damselfishes, Pomacentridae) עשויים צבעים אחדים לסמן ניצחון או מפלה בקרב, או להודיע על ריבונות הדג על חלקה מסוימת של עשב ים; שינויים מדהימים בצבעים בקרב דגי וריולה סיסית (Moontail Grouper, Variola louti) יודיעו על פחד או כניעה בתום ריב; דוגמאות הצבע המיוחדות לזכרים ממשפחת השפתוניים (Waress, Labridae) וממשפחת התוכינוניים, בצירוף דפוסי התנהגות מסוימים, מאפשרות לנקבות לזהותם בעת החיזור; ונראה כי הסימנים המבריקים על דגי הפרפרון מסייעים לבני הזוג להישאר יחד בזמן השיטוטים לחיפוש מזון.
בכל המקרים הללו, דחיפותו של המסר מחייבת שיהיה בולט לעין על רקע המערכת הוויזואלית הסבוכה של השונית. לשם כך, מתאימים הדגים את צבעיהם ואת דגמיהם במידה מדהימה של יעילות. צהוב זוהר, הצבע הבולט ביותר על רקע זהרורי הטורקיז של מי הים הפתוח, הוא גם הצבע הנפוץ ביותר בקרב מיני הדגים שבשונית. לעיתים קרובות צמוד לצהוב זה צבע כחול עמוק, שהוא כמעט הגוון המשלים לו, כדי ליצור ניגוד ויזואלי מרבי של צבע וברק. כתמים אלו נדמים כמתנועעים או זוהרים לעומת הרקע שלהם משום שהם מוקפים הילה של גוון בוהק או מנוגד. סנפירים מודגשים לא רק בשחור ולבן אלא בהרכבים של שחור, לבן ולפעמים גם צהוב וכחול מבריק, כאילו ביקשו להדגיש ככל האפשר היכן נגמר הדג ומתחילים המים שסביבו.

תוכינון סגול פסים (Violet-Lined Parrotfish, Scarus Globiceps) | צילום : ג'פרי רוטמן

קיסר, פרפרון והאימפרסיוניזם הצרפתי
מרתק עד כמה השפיעו כוחות האבולוציה – אותו צירוף של סיכוי וברירה טבעית הנתון לוויכוחים אינסופיים – ועיצבו את צבעי הדגים ואת הדוגמאות באותם צירופים ששימשו גם את האמנים בני האנוש, כדי למשוך או לאחז את עיני הצופה באשליות של גודל, עומק או תנועה. אם נניח לרגע לנקודת המבט של הביולוג ונבחן את דגי השוניות כיצירת אמנות, נוכל להעריך את הטכניקות שיוצרות את האפקטים האלה.
הסימנים הססגוניים שעל סנפירי הקיסרוניים (Anglefishes, Pomacanthidae) והפרפרוניים, למשל, מזכירים את האופן שבו ציירו אמנים רבים, מקלוד מונה
(Monet) ועד וויין תיבולד (Thiebold), כדי לגרום לעצמים לבלוט כנגד הרקע שעליו צוירו. כמו הכתמים בציוריו של לארי פונס (Poons), כך גם הכתמים על דגי הווריולה הסיסית נדמים נעים וצפים, משום שהם מוקפים בהילות דרמטיות של גוונים מנוגדים. דוגמת הזיגזג הרוטטת על התוכינוניים יוצרת תחושת תנועה ומתח דינמי, הדומה לזו שביצירותיו של קנת נולנד (Noland).
אם נבחן זווית ראייה נוספת – התחום הכורך יחדיו ביולוגיה, פסיכולוגיה ומטפיזיקה – נוכל לחקור מה מלמדות אותנו דוגמאות יוצאות דופן אלה על התפיסה החושית של דגים ושל בני אדם. ממחקר על ראיית דגים, אנו יודעים היטב כי לרוב הדגים המשתמשים בצבע כאמצעי תקשורת יש יכולת הבחנה בין צבעים. אנו יודעים גם כי בעלי חיים אלה אינם רואים את העולם בדיוק כפי שאנו רואים אותו. התאים הרגישים לאור שבעיניהם מגיבים לאורכי גל שונים מאלה שאנחנו מגיבים להם.
דבר זה מביא אותנו להנחה כי מערכת "צבעי היסוד" בעולמם החזותי של רוב הדגים שונה מה"אדום, כחול, צהוב" המוכר לנו. למעשה, למינים מסוימים יש יותר סוגי תאים בעלי רגישות לצבע מאשר להומו סאפיינס: יש כאלה שבורכו בחמישה ואף בשישה צבעי יסוד שונים. בהשוואה למינים הללו, בני האדם עשויים להיחשב עיוורי צבעים, שכן אין ספק כי ביכולתם להבחין בהרבה יותר צבעים בטבע מאיתנו. ולבסוף, מיני דגים רבים רואים מצוין בטווחי האור האולטרה־סגול או האינפרה־אדום, דבר שבני אדם מסוגלים לעשות רק בעזרת מכשירים.
יחד עם זאת, גם בקרב הדגים וגם אצל בני האדם מעבדים המוח והעיניים את האינפורמציה החזותית בדרכים דומות להפליא. חלק מעיבוד זה, הכולל את התהליכים המורכבים שמאפשרים לנו להבחין בצבעים, מסייע לנו גם בהבחנה בין אובייקטים לבין הרקע שלהם. סוגי עיבוד מידע אחרים מאפשרים לנו זיהוי ומעקב אחר תנועה. כל הלהטוטים הנוירולוגיים הללו מצביעים על הדמיון בין העולמות החזותיים של מיננו ושל לפחות חלק מבעלי החיים בשונית. העובדה שתכסיסי ההסוואה והצבעוניות הבוטה, שהתפתחו בסביבה הימית, פועלים גם עלינו מלמדת אותנו כי לפחות באופן חלקי, עולם הדגים דומה לעולמנו.
החפיפה הוויזואלית הזו כנראה חסרת משמעות לדגים; אחרי הכל, הצבעים הללו התפתחו בשל חשיבותם ומשמעותם לדגים עצמם ולאלה הסובבים אותם – ולא עבור העין האנושית. אבל אני אסיר תודה על קיומה בכל פעם שאני מבלה או עובד בשונית אלמוגים, ונהנה מהדוגמאות העזות של הטבע התת־מימי. לולא היו בעלי חיים אלה עושים שימוש בחוש הראייה – או לחלופין, היו משתמשים בו באמצעות עיניים מסוג שונה לחלוטין משלנו – היה חלק גדול מיופיה ומקסמה של השונית נסתר מעינינו.