תפריט עמוד

סן פרנסיסקו: צ'יינה טאון

סן פרנסיסקו: צ'יינה טאון

מה מסתתר מאחורי המיתוס של צ'יינה טאון בסן פרנסיסקו: האם באמת התנהלו עסקים אפלים ברשת מנהרות תת־קרקעיות מתחת לעיר, האומנם שימשו המכבסות הצחורות אמצעי להלבנת כספים, איך מתנהלים חיי היומיום בצ'יינה טאון המודרנית, ולמה מוטב לבחור מסעדה סינית במקום אחר.

מה יותר סיני מצ'ופ סואי ופורצ'ן קוקיז? סליחה על השאלה המכשילה, אבל עד השנים האחרונות לא שמעו בסין על המאכלים האותנטיים האלה. כדי לטעום מהם, מוטב לנסוע עד צ'יינה טאון שבסן פרנסיסקו, עיר ואם אסיאנית בלב עיר מערבית למהדרין. סן פרנסיסקו, בירת צפון קליפורניה, שוכנת בקצהו של מפרץ יפהפה ומוקפת ים משלושה עברים. היא ממוקמת על שורת גבעות ובנויה על קרקע בלתי יציבה בעליל, הנפגעת אחת לכמה שנים מרעשי אדמה.
זהו שער הכניסה הימי המערבי ל
ארצות־הברית, ודווקא בעיר הזאת חיות להן כמה ערים פנימיות (מרביתן לא רשמיות, אמנם) ואוטונומיות. ברובע הקָסטרו, למשל, פורחים חיי הקהילה ההומוסקסואלית והלסבית של סן פרנסיסקו (המונה רבע עד שליש מתושבי העיר); באיזור המִישְן (המיסיון) מתרכזים המכסיקנים וההיספאנים, תושביה המקוריים של קליפורניה; ובמועצה המקומית קוֹלמה שבדרום חיים על המתים: עיקר פרנסת פרנסיה היא על בתי הקברות הרבים הממלאים אותה. זכות הבכורה לערים שבתוך ערים שמורה לצ'יינה טאון, עירם של הסינים.

הרי הזהב
כדאי לשוב לשורשים, לאמצע המאה ה־19: בכל אשמים הבריטים, והמלכה ויקטוריה. בסין, שנחלה תבוסה לבריטים במלחמת האופיום, שרר רעב, התפשטו מגפות, ילדים נחטפו מהוריהם ונמכרו לעבדות. השלטון המסורתי איבד מהשפעתו, האיכרים התחילו למרוד. מנגד, הגיעו שמועות מעברו המזרחי של האוקיינוס השקט על גוּם סָאן, הרי הזהב (השם הסיני שניתן לקליפורניה) שבאמריקה; שם ניתן, לפי השמועות, לאסוף זהב מהמדרכות.
בתשעה ביולי 1846 הונף בפעם הראשונה הדגל האמריקני על כיכר פורטסמות בסן פרנסיסקו – ספק עיירת גבול, ספק קסרקטין מכסיקני שזה עתה עבר לשליטת האמריקנים. עיר האוהלים התפתחה בקצב רצחני בימי הבהלה לזהב, קליפורניה עמדה להצטרף לארצות־הברית כמדינה, והמקום שיווע ליזמים ולספקי שירותים.
כך הגיעו לסן פרנסיסקו היהודי לוי שטראוס, שתפר מכנסיים מברזנט של אוהלים עם מסמרי נחושת; וכך תקע יתד האיטלקי גִ'ירָדֵלִי, שהתחיל למכור לכורים שוקולד, שהפך לימים לאחד מסמליה של העיר. וכך גם הגיעו הסינים, בהמוניהם. אסיה היא היבשת הקרובה ביותר לקצה המערבי של אמריקה, ומסין אפשר היה לייבא פועלים שכונו "קוּלִים", בני מעמד העמלים שנשאו ריקשות ולא בחלו בכל עבודה קשה, והיו מוכנים להזיע שעות ארוכות בתמורה לשכר דל.
