פורטוגל – מוזיקה עם נשמה חדשה

לשנות או לא לשנות
פאדו (בפורטוגזית: גורל) הוא סגנון מוזיקלי שמחבר בין מקצבים אפריקאיים איטיים למלודיות פורטוגליות וידוע במלנכוליות שלו. בתחילת המאה ה־19 גלה בית המלוכה הפורטוגלי לברזיל מפחד נפוליאון. כשחזרה הפמליה לליסבון ב־1821 היא הביאה עימה הביתה השפעות מוזיקליות חדשות שעזרו לסגנון החדש להיוולד.

המונים על רקע תמונתה של אמליה רודריגז, מלכת הפאדו, בטקס העברת עצמותיה לפנתיאון בפורטוגל | צילום: Jose Manuel Ribeiro, רויטרס

הסגנון מזוהה בעיקר עם נשים מבצעות. מלכת הפאדו היתה ועודנה אמליה רודריגז, שהלכה לעולמה ב־1999. רודריגז היא זמרת הפאדו הראשונה שהתפרסמה בעולם. לבושה בשמלה ארוכה ושחורה, שרה על צער העולם הנשי, על הגעגועים, חיי האהובה הנואשת והסבל, הדמעות והכאב המתלווים לחיים עלי אדמות. כל הזמרות שקמו אחריה לא נחלצות מההשוואה למלכה האם.
"עבורי ההשוואה ביני ובין אמליה היא מחמאה אדירה", אומרת מאריזה באחד הראיונות. "היא חלק מההיסטוריה של הפאדו, היא הדיווה של הפאדו והיא נהדרת, אבל בסך הכל אנחנו שונות מאוד: לה היתה הדרך שלה להרגיש את המוזיקה, ולי יש הדרך שלי ואת ההתייחסות שלי לחיים ולעולם, שהיא בלי ספק שונה מזו של אמליה".
מאריזה נולדה במוזמביק והגיעה לליסבון בגיל שלוש, לרובע מוראריה (Mouraria), שבו, כך טוענים, נולד הפאדו. להוריה היתה מסעדה קטנה ובה הופיעו כוכבי פאדו בסופי שבוע. כך ספגה הילדה הקטנה את השירים והמוזיקה וכך נולד רצונה להיות זמרת. לדבריה, "פאדו זה לא מוזיקה. פאדו זו הרגשה. אני מופיעה הרבה מחוץ לפורטוגל בפני קהל שאינו דובר פורטוגזית ואינו מבין את מילות השירים, אך ההרגשה עוברת אליו, ולא מעט אנשים מתחילים לדמוע במהלך הקונצרט, למרות שהפאדו אינו שיר עצוב אלא שיר מלנכולי".
זמרת פאדו צעירה נוספת היא קטיה גריירו, שסיימה לא מזמן לימודי רפואה ומחלקת את זמנה בין המקצוע הרציני לתחביב השירה הרציני לא פחות. גישתה כלפי הפאדו היא שמרנית יותר משל מאריזה. "צעירים רבים מנסים לשנות את הפאדו", אומרת גוריירו, "אך הוא בלתי ניתן לשינוי. הוא סגנון טהור ואין להכניס לתוכו כלי נגינה נוספים מלבד השלושה המסורתיים: הגיטרה הספרדית, הגיטרה הפורטוגלית (בעלת 12 המיתרים) והבס. אמליה הכניסה הרבה שינויים לפאדו, אך היא היתה המלכה, היא היתה הבעלים של הפאדו, ולכן יכלה לעשות בו כרצונה והוא עדיין נשאר הפאדו. הפאדו אינו זקוק לכלי נגינה אחרים או לצליל חדש, הפאדו זקוק לנשמה חדשה". ואת זו אכן מעניקות לו הזמרות החדשות.
כריסטינה ברנקו סוגרת את שלישיית היורשות. היא נולדה וגדלה בליסבון, אך התעניינה יותר בבלוז, בג'ז ובבוסה נובה. פאדו נראה לה משהו ששייך לדור אחר, עד שהאזינה בגיל 18 לאלבום של רודריגז ונכבשה. כיום היא מנסה להכניס לשירי הפאדו החדשים שנכתבים בשבילה לא מעט שמחת חיים וקצב אך שומרת על השילוש הקדוש של כלי הנגינה המצטרפים לקולה החם והמיוחד.  

הגברים נשארים מאחור
ומה באשר לגברים? גם לגברים יש הפאדו שלהם. מתברר שבעיר קואימברה (Coimbra) אסור לנשים לשיר וההתפתחות המקומית של הפאדו היא שירת גברים המפארת את דמות המאצ'ו הלטיני על פילגשיו, חיי ההוללות שלו ומלחמות השוורים שהשתתף בהן. את ההסבר לכך שהפאדו הגברי נותר תופעה מקומית בלבד, תולים בהצלחתה הבינלאומית של אמליה רודריגז. היורשות שלה, על מאפייניהן השונים, ממשיכות בדרך שסללה. הן אמנם אינן מופיעות כדמות מטרגדיה יוונית, אך עדיין מעבירות היטב את תחושת הבלוז הפורטוגלי שהוא שם נרדף למולדתן ממש כמו הסמבה לברזיל, הטנגו לארגנטינה והפלמנקו לספרד. 

הנבחרים
Amalia Rodrigues – The Art of Amalia Rodrigues
אלבום האוסף האולטימטיבי והמומלץ מבין כל האחרים של מלכת הפאדו. מכיל את מיטב להיטיה, "קואימברה", "בית פורטוגלי", "שחף" ואחרים. (Blue Note Records)

Mariza – Fado em Mim/Fado Curvo
כמכור למאריזה, קשה לי לבחור בין שני אלבומיה. הבחירה בידיכם. (World Connection)

Katia Guerreiro – Fado Maior
האלבום הראשון של גוריירו. (L'Empreinte Digital)

Cristina Btanco – Corpo Iluminado
אחד מחמשת אלבומיה המצוינים של הזמרת הזו, ולדעתי הזמין ביותר בארץ. 
(Emarcy/Universal)

Portugal: The Story of Fado
אלבום אוסף של פאדו שמכיל גם שירת גברים. (Hemisphere/EMI)