תפריט עמוד

סנובורד: עולם לבן מושלם

סנובורד: עולם לבן מושלם

הסנובורד: גלישה ללא מגלשיים, תעופה ללא כנפיים, צניחה ללא מצנח. מהתחלה צנועה של חתיכת דיקט קשורה בחבל הפך הסנובורד לספורט אולימפי וגם לסגנון חיים ספורטיבי־קולי־איני. דני קידברט וברק אוסרוביץ' מנסים להסביר את ההתעלות שהם חשים על גבי סנובורד ולמה גלישה היא עיסוק ממכר כל כך

 

 

הכל סביבנו לבן. אנו מרחפים בים של ערפל, מחליקים כמו עיוורים בין המוטות, הנגלים ברגע האחרון בדרך פלא מתוך הלובן. האדרנלין מפעפע בעורקינו. להתעלות של הגלישה מתלווה לפתע בחילה קלה. נדמה לי שאיבדנו את חוש הכיוון. ואז מופיע קו העצים.
אנחנו עוזבים את המסלול וממשיכים לעבר היער התלול. בין העצים הראות טובה יותר בזכות הגזעים. כאן הגלישה כבר הופכת למשחק אחר, משחק ששמו "אל תתנגש בעצים". אנחנו גולשים במהירות שיא בין העצים, מתחרים זה בזה בתוך יער, שפרט לנוכחותנו שוררת בו שלווה מוחלטת.
שעות אחדות קודם לכן התעוררנו משנתנו בבקתה. ארזנו את התרמילים. לקחנו איתנו מוט לבדיקת עומק השלג, מים וארוחת צהריים. אני חגרתי גם משדר מצוקה מיוחד ובדקתי את הסוללות, בתפילה שלא אזדקק לעולם למכשיר הזה.
הייתי שמח לוותר על המשקל העודף, אלא שאחרי ארבעה ימים של שלג שיורד ללא הפסקה, קיים תמיד סיכון גבוה למפולות. זו הסיבה שכולנו לוקחים איתנו את ציוד הבטיחות. אבל אנחנו יודעים שעם כל הציוד, עדיין אין ערובה לכך שמי שנלכד במפולת שלגים ייצא ממנה בשלום.
יצאתי עם אחי רובי לכיוון המעלית, שתיקח אותנו לנקודת ההתחלה. תחת מגפינו נשמע פצפוץ פתיתי השלג הטריים. אני זוכר את הצליל הזה. כשהייתי ילד, בדרך לבית הספר שבו למדתי בהולנד, נדהמתי בכל פעם מחדש מהעולם, שנעשה לבן ומרהיב כל כך בתוך לילה אחד. כשהגעתי לחצר בית הספר, היינו רצים אל הקרח, קופצים עליו ומחליקים הצדה, מנסים לחצות מרחק גדול ככל האפשר לפני הנחיתה על הישבן. ֿ

 

 

עברו כמעט עשרים שנה מאז, והשערות על עורפי עדיין סומרות כשאני שומע את הצליל הזה. אבל כיום במקום להחליק בנעליים על שלולית קפואה אני גולש במין מזחלת משוכללת על שלג בעומק הברכיים. אנשים תמיד מתלוננים שהחיים מסתבכים ככל שמתבגרים. אולי זה נכון, אבל גם ההנאה גדלה.
כך פוסעים לנו אני ואחי בעולם של לובן מושלם. אנחנו נושאים איתנו פיסת עץ מצופה בסיבי פחם, סיבי זכוכית ועוד חומרים של עידן החלל. הרעיון שמאחורי הגלישה בסנובורד הוא די פשוט: לוקחים סקטבורד, מסלקים את הגלגלים, מגדילים את הלוח, מצמידים לו רצועות ומחברים לחרטום חבל כדי  לשמור על שיווי המשקל. וזהו זה, יש לכם סנובורד.
ממציא הסנובורד היה כנראה אם.ג'יי "ג'ק" בורצ'ט, שכבר ב־1929 לקח חתיכת דיקט, קשר את רגליו בחבל כביסה והתקין מושכות בדיקט. ב־1970 שכלל דימיטרי מילוביץ', גולש מהחוף המזרחי של ארצות הברית, את הרעיון והתקין סנובורד מגלשן גלים, מה שזיכה אותו בכתבה ב"ניוזוויק".
אחר כך הוסיפו לסנובורד פסי פלדה בשוליים, כדי שאפשר יהיה לבצע בו סיבובים בשלג דחוס. הסנובורד הלך והשתכלל, כך שהגולשים יכלו לעשות דברים שהיו לפני כן בלתי אפשריים, כמו לגלוש במדרון במהירות מוגברת וליהנות משליטה משופרת בסנובורד. כל זה מגביר את ההנאה העזה שחשים בכל פעם מחדש כבר כשרוכסים את הרצועות.
בהשראת מילוביץ' פיתח מייק ברטון את הסנובורד המוכר כיום. ב־1980 התקיים טורניר הסנובורד הראשון ליד וודסטוק (Woodstock) שבוורמונט (Vermont), ב־1985 יצא לאור מגזין הסנובורד הראשון, וב־1994 הוכרז הסנובורד כספורט אולימפי.


גלישה עיוורת דרך העננים

כשאנו מגיעים למעלית, מתברר שאנחנו לא הראשונים. כל הגולשים צמאי השלג התעוררו והריחו שלג טרי. מפעיל המעלית, צרפתי זקן המעשן בשרשרת, מנסה להרגיע את העומדים בתור. ממפה גדולה עם אורות אדומים וירוקים, המסמלים את מעליות הסקי באיזור, אני לומד שכל המעליות העליונות עדיין סגורות בגלל מזג האוויר.
לצד המפה תלויים כמה שלטי פרסומת. כולם סובבים סביב אותו נושא. גולש קוּלי עם סנובורד מנסה למכור לי קרם שיזוף, גבינה צרפתית ומכונית. ספורט הסנובורד הפך איכשהו מתחביב כיפי לסגנון חיים ספורטיבי־קוּלי־אִיני.
המעלית נפתחת, וכולם מנסים לעלות ראשונים. אני אוחז בסנובורד בין הרגליים ונהנה מהנסיעה. המעלית הישנה והרעועה גוררת אותי באטיות בין עצי היער,ואני נדהם מכמות השלג שעליהם. זו התוכנית: קודם כל גולשים בכל המסלולים הקלים והנגישים, אחר כך עוברים למסלולים קשים יותר, וכשמסיימים לגלוש גם בהם, מתחילים ללכת ברגל כדי להגיע למקומות נסתרים. אם התכנון מוצלח וכמות השלג והגולשים מאפשרת, ניתן לגלוש על שלג בתולי ימים שלמים.
אנחנו מחליטים להמר ולעלות כמה שיותר גבוה. אולי נצליח להגיע אל מעבר לענן ולגלוש באור השמש על שלג עמוק. המעלית הבאה, רכבל עם מושבים זוגיים, מעלה אותנו לעננים אבל לא מעבר להם, ואי אפשר להמשיך לעלות, מפני שהמעליות הבאות סגורות.

 

 

זה הזמן לחזור אל השטח המיוער, שבו הראות טובה בהרבה. אבל ראשית כל צריך להגיע אל קו העצים, וזה אומר גלישה עיוורת דרך מעטה העננים הסמיך. נקודות ההתייחסות היחידות הן המוטות האדומים, המסמנים את המסלולים.
השיטה היא להתוות בדמיון את המסלול המוביל ישר קדימה, כי אין זמן לחשוב ימינה או שמאלה. איזו תחושה משכרת: לקבל החלטות רציפות, שכל אחת מהן אורכת שבריר שנייה, ולא לחשוב על מה שיקרה אם תתנגש בעץ ותיקבר תחת השלג שייפול מהענפים. בגלל זה גלישה בסנובורד היא עיסוק ממכר כל כך.
כשאתה גולש במדרון הר, מזנק מעל צוק, מזגזג בין העצים, אין לך זמן לחשוב על החשבונות שצריך לשלם, על החיבור לאינטרנט או על המריבה שהיתה לך עם החברה. כלום לא חשוב. רק ההתמודדות עם מאה המטרים הבאים מעסיקה אותך.

 


מדבר השלג התלול

כל היום מוקדש לגילוי מסלולים חדשים ביער. אנחנו נפגשים עם החברים שלנו, מאבדים אותם בין העצים ומתאספים מחדש בתחתית המדרון. ואז, בדיוק כשאנחנו עומדים לחזור הביתה, השמש מבקיעה מבין העננים. לבבות מחסירים פעימה, וכל הקבוצה כאיש אחד רצה בחזרה אל המעלית. אנחנו מצליחים לתפוס את אחד הכסאות האחרונים.
הפעם אנחנו עולים עד למעלית העליונה, בעוד העננים מתפזרים וחושפים את שמי החורף התכולים, שאותם החביאו מעינינו זמן כה רב. בראש המדרון אנחנו מחכים, עד שרק אנחנו נשארים על ההר. כשאחד המפטרלים צועק עלינו, כי השעה כבר מאוחרת ועוד מעט מחשיך, אנחנו יודעים שהגיע הרגע. כל אחד בוחר לו מסלול, מכוון את הסנובורד אל המדרון ומניח לו לגלוש עד לנקודה של אובדן שליטה כמעט.
בשלב זה נשענים קדימה, מסתובבים ומעלים נתזי שלג ענקיים, שממשיכים לרחף באוויר הקר, כמו אבק לבן בתוך מדבר השלג התלול הזה. משעברתי את שטחי השלג העמוק, אני פונה פנייה חדה שמאלה, עובר מעל לגבעה ומגיע למעבר בין הסלעים. אני נכנס לתוכו בלי להסתובב, כדי לא לגרום למפולת. בסוף המעבר אני נורה החוצה וכמעט שאיני מסוגל לשלוט בסנובורד שלי, הטס על פני השלג. נדמה שהחיכוך לא משפיע עליו, ואנרגיית התנועה, שכמעט אינה נבלמת כעת, מתבטאת במהירות מסחררת.

 

 

מוצף אדרנלין, אני רואה את אחי, רובי, גולש מרחק קצר מתחתי. החלק האחרון של המסלול עובר במדרונות המסומנים, שעליהם עוסקים שאר הגולשים בסיבובים אחרונים, מקפידים לא לשבור שום דבר שהביטוח לא מכסה. אני שומר את אחי בטווח ראייה ומכוון את עצמי ישר למטה, תוך כדי ניסיון למצוא דרך בין כל הגולשים ובו בזמן לבלום את הזעזועים.
אני הולך ומתקרב אל רובי, ובדיוק כשנדמה לי שהשגתי אותו, אני מאבד את שיווי המשקל. הראש פוגע ראשון במדרון הקשה. או אולי זה הגב? אני ממשיך את הגלגול וקם בבת אחת, אבל זה מאוחר מדי. רובי הגיע למטה ראשון, אני שני. מאוחר יותר, אחרי ארוחת פסטה, משחקי וידיאו וכמה עמודים של ספר, אני הולך לישון. בלילה אני חולם שאני יודע לעוף.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *