תפריט עמוד

עירום באמנות

עירום באמנות

מיכל פלג משוחחת עם הצייר יאן ראוכוורגר על עירום באמנות. קטע מן הספר "פְּנִים, שיחות עם יאן ראוכוורגר", מאת מיכל פלג, הוצאת "כרמל"

– נראה לי, שהמודל, הדוגמנית, במובן מסוים – כנושא אצלך, כנקודת התחלה – היא לא כלֿכך שונה מטבע דומם. לא מאוד משנה אם שוכבת שם בחורה ערומה או צנצנת עם פרחים.
– זה נכון. נכון מבחינת ההתחלה, והטיפול. אני חושב שבסופו של דבר, בתהליך העבודה, משהו מתעורר… או סוג הקשרים שאפשר לגלות – זה אולי קצת מסוג אחר.
– במה זה מתבטא?
– בקשרים, באיזה גילוי סוד. או הבנת עולם. והקשר בין בניית העולם לבין מה שאתה רואה ממול. מצד אחד אני כאילו מתלהב, או מאוהב בנושא שעליו אני הולך לעבוד ומאוד חשוב לי הטעם והריח והצבע וזה שאני לא מוכן למשהו בערך… ומצד שני, הרצון לבנות עולם בתוך המלבן – שאלה בעיות של ציור. נכון שהראש המלוכלך, במרכאות, יעשה את הקשרים. הראש הזה בעצם מקשר. ואפשר גם לקחת טבע דומם ועירום ולראות לאיזה פתרונות די דומים מגיעים.
– אז הנושאים האלה – טבע דומם, עירום – שניהם נקודת מוצא שקולה? אני מתארת לעצמי שבכלֿזאת יש משהו… הארוס, נגיד, במובן של דחף היצירה, אבל גם של היצר הארוטי, התשוקה, ההתאהבות, זה אותו הדבר?
– תראי זה יותר אהבה לחיים… למה שיש מולך. זה לא חשוב מה. ולא לתת שזה יברח, האהבה הזו. מבחינת ההתלהבות להתחיל לעבוד, זה אותו הדבר. סוג הגילוי שיהיה בדרך הוא אולי שונה. אולי. אני לא חושב שאם זה עירום, זה תמיד ילך לכיוון ארוטי. זה גם מפגש של צורות בחלל ופתרונות בתוך המלבן. ואם אצל צייר כמו פאסקן, או אוטו דיקס, או באלטוס,אז הארוטיות שיש בעירום – מצד אחד זה יוצר קושי, ומצד שני יש בזה גם כן איזו ספקולציה על הנושא. יותר מדי, כאילו, זה מוחצן. הכול בחוץ.
– גם אצל רובנס.
– יכול להיות. בסך הכול יש מעט ציירים שאתה מאמין להם… שהוא, הצייר, מעורב. זה יותר אופנה, כאילו, שלאישה צריך להיות יופי מסוים, ארוטי. ובכלֿזאת רובנס צייר גדול מאוד. כי צריך לשפוט אמן לפי הציורים הכי טובים, ולא לפי העבודות הפחות טובות.
– אני חושבת על העירום של רובנס – שהוא לגמרי מוחצן, כמו שהגדרת את זה – לעומת טיציאן, למשל.
– טיציאן היה אדם יותר נקי מוסרית. חוץ מזה, רובנס… בהרבה מקרים את הציורים שלו קשה לראות ברפרודוקציות, מאירים אותם יותר מדי כשמצלמים. וזה בעיה בכלל, כי אנחנו צריכים לראות ציורים פחות או יותר באור שבו הצייר צייר אותם. זאת גם בעיה לראות במוזיאונים ציורים שהיו אמורים להיות בכנסיות, או שצריך לראות אותם במרחק ענק או בחצי חושך, ובזווית מסוימת.
– וגם בקונטקסט שלהם.
– נכון, ובגלל זה את הציורים של טינטורֶטו, או וֶרוֹנֶזֶה או רובנס, מאוד קשה להעריך. לוקחים את הציור, שמים עליו ספוטים, ואני חושב שכמו עם בניֿאדם… כל היופי, אם שמים עליו ספוטים – גם היופי האנושי נעלם. עכשיו, אני מתייחס אל הבד גם כאופי אנושי, כאילו – שטח חי. בזמן שפורצים לשם עם אורות של משטרה, האינטימיות והאיכות בורחות. היום הסתכלתי – הביאו לי ספר על רובנס בווינה – וכמעט אין אף ציור שאתה יכול להסתכל עליו, הכול מפוספס. בעצם, זה לא עוזר לאהוב את רובנס. להיפך.
– אבל דווקא אצל רובנס, הציורים הידועים לא צוירו בשביל כנסיות, אלא לאוספים הפרטיים של האצולה –
– לא כדי לעמוד במוזיאון, בלובר ובפראדו. ואת הדברים הכי יפים הוא עשה לעצמו, כשצייר את הילדים ואת אשתו. בכל מקרה, הוא לא הצייר הכי אהוב עלי. אבל בזמן שאני מדבר על צייר כמו פאסקן, נניח, אני בכלֿזאת לא אתן לערבב סדר גודל של אמנים בין פאסקן, שהוא צייר מצוין, ובין רובנס שהוא ענק. יש כאן עניין של ההצלחה… שרובנס לא עמד בזה. ואז הוא זרק את הכול, את כל ההזמנות, והלך לגור עם המשפחה ולצייר רק נופים ומשפחה. אבל מבחינת ניקיון מוסרי… מה שיש לטיציאן, את מבינה, כשהוא מצייר עירום – זה אפילו לא ארוטי… וורונזה, עוד פחות.
– זה אולי יותר עניין של היופי… האהבה ליופי.
– אהבה ליופי, ולסדר ולהרמוניה. אז יש גם את זה. ואצל אוטו דיקס, נגיד, וגרוס, זה לוקח לכיוון אחר לגמרי…
– יש גם את הצד האנושי של העירום. אצל רמברנדט – הוא כן ארוטי, אבל גם אנושי, עם כל הפגמים, והסימנים בעור מהגומיות של הגרביים, ארוטיקה של הבית –
– יש ארוטיקה בסוג הנגיעה במכחול. אני חושב שהציורים של רנואר הם אירוטיים, אפילו כשהוא מצייר רק פרחים. אז אצל רמברנדט, זה יותר מעורב באמת, באנושי.
– וקאראווג'ו, אני חושבת, היה הראשון… שהסתכל על כף רגל מלוכלכת וצייר את הבשר, את מה שנידון לכליה, בתור משהו נשגב. הדמויות החשובות אצלו זה לא הקדושים – לא ישו – אלא החוטאים, האנושיים, אלה שכבולים לבשר והולכים בחושך.
– בהתחלה אולי. אחרֿכך, בדברים מאוחרים זה פחות בשר, פחות רגליים אולי. אבל רמברנדט זה באמת הרבה בהשפעת קאראווג'ו, שהכניס יותר אנושיות לאמנות. כן, לקראוואג'ו היתה אנושיות, ולרמברנדט – אולי יותר מלכל האמנים האחרים.

אם העירום הוא ה"טבע" (בחזרה למצב הטבעי המאושר, בנוסח ז'.ז'. רוסו), הרי אין שום דבר טבעי במעמד המבוים של ציור המודל. החשמל הארוטי של ציור העירום מופק מן המתח שבין שני קטבים אלה, הטבעי והמלאכותי, ומן ההתנגשות בין המצב האינטימי המוצג בציור, אשר משמר גם את זיכרון היווצרותו הממשית, בין דלתיים סגורות – את זמן שהותם הטעון של הצייר והדוגמנית ביחד (הוא לבוש, היא עירומה; הוא בפעולה, היא ב"תנוחה") – ואת רגע היצירה, שהוא תמיד חשאי – לבין הפומביות המחוצפת של התמונה התלויה על הקיר, מוצגת לראווה, לעין כול. גם הצופה נעשה כאן למציצן – מציצן בגלוי, עם רשיון – ובמקום להתכופף מאחורי חור המנעול הוא חובש את הכובע של שוחר האמנות.

מנגנון טקסי ומעודן זה של המציצנות הופשט, תרתי משמע, בתחילת המאה העשרים, אם כי את תחילת המהלך אפשר לראות כבר בציור הידוע של מאנה מֿ-1863, "ארוחה על הדשא", המציג לראווה את כל משחק התפקידים: הטבעי והמבוים, הפרטי והפומבי, ה"מודל" העירומה ולבושו של "איש התרבות". המבט הישיר, המודע לעצמו, שדמות האישה המצוירת מחזירה למתבונן בה – המבט שנתפס עלֿידי בני התקופה כשיא החוצפה של אמן מופקר – זו בדיוק המודעות המודרנית למנגנון הייצוג. בפיקניק של מאנה אכלו מפרי עץ הדעת; אחריֿכן בא הגירוש מגןֿהעדן של האמנות האלגורית, שם הסתובבו אדם וחווה בלי בגדים ובלי בושה כי שוכנו בממד אחר, נפרד, חפּים מן האַלטרֿאֶגו הפולשני של המבט.

על פניהם נראים ציורי הדוגמניות של יאן כמופת של שלווה אינטימית – וכך הם אמנם נקראים בדרךֿכלל עלֿידי הצופים ומבקרי האמנות. האם הם באמת כאלה? ככל שאני מרבה להסתכל בהם, מתעורר בי דווקא איֿשקט. יש משהו צורם, כאוב אפילו, בגופות החשופים על רקע החלל, המגולה לא פחות, של הסטודיו. בעצם, הצייר לא מסכים בשום אופן להחניף לאהבת המותרות שלי. והוא לא מסווה את המלאכותיות של המעמד. פתאום, באמצע היום, אישה מתפשטת ומתייצבת בלי תנועה על רצפת הבטון, יושבת בכיסא מיותם, שוכבת על מצע מאולתר ממזרן ישן וסדין…? הוא לא ייתן לי, הצופה, לשקוע בכורסה הנוחה של האשליה עלֿידי כך שישכיח ממני, בכוח הפרספקטיבה ולהטוטים אחרים שהוא בקי בהם, את תנועת המכחול ואת חומריות הצבע. ממש כשם שהוא חושף לעיני את תנור החשמל הפרוזאי, את המסגרות התלויות על הקיר, ובקיצור – את פני השטח המחוספסים של המציאות.

הגוף עירום, המציאות עירומה, ואףֿ עלֿפיֿ כן – אלה אינם ציורים ריאליסטיים. בה בשעה שהם מסלקים ממשטח הציור את אשליית התלתֿממד, את המימזיס, דומה שהם חותרים להגיע לאיזו הבנה אחרת של העולם החושי. זוהי ההבנה המופשטת והפורמליסטית, הנסמכת על יסודות שהניחו כמה דורות של אמנים מודרניים, מסזאן דרך פיקסו, מאטיס ובונאר ודושאן, כן, גם דושאן – ופולוק ורות'קו וג'אקומטי, וגם הפיזיקה והפילוסופיה של זמננו: אין עוד בלעדיות לנקודת מבט אחת או לגיאומטריה האוקלידית המוצקה, החלל מוטל בספק כשם שהזמן יחסי ועקרון איֿהוודאות הוא הוודאות היחידה. התמונה מייצגת דמויות ועצמים במרחב, אך היא גם מציגה את השחקנים הראשיים שלה בתפקיד עצמם: קו, כתמי צבע, משטח מלבני של נייר, בד אטום בגרונד, מתוח על מסגרת של עץ.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 1

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

תגובות

  1. שלום שמי הדס אשמח אם תחזרו אלי אני מתעניינת שיצירו אותי בעירום אומנותי יש לי משהו מעניין להציע. אשמח אם תחזרי אלי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code