לשערי סן פרנסיסקו הגיע גל ראשון של סינים, רובם מחבל קנטון, לעבודות סיוע בחיפושי הזהב, ובעקבותיו גל שני למבצע הנחת מסילות הברזל במערב ארצות־הברית. יבוא הפועלים לא נעשה בתנאים אנושיים. עיתוני סן פרנסיסקו מהתקופה תיארו ספינות רעועות ומוכות מגפות, שלתוכן נדחסו הקולים הסינים. כך נכתב ב"סן פרנסיסקו אקזמִינר" ב־28.8.1888: "החלל המוקצה לכל סיני באוניות מקביל לזה שתופס ארגז שטוח בחנות של כובענית… קשה לתפוס את שורת המדפים המרוחקים זה מזה 18 אינץ' (45 סנטימטרים), צפופים בסינים. אילו שפכו לשם כמה חביות שמן, היו הסינים נהנים מההגדרה 'צפופים כמו סרדינים'". 
הפועלים שהגיעו למבצע הסלילה הענק הוחתמו על חוזים שחייבו אותם לשלם אחוזים משכרם, כולל החזר הוצאות ההפלגה, למעבידים בארצות־הברית – מה שהפך אותם לבעלי חוב נצחיים למנהלי העבודה האמריקנים; או במלים אחרות, לעבדים מזן קליפורני חדש. הסינים היו יעילים להדהים, ובזכות פערי התרבות והשפה, לא שמעו אותם מתלוננים. הם עבדו מול "בוסים" סינים, שהיו המתווכים בינם לבין המעסיקים האמריקנים. חלקם עבדו בהנחת פסי רכבת, והיו כאלה ששולשלו לנקרות הסלע בסלים הקשורים בחבלים, הניחו שם מקלות דינמיט וקיוו שיישלפו במהרה לגובה, כדי לא לקפד את חייהם בפיצוץ שהגיע כעבור שניות מעטות. לא תמיד זה הצליח.
הסינים שוכנו במחנות עבודה לא סימפתיים, קיבלו תשלום נמוך מזה של העובדים הלבנים ונאלצו לעבוד שעות ארוכות יותר מעמיתיהם הלבנים. בתמורה, הם זכו למנות צנועות של מזון מערבי ובלתי אכיל מבחינתם, שפגם ביעילותם. המעבידים הלבנים ניסו לטכס עצה, ושלחו את טבחי הגדוד למסעדות הסיניות של צ'יינה טאון, כדי לברר מה סינים אוהבים לאכול. לא ברור עד כמה היתה התקשורת מוצלחת, אבל התוצאה היא הצ'ופ סואי – מרקחת מוקפצת אמריקנית של ירקות, בשר (במנות זעומות, אם בכלל) ואורז בניחוח סיני. אגב, השם אינו בדיוק קנטונזי, למרות צלילו האקזוטי: צ'ופ (CHOP) הוא שם הפועל "לקצץ" באנגלית. זה גם מקור שמם של מקלות האכילה הסיניים: צ'ופ סטיקס. אגב, בעשורים האחרונים, בעקבות מסעו של הנשיא ריצ'רד ניקסון לסין העממית, וקשירת הקשרים בין שתי המדינות, התחילו לייצא לסין צ'ופ סואי, על תקן אוכל אמריקני.
דומה הוא סיפורן של עוגיות המזל, שנרקחו אף הן במוחו ובמטבחו של יזם סן פרנסיסקואי באחת ממסעדות צ'יינה טאון. מדובר בגימיק נפלא: מרדדים בצק מתקתק ופשוט, חותכים עיגולים וטומנים בתוכם פתק עם מלמול שניתן לכנותו "פתגם סיני עתיק". זה תמיד עובד. בשנים האחרונות התחילו לשווק עוגיות מזל גם בסין, ומספרים שהן מתקבלות שם בחיוכים משתאים ומשועשעים. בצ'יינה טאון של היום, אגב, אפשר לבקר בבית חרושת ציורי לפורצ'ן קוקיז. שם אפשר לקנות עוגיות עם פתגמים לכל עת – לימי הולדת, לכינוסים של אנשי עסקים ואפילו למסיבות מין.

תקנות גזעניות 
 אבל נחזור לחלוצים. חלקם נעשו חקלאים, והיתה אפילו תקופה שג'ון מקדוּגל, מושל קליפורניה, חילק קרקעות לסינים כדי לעודד את הגירתם. כך החלה אדמת קליפורניה לצמח סוגי ירקות "אקזוטיים", שעלו על שולחנות המסעדות. אחרים עסקו בדיג ובגידול פירות ים, אבל עיקר האוכלוסיה הסינית התמקם בערים; בראש ובראשונה בסן פרנסיסקו.
ב־1869 תמה מלאכת הסלילה הגדולה, ו־20,000 סינים מצאו עצמם ללא עבודה. הם התנקזו לעיר הגדולה (יחסית), שם יכלו להציע את שירותיהם כמשרתים, טבחים וסבלים, וכפועלים בנמל. סן פרנסיסקו המתפתחת אכן נזקקה לשירותיהם של החרוצים מהמזרח הרחוק, שהתיישבו במעין גטו ולא הפריעו. הסינים התרכזו באיזור הרחובות דו־פון (היום – גראנט) וקֶרני, בשכונה שכונתה "קנטון הקטנה". העיתונות היא שהעניקה ב־1853 לרובע המשגשג את השם "צ'יינה טאון".
הם פתחו בתי חרושת לסיגרים, מתפרות ועסקי טקסטיל, מסעדות, ובעיקר הם ייסדו ענף כלכלי חדש: מכבסות. עד פתיחת המכבסות הסיניות – תאמינו או לא – נהגו לשלוח את הסדינים להרתחה ולגיהוץ באוניות להוואי או לסין. עכשיו הסינים כאן, והם מוכנים לכבס ולגהץ ליד הבית. בשנת 1851 נפתחה המכבסה הראשונה בקרן הרחובות וושינגטון ודוּ־פּוֹן. ב־1870 פעלו בעיר כבר 2,000 מכבסות בניהול סיני (הכביסה מתבצעת ביד, יש לזכור), ומקץ עשור נוסף גדל מספרן ל־7,500.
המכבסות הן שהתחילו לנקר את עיני האמריקנים. הם אמנם היו צריכים לשים לב לאיתותים שהחלו עוד קודם: היו סינים ש"העזו" לתור אחר זהב בעצמם, וגם פועלי כפייה במסילות הברזל שהחליטו לשבות. נגד אלה היה נשק: הטילו מיסים על כורי זהב זרים, והרעיבו את השובתים. אבל כשהחליטו הקוּלים להשתקע באמריקה ולעשות בה כסף – זה עבר כל גבול.
וכך, במיטב המסורת הגזענית, קמו תנועות אנטי־סיניות, שדרכי פעולתן מוכרות לעייפה: העיתון "סן פרנסיסקו אילוסטרייטד ווספ" פרסם בקביעות קריקטורות שמככבים בהן סינים טיפוסיים, מלוכסני עיניים עם צמה וכובע קש מחודד, עסקיהם מלוכלכים וכוונותיהם זדוניות. היו גם התנכלויות אלימות, שהידרדרו לעיתים לכדי פוגרומים, במחנות העבודה ובצ'יינה טאון. המשטרה הלבנה, מיותר לציין, לא התאמצה כדי למנוע את הפשעים או לעצור את האחראים להם.
השיא היה בשורה של כשלושים תקנות עירוניות בסן פרנסיסקו בשנות השבעים של המאה הקודמת. למשל, לסוחרים ונערי שליחויות, לא חשוב מאיזו עדה, אסור להוביל סחורה בסלים התלויים על מוט במבוק; לשליחים מותר להוביל סחורות ברחובות העיר, אבל כביסה חייבים להוביל רק בעגלה הרתומה לסוס; מי שנכנס לכלא, ולא חשוב מה מוצאו, חייב לגלח את צמתו המסורתית.
אלה הקוריוזים. תקנות הגירה גזעניות אסרו על האסיאנים להביא את נשותיהם וילדיהם לאמריקה. אחר כך התפלאו איך פרחה הזנות בצ'יינה טאון, שהיחס בין גברים לנשים באוכלוסייתה הגיע ב־1890 לאשה אחת על כל עשרים גברים! אחר כך ניסחו תקנות על פי מפתח צבעוני, שלפיהן מעמד העבדים השחורים ששוחררו גבוה מזה של ה"מונגולים". היו גם מיסים מיוחדים שהוטלו רק על סינים, ובתקופות מסוימות אסרו על כניסתם של סינים לארצות־הברית, למעט סוחרים, מורים ודיפלומטים. כל אלה, בצד חוקי האפליה הרגילים: לסינים אסור היה להתחתן עם לא סיניות, עדותם בבית המשפט נפסלה מראש, הם היו מוגבלים בהחזקת רכוש ומשוללים זכות בחירה וזכויות אזרחיות אחרות. בקיצור, כל מה שמותר ללבנים אסור לצהובים.

מאורות אופיום והימורים
ובינתיים החיים שוקקים בצ'יינה טאון. היא תופסת כבר שטח של תריסר רחובות של בתי עץ ולבנים, עם בתי עסק, אכסניות לרווקים ובתי זונות, בתי מגורים (ברובם צפופים עד אימה. לעיתים יותר מעשרה אנשים בחדר), מאורות אופיום, מרכזי הימורים וכמובן – מסעדות. התושבים מקימים גם תיאטרון סיני (בניין שנרכש בסין פורק והורכב מחדש בסן פרנסיסקו), וגם מקדשים לרוב, ומדפיסים עיתונים אמריקניים בשפה הסינית.
 מאחר שהשלטונות האמריקניים לא איפשרו חינוך של ממש לילדי המהגרים, המעטים שהיגרו לכאן או שנולדו על אדמת אמריקה, הקימו למענם בתי ספר ערב שלימדו תרבות סינית בשפות מהמולדת הישנה. בנות המהגרים, אגב, לא זכו לפריווילגיה החינוכית, כמיטב המסורת העתיקה, אבל בתמונת מחזור של בית הספר המרכזי בצ'יינה טאון מופיעה בכל זאת בת יחידה שבולטת בין כל הבנים ארוכי הצמה.
היום קשה לקבוע מה היו גוניה האמיתיים של העיר בתוך עיר – צבעוניים או קודרים. מה נתן את הטון, מנורות הנייר הססגוניות או העסקים האפלים מתחתיהן; החיוכים הסיניים הציוריים או הסחר בשפחות המין, שנחטפו בסין והוברחו לכאן בבטן האוניות; האוכל המוקפץ והמתובל במסעדות שדגלונים צהובים משולשים התנוססו לפתחן, או עשן האופיום המיתמר ממאורות הזימה; המכבסות הצחות, או כספי ההימורים המולבנים בהן; החזות האחידה שמפגינים תושבי הגטו כלפי חוץ, או המתחים התמידיים בבית.
המהגרים הסינים הביאו איתם מטענים עמוסים של יריבויות מהמולדת הישנה. יש לזכור שסין היא אומה שקשה לדמיין את גודלה. תושביה מורכבים מקבוצות שבטיות בעלות מנהגים שונים, הדוברות דיאלקטים ואף שפות שונות. כמעט כל קבוצה התאפיינה, בין השאר, בניכור ובשנאה לקבוצות אחרות. עד היום אפשר לפגוש שלישיית מהגרים זקנים על ספסל בפרלמנט של צ'יינה טאון, שממשיכים במריבה ההיסטורית של תומכי סין הלאומנית (טייוואן) נגד מאמיני הספר האדום של מאו.
כך הסתגרו המהגרים בקבוצות שהשתייכו למחוז המוצא וחיו תחת חסותם של  ההוּאי קָאן, ספק רֵיש גָלוּתָא ספק מאפיונרים שנתנו את הטון בכל. ההואי קאן היו אחראים למתן הלוואות לנזקקים, לחלוקת היתרי עבודה, לאספקת מסמכים מזויפים ורשמיים, לתיווך עם השלטונות הלבנים וגם לפעילותם של מקדשי הדת בצ'יינה טאון.
רק בשנות השישים והשבעים של המאה ה־20, כשצעירי צ'יינה טאון התחילו למחות נגד שלטונם העריץ והמפוקפק של ההואי קאן, החלו להיחשף כמה מסודותיהם האפלים; במקביל להיחלשותם, החלו להיעלם המקדשים וחיי הדת בצ'יינה טאון המודרנית.

הרעש של 1906
באפריל 1906 אירע רעש האדמה הגדול של סן פרנסיסקו. הקרקע רעדה, וחלקים רבים בעיר חרבו וקמו אחר כך מהריסותיהם. למעשה, לחורבן הגדול לא אחראית האדמה הבלתי יציבה, שאמנם טלטלה את בתי העיר, אבל לא ממש גרמה לקריסה כללית. אלא שהטלטלה קרעה את צינורות הגז ממקומם, ועקב כך פרצו דליקות עצומות בכל רחבי בעיר.
גם צ'יינה טאון נפלה קורבן לאש המאכלת. לעולם לא נדע כנראה אם מתחת להריסותיה אכן נקברה רשת מחילות תת־קרקעיות שבהן, לפי המיתוס, שקקו חיי הפשע של העיר, הועברו אופיום וכספי הימורים והוברחו נערות חטופות שהובאו לשמש שפחות מין. בכל מקרה, הרובע העניק השראה לעשרות ספרי מתח וסרטים אפלים.
הטבע עשה את העבודה לפרנסי העיר, ומחה מעל פני האדמה את רובע הפשע והזימה שהיה תקוע בין האיזור הפיננסי האלגנטי של העיר לבין אזורי המסחר והבילוי המהוגנים, ותפס שטחי קרקע יקרים לליבם ולכיסם של האדונים הלבנים. זו היתה ההזדמנות לסלק את הסינים למקום ראוי יותר, מבחינת ראשי העיר, לשכונות אוהלים ומשכנות עוני בפרברים או מחוץ לעיר. העיקר, שיתרחקו מהעין ומהלב ומהנדל"ן. 
אלא שהסינים חשבו אחרת: ראשית, הם דווקא ניצלו את אסון הטבע והרס בנייני הציבור כדי לתבוע לעצמם אזרחות, ולהצהיר שכולם כמעט ילידי סן פרנסיסקו או בני משפחותיהם, ושתעודות הלידה שלהם אבדו בדליקה הגדולה. שנית, הם ממש לא אהבו את מעשי הביזה שנעשו ברובע שלהם למחרת השריפה ומיהרו לשוב למה ששרד מבתיהם, כדי להגן על המעט שנותר. ושלישית, אם צ'יינה טאון של המאה הקודמת חרבה, זה הזמן לקומם אותה מהריסותיה ולבנות גרסה משופרת; במלים אחרות – ממוסחרת.
איש עסקים יליד ארצות־הברית ממוצא סיני, לוּק טִין אֵלי, העלה הצעה מהפכנית: במקום בתים צפופים ולא ראויים למגורי אדם וסמטאות חשוכות ומלוכלכות, נקים לנו רובע ציורי ומצועצע שייראה כל כך סיני לעיניים מערביות, עד שהלבנים יימשכו בכבלי קסם לסמטאותינו ולחנויותינו. לוק טין אלי השיג הלוואה בהונג קונג, מצא אדריכלים שתכננו בתי קומות מעוטרים כפגודה, שייראו לעיניים מערביות כמשהו יותר סיני מסיני, ואשר כל קשר ביניהם לבין האדריכלות הסינית המקורית מקרי למדי.
אבל הזמן ממילא עשה את שלו. תושבי צ'יינה טאון החלו אט אט להיטמע בחברה האמריקנית. את צמותיהם הם קצצו מרצונם, התחילו ללמוד את השפה האנגלית, ללבוש בגדים מערביים ולהשתחרר מכבלי הגטו שבנו במו ידיהם. רבים עקרו מרצונם לצידו המזרחי של המפרץ. את האקזוטיקה שמרו לתיירים והפכו למכונת כסף.
היום מונים האסיאנים כשליש מאוכלוסיית סן פרנסיסקו וערי המפרץ. בקליפורניה כולה יושבים בסך הכל כ־3 מיליון מהגרים מאסיה. הרוב המכריע הוא של סינים (קרוב ל־150 אלף סינים בסן פרנסיסקו, המונה 750 אלף תושבים, ואחריהם עוד כ־100 אלף פיליפינים, יפאנים, וייטנאמים, הודים, תאילנדים וקוריאנים, בסדר יורד).

אי המלאכים
במובנים רבים, מזכירה ההגירה הסינית והאסיאנית לסן פרנסיסקו את זו של היהודים והמזרח־אירופאים לניו־יורק שבמזרח. במקביל לאליס איילנד שמול פסל החירות, שבו ריכזו את המהגרים הטריים מאירופה, השפילו, בודדו מחשש למחלות, מיינו, הכניסו או גירשו – פעל בסן פרנסיסקו אי המלאכים (ANGEL ISLAND), שבין חומותיו עוכבו או עברו רבע מיליון מהגרים מאסיה. ב־1940 נסגר המקום, והיום הוא משמש פארק ומוזיאון. פה ושם חרוטות כתובות בסינית של מהגרים מיואשים – יש מי שחיבר טבלת ייאוש, ומי שהתפייט על ייסורי הכניסה לארץ הרי הזהב.
במלחמת העולם השנייה, בעקבות התקפת היפאנים על פרל הרבור, הפכו לפתע הסינים השנואים לבעלי ברית. משום שאותם יפאנים השתלטו גם על סין. ב־1943 ביטל הנשיא רוזוולט את אחרונת התקנות המגבילות את ההגירה הסינית לארצות־הברית, והעיר צ'יינה צהלה ושמחה.

צ'יינה טאון של היום
חלק משמות הרחובות השתנו אחרי רעידת האדמה. האווירה התחלפה למשהו הרבה פחות אותנטי והרבה יותר קסום. את המגיעים לצ'יינה טאון מקדם שלט מצויץ ומגולף, המבשר על כניסה לעולם אגדות מרוחק, ששוכן כאן בבית, מעבר לפינה.
לאורך גראנט, הרחוב הראשי והתיירותי ביותר בצ'יינה טאון של היום, נמצא שלל חנויות של מזכרות אוריינטליות לכל כיס ולכל קיטש: מדגלונים ופסלונים מפלסטיק ונייר, דרך גילופים ופסלים בשנהב, בירוק ובוורוד של בודהות, קרני שפע, חזירים ואריות משיש, מגרדי גב מבמבוק, שמשיות, עפיפונים, נעלי בית וכמובן – טי־שירטס וכרטיסי ברכה.
ברחובות החוצים את גראנט אפשר למצוא פנינים קיטשיות סיניות כשיכוני ענק ("פרויקטים", בלשון סן פרנסיסקו) הבנויים כפגודות מצויצות, וגם מקדשים בודהיסטיים בודדים, בתי חולים, ספרייה ציבורית, בתי ספר ומרכזי תרבות. כולם על טהרת הסיניוּת.
אבל צ'יינה טאון של היום היא בראש ובראשונה גן עדן לחובבי הבישול הסיני. בעיקר למי שמוכנים להתרחק מהמרכז התיירותי ולהגיע לחלקים הצפוניים יותר של גראנט, או לסמטאות הקטנות, ולרחוב המקביל ממערב, סטוֹקטוֹן. כאן אפשר לרכוש את האוכל הכי טרי: אוכל חי.
בחנות אחת יושבות בכלובים תרנגולות מכל סוג ומין ומקרקרות שיחת פרידה; באקווריום של חנות סמוכה שטים צלופחים וקרפיונים. הללו יסיימו את חייהם לפי הזמנת הלקוח: צוות מיומן של מהגרים שזה מקרוב חצו את האוקיינוס השקט מפשיט אותם מקשקשיהם מול עיני הקונים. העובדים המסורים גם ירסקו במכות גרזן את שריונו של צב שנבחר בבריכה הסמוכה ועומד לככב בסיר מרק צבים.
ידידי הסיני ג'ארט מוביל אותי לפינות שלא חלמתי עליהן. ג'ארט הוא רואה החשבון במקצועו, שהוריו היגרו מהונג קונג לסן פרנסיסקו כשהיה בן 14. כאן גם זכה לשמו החדש, כי את שמו הסיני קשה לבטא בפה מערבי. כשלמד ראיית חשבון, התפרנס מבישול והפך לשף במסעדת סושי. ואז גילה שהבישול מעניין אותו הרבה יותר מאשר עיסוק בנפילת הבורסה בהונג קונג. ג'ארט מסביר שאין מה להשוות בין בשר טרי (כלומר, תרנגולת שנמלקה דקות אחדות בטרם נשלקה) לכזה שעמד בקירור.
אלו הפינות שבני המערב ממש לא רצויים בהן. הם מתקבלים במבטים עוינים וחשדניים, ואת פניהם מקדמים בכל פינה שלטים של "אסור לצלם". הקצבים יודעים שמיעוטם של התיירים יחזרו ל"הולידיי אין" כשהם אוחזים ברגליה של פרגית עצבנית. לעומת זאת, הם חוששים, ובצדק, מדיווחים מזועזעים של הלבנים על תנאי סניטציה שיאים לשוקי אסיה יותר מאשר לצפון קליפורניה.
משם קופצים אל המכולת הסינית, וכדאי לבקר גם באחת מחנויות הווֹקים והסכינים המקצועיות שברחוב גראנט, ואצל הירקנים שמספקים מציאות כמו שלל כרובים, מהבוק צ'וי הגמדי ועד לכרוב החרדל, אפוני שלג זעירות, חצילים סיניים, שורשי ג'ינג'ר רעננים עד שקיפות, מלון מריר שסוד קסמו מובן רק לסינים, ועוד ועוד.
בחנויות מסוימות, שהן ספק מעדניות ספק בתי מרקחת, אפשר לרכוש על המשקל משורשי ג'ינסנג מיובשים ושגרתיים (כמובן, כעשרה זנים לכל דבר, על פי גודל, מוצא, עונה וכדומה) ועד למעדנים יקרי ערך (המחירים לפאונד נעים בין מאות ספורות למאות רבות של דולרים) כמו סנפירי כריש, צדפות אבאלוני מיובשות, מלפפוני ים ומעי דג. ארבעת האחרונים, מטעים ג'ארט, נקראים "ארבעת האלים", ומי שמזמין את המעדן הזה במסעדות סיניות נבחרות, קונה לעצמו כס בכותל המזרח של הגורמה הסיניים.
מסעדות כאלה אי־אפשר למצוא בצ'יינה טאון. ג'ון קריץ', סופר ועיתונאי אמריקני ממוצא יהודי, נדד בשנתיים האחרונות בעולם כדי לאסוף חומר לספרו "תאוות הוון טון", הסוקר את הטובות שבמסעדות הסיניות ברחבי העולם. בצ'יינה טאון של עירו, סן פרנסיסקו, הוא מזכיר מסעדה סינית אחת בלבד. הכיצד? הוא מסביר לי שהמסעדות בתוך הרובע סובלות משתי צרות. ראשית, הן ברובן קנטונזיות מסורתיות, שלא התפתחו עם הזמן; ושנית, משום שהן מיועדות לתיירים הן ממשיכות לשמור על מוגבלות. המלצתו לחובבי האכילה הסינית: לבחור במסעדה הסצ'ואנית היחידה בצ'יינה טאון, "סֶם לוּק" שמה, ברחוב ג'קסון; או לפנות למסעדות סיניות באזורים אחרים בעיר, שהשכילו לשלב מטבחים סיניים שונים עם המטבח הקליפורני וליצור אוכל בן זמננו.
בצ'יינה טאון עדיין אפשר ליהנות מדים סם ומעוד חטיפים, וכדאי לחפש את אלה ברחובות הצדדיים. שם זול ואותנטי יותר. השיטה מוכרת בוודאי לכל מטייל: להיכנס למקום שעיקר לקוחותיו הם בני המקום. אין גינונים מיותרים, ולא ניקיון מופרז, אבל האוכל משובח.

צ'יינה טאון האלטרנטיבית
היום, רוב הסינים אינם מתגוררים ברובע הסיני. צ'יינה טאון הקלאסית היא מקום לתיירים, וגם לחנויות תיקים ומוצרי חשמל של ישראלים ואחרים. אשתו הסינית של ג'ון קריץ' היהודי אומרת, שאם כבר לאכול משהו אקזוטי בצ'יינה טאון, כדאי לנסות את אחת ממסעדות הגלאט־כשר שבשכונה.
צ'יינה טאון עדיין משמשת מקום המגורים של סינים זקנים שלא מדברים מלה אנגלית ועייפים מכדי לנדוד לשכונות טובות יותר, או של מהגרים צעירים ועניים, שזו הכתובת היחידה שתקלוט אותם. וגם זה משהו. בצ'יינה טאון של מלבורן, אוסטרליה, למשל, כבר אי־אפשר למצוא תושב סיני אחד לרפואה.
בעשרים השנים האחרונות גברה תנועת הנדידה הסינית אל מחוץ לגטו, לשתי שכונות מערביות של העיר. הוריו של ג'ארט, ידידי, לא התגוררו בצ'יינה טאון מעולם. ג'ארט עצמו, לעומת זאת, הגיע בנערותו לגטו הסיני, כדי להסתובב עם חבורות רחוב על גבול החוק – הרפתקה שאי־אפשר היה למצוא בשכונה המהוגנת.
את הסינים המבוססים מוטב לחפש בבתים הקטנים של סאנסט וריצ'מונד. שם יש חנייה נוחה לשתי המכוניות וחלל מרווח לכל בני המשפחה וברביקיו בחצר. הסינים שהיגרו למערב ויתרו על אמביציות פוליטיות, והשקיעו את כל מרצם ברווחה כלכלית. בני הדורות הנוכחיים, שהגיעו לעמדות מפתח בבנקאות ובעסקים אחרים, קוצרים את הפירות ועושים את זה הרחק מדוכני הליצ'י שבגטו.
היטיב לנסח זאת העיתונאי מִין יִי, אמריקני ממוצא סיני, שכתב ב־ 1972: "אנחנו רוצים להיות בפנים! הסתכלנו על בתי האבן החומים בניו־יורק ועל בתי האחוזה בוושינגטון, ואנחנו רוצים להיות בפנים! הקשבנו וצפינו בגיבורים הלבנים ברדיו, בטלוויזיה ובקולנוע, ואנחנו רוצים להיות בפנים! קיבלנו הוראות ממועצות מנהלים בתעשייה ובמסחר, ולעזאזל, אנחנו רוצים להיות בפנים!"
לצ'יינה טאון חוזרים בשביל קצת "יידישקייט" לילדים, או סתם לרגע של נוסטלגיה. לא אחת יצטרפו הסינים האמריקנים לתיירים ויראו לילדיהם את תהלוכת הדרקון או את חגיגות השנה החדשה (לא שהם בהכרח זוכרים שנת איזו חיה באה עלינו לטובה) ברחובות הציוריים של צ'יינה טאון.
לפעמים גם יקפצו אל מוכר העיתונים ויקנו עיתון יומי בסינית, שפה שהם עוד מסוגלים לקרוא בה מעט, אבל רובם כבר לא יכולים לכתוב בה. את שפת הסימנים הקליגרפית הם לומדים לכתוב במקבילה הסינית ל"סאנדיי סקול" של יהודי הגולה ושוכחים במהירות דומה לזו שעושים זאת בני עמנו.
לעיתים יש מי שמטמין בין דפיו של היומון הקנטונזי חוברת פורנו, שעל שערה מתנוססים מחמדיה של דוגמנית מלוכסנת עיניים, וגם כל הסיפורים העסיסיים בה הם על טהרת השפה מהמולדת הישנה; כי אחרי הכל, מה כבר אפשר לחפש בצ'יינה טאון, גטו שהפך לדיסנילנד? ברובע שבו המציאו את תרמית הצ'ופ סואי ועוגיות המזל, הדבר הכי אותנטי ששרד הוא למרבה הפרדוקס דווקא האוכל הסיני. הכי אקזוטי, הכי זול, הכי טרי והכי מקרקר.

 סן פרנסיסקו – העמוד הראשי>>
 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 1

    לא מעוניין

קניון רפלקשן, יוטה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות