תפריט עמוד

עיר בלב ים: חיים על אסדת קידוח

עיר בלב ים: חיים על אסדת קידוח

איך מפיקים גז באמצע הים? מי הם המתכננים? מי המבצעים? במפרץ תאילנד, 150 קילומטרים מהחוף, הקימו שדה גז: אסדות ענק בלב ים, 24 שעות ביממה עמלים עובדים רבים כדי לספק אנרגיה למפעלים. על תהליך הבנייה, על הסכנות ועל החיים על אסדת קידוח בלב ים

שדה בונגקוט (BONGKOT) הוא אחד משדות הגז העשירים בתאילנד. הוא מצוי בלב מפרץ תאילנד, 150 קילומטרים מהחוף המזרחי, 600 קילומטרים מדרום לבנגקוק, 180 קילומטרים צפונית־מזרחית לעיר סונגקהלה (SONGKHLA). ב־1995 חזרתי לשם, יותר משנתיים חלפו מאז הביקור האחרון. הגעתי לכאן כדי להשתתף בביצוע השלב השני של פיתוח השדה. כמי שליווה את הפרויקט בזמן הבנייה וההתקנה, וכמי שהכיר את כל המערכות כאוסף של אינספור חלקים ומרכיבים, נראה לי המתקן העצום, שפעל כמכונה ענקית ומשומנת היטב, תופעה מרתקת ומרגשת.
מדי הלחץ לא שבתו על הספרה אפס, הגנרטורים פעלו כשהם ניזונים מהגז המקומי וסיפקו חשמל לכל המערכות, המדחסים רעמו ודחסו את הגז לצנרת שנמתחה אל החוף. המפעילים הסתובבו על הסיפונים לוודא שהכל פועל כשורה. בחדר הבקרה דיווחו המסכים על מצב הפקת הגז, הלחצים, הזרימה והטמפרטורות. האזעקה פעלה בכל פעם שהתגלתה תופעה בלתי רצויה, והכל היה נקי ומצוחצח ונראה כחדש גם לאחר שנתיים של עבודה.
הצטרפתי לפרויקט בדצמבר 1992, שנתיים לאחר שהחל. הסיבה להקמתו היתה עליית צריכת האנרגיה בתאילנד מסוף שנות השמונים, בעקבות הצמיחה המואצת של כלכלתה; בשנים האחרונות עלתה צריכת האנרגיה ביותר מעשרה אחוזים בשנה. כדי להרחיב את מקורות האנרגיה השקיעה תאילנד בהבטחת אספקת אנרגיה משכנותיה מלסיה, מיאנמר (בורמה), צפון סומטרה, וייטנאם וקמבודיה, ומצד שני – בפיתוח תשתית ומקורות אנרגיה מקומיים. שדה בונגקוט היה אחד המקורות המקומיים. לאחר 23 קידוחים נסיוניים, נמצא בו גז בכמות שהצדיקה את פיתוחו.
עומק המים בשדה בונגקוט נע בין 75 ל־80 מטרים. יחסית לשדות גז אחרים בעולם נחשבים המים לרדודים, אבל במפרץ תאילנד, בגבול המים הטריטוריאליים של המדינה, זהו העומק המירבי. בקידוחים הנסיוניים נמצא גז בעומק שבין 1,000 ל־2,800 מטרים.
הזיכיון להפעלת השדה ניתן לגוף משותף, שנוסד ב־1990 וכלל את חברת הנפט התאילנדית PTT (40 אחוזים), חברת טוטאל הצרפתית (30 אחוזים), חברת בריטיש גז
(20 אחוזים) וסטאטויל (STATOIL) הנורבגית (10 אחוזים). עם קבלת הזיכיון לקידוח ממשרד התעשייה התאילנדי נחתמו חוזים למכירת גז לחברת הגז התאילנדית.
ב־11 ביולי 1993 החלו להפיק גז מהשדה. ביום זה הופקו 849,480 מטרים מעוקבים גז. בתוך זמן קצר עלתה התפוקה ל־4,247,000 מטרים מעוקבים ליום, ועד שנת 1995 כבר הגיעה ל־7,079,000 מטרים מעוקבים ליום. הגז סופק לתחנת כוח ליד סוראט תאני
(SURAT THANI), שצרכה כ־3,397,920 מטרים מעוקבים. השאר סופק לתחנת כוח ליד ראיונג (RAYONG) ולשני מפעלי מלט.
כשתוכנן השדה ונעשו הקידוחים הנסיוניים, הוערכה תפוקתו הכוללת בכ־42.5 מיליארד מטרים מעוקבים. לאחר שהופעל, עלתה הערכה זו לכ־142 עד 170 מיליארד. בעקבות השינוי המבורך, נחתמו חוזים חדשים לאספקת גז, ובעקבותיהם הונח צינור נוסף לראיונג, במקביל לצינור הקיים. מחירו של הצינור 720 מיליון דולר.

אור ירוק
כל הפרטים האלה הם בעצם סופו של הסיפור. כדי להבין את מהותו של פרויקט הנדסי ענק כזה, מה יש לעשות כדי להקים שדה גז בלב ים, במה כרוכה הפעלתו וכיוצא באלה בעיות, יש לחזור ל־1990, לתהליכים שבאו בעקבות מתן הזיכיון על ידי החברה התאילנדית.
החתימה שימשה אור ירוק לתחילת הפרויקט. מיד הוצאו מכרזים להנדסה בסיסית ולמחקר גיאוטכני. הוחלט לפתח את השדה בשלבים, כך שאפשר יהיה להרחיב את מתקני ההפקה ולהפיק גם גז שיתגלה בעתיד. דגש מיוחד ניתן לאמצעי הבטיחות, ובהתחשב בנתוני הגז שהתגלה הוחלט להפריד בין הבארות, מתקני ההפקה ומגורי העובדים.
הדבר חייב תוספת גדולה של מבנים, אבל התכנון היה פשוט יותר: לכל פלטפורמה יועדה מטרה מוגדרת, ולא היה צריך להשתמש במערכת בטיחות מורכבת, הנדרשת במקרה שהמגורים נבנים על פלטפורמה שמפיקה גז בלחץ גבוה.
השלב הראשון של פיתוח השדה כלל הצבת כמה מבנים. שלושה משטחים עם בארות
(WELLHEAD PLATFORMS) ומשטח להפקה (PRODUCTION PLATFORM), שהיה עשוי להפיק עד 8,494,800 מטרים מעוקבים ליום. משטח ההפקה קיבל את הגז ממשטח הבארות, ועליו הופרד הגז מהנוזל. הגז נדחס והוזרם בצינורות לחוף, והמים הוחזרו לים. הנפט נאסף ואוחסן. מבנים נוספים היו משטחי מגורים
(QUARTERS PLATFORM) ומתקן צף לאחסון ולפריקת הנפט FSO (FLOATING STORAGE OFFLOADING UNIT).
במכרז לבניית המתקן זכתה חברה סינגפורית. במכרזים לבניית חמש הפלטפורמות זכתה חברת מקדרמוט (MCDERMOTT) האמריקאית, שמרכזה בניו אורלינס והיא מהמובילות בעולם בתחומה. למקדרמוט משרד אזורי בסינגפור עם מחלקות של הנדסה ורכישה, ומפעל באי בטאם (BATAM) שבאינדונסיה. החוזים כללו ביצועים הנדסיים, בניית מבנים, העברת המשטחים מהמפעל באינדונסיה לשדה, הרכבתם וביצוע החיבורים ביניהם ובדיקת כל המערכות.

עולם ומלואו
בדצמבר 1992 הייתי אחראי על הבדיקות הסופיות של משטח המגורים, הסמכתו ומסירתו ללקוח. באותו זמן כבר היו הפלטפורמות בשלבים אחרונים של הקמה במפעל בבטאם. שלושת המשטחים של הבארות (WP1, WP2, WP3) היו הקטנים ביותר. כל אחד מהם שקל 1,260 טונות, כשהמשקל העיקרי, 730 טונות, הוא של הג'אקט (JACKET) – המבנה העומד על קרקעית הים שעליו הורכב החלק העליון. למשטח היו שני סיפונים; העליון, מלבן של 18 מטרים על 19 מטרים, הגבוה 19 מטרים מעל פני המים, שימש גם כמנחת מסוקים.
מתקן ההפקה (PP) היה הגדול מכולם. הרכיבו אותו שלושה סיפונים, שהשתרעו על שטח של 30 על 60 מטרים. העליון היה 25 מטרים מעל פני המים, ועליו הורכבו שני גנרטורים ושני קומפרסורים שיכלו לספק 4,955,300 מטרים מעוקבים של גז ליום כל אחד. המתקן ניצב על ג'אקט עם שמונה רגליים, שקוטר כל אחת מהן 107 סנטימטרים. משקל הג'אקט – 1,750 טונות. בסופו של דבר שקל המתקן 4,000 טונות, כולל כל הציוד שהורכב על הסיפון העליון.
מאחר שהרכבת המתקן נועדה לדוברה בעלת מנוף שכושר ההעמסה המירבי שלו 2,500 טונות, הוא נבנה בשני חלקים: חלק צפוני במשקל 1,800 טונות וחלק דרומי במשקל 1,700 טונות. שני החלקים עמדו בחצר המפעל צמודים זה לזה. למעשה, חלק גדול מהציוד נבנה בשלמותו כדי להבטיח התאמה מלאה, ורק לאחר מכן נחתך באמצעיתו, כדי להעבירו ליעד.
פלטפורמת המגורים נראתה מרחוק כמו קובייה לבנה. ממדיה היו 22 מטרים על 22 מטרים על 21 מטרים גובה. היא היתה בעלת ארבע רגליים, ומעליהן התנוססו חמש קומות. משקלה היה 1,750 טונות, ומשקל הג'אקט שנשא אותה היה 730 טונות. 
בקומה הראשונה היו שני מכלי מים שהקיבולת הכוללת שלהם 300 מטרים מעוקבים, שהיו אמורים להספיק לעשרה ימים; מתקן להתפלת מי ים, שסיפק מים למכלים (כמו כן, אפשר היה להעמיס מים מסירה שהביאה אותם מן החוף); ארבע סירות הצלה, שכל אחת יכולה לשאת 50 איש; גנרטור דיזל לשעת חירום; שתי משאבות מים, שנועדו לשאוב מי ים, בעיקר לכיבוי שריפות; מתקן למיזוג אוויר ומתקן לטיפול במי שפכים. 
בקומה השנייה היו המטבח, חדר האוכל, מחסן וחדר הסבה ובו ספרייה, טלוויזיה, וידיאו, שולחן ביליארד ואביזרי פנאי אחרים. בקומות השלישית והרביעית היו המגורים: 25 חדרים בכל קומה, ובכל חדר שתי מיטות קבועות ומיטה מתקפלת, שירותים ומקלחת. בקומה החמישית היו חדר הרדיו, המרפאה, חדר הקבלה, חדר כושר וחדר ששימש גם כמקום התכנסות דתי. מעל הקומה החמישית היה מנחת מסוקים.

משולש צמיחה
בבניית הפלטפורמות במפעל של חברת מקדרמוט בבטאם עסקו מאות עובדים, שבעה ימים בשבוע, בשתי משמרות של 12 שעות. העמידה בלוח הזמנים היתה חשובה ביותר. החוזים לאספקת גז כבר נחתמו, והם היוו תנאי לפיתוח השדה. המועד להזרמת הגז לתחנות הכוח נקבע ליולי 1993. חברת מקדרמוט התחייבה למסור את השדה למפעילים באפריל אותה שנה. כל יום איחור היה כרוך בתשלום פיצויים בסכומים גבוהים מאוד ובפגיעה קשה ברווחים ובסיכויים לקבל חוזים נוספים.
העובדים האינדונסים באי בטאם הגיעו לשם מכל רחבי המדינה. לפני שהוכרז האי כאיזור סחר חופשי – כחלק מתוכנית "משולש הצמיחה", שכללה גם את סינגפור ואת דרום מלסיה – התגוררו בו בעיקר דייגים. שילוב התשתית, הידע והכוח הפיננסי של סינגפור עם כוח העבודה במלסיה ובאינדונסיה הוא שעמד ביסוד הרעיון של "משולש הצמיחה". והוא אכן הביא לבטאם מפעלים בינלאומיים רבים, שהעדיפו לייצר שם, ולא בסינגפור, בעיקר כדי להוזיל את עלות המוצרים.
מקדרמוט היתה אחת החברות הראשונות שהעבירו בשנות השבעים את המפעלים מסינגפור לבטאם. במפעל שלה עבדו כ־3,000 עובדים. כרבע מהם היו קבועים, והשאר פועלים שהועסקו בחוזים לשלושה חודשים, שהוארכו לפי הצורך.
התקשורת הבינלאומית עברה דרך סינגפור, וכבל חשמל תת־ימי סיפק אנרגיה מסינגפור לבטאם. סינגפור קיבלה מים מאינדונסיה וממלסיה, והמפעלים בבטאם נהנו מקרבתם למרכז הפיננסי והלוגיסטי בסינגפור. כל הציוד שנדרש לבנייה נקנה דרך סינגפור. נמלי הים והתעופה החדישים איפשרו את קבלת המטענים מכל רחבי העולם ופריקתם במהירות מירבית.
מובן ששלוש המדינות המעורבות בתוכנית הפיקו ממנה תועלת כלכלית רבה; אבל מעבר לתועלת זו חיזקה התוכנית את הקשרים ואת האמון ביניהן ויצרה מציאות חדשה, שהרגיעה חשדות ודעות קדומות שאפיינו את יחסיהן בעבר.
מארבע הזכייניות נבחרה טוטאל הצרפתית לנהל את הקמת השדה ואת השדה עצמו במשך חמש שנים. בתום תקופה זו, כך נקבע, יועבר השדה לחברת הנפט התאילנדית. בשלב הבנייה בבטאם הועסקו במפעל עשרות מפקחים של טוטאל, שהשגיחו על איכות החומרים, על התאמת העבודה לתקנים שנקבעו ועל עמידה בלוח הזמנים. עבודת ההסמכה כרוכה באינספור בדיקות של כל רכיב במבנה. את הבדיקות מבצעים בד בבד עם תהליך הבנייה. כל ריתוך נבדק ברנטגן כדי לוודא שלא נוצרו סדקים; כל חוט חשמל נבחן כדי לוודא שהוא מחבר את שתי הנקודות שאותן הוא אמור לחבר, ושהוא מבודד כנדרש. המנופים נבדקו במבחני עומס סטטי ודינמי. סירות ההצלה על כל מרכיביהן ואביזריהן נבדקו בקפידה, כדי לוודא את אמינות תפקודן.
בפלטפורמה עצמה נבדקו החדרים, התאורה, עוצמת הרעש, מערכות הבטיחות ואופן הפעלתן. כל פריט נרשם בטופס מיוחד, שנחתם בנוכחות המפקח לאחר בדיקת כל מרכיביו. עם סיום בדיקת כל המערכות ואישור תקינותן הועברה הפלטפורמה לרשות הלקוח.

פסיפס אנושי
בינואר 1993 הועמסו הפלטפורמות על דוברות ונגררו למקומן הקבוע במפרץ תאילנד. הג'אקטים, שבנייתם הסתיימה קודם לכן, כבר הותקנו במקומם. לשדה הגיעו שתי דוברות נוספות. אחת מהן היתה דוברת המנוף, שתפקידה היה להניף את המשטחים מהדוברות ולהניח אותם על הג'אקטים. המנוף היה בעל כושר העמסה מירבי של 2,500 טונות והיה חזק דיו לבצע את העבודה כולה. תנאי הכרחי לביצוע ההתקנה היה מזג אוויר נוח, ולכן נקבע מועד ההתקנה בהתחשב בעונת השנה ובמזג האוויר.
הדוברה השנייה היתה דוברת העובדים, שעגנה ליד המשטח, כשגשר ארעי חיבר ביניהם. על הדוברה היו כמאתיים איש, בנוסף לצוות שמנה כארבעים עובדים. עליה ניצב מנוף בעל כושר העמסה של 750 טונות, שהעלה ציוד מהדוברה או מסירות האספקה למשטח. על הסיפון היה מקום לציוד ולמכולות, שהכילו חלקים להרכבה ומחסני כלים.
את עבודת ההתקנה ניהלה מחלקה בחברת מקדרמוט, שמרכזה בסינגפור, והיא מתמחה בהקמת מתקנים בים. במהלך הבנייה הוקם משרד ומערך לוגיסטי בעיר סונגקהלה, מרחק 180 קילומטרים מהשדה. העובדים הגיעו לשדה מהעיר במסוקים או בסירות. הטיסה ארכה כחמישים דקות, ואילו ההפלגה בין שמונה לתשע שעות. סירות אספקה גדולות ואיטיות יותר שימשו מדי פעם להעברת צוותים ונזקקו ל־14 שעות כדי להגיע מהחוף לשדה.
מרבית הפועלים בשדה היו אינדונסים, ומקצתם עובדים מתאילנד וממלסיה. בצוות ההקמה היו אמריקאים, הודים, סינגפורים ועובדים מסרילנקה ומפקיסטאן. המהנדסים והמפקחים היו מצרפת, בריטניה (במיוחד מסקוטלנד), ארצות־הברית, אוסטרליה, ניו־זילנד, תאילנד ופיליפינים. נציגים של ספקי הציוד הגיעו מכל קצווי העולם: איטלקים סיפקו קומפרסורים, נורבגים סיפקו את מערכת מיזוג האוויר, ושבדים יצרו את המנופים. לכל אלה נוספו עובדים מלוקסמבורג, עיראק, דובאי וישראל והוסיפו למגוון הדרכונים. בני יותר מ־20 לאומים היו על הדוברה. למרבה הפליאה, הסתיים הפרויקט בזמן שנקבע, ולא התמוטט כמגדל בבל.
השפה הרשמית היתה אנגלית, וכל המסמכים נכתבו בה. העבודה התנהלה מסביב לשעון בשתי משמרות של 12 שעות כל אחת, מ־11 עד 11. הנהלת הפרויקט, שכללה את המהנדסים והמפקחים, עבדה, בדרך כלל, משש בבוקר עד שש בערב.
במטבח טרחו הטבחים ועוזריהם להזין 250 בני אדם רעבים 24 שעות ביממה. המזון היה מגוון וייצג את המטבחים של אינדונסיה ותאילנד ואת המטבח המערבי. לחם טרי נאפה במקום מדי יום, וצוות מיוחד עמל בהכנת כמות עצומה של אורז. מרכיב מרכזי נוסף בתזונה היה הדגים, שחלקם הועלו בחכות העובדים שנהנו מדיג בשעות הפנאי. עיסוק נוסף בשעות הפנאי היה אימוני כושר במנחת המסוקים, שהפך למסלול של הליכה וריצה.
מדי יום לאחר שעות העבודה השאירו העובדים את בגדיהם במכבסה ומצאו אותם נקיים למחרת בבוקר. התקשורת עם שאר העולם התנהלה באופן רצוף באמצעות מערכת טלפונים לוויינית.
במארס 1993, כשפלטפורמת המגורים נמסרה ללקוח, סיימתי את עבודתי. שאר המשטחים נמסרו באפריל, ואחרי שלושה חדשים החלה ההפקה. עלות השלב הראשון בפיתוח היתה כ־500 מיליון דולר.

יעילות, שם המשחק
כשחזרתי לבונגקוט ב־1995, היה זה לרגל פיתוח השדה הפעיל. מדובר היה בהוספת שלושה משטחים ועליהם בארות נוספות, וביצוע שינויים ותוספות במשטח ההפקה, בעיקר בחדר הבקרה, כדי להתאים את המערכות למתקנים הנוספים.
בכניסה למגורים ולמשרדים חלצו המפעילים את נעליהם, כמקובל בתאילנד. המפעילים התאילנדים הוכשרו לעבודה במשך 18 חודשים בבית ספר שהוקם על ידי החברה. הם עבדו בסבב של 14 ימי עבודה ו־14 ימי חופשה. העובדים הזרים, רובם צרפתים, עבדו 28 ימים רצופים, ולאחריהם יצאו לחופשה של 28 ימים.
הבטיחות היתה הגורם החשוב ביותר בעבודה, ומדיניות החברה היתה לעשות הכל כדי למנוע תאונות ולשמור על הסביבה. העובדים הוכשרו בקורסים מיוחדים לבטיחות, ומדי פעם התעדכנו ותירגלו אימוני בטיחות. גם אנחנו, שהצטרפנו לשדה לזמן מוגבל בלבד, נאלצנו להשתתף בקורס הישרדות. הקורס נערך בסינגפור וכלל תרגולת נטישה, שימוש בסירות הצלה, קפיצות למים מגובה רב וחילוץ מהים בסירות ובמסוקים.
העבודה בשדה נפט פעיל מורכבת ומסובכת. כדי לחבר את המערכות החדשות, צריך לשתק את השדה. מאחר שאספקת הגז חיונית להפעלת תחנות הכוח, קבעו המפעילים את תקופת ההשבתה לימי חג לאומי, שבהם מופחתת צריכת החשמל במידה רבה. כדי להבטיח שהעבודה תתנהל כהלכה, ישבו צוותי מהנדסים והכינו דפי משימה. לכל משימה הוקצבו שעות עבודה, והוכנה רשימת כלים וחומרים הדרושים להשלמתה. בעת ביצוע העבודה התקיימו, מדי בוקר וערב, פגישות בין מנהלי הפרויקט להנהלת השדה, ובמהלכן נקבע אילו משימות יבוצעו במשמרת הבאה. כדי לבצע עבודה כלשהי, היה עלינו לקבל אישור מהנהלת השדה. כל משימה חייבה, לשם ביצועה, תיאום מלא בין כל העוסקים במלאכה.
לאחר שמנהלי השדה בחנו ואישרו בקשה כלשהי, הם מילאו אישור עבודה, שפירט מי העובד שיבצע את המשימה ומה הוא רשאי לעשות. האישורים היו משני סוגים: אישור עבודה "קר", למשימה שאינה כרוכה בחיתוך באש, ריתוך או הפעלת כלי חשמלי; ואישור עבודה "חם", שניתן רק אחרי שהובטחו אמצעי זהירות מירביים. בעת ביצוע עבודה "חמה" הופעלו, בין השאר, המשאבות לכיבוי אש, וצוותי כיבוי עמדו הכן עם זרנוקי מים פועלים. במקרה של דליקה, כל שעליהם לעשות היה לסובב את זרם המים אל האש. חוץ מהפעלת המערכות לגילוי גז ואש, עמדו מפעילים מצוידים בגלאי גז ניידים באיזור העבודה עצמה.
הודות לעבודת ההכנה הקפדנית, כוח האדם המיומן ו"שיתוף הפעולה" של מזג האוויר, סיימנו את העבודה במועד שנקבע. התפוקה בשדה גדלה ל־9,910,600 מטרים מעוקבים ביום. למחרת בבוקר עליתי על המסוק בדרכי לחוף. פרויקט נוסף הסתיים.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

שוק בעלי החיים בבנגקוק

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    *

    code

    כתבות מתאילנד

    ישראל שוברת שיאי תיירות בתאילנד
    ישראל שוברת שיאי תיירות בתאילנד

    בשנת 2019 מספר שיא של ישראלים ביקרו בתאילנד ולראשונה ישראל נכנסה לעשירייה הראשונה של כניסות תיירים. הקמפיין של לשכת התיירות של תאילנד לשנת 2020 יתמקד בקהילת האזרחים הוותיקים

    צ'אנג מאי – גן עדן למטיילים ותיקים
    צ'אנג מאי – גן עדן למטיילים ותיקים

    צ'אנג מאי בצפון תאילנד היא גן עדן למטיילים ותיקים: בעיר עצמה תוכלו לבקר במקדשים מרשימים, שווקים ססגוניים וסדנאות מיוחדות, ומחוץ לעיר אפשר לטייל לכפרים מסורתיים, חוות לשיקום פילים ושמורות טבע ירוקות

    פסטיבלים מיוחדים בתאילנד שלא כדאי לפספס
    פסטיבלים מיוחדים בתאילנד שלא כדאי לפספס

    בתאילנד לא מפסיקים לחגוג ואתם מוזמנים להצטרף למסיבה: פסטיבל פרחים, פסטיבל נרות, פסטיבל פנסים ועוד שלל אירועים וחגיגות לרוב, שמתאימים למטיילים בכל הגילים, גם לבני הגיל השלישי. הנה כמה מהפסטיבלים הייחודיים של תאילנד שלא תרצו לפספס