תפריט עמוד

סקוטלנד – משחקים מסורתיים

סקוטלנד – משחקים מסורתיים

המשחקים הסקוטיים הם לא בדיוק ספורט, אבל הם מושכים קהל כבר יותר ממאה שנים. החצאיות הן לא בדיוק מסורת לאומית, אבל הפכו למאפיין קבוע. חמת החלילים הוא כבר עניין של טעם. בחורים צעירים מטילים סלעים, הודפים גושי ברזל ובולי עץ ומיידים פטישי מתכת כבדים. הם נהנים מן המאמץ והקהל נהנה מן הוויסקי

קרייג אנדרסון הוא ילד אדום פנים בן 18, השוקל לפחות 100 קילוגרם. הוא לובש חצאית סקוטית ומעליה טרנינג, ונחשב לאלוף הנוער של באלאטר (BALLATER) בהשלכת אבן. השנה הוא מנסה להגן על התואר. אנדרסון מרים את האבן הירקרקה האליפטית, מכופף ברכיים וגב, צועד שני צעדים קטנים, מיישר את הברכיים והודף את האבן. 47 רגל ועשרים אינץ' (15 מטרים בערך). הקהל מריע, הילד כמעט השווה את השיא שקבע בשנה שעברה.

בצהריים כבר היה קשה למצוא חנייה בבאלאטר, עיירה קטנה ומנומנמת במזרח סקוטלנד . תיירים ותושבי האיזור הגיעו למקום, כדי לצפות במשחקי ההרים (HIGHLAND GAMES), תחרויות ספורט סקוטיות עממיות. התחרויות נערכות מדי שנה מיולי ועד ספטמבר בכל רחבי סקוטלנד, כל שבת בעיירה אחרת. אנחנו צפינו בשני אירועים כאלה, בבאלאטר במזרח ובעיירה ניירן (NAIRN), הנמצאת צפונית מערבית לה. בשניהם נתקלנו בהתלהבות ספורטיבית, בתחושות לאומיות, ובהרבה וויסקי ומצב רוח טוב.

בבאלאטר כיוונו אותנו השלטים למגרש הכדורגל שבקצה העיירה. המגרש קושט בהרבה דגלים של סקוטלנד ובקצת פחות דגלים של בריטניה. בכניסה עמדו הסדרנים, לבושים ב"קילט", החצאית הסקוטית המשובצת. כרטיס הכניסה עלה שלושה פאונד. הכסף, הסבירו לנו המארגנים, נועד לכסות את הוצאות האירוע. סביב המגרש היו מפוזרים דוכנים למכירת חטיפים, מזכרות וכמובן וויסקי ובירה.
מר אנדרסון הוא נשיא הכבוד של התחרות בבאלאטר. האוהל של הנשיא מריח מוויסקי וכך גם אנדרסון עצמו. זה לא סתם וויסקי, אלא כזה שמייצרת מזקקת "גלנפידיך", המממנת של התחרות. מצב רוחו של אנדרסון טוב. עד עכשיו התנהל הכל כשורה. "המשחקים נערכים בשדה הזה מאז 1889", הוא מציין בגאווה, "אופיים לא השתנה מאז". הוא גם מלא קורת רוח מכמות האורחים שהגיעו לתחרויות מכל רחבי סקוטלנד. לדבריו, בתחרויות הנגינה והריקודים משתתפים גם סקוטים מקנדה ומניו-זילנד.

כלי מחאה
מחוץ לאוהל, בין המכוניות החונות, מתאמנים נגני חמת החלילים לקראת התחרות שתיערך היום. המנגינה צורמת לאוזני הבלתי מתורגלות. הדבר אותו אני יכול להעריך הוא המאמץ שדורשת הנגינה בכלי הזה. חמת החלילים הוא, ללא ספק, הסמל המוכר ביותר של התרבות הסקוטית. קצת מפתיע לגלות שזיהויו עם הסקוטים הוא תופעה חדשה יחסית. הסוציולוג יו טרבור-רופר מתאר במאמרו, "המצאת המסורת ההררית הסקוטית", כיצד הפך חמת החלילים, כלי נגינה זניח, השונה במידת מה מהכלי הנקרא חמת חלילים כיום, לכלי מוסיקלי חשוב. זה קרה רק לאחר האיחוד עם בריטניה, וחמת החלילים הפך לסמל לאומי, באמצעותו מחו הסקוטים נגד האיחוד הכפוי.

את חמת החלילים שמענו באותו יום במשך שש שעות רצופות. המנגינות המייללות הללו ליוו אותנו לכל מקום. בערב, כשהמנגינה עוד הדהדה באוזניים, הגענו למסקנה שבכלי זה אפשר בהחלט להפיק מחאה מוצלחת (ושאם הם ימשיכו לנגן בו, יש להם סיכוי טוב לקבל עצמאות).

מימין: ראשי המשפחות הסקוטיות נהגו, כפר לפני אלפי שנים, לבחון באמצעות המשחקים המסורתיים מועמדים למשרות כשומרי ראש, רצים, רקדנים ונגנים
משמאל: אחד המתחרים מרים את האבן הירקרקה האליפטית, מכופף ברכים וגב, צועד שני צעדים קטנים, מיישר את הברכיים והודף את האבן


בצהריים נפתחו המשחקים של באלאטר רשמית, בצעדה של תזמורות חמת החלילים (איך לא?) של המשטרה ושל הנוער המקומי. התזמורות הקיפו פעמיים את המגרש, דגל התחרות הונף והתחרויות החלו. סביב המגרש התאסף כבר קהל של אלפי אנשים. את עיקר תשומת הלב משכו תחרויות כמו השלכת אבן, יידוי פטיש והטלת גזע, כלומר כאלה המוכיחות את כוחם של המתחרים. אירועים אלה היו מרכז התחרויות גם במאה הקודמת, כפי שמוכיחים פסלי כסף של ספורטאים בני התקופה, הניצבים בטירת המלכה הבריטית בבלמורל, לא רחוק מבאלאטר. לצד ענפי ספורט אלה כולל האירוע גם תחרויות של ריקודי עם, נגינה בחמת חלילים ואתלטיקה קלה.

איך ממציאים מסורת
אין עדויות היסטוריות למקורם של המשחקים. לטענת המארגנים, ראשי המשפחות המורחבות (CLANS) הסקוטים נהגו כבר לפני אלף שנים לבחון באמצעותם מועמדים למשרות כשומרי ראש, רצים, רקדנים ונגנים. משחקים אלה, מספרים המארגנים, חודשו בשנות ה-60 של המאה הקודמת ברחבי סקוטלנד, וסביבם התגבשה מסורת שלמה. "האם זהו סמן לאומי?" שאלתי בסקרנות. "לא", השיב לי אנדרסון בחיוך. "זה בעיקר פולקלור, מסורת".

לתייר הבא מבחוץ נדמה שהסקוטים מתעסקים בשנים האחרונות פחות בלאומיותם. הומור לאומי עדיין יש להם. בסירה, שלקחה אותנו לשיט בצפון סקוטלנד, מצאנו את הסיפור הבא "אלוהים ישב ברקיע וסיפר למלאך גבריאל על התוכניות שלו לגבי סקוטלנד: 'אני אתן לה הרים גבוהים, נהרות שוצפים עשירים בדגי הסלמון, גבעות מכוסות בפריחה סגולה, שדות זהובים של שעורה, ממנה יפיקו וויסקי בצבע הנקטר, נפט בים הצפוני, גז…'. 'רק רגע', קטע אותו המלאך, 'אתה לא נותן להם יותר מדי?' 'חכה בסבלנות', השיב אלוהים, 'ותראה איזה שכנים אני נותן להם'".

למרות התלונות על השכנים, או אם לדייק "בעלי הבית", ההתעוררות הלאומית הסקוטית התחילה הרבה אחרי המאבקים הלאומיים הגדולים של אירופה. רק ב-1928 קמה המפלגה הסקוטית הלאומית. יש הטוענים שהלאומיות התרבותית הסקוטית שימשה, במשך שנים רבות, תחליף לשאיפות לאומיות מפורשות. הסממנים התרבותיים שבחרו הסקוטים לאמץ, כדי להכריז על ייחודם הלאומי, היו מאפיינים קלטיים של תושבי הרמה (HIGHLANDS בניגוד ל- LOWLANDS). כתוצאה מכך הפכו תושבי האזורים הגבוהים, שכונו "הברברים", וזכו עד למאה ה-19 ליחס מזלזל ממעמד הביניים שחי באזורים הנמוכים (אדינבורו וגלזגו), לנציגי התרבות הסקוטית החדשה.

עד לאמצע המאה ה-18 היתה מערב סקוטלנד, המופרדת מהמזרח בהרים, שייכת תרבותית לאירלנד. הספרות בה היתה הד של הספרות האירית, ופייטניה למדו באירלנד. "האחות המסכנה של אירלנד", מגדיר הסוציולוג טרבור-רופר את סקוטלנד של אז. הלאומיות הסקוטית המודרנית אימצה מאפיינים קלטיים, איריים במקורם, שינתה והוסיפה פה ושם, והמציאה לעצמה מסורת.

מימין: צמד שופטים בתחרות למשיכת חבל
משמאל: השלכת משקולות מעל רף. זה דומה לקפיצה לגובה, אך במקום המתחרה המשקולת צריכה לחלוף מעל לרף מבלי להפילו


המצאה אנגלית
המשתתפים בתחרויות, הסדרנים, השופטים ובקיצור כל תושבי העיירה לובשים "קילט", חצאית משובצת, שכל ילד לומד בשיעורי הגיאוגרפיה שהיא סמל סקוטי. המתחרים במשחקי ההרים לובשים מעל החצאית חולצת טריקו לבנה ואימונית. השופטים לעומתם לובשים מעל הקילט חליפה ועונדים עניבה.

גם תלבושת זו, כמו חמת החלילים, אינה מסורת עתיקת יומין, אלא המצאה חדשה יחסית. עד אמצע המאה ה-18 לבשו הסקוטים מעין גלימה קשורה סביב המותניים, כמו מעיל קצר. קוולט (QUELT) קראו לזה. אדוורד ברט, קצין אנגלי ששירת בסקוטלנד, תיאר זאת כך: "הבד נקשר סביב המותניים, מה שהופך אותו למעיל קצר, המגיע עד חצי הדרך למטה מהמותן, החלק שנשאר נלבש מעל הכתפיים ונסגר לפנים… כך שהם נראים כמו הנשים העניות בלונדון, המושכות את הגלימה מעל ראשן, להתגונן מהגשם. ביום של רוח, או כשהם מתכופפים, נגלית לעין חוסר הצניעות של הבגד".

למרבה האירוניה מי שהמציא את הבגד המוכר, זה מספרי הגיאוגרפיה, שהפך את הסקוטים לאנשים צנועים יותר בלבושם, הוא דווקא תומאס רוולינסון, תעשיין אנגלי בן המאה ה-19 ממשפחה קווקרית, ששהה בגלנגרי שבסקוטלנד. לאחר שראה כי הבגד המקומי אינו נוח במיוחד לעבודה ביערות, פיתח את החצאית הידועה. הוא ושותפו הסקוטי, איאן מקדונל, היו הראשונים ללבוש את ההמצאה החדשה, שהתפשטה יותר מאוחר ברחבי סקוטלנד.

אחרי שאסרו הבריטים על הסקוטים ללבוש את החצאית, אימצו אותו בני המעמדות העליונים, שנמנעו ללבשו כל זמן שנחשב לבוש לעניים. הם לבשו אותו בתוך הבתים, במעין מחאה שקטה. אחרי שבוטל האיסור אימצו אותו גם אנשי מעמד הביניים, עורכי הדין והסוחרים של אברדין. תרבות ההיילנד המקורית כבר התפוררה, אבל באירופה הרומנטית, שהעריצה את הפרא האציל, היה מי שהעריץ את הזן הסקוטי שנכחד.

חיזוק נוסף קיבל הבגד דווקא מהממשלה הבריטית, שרתמה את הלאומיות הסקוטית לצרכיה. הגדודים הסקוטיים, שהקימה בריטניה ושילבה בצבאה, לבשו חצאיות. כל גדוד זכה לצבעים ולדוגמה משלו. כששקלו הבריטים בשלב מסוים להחליף את החצאית במכנסים משובצים, מחו הגדודים הסקוטים. קולונל קמרון, מהגדוד ה-79 הסקוטי תהה מדוע להפסיק את "הזרימה החופשית של האוויר מתחת לקילט, המתאימה כל כך לפעילות אנשי הרמה?"

בכל חנות בסקוטלנד יסבירו לכם בכובד ראש על ה"טרטן", האריג ממנו תפור הבגד, ויבהירו בהרחבה לאילו משפחות שייכים כל דוגמה וצבע. אפשר גם לרכוש ספרים על שורשי הטרטן. עם זאת, בתמונות מהמאה ה-18 אפשר לראות שחברים שונים בכל משפחה לובשים חצאיות בצבעים ודוגמאות שונים נראה שהטרטן היה אז עניין של העדפה אישית ולא סמן משפחתי-שבטי.

רק במאה ה-19 זכה הבד המשובץ למעמד שמייחסים לו היום. ב-1822 הגיע מלך אנגליה ג'ורג' החמישי לביקור באדינבורו, והעיר קיבלה את פניו בחצאיות עשויות בד משובץ. לקראת הביקור מיהר מפעל הטרטנים של משפחת ווילסון לייצר חצאיות בדוגמאות שונות עבור כל ראשי המשפחות שהגיעו מההרים. בזכות יוזמתה של משפחת ווילסון, היה כעת לכל משפחה מורחבת בד בעל דוגמה ייחודית, ומאפיין חדש חדר לתרבות הסקוטית.

מזקקות הוויסקי הסטוקטיות תומכות בתחרויות ומממנות את הפרסים


ספורטאים בחצאית
קצת מפתיע לראות זורקי אבן ומיידי פטישים כבדים לבושים בחצאית משבצות, אבל עבור הסקוטים זהו בגד לאומי. לא כולם משתתפים במשחקים מטעמים של מסורת ופולקלור, חלק עושים זאת תמורת כסף ונחשבים למקצוענים. "הסכומים הם לא גדולים", מסביר אנדרסון, "אבל בבריטניה, כל מי שמקבל כסף, ולא משנה הסכום, מוגדר כמקצוען".

בקצה הקשת עומדים שלושת השופטים, בחצאית, מקטורן ועניבה. אחרי כל זריקה הם מסמנים, מודדים, ומיידעים את הכרוז, כשהתוצאות יוצאות דופן. אז משתף הכרוז את הקהל בנתונים.
מארי גאן, שמטיל את האבן אחרי אנדרסון, הוא בחור רזה, שמבנה גופו נראה מתאים יותר לתחרות הריקודים או הנגינה. אבל גאן, כך מתברר, הוא דור שני למתחרים ויש לו טכניקה טובה, שמעוררת את הקהל למחוא כפיים. עם זאת אין הוא יכול להתחרות באנדרסון, חביב הקהל, שבהדיפה האחרונה שיפר את השיא שלו בעוד חצי אינץ'.
המקצה הבא הוא יידוי הפטיש. הפטיש הוא למעשה כדור ברזל, המחובר למקל. אנדרסון אוחז את קצה המקל, עושה שני סיבובים ומשחרר את הפטיש. שחרור לא מתוזמן בכיוון מוטעה, שולח את הפטיש לכיוון הקהל. וזה קרה כמה פעמים במהלך היום.

לכל משתתף יש מקל קטן עליו רשום שמו. בכל הטלה תוקעים השופטים את המקל בנקודה אליה הגיע הפטיש, ומרחיקים אותו בכל פעם שהתוצאה משתפרת. כשמגיע תורו פושט אנדרסון את חליפת האימון ונשאר בחצאית ובחולצת טריקו. פטיש זה לא ממש התחום שלו, ודווקא מארי גאן הקטן קרוב יותר לשיא, כמו שמכריז הכרוז.
בפינת המגרש עומדת קבוצת גברים. הם המתחרים האמיתיים. השכן לספסל מסביר לי שבשלב הזה אנחנו עדיין בתחרות הנוער, כלומר האנשים המגודלים, המשתתפים בתחרות, עוד יגדלו. הכרוז מפרגן לנוער. ג'ון פרגוסון מאינברודי זורק נמוך וחלש. "הוא ישתפר", מבטיח הכרוז לקהל. גורדון מרטין מוצג כ"אחד האתלטים הבכירים שלנו".
התחרות האחרונה היא השלכת משקולת מעל רף. זה דומה לקפיצה לגובה, אך במקום המתחרה צריכה המשקולת לחלוף מעל הרף מבלי להפילו. המשקולת דומה למגהץ. מחזיקים אותה בשתי הידיים, מתכופפים בפיסוק, מטלטלים אותה בין הרגלים ומשליכים מעל לראש ומעל הרף. עכשיו צריך גם זריזות וצעד מהיר הצידה, אחרת עלולה המשקולת ליפול על ראשו של הזורק.

זורקים גזעים
בצהריים החלה התחרות "האמיתית". המשתתפים הפכו לגדולים ורחבים יותר. הם הדפו אבנים, יידו פטישים והטילו משקולות. אחר כך התחיל האירוע בגללו הגענו: "השלכת גזע" (KABER TOSSING). בצד המגרש מונחת ערימת הגזעים, בגודל של עמודי טלפון. הם נראו יציבים ובלתי ניתנים להרמה, ודאי שלא להשלכה. המתחרים לועסים בשלווה את הסנדוויצ'ים שלהם. מדי פעם ניגש אחד מהם, הרים בקלות את אחד הגזעים, ניענע אותו וחזר למקומו.

דונלדסון, המתחרה הראשון, תפס את מקומו ואת חלקו הדק יותר של הגזע. שני אנשים סייעו לו להניח את הגזע על זרועותיו, כך שיישען על חזהו. אנחנו, בורים שכמונו, התרשמנו מכך שלא התמוטט תחת המשקל. אבל זה לא היה הכל. דונלדסון פתח בריצה קלה כשהגזע מתנדנד בידיו ואחרי כמה מטרים שיחרר צעקה, והשליך אותו.

המרחק נמדד מהמקום בו עצר המתחרה כדי להשליך את בול העץ ועד לקצהו הדק של הגזע, כלומר צריך מספיק כוח לגרום לגזע "לבצע" היפוך שלם. ה"סלטה" של דונלדסון לא היתה מושלמת. היא נקטעה באמצע, והעמוד כמעט נפל עליו. המתחרה הבא הצליח קצת יותר. הגזע נחת על קצהו העבה, עמד רגע כמתלבט ואז נפל לכיוון הרצוי. המטיל הגברתן הניף את ידיו כלפי מעלה בתנועת ניצחון. במהלך אחר הצהריים התברר שהאחים מקנזי מובילים את התחרות בבטחה.
במקביל מתנהלות תחרויות האתלטיקה הקלה. רצי ה-400 מטר מקיפים את האיצטדיון. אליסון ברדלי מאינוורנס מנצח ואחיו הצעיר דונלד, מגיע שני. בריצת המייל מנצח דווקא דונלד. התחרות המרכזית היא מירוץ הגבעה (HILL RACE), טרי רוב מדנדי הוא הראשון שהגיע לפסגת ההר, וגם הראשון שירד ממנו ונכנס לאיצטדיון. למרות זאת אלן סמית', האצן המקומי, שהגיע שלישי בלבד, זוכה למחיאות הכפיים החזקות ביותר.

תחרות השלכת המשקולת מעל הרף מתקרבת בינתיים לסיומה. הרף נמצא כבר בגובה שלושה מטרים. המתחרה שעל חזהו מספר 17, הוא הראשון המצליח להעביר את המשקולת מעל הרף. הוא משחרר שאגה וטופח בעידוד על שכמו של המתחרה הבא, שמפיל את הרף.
על הבמות סביב המגרש מפגינים מיומנות סקוטית אחרת: ריקודים ונגינה בחמת חלילים. לבמת הריקודים עולים בכל פעם שלושה מתחרים ושלושה שופטים, היושבים מתחת לבמה, ומסמנים ניקוד. על הבמות הסמוכות מתחרים בנגינה בחמת חלילים. יש במה לילדים ובמה למבוגרים. המתחרים צריכים לצעוד סביב הבמה הקטנה, כשני מטרים מרובעים, תוך נגינה. השופטים צריכים להתאמץ לא פחות. במשך כמה שעות הם שומעים את אותה מנגינה, אבל מצליחים להבחין בדקויות ולרשום ניקוד. כשהתקרבתי נוכחתי לתדהמתי, שאיש מהם לא נראה סובל. הכרוז מודיע שמפקד המשטרה המקומית הגיע. גם לו יש תפקיד, הוא יהיה השופט במשיכת החבל.

ניצלנו את הזמן ופנינו לבקר באוהל של הגדוד הסקוטי, GORDON HIGHLANDERS, שנמצא בין הדוכנים של ההמבורגר, הוויסקי והמזכרות. באוהל מראים סרטים ומחלקים חוברות הסברה. בעיקר מנסים לגייס עוד צעירים לשורות הגדוד. גם כסף מתאמצים לגייס כאן, כדי להקים מוזיאון לתולדות הגדוד בן 200 השנה. אפילו הנסיך צ'ארלס, מפקד העל של הגדוד, תרם את שמו ותמונתו למאמץ המשותף שנועד להשיג רק עוד 750,000 לירות שטרלינג.

באחת הפינות ניצב ספר הנצחה לחיילי הגדוד. שני גברים מבוגרים מדפדפים בו ומעלים זכרונות. כשהם רואים שאני מסתכל, הם ששים לשתף אותי בחוויותיהם. בדרך החוצה הם משאירים כסף בקופת התרומות.

זהירות פטיש!
בשבת שלאחר מכן הגענו לעיר החוף ניירן. לורד ליידן, האחראי על המשחקים בעיירה, נשא את נאום הפתיחה והאירוע יצא לדרך. כאן לא גבו כסף בכניסה, אך הקהל התבקש להשליך תרומות לשמיכה, שנשאה קבוצת מתנדבים סביב המגרש. גם שם, מסתבר, מתקשים לממן את האירוע.

מלבד האירועים שראינו בבאלאטר, היו בניירן גם תחרויות של קפיצה בשקים, מירוצי אופניים ומגוון של תחרויות אתלטיקה. שוב פגשנו במשליכי האבנים, הפטישים ובולי העץ. שוב חזינו בשופטים שסימנו, מדדו ורשמו ביסודיות מעוררת הערצה כל זריקה. גם כאן מימנה מזקקת הוויסקי המקומית את האירוע והמנצחים זכו בבקבוקי וויסקי.
זורקי הפטיש, כך למדתי בניירן, נועלים נעליים כשבקצוותיהן סכינים. לפני הזריקה הם תוקעים את הרגליים בדשא, ורק אז מתחילים לסובב את הידיים ומשחררים את הפטיש. כמו בבאלאטר לפטיש יש אישיות ונטיות משלו. אחת הזריקות שלא כוונה כראוי נחתה סמוך מאוד לצוות הטלוויזיה המקומי, שסיקר את התחרות.

בניירן טיפטף גשם, שלא הפריע לאף אחד. היו שם כאלה שאפילו שמחו. "זו שנה שחונה", הסבירה לנו בעלת המלון, שתלתה ליד כל אסלה ומעל כל אמבטיה שלטים: "בצורת, חסוך במים". לא רחוק מהמלון זורם נחל, אבל זה לא הפריע לתושבים לדאוג. אנחנו חשבנו שמזג האוויר, שמש דלילה של חורף ישראלי, נעים. "יום חם", הזהיר הכרוז. "לשים כובעים ולשתות הרבה". נטע התכרבלה במעיל והסתכלה לכיוון העננים שבשמיים. הכרוז היה רציני. בצהריים יצא לדרך מירוץ חצי המרתון, 22 קילומטרים. "שימו לב", הוא הכריז, כשעמדו הרצים להיכנס לאיצטדיון, "למרות היום החם, השלימו הבחורים את הריצה".

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

כנסיית רוסלין, סקוטלנד

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות