תפריט עמוד

סיפור מסע: גאורגיה אהובתי

סיפור מסע: גאורגיה אהובתי

זה התחיל בהחלטה ספונטנית, מהיום למחר, לצאת למסע ארוך בגאורגיה. ננה ואוריאל גילו ארץ מרגשת, מרתקת, נוגעת בנימי הלב. הדרך לא תמיד היתה קלה, כמו בפעם שבה הלכו לאיבוד ביער ונהמות הדובים לא בישרו טובות. פרק מיומן מסע אישי

"תגידי, את ספונטנית?"
"כן!"
"רוצה לנסוע רחוק מחר?"
"לאן?"
"לגיאורגיה".
"בטח שכן, משוגע! חשבת לנסוע בלעדי?"

טסנו שש שעות בערך, דרך קייב, לשדה התעופה של טביליסי. בביקורת הדרכונים בגיאורגיה פקיד מקבל אותנו בנעימות ובסיום הבדיקה מברך אותנו לקראת החופשה ונותן בקבוק יין מחוז קחתי לכל אחד – היין שיישב בתיק עד לטיול הראשון בהרי הקווקז הגדול – קבלת פנים חמה ומפתיעה. ביציאה מאזור ביקורת הדרכונים, נשמעים קולות שירה. 15 נערים ונערות עם גיטרה, דרבוקה ופנדורי (כלי מיתר גיאורגי) שרים במקהלה שירים גיאורגיים מסורתיים. אחת הנערות מתחילה לשיר ללא ליווי, קולה נקי, בתולי. בבית השני מצטרפים אליה השאר. קולותיהם חודרים אלי ללב ומתחברים באחת לצלילים שליוו את חיי. אוריאל עוד צריך לעכל, שינוי חד משיגרה דינמית ושוחקת לשקט ולמוסיקה אחרת. שעתיים של סידורים וארגונים בשדה, על כוס שוקו חם, מתקבלת החלטה – נוסעים עוד הלילה לקזבגי. שלוש שעות נסיעה צפונה. מחפשים מונית ובמהרה עטים עלינו המוני נהגי מוניות רעבים לנוסעים. נהג מונית במרצדס מרוסקת קלות, עוקף את התור ומציע מחיר נמוך במיוחד.

צמינדה סמבה – כנסיית השילוש הקדוש

כאשר עלינו למונית הוא רב עם נהג אחר, כשזה ניסה "לגנוב" לו את הנסיעה ולהשיב את הסדר על כנו. הוא מתקשר לחבר לספר על התקרית, כשהוא מתבל בשלל קללות עסיסיות ומבקש לשלוח "מישהו שישבור לו את הרגליים". לי יש תרגום בגוף הסרט – ננה דוברת גיאורגית. כשהנהג מבין שהיעד הוא קזבגי בצפון המדינה ולא רחוב קזבגי בטביליסי, הנהיגה והמחיר מזגזגים, והוא מבקש מהחבר הטלפוני להחליף אותו בנסיעה. החבר מגיע במונית חדשה יותר, והמחיר עולה במעט על מחירי המתחרים. באמצע כביש ללא שום מונית באופק, כסף קטן לא יעצור את ההחלטה להגיע במהרה לנקודת ההתחלה.

הנסיעה צפונה לא פשוטה. לאחר כעשרים דקות המונית פונה ימינה, עוברת ליד מצחטה, בירתה העתיקה של גיאורגיה, ומכאן אנחנו על הדרך הצבאית. הדרך הצבאית (Tetri Aragvi) עולה לקווקז הגבוה ומחברת בין גיאורגיה לרוסיה ועוברת לאורך נחל Aragvi, במחוז Mtskheta-Mtvanet. הדרך, שאורכה כ-200 ק"מ, יפה ומגיעה עד וולאדיקווקז, בירת צפון אוסטיה, ברוסיה. תיעוד הדרך עתיק – כבר במאה ה-1 תוארה על ידי הגאוגרף היווני, סטרבון. סוחרים ולוחמי טימור לנג המונגולי השתמשו בדרך זו. צבא האימפריה הרוסית סלל חלקי דרך בתקופת מלחמת רוסיה-תורכיה, 1774-1768, מסלול מעבר לתורכיה על בסיס הדרך הקדומה, ולאחר שכארתלי – קאחתי הצטרפה לאימפריה הרוסית בשנת 1801, החלו הרוסים בעבודות הרחבה וסלילה של הדרך אשר באו לכלל סיום בשנת 1863. אורות אנאנורי מושכים את העין. אנאנורי היא מצודה גדולה ויפה בשער הקווקז הגבוה. מתוך ערפילי עייפות חולפים על פנינו כפרים, בניינים ובתים. ככל שמצפינים, הדרך פחות ופחות סלולה וקטעים ממנה הם כורכר כבוש ומלא מהמורות. העייפות מכריעה אותנו ואנחנו מנמנמים, אך מהמורות וסלעים מקיצים אותנו מדי פעם. אחרי שעתיים וחצי השחר מפציע, בסביבות השעה שש. אנחנו קרובים. בצידי הדרך כמה מגדלים, שחלקם עתיקים ובמקור נועדו להגן על גיאורגיה משבטים ועמים כובשים שניסו לפלוש מאזור הקווקז. על תוואי הדרך עוצרים לרגע להימתח. שלג עוטר את ראשי ההרים והאוויר הוא של מקום רחוק.

צמינדה סמבה באור דימדומים

הגענו. העיירה גרגטי כפרית וציורית, ספונה בעמק הלכוד מצפון ודרום בהרים מושלגים. עלי שלכת כתומים, חומים וירוקים נושרים משלל העצים בצידי הדרך. עדר פרות פוסע על הכביש, ורועה צאן מוביל אותן הצידה לשולי הכביש. ק'חזבגי. קר. את פנינו מקבל כלב בצבע שמנת. "אדון שוקו", אני קוראת לו. תייר אנגלי ממליץ על לינה בביתה של נאזי בהמשך הרחוב.

נאזי שמנמנה וחייכנית. שיער ראשה שחור עורב ושאריות יופי ניכרות בפניה. בעלה גינארי לבוש בסוודר שחור ומעליו ווסט רווי כיסים, פתוחים ונפוחים ובהם לא מעט דברים. מכנסיו ג'ינס גדול ומרופט. שיערו הלבין מזמן ומראהו מרושל. במקום נמצאים אורחים מגרמניה, אוסטרליה, פינלנד, איטליה, סנט פטרסבורג וצרפת. האורחים מתחלפים בערך כל יומיים. ארוחת בוקר, על השולחן גבינות מלוחות, סלט גיאורגי חתוך גס בתיבול בצל וכוסברה, נקניק, חצ'פורי כמובן, חביתה אישית לכל סועד וקווה (קהווה, קפה בערבית). ביתה של נאזי חם ומזמין, כפרי ופשוט. הבית מתריע כשאחד המטיילים מתרחץ בעמעום אורות כללי, כיוון שמחמם המים במקלחת צורך חלק מאספקת החשמל הביתית. כל מעבר בבית משמיע רחש וחריקה מרצפת העץ הישנה והממורקת, ממעבר אינספור אורחים – הבית חי. אנחנו אוכלים את ארוחת הבוקר, ומיד פורשים לישון שעות ספורות, בטרם נצא לטייל.


הרי הקווקז עטורים בשלג

"צבדיט מובדיט" ("יצאנו חזרנו", בתרגום חופשי ) – טיולי כוכב באזור קזבגי
כמה שעות שינה אחרי לילה מתיש ולדרך, לכנסיית צמינדה סאמבה (גיאורגית אורתודוקסית אפוסטולית בימינו). עלייה חדה ומתפתלת בין בתי הכפר, עולה בין הבתים, דרך בית העלמין. על צד ההר צלב ענק, מואר במנורות בלילה. הנצרות היא חלק בלתי נפרד מגיאורגיה מאז שנת 334 לספירה, בה הפכה הדת הנוצרית לדת הממלכה הקרתבלית (גיאורגיה). אחרי הליכה לא קצרה, נגלית סוף סוף הכנסייה במלוא הדרה. המיקום מתוכנן להדהים את באי הכנסייה. במבנה יפהפה על רקע הכנסייה וההרים מוצב קבר של קדוש מקומי. שולפים מצלמה ומנציחים.

צמינדה סמבה (כנסיית השילוש הקדוש) נבנתה במאה ה- 14, ניצבת בבידוד בגובה 2,170 מטר ומעליה הר קזבק (5,300 מטרים, השלישי בגובהו בגיאורגיה) ומוקפת במרחב הרי הקווקז. אגדה מקומית מאמצת חלק מן המיתולוגיה היוונית המספרת כי זה הצוק אליו ריתקו האלים האולימפיים בשלשלאות את הטיטן פרומתאוס, אשר גנב מהם את האש כדי להביאה לאנושות. הכנסייה, במיקומה המבודד והקיצוני, הפכה לסמל עבור גיאורגיה. למעלה שקט ורוחות, ומסלולי טיול מתחילים מכאן אל הקרחון של הקזבק.


גרגוריאני בן ה-93

אנחנו יורדים חזרה, זקן עובר ברחוב. גרגוריאני בן ה-93 משוחח איתנו ומזמין אותנו לביתו. עיניו עצובות ועמוקות, על ראשו כובע גדול עליו בכמה מידות, מכנסיו תחובים אל תוך מגפי גומי. הוא מראה לנו את הכבשים שבחצרו, שואל אם נישאר ללון ואם אנחנו יחד. בנו בן ה-42 אינו מצליח למצוא כלה מאז נפצע בידו בפעילות צבאית. הוא מצליח להגניב נשיקה על לחיה של ננה, עיניו מחייכות לרגע. אני מנסה לעצור את הזמן, לוחץ על הדק המצלמה והזמן קופא.

ארטי, אורי, סמי, אותחי, חותי (אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש). דידי מדלובה (תודה רבה). בין דזרוחה לדזרוחה (פרה לפרה) שעוברות לפנינו על הדרך, הגיאורגים יושבים ליד בתיהם שרויים בשיחה. הרבה עבודה אין. השמיים מלאי עננים. ההרים הם חלק מרכס הקווקז, פראיים ויפים. ערב יורד, סוף היום.

קזבגי, הנוף הנשקף ממרפסת ביתה של נאזי

מסטייה – בוקר 
ניסיונות יציאה לדרך. שיפשוף קשה ברגלה של ננה דורש טיפול ואנחנו מחפשים בית מרקחת ומתעכבים עד עשר וארבעים. אנחנו יוצאים רגלית לעבר זָבֵשִי, צועדים על הכביש, אורבים לטרמפ. ישנם הרבה כפרים יפים באזור, האזור מאוד תיירותי, שמש חורפית מלטפת את פנינו. רכבים רבים עוברים, בעיקר ג'יפים ורכבים מהודרים שחולפים במהירות הבזק. והנה משאית אותה נוהג כומר צעיר, מאיר עיניים. "לאן אתם צריכים?" "לזבשי". "אני לא מגיע עד שם, אבל אני מגיע ממש קרוב ומשם תוכלו להגיע ברגל". עלינו לרכבו של מאמא פטרה (מאמא, זה אבא בגיאורגית). הדרך יפה מלמעלה מהמשאית. מאמא פטרה עוצר ומסביר לנו על המשך הדרך. אנחנו צועדים לעבר זבשי. העיירה יפה וציורית, כפריים עובדים בשדות, חורשים עם פרים, קוטפים את היבול. צהריים. מקומיים בשדה אומרים שהדרך לאדישי אורכת כשלוש ארבע שעות, אנחנו חושבים שזה רעיון לא רע להמשיך. קצת אחרי השעה אחת בצהריים, עדיין קרובים מאוד לזבשי, ממשיכים בעלייה ואז עוצרים לאכול ולשתות.

מסטייה יפה וציורית

חוזרים למסלול ובעודנו צועדים, מתקדם לעברנו חוטב עצים עם שני שוורים שגוררים את גזעי העצים בירידה. בגדיו בלויים וצבעם דהוי, חולצת חאקי מיוזעת, מכנס כחול, הוא ושווריו חזקים ושריריים מהעבודה המאומצת. הוא מסביר את הדרך עד לפס לכיוון אדישי וגם הוא, כמו קודמיו, מעריך שנגיע תוך שלוש שעות. הדרך היא עלייה קשה. הנחל פורץ לעצמו שבילים נוספים על מסלול ההליכה. הנוף פתוח ומוקף הרים וקרחונים. בלב ההרים, בין עצי היער, נגלית לפנינו חלקת דשא מישורית, צבעה ירוק מרהיב, חום, אדום, כתום וצהוב, צבעי האדמה והסבך. העצים והפרחים לחלוחיים מטל ומלאי חיים. אנחנו אוכלים חטיפי אנרגיה על גזע עץ גדול השוכב מקביל לדרך ומצטלמים.

מפגשים עם מקומיים במסטייה

ברשותנו שני סיפורי דרך, מפות, אוכל וביגוד חם, אבל אין לנו אוהל ושק שינה. הדרך למעלה תלולה ולא תמיד ברורה. לאורך חלקים נרחבים היא בעצם חלק מהנחל והרגליים נרטבות. לננה עדיין כואבת הרגל והעלייה מתקדמת בעצלתיים. בשעה חמש אחר הצהריים הגענו לפס. על השלוחה ציר ג'יפים. עובר ג'יפ עם נהג גדול ממדים בעל מראה מאיים ולא מסביר פנים. דמותו כל כך לא נעימה שאנחנו מחליטים להמשיך למרות השעה המאוחרת, היינו מעדיפים טרמפ לכיוון מטה בשעה זו. השילוט מבלבל מעט. על השלט תוספת בעברית "השילוט מטעה, יש להמשיך על ציר הרכבים כשני קילומטר עד הירידה לציר, ולרדת בסימון השבילים". ישנם שני צירים, ציר כורכר לבן היורד מן ההר והוא ציר הג'יפים הראשי, וציר ג'יפים חום העובר מתחת. יורדים לציר החום, התחתון, ופונים שמאלה. לאחר כחמש מאות מטר מגיעים לבקתה מעץ.

חוטב עצים עם שני שווריו ביום עבודה שגרתי

בבקתה מזרן מהוה ומלוכלך על מיטה צבאית ישנה וריח טחב וזיעה. ערב רומנטי לא יהיה כאן, אבל ניתן להבעיר מדורה ולהתגונן מפני הקור. מאידך, אין לדעת למי שייכת הבקתה, הוא עלול לחזור בלילה, ולהישאר לישון כאן זו אופציה גרועה. מכאן, ניתן להגיע לשביל וממנו לכפר תוך שעתיים. אנחנו יורדים בשביל הצמוד לביקתה, שביל המצוין באחד מסיפורי הדרך. אחרי שעה וחצי הליכה, הדרך נגמרת. אני מציע לחזור לאחור לבקתה. ננה מסרבת מפאת הסכנה. החלטנו לכנוס לציר הג'יפים הראשי דרך השלוחה בלי לחזור לאחור, זה אומר לטפס מעלה, טיפוס תלול ביותר והעלייה קשה מאוד. שני מקלות הליכה וענפים מהיער עוזרים לצעדים להיות מעט בטוחים יותר. בהגיעי לקו מישור, ביתרון של פחות ממטר מננה, אני שומע צעקה – ננה מועדת ומחליקה מטה. אני רץ מטה לעברה במהירות, היא מספיקה לאחוז בעשבים ולעצור את הנפילה אחרי הידרדרות של כעשרה מטרים מטה. אני מחליט לקשור את ננה אלי ברצועות. אם ניפול, ניפול יחד. אני לא מתכונן ליפול.

משאית עמוסה לעייפה ומקומיים מחייכים למצלמה

השמש יורדת ועמה צונחות גם הטמפרטורות. אנחנו צועדים ליער הררי סבוך ומפותל. ספק אם בכלל נמצא מעבר לציר המוביל אל אדישי. המעברים לא מובילים לשום מקום. משני עברי השלוחה הופך הוואדי לתהום. עוצרים, וכנראה ניאלץ להעביר את הלילה כאן ביער ולחכות לשחר. ננה קופאת מקור. אני מוציא מהתיקים את כל הבגדים אשר לרשותנו ומתחיל להלביש אותה. חמישה זוגות גרביים, ארבעה זוגות מכנסיים, חולצה תרמית, גופייה ארוכה, שני פליזים, מעיל תרמי, שלושה צעיפים, שני כובעים. הנעליים שלה רטובות ולמרות שכבות הגרביים הרבות, הרטיבות חודרת אל כפות רגליה ואצבעות רגליה קפואות. נמשיך לטפס, המאמץ יחמם את גופנו, היא אומרת.

הולכים ומטפסים, עלטה השתלטה על היער. הפנסים שלנו מאירים מעט את הדרך. הולכים. עוצרים, משוחחים וממשיכים. הסכנה והדאגה מעמיקים את השיחות, על השנים יחד, על הביחד ועל הלחוד. אנחנו מחליטים שלא להדליק בשלב זה אש. נמשיך להתחמם מההליכה ונגיע לכפר, שם ננוח. אבל ההליכה קשה, המורדות שופעים עשב וחלקלקים, בקלות ניתן להחליק לתהומות, הדרך לא דרך, והסבך מגביל היכן שתנאי הקרקע אינם מגבילים. אנחנו עוברים בערוץ קטן, לפתע שומעים נהמה של חיה גדולה. לא רואים דבר וממשיכים בשקט מוחלט, יש סיכוי שזו נהמה של דוב…


אישה גיאורגית בעבודת כפיים

הדרך הולכת ומסתבכת ונעלמת ואנחנו מנסים לעבור בכיוונים שונים. חוזרים רבות על עקבותינו, כי לא ניתן לעבור בכיוון. ננה מבקשת להזעיק חילוץ ואנחנו נעצרים להתקשר. קידמה – יש קליטה. אנחנו מתקשרים מהסלולר לנינו – בעלת הבית שאצלה אנחנו לנים – היא מתקשרת למורי דרך מקומיים בניסיון לארגן לנו הצלה. נינו מבוהלת. אחרי שעה בערך נינו מצאה מחלץ. הטלפון מצלצל ועל הקו ממוקה, שואל בטון מרגיע איפה אנחנו בדיוק ומה מצבנו. לדבריו, אנחנו לא הראשונים וכנראה לא האחרונים שהוא חילץ מהיער ומבקש מאתנו להיות רגועים. "אל דאגה", הוא אומר, "אני ואחי עומרי נצא מיד לדרך ונגיע אליכם". אנחנו מבקשים ממנו להמתין מעט, ואומרים לו שנתקשר אליו בעוד שעה בערך, כשנגיע לציר הג'יפים. שם, אנחנו מאמינים, יהיה קל יותר למצוא אותנו.


חיוך מכל הלב

בטיפוס, הגוף מתחמם מהמאמץ ומתעייף. מטפסים מספר צעדים ומחליקים, נעזרים בענפי העצים כדי להקל על הטיפוס, נחבלים ונשרטים מאותם ענפים בדיוק. השלוחה הופכת צרה, מלפנינו צמחייה עבותה ובלתי עבירה, משני הצדדים תהום. ציר הג'יפים נראה קרוב, אך מסתבר שזו רק העלטה שמתעתעת. קצת אחרי תשע בערב והטמפרטורות צונחות. על מדרון חלקלק מאוד, בנקודה שטוחה יחסית בין עצי היער, אנחנו מתמקמים ומתקשרים אל ממוקה, מבקשים שיצא לדרך. בעזרת מצת, כמה זרדים, נייר טואלט ועץ אוריאל מבעיר מדורה גדולה, למרות הקור והרטיבות. המדורה מחממת ותוספת של עלים מעלה עשן רב לסימון. ממתינים. לאחר שעתיים בערך פנס מאיר מרחוק. השעה חצות. צלצול טלפון. ממוקה: "אנחנו רואים עשן, זה אתם?" "כן", אנחנו עונים לו. "ייקח לנו בערך שעתיים להגיע אליכם", הם משיבים.

השעה קרוב לשתיים לפנות בוקר ואנו שומעים קולות מתקרבים. ממוקה ועומרי הגיעו אלינו, לאחר שאיתרו אותנו בסבך, ועמם כלבם וסוסה. מכבים את האש. "מטיילים רבים מגיעים לסיטואציות קיצוניות של קור ביער ויש סכנה מחיות היער", הם מציינים, "חילצנו כאן רבים ורבים היו במצב קשה". כדי להקל על ננה את הטיפוס הם מציעים שתרכב על הסוסה עד שנגיע למישור. כעשר דקות לקח להגיע לשביל. אם רק היינו מוצאים את המעבר קודם ולא היינו מותשים… מכאן אנחנו צועדים כל הדרך אל הכפר, שעתיים וחצי. "ייתכן שאתה היית שורד את קור הלילה", אומר ממוקה, "אבל ננה היתה קופאת למוות. היער מלא בחיות בר, ביניהם דובים וזאבים. שעה לפני עלות השחר הם יוצאים ממאורותיהם, אם שניכם בכל זאת הייתם שורדים את הקור, רוב הסיכויים שאת חיות הבר לא הייתם שורדים".

ננה ואוריאל בסלפי רגע לפני המסע ביער

עצרנו לנוח לרגע בדרך, לננה יש בחילות, כנראה מהתייבשות, עומרי מעשן סיגריה, פלאסק עם וויסקי משובח עובר ידיים. כעת, כשהכל בטוח, ניתן לומר שזאת היתה חוויה.

בארבע לפנות בוקר הגענו לבית של ממוקה. חלצנו את הנעליים הרטובות ומלאות הבוץ במבואה ונכנסנו לבית החמים. סלון, מטבח ומיטה, בה שוכבת אנה, ביתם בת החמש של ממוקה וטמונה, כולם בחלל אחד מרכזי. מיטת ההורים בחדר צמוד. אנה מתעוררת ומביטה בסקרנות בעיניים חצי עצומות על הזרים שפקדו את ביתה. על הכיריים במטבח טמונה מחממת מים ומוזגת לנו תה מהביל. אנחנו משוחחים מעט ועולים לקומה השנייה, שם נישן. טמונה מסבירה היכן כל דבר, מוסיפה מגבות וחיוך עוטף. עייפים ומותשים אנחנו פורשים לישון.

אנחנו מתעוררים לקול קריאת התרנגול לארוחת בוקר עשירה: טמונה הכינה חאצ'פורי חם, ביצים טרופות עם עגבניות, בצל ופטרוזיליה (מעין שקשוקה מקומית), לבשי, קדירת שעועית מהבילה, סוגי גבינות, עוגת תפוזים רטובה ותה.

אנה הקטנה משחקת בבית ומפעם לפעם בוהה במסך הטלוויזיה, בו מוקרנת אופרת סבון מדובבת. אנה חולה אך מסרבת לקחת תרופות. באדישי אין מסגרת לימודית ואנה אינה נמצאת באף מסגרת חינוכית. אחותה הגדולה, ליקה, בת 7, עברה להתגורר בבית סבה וסבתה בכפר סמוך על מנת לקבל השכלה והם רואים אותה בסופי שבוע בלבד. הסבתא השנייה היא מנהלת הספריה באדישי.

חוזרים לישון, להתאושש ממאורעות הלילה ולצבור כוחות. בשלוש בצהריים היפנים, אותם פגשנו לראשונה בקזבגי, מגיעים לחדר הסמוך. קאזאי ומיקי הם בשנות העשרים המאוחרות שלהם, הם מטיילים כבר 10 חודשים בעולם ומתכוונים להמשיך לטייל כך עוד שנתיים בערך. בעוד חודשיים יגיעו גם לישראל. הפעם קאזאי סבל מכאב בטן ולכן חזרו לביתם של ממוקה וטמונה.

ממוקה וטמונה עם הבת אנה והאח של ממוקה, עומרי

מקלחת חמה בצריף מחוץ לבית, ובמרפסת, ממנה נשקף נוף הררי מדהים, ממתין תה חם שטמונה הכינה לנו ולחברינו היפניים. השמש מלטפת ומרגיעה. אנחנו חוזרים לחדר עד לקריאה לרדת לארוחת הערב. נחים, שכובים במיטה זה לצד זו, ללא מילים, ללא תזוזה, מביטים עמוק בעיניים והדמעות מתחילות לזלוג, שוטפות את כל מאורעות הלילה, מקרבות.

טמונה קוראת לנו לרדת לארוחת ערב. כל בני המשפחה בבית, גם עומרי מצטרף, השיחה נעימה ופתוחה. המצלמה עושה את קסמיה, המשפחה החמה והצנועה נפתחת. מצטלמים וצוחקים, אנה, שעד עתה הסתכלה במבטים חשדניים, מתקרבת ומשחקת איתנו, חיוך על פניה. לילה יורד. אנחנו נרדמים בדילמה האם נוכל להמשיך בבוקר כרגיל.

בבוקר אנו מתעוררים לקול רעמים וגשם, סופות משתוללות, לובן שלג מכסה את פסגות ההרים. הפס בהרים אינו עביר במצב כזה והטרק שלנו נקטע. היקום אמר את דברו!

אחרי ארוחת בוקר טובה אנחנו נפרדים בחיבוקים מממוקה, טמונה, אנה ועומרי. נוסעים למסטייה במונית, יחד עם קאזאי ומיקי. אנחנו בדרך לפרק הבא בטיול, אל קותאיסי.

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות