תפריט עמוד

פרדריק דאגלס: הנה כך הופך אדם לבהמה!

פרדריק דאגלס: הנה כך הופך אדם לבהמה!

פרדריק דאגלס נולד עבד ומת אדם חופשי. את כל חייו החופשיים הקדיש לביטול העבדות ולהפסקת האפליה על רקע גזעי, מיני ודתי. את סיפור חייו גולל בספרו "עבד אמריקני", שראה אור בעברית, 161 שנים לאחר שהתפרסם לראשונה. קטעים נבחרים

נולדתי בטַקַאהו, ליד הילסְבּוֹרוֹ, כשנים עשר מייל מאיסטון שבמחוז טַלבּוֹט, מרילנד. איני יודע בדיוק מהו גילי, כי מעולם לא ראיתי מסמך מהימן כלשהו המציין אותו. בעצם רוב רובם של העבדים לא יודעים מהו גילם יותר מאשר סוסים יודעים אותו. וככל הידוע לי, מרבית האדונים רוצים שעבדיהם לא יֵדעו זאת. איני זוכר שפגשתי אי פעם עבד שידע מתי הוא נולד. רק לעתים רחוקות עבדים יכולים לומר בעניין זה יותר מאשר: נולדתי בעונת הזריעה, בעונת הקציר, בעונת הדובדבנים, באביב, או בסתיו. העדר מידע על גילי

תחריט עץ משנות השמונים
של המאה ה־18 המתאר עבד בשלשלאות, ועליו השאלה: "האין אני אדם ואח?"

אימלל אותי עוד בהיותי ילד. הילדים הלבנים ידעו את גילם, ואני לא הבנתי מדוע לי לא הייתה הזכות לדעת את הגיל שלי. אסור היה לי לשאול את אדוני בעניין זה. שאלות כגון אלה מפי עבד היו בעיניו התנהגות חצופה ובלתי ראויה, והעידו על מזג חסר מנוחה. על פי החישוב הכי מדויק שביכולתי לעשות, כיום אני כבן עשרים ושבע או עשרים ושמונה. הגעתי למסקנה זו לאחר ששמעתי בזמן כלשהו במהלך שנת 1835 את אדוני אומר שאני בן שבע עשרה.
לאמי קראו הארייט בֵּיילי. היא הייתה בתם של אייזק ובטסי ביילי, שניהם צבעונים ודי כהים. צבע עורה של אמי היה כהה מזה של סבי ושל סבתי. אבי היהלבן. כך טען כל מי שאי פעם דיבר איתי על מוצאי. התפשטה שמועה שאדוני הוא אבי, אך איני יודע אם נכון הדבר, כי לא נמסר לי כל מידע בעניין הזה. אמי ואני הופרדנו זה מזה עוד בהיותי תינוק — לפני שידעתי שהיא אמי. באזור זה של מרילנד ניתוק ילדים רכים מאמותיהם הוא נוהג נפוץ. לעתים קרובות, עוד לפני שמלאו לילד שנים עשר חודשים, אמו נמסרת לעבודה בשכירות בחווה די מרוחקת, והבן נמסר להשגחתה של אישה זקנה שהיא מבוגרת מדי לעבודת השדה. לשם מה ההפרדה הזאת אם לא כדי למנוע את התפתחותה של אהבת הילד לאמו, והקהיית האהבה הטבעית שחשה אם לילדהּ? תוצאה זו היא בלתי נמנעת.פגשתי את אמי, מאז שידעתי שאכן היא אמי, לא יותר מארבע או חמש פעמים, וכל פגישה הייתה קצרה מאוד, בשעת לילה. אמי עבדה אצל מר סטיוארט, שגר כשניים־עשר מייל מהבית שגרתי בו. כדי לראות אותי הייתה אמי צועדת את כל המרחק הזה בלילה, לאחר תום יום העבודה. אמי הייתה פועלת בשדה, ועונשו של פועל שלא נמצא בשדה עם הזריחה היה הצלפה, אלא אם כן נתן לו אדוניו רשות מיוחדת להיעדר מהעבודה. בדרך כלל לא ניתן הֶתֵר שכזה, ולאדונים שהעניקו אותו יצאו מוניטין של אנשים טובי לב. איני זוכר שאי פעם ראיתי את אמי באור יום. כשבאה אלי, היה זה בלילה; היא הייתה שוכבת לצִדי ומרדימה אותי, וזמן רב לפני שהתעוררתי הייתה הולכת לדרכה. מילים מועטות החלפנו בינינו, ועד מהרה המוות לקח גם את המעט הזה, כמו גם את סִבלה ואת ייסוריה. היא מתה כשהייתי כבן שבע, באחת מחוותיו של אדוני, בקרבת טחנת הקמח של לִי. לא הרשו לי להיות לידה בזמן מחלתה, ולא כאשר מתה, וגם לא הוּתר לי להשתתף בהלווייתה. עבר זמן רב מאז מותה ועד שנודע לי על כך. ומכיוון שכמעט לא התאפשר לי ליהנות באמת מנוכחותה המנחמת ומיַחסה העדין והמסור, קיבלתי את הידיעה על מותה במידה רבה כאילו הודיעו לי על מותו של אדם זר. 

איני זוכר שאי פעם ראיתי את אמי באור יום.
כשבאה אלי, היה זה בלילה. מילים מועטות החלפנו בינינו,
ועד מהרה המוות לקח גם את המעט הזה

אדם מוכר לסוחרים את ילדיו שלו

בהסתלקותה הפתאומית הותירה אותי אמי ללא כל רמז על זהותו של אבי. השמועה שאדוני הוא בעצם אבי עשויה להיות נכונה או לא, אך בין כה וכה אין לה כמעט כל חשיבות עבורי, כל עוד נותרת בעינה העובדה – עובדה נתעבת בעליל – שקבעו והסדירו בעלי העבדים בעזרת חקיקה, שמעמדם של ילדי השפחה נקבע על פי המעמד של אמם. הסדר זה נעשה כמובן כדי להשביע את תאוותם של בעלי העבדים עצמם, וכדי שבסופו של דבר יהיה סיפוק תשוקותיהם הנלוזות מענג ורווחי כאחד. כי במקרים לא מעטים הסדר ערמומי זה מאפשר לבעל העבדים לקיים קשר כפול עם עבדיו – כאדון וכאב.
ידועים לי מקרים כאלה. יש לציין שעבדים כאלה סובלים יותר בחייהם וניצבים לפני קשיים רבים יותר מאשר עבדים אחרים. ראשית, הם מהווים עלבון תמידי לגבירתם – היא לעולם תיטה למצוא בהם פגם, ורק לעתים רחוקות יוכלו להשביע את רצונה; היא תהיה מרוצה מהם רק כשתראה אותם נאנקים תחת השוט, בייחוד אם תחשוד שבעלה מגלה חיבה רבה יותר לילדיו המוּּלָטִים מאשר לעבדיו השחורים. לעתים קרובות נאלץ האדון למכור עבדים מסוג זה מתוך כבוד לרגשותיה של אשתו הלבנה. ואף שמעשה זה, שאדם ימכור את ילדיו שלו לסוחרים בבשר־אדם נראה אכזרי, לרוב אין הוא נעשה אלא מתוך רחמים. שכן, אלמלא עשה זאת, היה נאלץ לא רק להלקותם בעצמו, אלא גם לעמוד מן הצד ולראות כיצד בנו הלבן קושר את אחיו, הכהה ממנו אך במעט, ומצליף על גבו החשוף בשוט רווי דם; ואם ימלמל מילה אחת של מורת רוח, יאשימו אותו במשוא פנים אבהי, והדבר רק יחמיר את מצבו ואת מצב העבד שעליו רצה להגן ולשמור.
כל שנה מביאה עִמה הרבה עבדים כאלה. מדינאי דרומי מכובד אחד חזה את סופה של העבדות, לבטח לאור עובדה זו, בשל תקֵפותם הבלתי נמנעת של חוקי הדמוגרפיה. בין אם נבואה זו תתגשם ובין אם לאו, ברור שבדרום צץ סוג חדש של אנשים המוחזקים כעבדים, והם שונים מאוד במראם מאלה שהובאו לכאן מאפריקה. וגם אם אף טובה אחרת לא תצמח מהִתרַבּותם, לפחות יפריך הדבר את הטיעון שהאל קילל את חם, ולפיכך העבדות באמריקה מוצדקת. אם רק שִעבודם של צאצאיו הישירים של חם מוצדק לפי כתבי הקודש, הרי ברור שהעבדות בדרום תאבד בקרוב את צידוקה התנ"כי. כי בכל שנה באים לעולם אלפי אנשים, אשר כמוני, חבים את קיומם לאבות לבנים, ואבות אלה הם על פי רוב אדוניהם.

לא מילים, לא דמעות ולא תפילות
שני אדונים היו לי. שמו של האדון הראשון היה אנתוני. איני זוכר את שמו הפרטי. הוא כוּנה בדרך כלל "קפטן אנתוני", כינוי שזכה בו כנראה לאחר שהפליג בספינה במפרץ צֶ'סַפִּיק. הוא לא נחשב לבעל עבדים עשיר. היו לו שתיים או שלוש חוות, וכשלושים עבדים שהיו כפופים למרותו של משגיח. למשגיח קראו פְּלאמֶר, והוא היה שתיין עלוב, גס רוח ומרבה לקלל, מין מפלצת אכזרית. חמוש היה תמיד באַלָה ובפרגול מעור פרה. ידוע לי שהוא חתך ושיסע את ראשיהן של נשים בצורה כה נוראה, עד שאפילו האדון עצמו היה זועם על אכזריותו ומאיים שאםלא ישלוט בעצמו, הוא יצליף בו. האדון לא היה בעל עבדים רחמן במיוחד, ורק התעללות מופרזת ביותר מצִדו של המשגיח הייתה משפיעה עליו. בעצם הוא היה אדם אכזר, ששנים ארוכות כבעל עבדים הקשיחו אותו. לפעמים נראָה שהוא נהנה ביותר להלקות עבדים במו ידיו. פעמים רבות עם שחר העירו אותי צווחותיה קורעות הלב של דודתי, שאותה הוא נהג לקשור לקורת עץ

דמותו של פרדריק דאגלס מתנוססת על  קירות שכונת מריבה בבלפאסט.
דאגלס ביקר באירלנד וקרא לביטול האפליה על רקע גזעי, מיני ודתי
צילום: טל גליק

ולהצליף על גבה החשוף עד שהייתה מכוסה כולה בדם. לא מילים, לא דמעות ולא תפילות מפי קורבנו שותת הדם, לא הניאו את לב האבן שלו מלהשיג את מטרתו הרצחנית. ככל שהִגבּירה את צרחותיה, כך הצליף בה חזק יותר, ובמקום שבו הדם זרם מהר יותר, שם הצליף זמן רב יותר. הוא היה מצליף בה כדי שתצרח, ומצליף בה כדי שתשתוק, ורק כשהעייפות גברה עליו פסק מלהניף את הפרגול קרוש הדם. אני זוכר את הפעם הראשונה שהייתי עֵד למחזה הנורא הזה. הייתי ילד קטן, אך אני זוכר זאת היטב, ולעולם לא אשכח – ומן הסתם יהיה זה הדבר האחרון שאזכור. הייתה זו הראשונה בסדרה של זוועות שנגזר עלי להיות עֵד להן ולהשתתף בהן. זה הִכּה בי בעוצמה אדירה. היה זה השעַר נוטף הדם, הכּניסה לגהינום העבדות שעמדתי לעבור בהם. היה זה מחזה נורא ואיום. לוּ רק יכולתי להעלות על הנייר מה חשתי בעומדי שם לפניו.

אוי למי שלא שמע את קריאת הבוקר
הקולונל לויד החזיק בין שלוש מאות לארבע מאות עבדים באחוזת הבית שלו, ומספר רב של עבדים נוספים בחווֹת השכנות שהיו בבעלותו. שמות החווֹת הקרובות ביותר לחוַות הבית היו וואי טַאוּן וניו דיזַיין. וואי טאון הייתה נתונה לפיקוחו של אדם בשם נוח ויליס. ניו דיזיין הייתה בפיקוחו של מר טאונסנד. מפקחיהן של החוות הללו ושל החוות האחרות, שמספרן עלה על עשרים, קיבלו הדרכה והכוונה ממנהלי אחוזת הבית. זה היה מוקד העסקים הגדול, כסהשלטון של כל עשרים החוות. כאן יוּשבו כל הסכסוכים בין המפקחים. אם הורשע עבד בעבֵרה חמורה כלשהי, הפך בלתי נשלט או הראה שהוא מתכוון לברוח – הוא הובא לכאן מיד, הולקה קשות, הועלה לספינה, הובל לבולטימור, ונמכר לאוסטין ווּלפוֹק או לסוחר עבדים אחר כאות אזהרה לעבדים האחרים.

כאן גם קיבלו עבדיהן של כל שאר החוות את קצבת המזון החודשית שלהם ואת קצבת הביגוד השנתית. מכסת המזון החודשית לגברים ולנשים הייתה שמונה ליטרות בשר חזיר או שווה ערך בדגים, ובּוּּשֶל אחד קמח תירס. קצבת הביגוד השנתית שלהם הייתה שתי חולצות מפשתן גס, זוג מכנסיים אחד מאותו הבד, מקטורן אחד, זוג מכנסיים לחורף עשויים אריג כושים גס, זוג גרביים וזוג נעליים. מחירם של כל אלה לא עלה על שבעה דולרים. קצבתם של ילדי העבדים ניתנה לאמהותיהם או לנשים הזקנות שטיפלו בהם. הילדים שלא יכלו לעבוד בשדה לא קיבלו נעליים, גרביים, מקטורן או מכנסיים. בגדיהם הסתכמו בשתי חולצות מפשתן גס לשנה. כשאלה התרפטו, הם התרוצצו עירומים עד יום החלוקה הבא. בכל עונות השנה אפשר היה לראות ילדים בני שבע עד עשר שנים, משני המינים, כמעט עירומים.
 

בגדי הילדים שלא יכלו לעבוד הסתכמו בשתי חולצות לשנה. כשאלה התרפטו, הם התרוצצו עירומים עד יום החלוקה הבא


העבדים לא קיבלו מיטות, אלא אם שמיכה גסה אחת תיחשב מיטה, ורק גברים ונשים קיבלו שמיכה כזאת. אולם מחסור זה לא נחשב בעיניהם ביותר. קשייהם נובעים פחות ממחסור במיטות ויותר ממחסור בזמן שינה. כי לאחר שהם מסיימים את עבודתם בשדה — היות שרובם נאלצים לעסוק בכביסה, בתיקונים ובבישול לצורכיהם, ומכיוון שלרובם ככולם אין האמצעים הרגילים לביצוע משימות אלה – הם מבלים חלק ניכר משעות השינה שלהם בהכנה ליום הבא בשדה. ולאחר שהשלימו מלאכה זו, זקנים וצעירים, גברים ונשים, בודדים ונשואים, צונחים זה לצד זה על מיטה משותפת – הרצפה הקרה והלחה — וכל אחד מתכסה בשמיכותיו העלובות. וכך הם ישנים עד שצופרו של המשגיח קורא להם לשדה. לקול הצופר על כולם לקום ולצאת לשדה. אסור להתמהמה – על כל אחד להיות בעמדתו – ואוי לאלה שלא שמעו את קריאת הבוקר, כי אם הצליל לא העיר אותם, המגע ודאי יעשה זאת; אין חסים על אף גיל או מין. המפקח, מר סֶביר, נהג לעמוד על יד דלת חדר המגורים חמוש במקל מעץ אגוז, מוכן להצליף בפרגול כבד מעור פרה בכל מי שאיתרע מזלו ולא שמע את הצופר, או במי שלא היה מוכן מסיבה כלשהי לצאת לשדה בעת הישמע הצופר.

אני הולך לחוות הבית הגדול!
אחוזת הבית של קולונל לויד דמתה לכפר שלם. כאן בוצעו העבודות המכָניות של כל החוות האחרות. ייצור הנעליים ותיקונן, הנַפָּחות, בניית העגלות, החבתָנוּת, הטווייה וטחינת הדגנים – כולם נעשו בידי העבדים באחוזת הבית. למקום הייתה חזות עסקית, שונה מאוד משל החוות השכנות, וגם בתי האחוזה היו רבים מן הבתים ביתר החוות. העבדים כינו אותה "חוות הבית הגדול". מעטות הזכויותשהוקירו עבדי החוות החיצוניות יותר מהזכות להישלח לחוות הבית הגדול, דבר שנקשר אצלם לגדוּלה. מועמד לקונגרס האמריקני שנבחר, לא חש גאווה רבה יותר מִשֶחש עבד שנבחר להישלח לחוות הבית הגדול. בבחירה זו ראו העבדים הוכחה לאמון שנתנו בהם, ולכן, נוסף על הרצון המתמשך להתרחק מהשדה ומשוטו של המשגיח, הם ראו בה זכות גדולה שכדאי לחיות למענה. מי שכבוד זה הוענק לו בתכיפות הרבה ביותר נחשב לברנש הפיקח והמהימן ביותר. המתחרים על משרה זו התאמצו לרַצות את המפקחים שלהם באותה חריצות שמפלגות פוליטיות מתאמצות לרַצות את העם ולהונות אותו. קל למצוא קווי דמיון בין האופי של עבדי קולונל לויד לעבדי המפלגות הפוליטיות.
העבדים שנבחרו לצאת לחוות הבית הגדול כדי להביא לעצמם ולחבריהם את קצבתם החודשית היו נלהבים במיוחד. בדרכם הם היו מרעידים את היערות הסבוכים והעתיקים שמסביבם בשיריהם הפראיים, שהביעו בה בעת אושר עילאי ועצב עמוק. את השירים הם היו מחברים ושרים תוך כדי הליכה, בלי לתת את דעתם למקצב או ללחן. כל מחשבה שעלתה בראשם יצאה מפיהם — אם לא במילה, אזי במנגינה — ובשתיהן באותה המידה. לעתים היו שרים על רגש עצוב במנגינה עליזה, ועל רגש עליז במנגינה עצובה. לכל שיר היו מכניסים דְבר מה הנוגע לחוות הבית הגדול. בעיקר היו עושים זאת בדרכם מביתם. הם נהגו לשיר בעליצות את המילים האלה: "אני הולך לחוות הבית הגדול! כן! כן! כן!". הם היו שרים זאת כפזמון למילים שלרבים היו נשמעות כלהג חסר פשר, אך בשבילם היו אלה מילים רבות משמעות. פעמים רבות חשבתי לעצמי שהשירים הללו יכלו להבהיר לאנשים מסוימים את אופייה הנורא של העבדות טוב יותר מכרכים שלמים של ספרי פילוסופיה.

מעמד ילדי השפחה נקבע על פי המעמד של אמם.
הסדר זה נעשה כדי להשביע את תאוותם של בעלי העבדים,
וכדי שסיפוק תשוקותיהם הנלוזות יהיה מענג ורווחי כאחד


כשהייתי עבד לא הבנתי את משמעותם העמוקה של השירים הגולמיים ולכאורה חסרי הפשר הללו. אני עצמי הייתי בתוך המעגל, ולא ראיתי או שמעתי כפי שיכלו לראות או לשמוע מי שהיו מחוצה לו. הם סיפרו על יגון שהיה אז לחלוטין מעבר לתפיסתי הקלושה: היו אלה צלילים רמים, ארוכים ועמוקים. הם לחשו את תפילותיהן וקובלנותיהן של הנשמות הבוערות בייסורים המרים ביותר. כל צליל היה עדות נגד העבדות ותפילה לאלוהים לשחרור משלשלאות. צלילים פראיים אלה דיכאו תמיד את רוחי, ומילאו אותי עצב בל־יתואר. בשומעי אותם מצאתי את עצמי לעתים קרובות מתייפח. זכר השירים הללו משפיע עלי גם כעת, וברושמי שורות אלה, ביטוי של רגש כבר פילס את דרכו במורד לחיי. בשירים אלה אני מוצא את עקבות תפיסתי הראשונה את אופייה המבהֵם של העבדות. לעולם לא אוכל להשתחרר מתפיסה זו. שירים אלה ירדפוני, יעמיקו את שנאתי לעבדות, ויגבירו את אהדתי לאחי המשועבדים. אם רוצה אדם להתרשם מהשפעותיה ממיתות הנפש של העבדות, ילך לו לחוותו של קולונל לויד, יעמוד לו בדממה ביערות האורן הסבוכים ביום חלוקת הקצבות, ושם, בדממה, יבחן את הצלילים החולפים בחדרי נשמתו. ואם לא יטביעו עליו חותמם, הרי זה רק משום ש"אין כל רכות בלִבּו הנוקשה".
מאז שהגעתי לצפון, לא אחת התפלאתי מאוד לשמוע אנשים המתייחסים לשירתם של העבדים כאל הוכחה לשביעות רצונם או לאושרם. קשה לדמיין טעות גדולה מזאת. עבדים שרים יותר, ככל שהם אומללים יותר. שירי העבד מביעים את הצער שבלִבּו, והם מקלים עליו רק כפי שדמעות מקלות על לב דואב. כך לפחות לימדני ניסיוני. פעמים רבות שרתי כדי להטביע את יגוני, אך רק לעתים נדירות כדי להביע את אושרי. בכי שמקורו אושר, ושירה שמקורה אושר, היו שניהם בלתי ידועים לי בהיותי נתון במלתעותיה של העבדות. שירו של העבד מוכיח את שביעות רצונו ואת אושרו כמו שירו של אדם נטוש על אי בודד – ושניהם נובעים מאותה תחושה.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

לאן נעלמו הכוכבים?

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    *

    code