תפריט עמוד

מאז ועד היום – תולדות סרי לנקה

מאז ועד היום – תולדות סרי לנקה

סרי לנקה היתה ככל הנראה המקום היחיד בעולם שבו נלחמו בודהיסטים בהינדואים מלחמה אכזרית ללא גבולות. דווקא כאן נולד טרור המחבלים המתאבדים, אצל הנמרים הטמיליים וציפורי החופש שלהם. צור שיזף עושה לנו סדר בהסטוריה

"אתה ישראלי?", מיהר אלי מפתח השער איש מגודל שיער ובעל גוף. ישבתי מתחת לאחת הסככות והתגוננתי כמיטב יכולתי מהיתושים שבעונה הזאת יש להם יכולות מוכחות של מלריה.
"כן", אמרתי.
"אז אתה חייב להגיד לממשלה שלך להפסיק למכור ספינות דבורה ומטוסי כפיר לצבא של סרי לנקה!", הוא אמר בסערת נפש. את המילים "כפיר" ו"דבורה" הוא אמר בעברית.
"אני חושש שאין לי השפעה גדולה על הממשלה שלי", אמרתי.
"הם הורגים אותנו! אתה לא יודע מה זה עושה לנו!"
לא הייתי בטוח אם הוא מדבר על ספינות הדְבורה והכפירים או על הממשלה הישראלית. אבל בכל מקרה הרגשתי סוג של שותפות גורל עם המשורר הטמילי הנרגש באמצע הלילה הטרופי והחם של טמיל אילם (Tamil Eelam) – המדינה העצמאית שהטמילים יצרו לעצמם במלחמה עקובת דם בצפון סרי לנקה. היתושות המשיכו להתפטם.
"כשהגיע הגל של הצונאמי האנשים פה חשבו ששוב התחילה המלחמה, ששוב באו הכפירים וספינות הדְבורה להפציץ ולהפגיז את החופים!"
"ומה קרה?"
"הם ברחו מהבתים והתחבאו ביער!"
"ו־?"
"וככה הם ניצלו מהצונאמי! אתה חייב להגיד לממשלה שלך להפסיק למכור דבורה וכפיר לצבא של סרי לנקה, אתה לא רוצה דורות של ילדים שיגדלו על פחד מפני הישראלים, כי אנחנו לא שונאים את ישראל, אנחנו רוצים להיות איתה בקשרים!"
שום דבר אנחנו לא עושים בסדר. גם כשאנחנו מצילים אנחנו מפחידים.
אבל ספינות הדבורה והכפירים הם לא הקשר היחיד בין ישראלים לטמילים. הטמילים הם ככל הנראה הקבוצה שהשפיעה יותר מכל על הטרור העולמי בעשרים השנים האחרונות. הם אלה שחידשו את טרור המתאבדים, הביאו אותו לשיאים חדשים והפכו אותו מאקט של טרור מקומי לכלי אסטרטגי רב־עוצמה שכמעט הכריע את סרי לנקה; לטרור שיוּצא לחיזבאללה בלבנון בשנות השמונים של המאה הקודמת, ובעזרתו הצליחה ההתנגדות הלבנונית לערער את שלטונו של הצבא הישראלי; לטרור שהתגלגל הלאה והגיע לארגוני הטרור הפלסטינים, ובזכותו הצליחו אותם ארגונים ב־1995, בטרור של מתאבדים מתפוצצים, ואחר כך באינתיפאדה השנייה, רוויית הדם, להסב לישראל את אחוז הנפגעים האזרחיים הגבוה ביותר שספגה אי פעם בעימות צבאי.
ואחרי כל זה אומרים על הטמילים שהם האנשים העדינים ביותר בעולם.

נאום של 42 דקות
סרי לנקה היא המקום היחיד בעולם שבו נלחמים בודהיסטים בהינדואים מלחמה אכזרית ללא גבולות. מלחמת האזרחים מתנהלת בין הרוב הבודהיסטי־הסינהלי (כ־15 מיליון), שחי בשני השלישים הדרומיים של סרי לנקה, ובין המיעוט ההינדואי־הטמילי (כ־4 מיליון), שרובו חי בשליש הצפוני. הסיבה, על פי הטמילים, היא שהסינהלים הבודהיסטים מקפחים אותם מאז שנות השבעים של המאה העשרים בחינוך, במשרות ממשלתיות ובתקציבי פיתוח. בין היתר, ב־1972 העבירה הממשלה הסינהלית חוק ההופך את המדינה לבודהיסטית וקבעה שתפקידה של המדינה הוא להגן על הבודהיזם. מפני ההינדואיזם.

הנמרים הטמיליים הענישו את מי שעישן ושתה והוציאו להורג נואפים. בעיר הבירה קילינוצ'צ'י אפשר להשאיר זהב באמצע הכביש, ואיש לא ייגע

התפנית הלאומנית של הסינהלים גרמה לתגובה טמילית אלימה. אחד ממוליכיה היה ולופילאי פרָבָקָרָן, אז סטודנט צעיר והיום המנהיג המסתורי והבלתי מעורער של המאבק. הצעירים הטמילים הקימו תנועה שנקראה טמיל אילם, "הארץ היקרה", וייסדו זרוע צבאית, "נמרי השחרור של טמיל אילם", המכונים בקיצור "הנמרים הטמיליים". מאמצע שנות השבעים ועד 1983 היו החיכוכים אלימים, אבל ברמה נמוכה. הכל התפוצץ ב־1983, כשהנמרים הטמיליים, שארבו לסיור של הצבא בג'פנה (Jaffna), הרגו 13 חיילים. המארב הוביל לפרעות ולטבח של מאות טמילים ברחבי האי. הרבעים הטמילים בקולומבו נמחקו. המלחמה חסרת הרחמים התחילה.
במהלך השנים לאחר מכן היגרו מיליון טמילים אל מחוץ לסרי לנקה, מיליון אחרים הם עקורים החיים בשטח החופשי של טמיל אילם, ורבים אחרים מנועים מלחזור לבתיהם הנמצאים באזורים שעליהם השתלט הצבא הסינהלי ויצר רצועות סטריליות בשם הביטחון.
הטמילים הם אלה שהביאו את טרור המתאבדים למקום רצחני שלא היה כמוהו מעולם: מטביעים ספינות של הצי הסרי לנקי בעזרת סירות נפץ, מתפוצצים בתוך יחידות הצבא, במחסומים שלו, במרכזי הקניות של קולומבו. אין פלא שפרָבָקָרָן מבוקש מאוד על ידי הצבא הסינהלי. פעם בשנה, ביום העצמאות הטמילי, הוא מופיע ונואם 42 דקות בדיוק, ואז יורד שוב למחתרת, משם הוא שולט שליטה מוחלטת בכל מה שקורה על פני האדמה. הממשלה הסרי לנקית מיהרה להכריז שגל הצונאמי הטביע אותו. נראה שלא.
אחד משיאי הסכסוך התרחש במאי 1991, כשמתאבדת טמילית פוצצה את עצמה בקרבת ראש ממשלת הודו רג'יב גנדהי והרגה אותו. הטמילים לא סלחו לרג'יב על ששלח ב־1987 עשרות אלפי חיילים במסגרת מה שאמור היה להיות חיל שלום אך התנהג כחיל פולש, ואלה נלחמו לצד הצבא הסינהלי נגד הנמרים הטמיליים. הם הצליחו לסייע לסינהלים לכבוש בחזרה את ג'פנה, ואחר כך יצאו במהירות מהאי, ידיהם על חוטמם המדמם. ב־1993 חיסלו הנמרים בצורה דומה את ראש הממשלה הסינהלי רנסינג פרמדסה.
מה שיפה בסיפור הזה הוא שה־RAW, המוסד ההודי (יש אומרים בסיוע המוסד הישראלי), הוא זה שתמך בנמרים הטמיליים, אימן אותם וסייע להם בשלבים הראשונים, כחלק מהמדיניות ההודית האזורית של ניהול המדינות שמסביב. משהו שמזכיר את היד שהיתה לזרועות הביטחון הישראליות בייסוד החמאס כמשקל נגד לאש"ף. בשני המקרים ההצלחה עלתה כמובן מעל לכל הציפיות.

לנקה הקדושה
בגלל העדינות הקטלנית, גדודי הלוחמות האמזונות, פלוגות הילדים, המנהיג המסתורי שאינו מתראיין בציבור, המדינה שיצרו הטמילים על פני השליש הצפוני של סרי לנקה, וגם כי מעולם לא ביקר ישראלי בטמיל אילם, למיטב ידיעתי — עליתי על הטיסה מקולומבו, ואחרי שעה ומשהו נפרשו מתחת לכנפי המטוס הלגונות ושוניות האלמוגים. החוט הארוך של האיונים והשוניות, הנפרש עד לראמשוורם (Rameshwaram) שבהודו, הוא הקצה הצפוני של סרי לנקה – לנקה הקדושה, האי של ראוונה מלך השדים מהאפוס הגדול של הרמיאנה, שחטף את סיטה היפה, אשתו של רמה, המלך מאיודיה שבצפון הודו (שהוא בעצם אחד ממופעיו — מסמליו של האל וישנו). רמה ואחיו לקשמן יצאו לחלץ אותה ונעזרו לשם כך בהנומן, הקוף החכם ובעל היכולות הפלאיות, וזה דילג עם גייסותיו הפלאיים על גשר שוניות האלמוגים שמחבר את הקצה הדרום־מערבי של הודו עם האי.
ג'פנה, אחד המקומות המתוקים שיש, היה ב־25 השנים האחרונות לזירת קרב עקובה מדם. הקשר המסורתי שבין השדים, האלים וסתם בני התמותה, נקטע בשל המלחמה. חצי האי עבר כולו מיד ליד כמה פעמים. הנמרים החזיקו אותו לא מעט זמן, פושטים על הצבא הסינהלי בסירות מהירות מהים. בעצם, עד שישראל מכרה לסרי לנקה את ספינות הדבורה ואת הכפירים, לא הצליחו הסינהלים במלחמה נגד הנמרים הטמיליים. ב־1995, אחרי יותר מעשר שנים של שליטה טמילית, הצליח הצבא של סרי לנקה לכבוש בחזרה את חצי האי ג'פנה. במידה רבה אפשר לומר שישראל הצילה את הבודהיסטים של סרי לנקה ממה שנראה כמו תבוסה ודאית מול הטמילים, לכן לא הייתי בטוח שיקבלו אותי יפה.
למלחמה הזאת לא היה כיסוי תקשורתי. הנמרים הטמיליים שנאו תקשורת. אבל משהו השתנה. הנמרים, שעצרו את הלחימה זמן מה לפני פיגועי 11 בספטמבר, קיוו שהצונאמי יפתח פתח ליישב את הסכסוך. עייפים מעשרים שנות מאבק התירו הטמילים לזרם דקיק של עיתונאים לחדור פנימה. אני הייתי טיפה.

שקט עד אימה
הצבא הסינהלי הקיף את שדה התעופה בג'פנה שבו נחתתי. אל חצי האי, הנמצא בשליטת הממשלה הסרי לנקית, אפשר להגיע רק בדרך האוויר. השטח שבשליטת הטמילים חוצץ לחלוטין בין השטחים שבשליטת הממשלה. אין תיירים בג'פנה, וגם חידוש הטיסות הוא טרי, והתאפשר רק לאחר שבין הנמרים ובין הממשלה בקולומבו הוכרזה בשנת 2002 הפסקת אש שבירה.
במיניבוס המקומי שנסע מג'פנה דרומה אל תוך הוואני (Vani), השטח של המדינה העצמאית שהטמילים יצרו לעצמם, היה צפוף. אבל בדרך שבה דברים קורים בחלק הזה של העולם, צפוף הוא האפשרות להוסיף עוד אנשים. נדחקתי אל החלון, והמיניבוס חצה את המחנות המבוצרים של הצבא הסינהלי, את גדרות התיל, את שדות המוקשים, את שרידי העצים המפוחמים שהיו בכל מקום, דוהר דרומה לעבר אלפנט פס, "מעבר הפילים" – גשר היבשה היחיד והצר העובר מעל ביצות המלח המפרידות בין חצי האי ג'פנה ובין סרי לנקה. על המעבר ההכרחי הזה התנהלו אינספור קרבות. הצבא של סרי לנקה הצליח אולי לכבוש בחזרה את חצי האי ג'פנה, אבל מעולם לא הצליח לחצות את אלפנט פס דרומה, אל המדינה שהטמילים ביצרו לעצמם.
המיניבוס נסע על כביש מבוקע מאלפי פצצות, פגזים ומוקשים, ומסביב מילאו את המים תלתליות תיל מעוטרות בראשי מוקשים ובזוועות מכל סוג. לא הייתי רוצה להיות חייל סינהלי או נמר טמילי שנלחם על המעבר הזה. המים פה נראו רצחניים.
לא היה לי שום אישור מיוחד, איש לא הזמין אותי, ותהיתי מה יגידו הנמרים כשאופיע במעבר הגבול שלהם. הם לא אמרו כלום, אפילו לא בדקו את התרמיל, ורק הביטו בדרכון באדישות. את שאר הנוסעים הם דווקא פירקו לחתיכות, מבררים מה יש להם בתיקים ולאן הם הולכים. אולי כי תיירים אינם מגיעים לפה, ואני הייתי סוג של תופעת טבע שמתרחשת בעקבות גלי צונאמי.
מעבר הגבול היה מלא כרזות מאבק של המדינה הטמילית העצמאית, של מתאבדים מתפוצצים ואגרופים מונפים מלאי דם ופורטרטים של המנהיג המסתורי פרָבָקָרָן. עברתי למיניבוס טמילי שנסע בארץ של סוואנה ושיחים יבשים. צלקות המלחמה והקרבות הנואשים נראו בכל מקום. קילינוצ'צ'י (Kilinochchi), ארבעים דקות נסיעה מאלפנט פאס, היא בירתם של הנמרים הטמיליים. המיניבוס הוריד אותי ברחוב ארוך ומאובק עם בתי עץ נמוכים ומקדש הינדואי של דרום הודו בעל כיפות העולות זו מתוך זו כמו פירמידה מורכבת.
הכל היה נקי מאוד, ואנשים צעדו ברחובות בשקט. שאלתי את האנשים שהיו לבושים בלונגי כדרך הטמילים של דרום הודו איפה נמצאת הממשלה. כיוונו אותי בין שלטים ענקיים של התנגדות עממית אל בית מרוהט בפשטות ומעוטר בתמונות ענקיות של פרָבָקָרָן.
אז זו הבירה של הנמרים הטמיליים – אלה שהענישו את מי שעישן ושתה, שהוציאו להורג נואפים. אפשר להשאיר פה זהב באמצע הכביש, ואיש לא ייגע. הנמרים הטמיליים, יצירתו של פרָבָקָרָן הבלתי מתפשר והצנוע, מורה שהיה למהפכן ולמנהיג, היא אחת החברות הנאמנות וחסרות הפשרות שיש. היה משהו באוויר. שקט. ביטחון. שקט עד אימה. כאן היה אפשר להבין איך הביסו הטמילים את הצבא ההודי – צבא של יותר ממיליון ו־300 אלף חיילים שהיה בעדיפות מספרית של 70 ל־1.

בית הקדושים הישנים
ישבתי מתחת לסככה בחצר וחיכיתי בסבלנות שאיש קשר טמילי יארגן רכב לקחת אותי למולייטיבו (Mullaittivu), עיירה של פליטי קרבות מג'פנה שהוכו על ידי גל הצונאמי. הנמרים הטמיליים נכנסו לפעולה עשרים דקות אחרי שהיכה גל הצונאמי, מחלצים ומטפלים במי שאפשר.
מתוך חום הצהריים הגיע מיילס. מיילס הוא טמילי בן יותר משישים, פרופסור שחי בקנדה שנים ארוכות והיה לאחד ממרכזי המאבק והדוברים הראשיים של העצמאות הטמילית בסרי לנקה. הוא הזמין אותי לתוך טויוטה לנדקרוזר עם חלונות שחורים, שהיא כנראה אחד מסמלי השלטון הטמילי. בירכתי על מיזוג האוויר בחום הטרופי הלח וקיללתי בלב את הלוחם הטמילי שטס לאורך הכביש הצר שלאורכו עמלו אנשים למלא בורות שנפערו בהפצצות.
נסענו למולייטיבו, לראות מה עשה הצונאמי לעיירה. מסביב היו מטעים ירוקים. ביקשתי ממיילס לעצור באחד מבתי הקברות של הטמילים. "אלה לא בתי קברות", ענה, "אנחנו קוראים להם 'מאווירה טויולים אילם' – בית הקדושים הישנים". פנינו לאורך שדרת עצים אל עבר מתחם ששער ענקי עמד בכניסה אליו. קברי הבטון האפורים השתרעו לכל עבר בשורות ארוכות ומסודרות. בקצה בית הקברות, שלוחם קטוע רגל השגיח עליו, עמד ארון זכוכית ובו שברי מצבות מהתקופה הקצרה שבה שלט הצבא הסרי לנקי במקום והשחית את הקברים. הטמילים איבדו עשרים אלף לוחמות ולוחמים בעשרים שנות הלחימה האיומה.

פרבקרן, מנהיג הנמרים, מבוקש על ידי הצבא הסינהלי. פעם בשנה, ביום העצמאות הטמילי, הוא מופיע ונואם 42 דקות בדיוק בפני לוחמיו, ואז יורד שוב למחתרת

במולייטיבו היה הכל הרוס. גם הכנסייה שהצלב הענקי שלה עוקם על ידי הגלים. הסיפורים היו כמו בכל מקום: בריחת הים, הגל השחור והזועף, המלא בסחף, שהתנפל על הכפר וגרף אותו פנימה. ממערב לכפר ההרוס, שרוב יושביו נהרגו, נותרו על הקרקע סימני המדורות ששרפו בהן גופות בדרך ההינדואית, ועל העצים שרידים של סירות מנותצות. כשנסענו אל מחנה הפליטים על גבי גשרים שהקימו הנמרים מעל ללגונות שבין היבשה לים אמר מיילס: "מפה היו מגיעים הסרטנים הכי טעימים, אבל אבל אף אחד לא אוכל כאן סרטנים יותר, כי הלגונות מלאות בגופות של טבועים שהצונאמי הביא, והסרטנים אוכלים את הגופות. אבל", הוא שינה את הטון כשחצינו את הגשר האחרון וקרץ, "כשנגיע למחנה, אקח אותך לפגוש נמרות טמיליות. אמזונות. יש לי שם כמה תלמידות. הן תלמידות מצוינות. הן קוראות לי אבא".

מיילס, פרופסור שחי בקנדה שנים ארוכות והיה לאחד ממרכזי המאבק הטמילי לעצמאות, בבית קברות להרוגים הטמילים


נמרות טמיליות. סיפורי הגבורה או האימה על הלוחמות שהן חלק מצבא המורדים הטמילים חלחלו אל מחוץ לגבולות הסכסוך. האמזונות, המכונות בטמיל אילם גם "ציפורי החופש", הן נערות צעירות שמגויסות בעודן ילדות ומאומנות למשמעת ולמחויבות מוחלטות. לוחמות חסרות פחד שמסתוות בסבך, ממקשות וממלכדות את הסביבה ומחכות לחיילים הסינהלים, מפילות אותם למלכודות האש.
ב־1988, כשניסה הצבא ההודי לפרוץ דרומה לכיוון קילינוצ'צ'י, החזיקו הנמרות הטמיליות את המעבר. פלוגת נערות חסמה את הכביש והחזיקה מעמד במשך שלושה ימים, עוצרת טור של טנקים של הצבא ההודי. הטכניקה שהשתמשו בה לעצור את השריון ההודי היתה מטעני גחון ומטעני צד. 26 מהן נהרגו.
הנחישות המתאבדת של הנמרים הטמיליים ושל ציפורי החופש היא שהביסה את הצבא ההודי, והיא שמטילה אימה על הסינהלים הבודהיסטים בסרי לנקה. באחת מהפעולות הגדולות שלהם תקפו הנמרים הטמיליים את נמל התעופה של קולומבו, מאות קילומטרים דרומה מבסיסיהם, פוצצו את מטוסי אייר לנקה, חברת התעופה הסרי לנקית, והסבו נזקים במאות מיליוני דולרים. בכל מקום בסרי לנקה מוקפים הבסיסים של הצבא הסינהלי בבטונדות ובערמות עפר. שום מקום באי אינו בטוח מפני הנמרים הטמיליים.

ציפור חופש קטלנית
נסענו למחנה הפליטים המאולתר בבטיקלואה (Batticaloa). הנמרים הטמיליים העבירו את מי ששרד מהצונאמי במולייטיבו לבית ספר בבטיקלואה, כמה קילומטרים מהחוף. דייגים, נשים וילדים מצטופפים בכיתות בית הספר, כביסה תלויה בין החדרים. "לנמרים הטמיליים יש ניסיון של 25 שנים בפינוי ובדאגה לפליטים", אמר מיילס. הוא צעד בין המבנים אל חלל מרכזי. "באבא!" קראה נערה לבושה בחולצת חאקי בהירה ובמכנסיים שחורים. היא נראתה לא יותר מבת עשרים, ושיניים לבנות הבהיקו בפניה השחומים. על מותניה חגרה חגורה צבאית ירוקה רחבה.
"החגורה היא סימן ההיכר של ציפורי החופש", לחש לי מיילס בנימה של קושרים. "היא לא יפה? זו וסאנטי ("אביב")", הציג אותה ברשמיות כשעלינו אל הבמה הקטנה וממנה אל האולם הפתוח. "היא התלמידה הכי טובה שלי, והיא המפקדת פה".
"בת כמה את?" שאלתי את וסאנטי, חושב שבחיים אחרים, במקום אחר, הייתי יושב איתה בשמחה על חוף ים.
היא הביטה במיילס. "תגידי לו, תגידי לו", אמר מיילס, "זה טוב למאבק הטמילי".
"23", אמרה.
"ומה הדרגה שלך?"
"קצינה", היא אמרה וחייכה.
"ויש לך גלולת ציאניד?"
היא הביטה במיילס בשאלה, והוא הניד בראשו. ציפורי החופש לא ששות לחשוף את נשק יום הדין שלהן. וסאנטי הכניסה יד לתוך החלק העליון של חולצת הבד ושלפה גלולת ציאניד מאורכת ולבנה שהיתה תלויה בשרוך שחור על צווארה. כשביקשתי לצלם אותה, סירבה והסירה את הגלולה מצווארה. היה משהו מצמרר בנערה בת 23 שמחזיקה על צווארה גלולה שבאמצעותה תתאבד כדי לא ליפול בחיים בידי אויביה. הסינהלים הצליחו לשבות רק מספר מצומצם של שבויים טמילים ואף לא נערה אחת.
"מתי התגייסת לנמרים הטמיליים?"

לוחמת טמילית. החגורה הירוקה הרחבה היא סמל הזיהוי של "ציפורי החופש"


"לפני שמונה שנים". בת 15.
"וכמה זמן הוכשרת להיות לוחמת?"
"חצי שנה", אמרה וסאנטי.
נערה אחרת, ששמה סינדו ("אהבה"), הגישה לנו תה ועוגיות. כשווסאנטי התיישבה ליד המחשב אמר לי מיילס במאור פנים: "היא הרגה 17 חיילים סינהלים". חישבתי במהירות, שמכיוון שבשלוש השנים האחרונות לא היו פעולות איבה, נראה שהרגה את כולם בין גיל 15 לגיל עשרים. נערה קטלנית. אולי בכל זאת, גם בחיים אחרים, לא אלך איתה לים.
ביררתי על מצבן האישי. ציפורי החופש הן רווקות, ויחסים אסורים עליהן. עם זאת, מותר להן להתחתן ולגור ביחד עם בן זוגן, והצבא הטמילי יממן את הזוג הצעיר. "יש שוויון בין גברים לנשים בצבא?" שאלתי.
"שוויון מוחלט", ענה לי מיילס. האמנתי לו. שתיתי מכוס התה של וסאנטי, מביט בחיוך הנעים שלה ושל סינדו בעיניים אחרות לגמרי.

ילדים שרוצים להיות נמרים
כשעזבנו את מרכז השיקום ויצאנו בחזרה אל העיר הבחנתי בציפורי חופש רבות יותר ויותר הרכובות על אופנועים, לבושות מדים וחגורות חגורות עור רחבות. הנמרים הטמיליים, כמוהם כחיזבאללה, אינם בולטים בשטח. אין נשק. אין יחידות בתנועה. הם מוסווים היטב ונוכחותם אינה מורגשת. בטראווילקולאם
(Theravilkulam) היתה להם נוכחות רבה. ציורי קיר עם שמות המתאבדים, תמונותיהם והמבצעים שהשתתפו בהם היו מצוירים על קירות הכיכר המרכזית. ראיתי שלטים כאלה כשנסעתי בדרום לבנון ב־2003 כעיתונאי בדרכון זר. החיזבאללה, שהפכו את דרום לבנון למוזיאון ההתנגדות, כאילו שלחו את נציגיהם לטמיל אילם ללמוד איך להתאבד כדי ליצור תחום עצמאי ואיך להנציח את מאבק המתאבדים.
"ומה עם גיוס ילדים שיוניצ"ף אומר שאתם מבצעים?" שאלתי את מיילס.
"אין גיוס ילדים", הוא ענה בנחרצות. "יש התנדבות של ילדים שאין להם ממה לחיות, או של כאלה שמסתירים את הגיל שלהם. זה אזור דמדומים. ילדים יתומים וכאלה שנפגעו נפשית מחפשים מחסה. ואין לנו פה זנות ילדים כמו בדרום, ואין לנו צעירים מסוממים, מכיוון שהילדים האלה מלומדים ומאומנים. רד לרחוב ושאל את הילדים אם הם מפחדים מחטיפה ומגיוס". ילדים הסתובבו בשדות ובכפרים. לא נראה לי שהנמרים עטורי ההילה צריכים לחטוף ילדים. הילדים רצו להיות חלק מהנמרים.
"אתה יודע שהאמריקאים והאירופאים רואים בכם ארגון טרור בדיוק כמו החיזבאללה או אל קעידה?" שאלתי את מיילס. "אנחנו לא חלק מהטרור הבינלאומי!" ענה בתקיפות. "הטמילים לא בחרו במלחמה, היא נכפתה עליהם אחרי שניסו בדרך דמוקרטית לקבל שוויון. זה מאבק לצדק — מה שכל בנאדם רוצה, לא יותר ולא פחות: לחיות בכבוד ובשוויון על אדמתו. ולא לקחת שום זכות משום איש אחר!"
מוקדם בבוקר הלכתי לפוג'ה במקדש ההינדואי של קילינוצ'צ'י. היה עוד חושך. הכל היה נינוח, רך ואנושי. זה היה מקדש לאלה הגדולה, דווי, מהאלות החשובות בפנתאון ההודי. אחד מהפנים שלה הוא קאלי — אלת נקמות נוראית. בפן אחר שלה היא נפלאה ורחומה. הכוהנים חייכו אלי בעודם מנגנים ומקטרים לפני האלה, ואני יצאתי אל הרחוב הפשוט של העיירה, שהיו בו סדר ומשמעת מוחלטים ושקט צייתני שלא הסגיר כי בבתים מסביב חיים אנשים שיהיו מוכנים להתפוצץ למען המטרה לחיות בשוויון ובכבוד על אדמתם.

בחודש מאי 2009, לאחר הרג המוני שביצע צבא סרי לנקה במורדים (בו נהרגו לפי דיווחים כ-20,000 בני אדם) נכנעו הנמרים הטמילים והודיעו על הפסקת אש חד צדדית. בחודש מרץ 2010 הודיעה מפלגתם כי היא מוותרת על עצמאות ומקבלת את האוטונומיה. 

עוד על טיול לסרי לנקה

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

סרי לנקה: בולעים להבות, הולכים על אש

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות