תפריט עמוד

סין – יופיו של הטבע

סין המסורתית עסקה ללא הרף ביופיו של הטבע: מתוך התפעלות מצד אחד ומתוך רצון לשפרו מצד שני. כך נבנו גנים מלאכותיים שבהם ניתן היה לחוש טבעיים - להשקיף על הנוף ועל הירח המלא ולכתוב שירים. דן דאור על תפיסת היופי בסין, וגם על אמנות הקליגרפיה ועל רגלי נשים קטנות

עיר יפה שָאוֹ שִינְג (Shaoxing). או לפחות היתה יפה לפני עשר שנים כשראיתי אותה, קצת מנומנמת ולא נגועה בפיתוח האגרסיבי שכיער את רוב הערים בסין, למשל את שכנתה הגדולה והמפורסמת, הָאנְג ג'וֹ (Hangzhou) – שישים קילומטר מערבה ממנה, על גדת "האגם המערבי" (Xi Hu), הידוע כאגם הכי יפה בסין. 

עיר של בתים לבנים נמוכים עם גגות אריחים שחורים, תעלות עם גשרים קטנים וקמורים כמו כף רגל של יפהפייה סינית, גן גדול וקצת מוזנח במרכז, ורחוב משופץ עם מוזיאון בבית שבו גר הסופר הסיני המוכר ביותר במאה העשרים, לוּ שו'ן (Xun Lu), ועם בית יין כמו פעם אבל חדש, שמגישים בו בקעריות חרס את יין האורז הצהוב הנקרא כמובן על שם העיר.

העיר יושבת באזור ידוע ביפי נופיו ההרריים ושופעי המים – וכמו שרבים יודעים, "נוף" בסינית זה שָאן שְווֵי (הרים־מים). "מימי קדם הכל מדברים על יופיים של הרים ומים", כותב במאה החמישית טָאוֹ הוֹנְג גִ'ינְג (Tao Hong Jing), איש שהרבה לשוטט בהרים בחיפוש אחרי סוד האלמוות.

 

"האגם המערבי" שליד האנג גו', הידוע כאגם הכי יפה בסין, ועל תמונתו המלים "חרוז" ו"שחר". המלה "נוף" בסינית היא שאן שווי, שתרגומה הוא הרים-מים | צילום: נלי שפר

 

"פסגות נישאות אל בין עננים, מים צלולים זורמים ומשני עבריהם קירות סלע, שם חמשת הצבעים זוהרים זה בזה. יערות ירוקים וחִזרן (במבוק) כחול־סגול, בכל ארבע עונות השנה. כשערפילי הבוקר מסתלקים, הציפורים מצייצות והקופים צווחים, וכששמש הערב שוקעת, הדגים במים העמוקים מתחרים בקפיצות. זו באמת ממלכת בני אלמוות בעולם האדם"

והוא מוסיף שמאז המשורר שְיֶה לִינְג יו'ן (Xie Lingyün) לא היה עוד מי שמסוגל לקחת חלק בנפלאות האלה.

שְיֶה, משורר טבע שבכל הנוגע לחיפוש הנשגב בטבע ולטיפוס הרים הקדים את הרומנטיקה האירופית ב־1,400 שנה בערך, היה גם בעל אחוזות נרחבות באיזור שָאוֹ שִינְג, ולהוט אחרי עיצוב נוף בקנה מידה כביר. מתוכניותיו לא יצא הרבה, אבל "האגם המזרחי" (Dong Hu) שעל יד שאו שינג – שנוצר כמאתיים שנה אחריו, באמצעות הטיה של כמה נחלים למחצבה ישנה בהרים – הוא ביטוי לאותה שניוּת האופיינית לבני תרבות ביחסם אל הטבע, והיופי בכלל: להתפעל מהיופי הטבעי אבל בו בזמן לרצות לשפרו: על ידי בניית מדרגות, מצפורים, טראסות, גשרים, ביתנים וכו', כדי להשקיף על הנוף ועל הירח המלא, להרהר, לכתוב שירים, וכמובן לשתות.

בסין המסורתית זה היה אולי עוד יותר כך, משום שה"טבע", במובן של מה שאיננו מעשה אדם, והניגוד בינו ובין ה"תרבות" – עולם האדם ומעשיו – עמדו במרכז המחשבה והאמנות, הרבה יותר מאשר באירופה, שבה – לפי טענה מוכרת – נסבו המחשבה והאמנות בעיקר על הניגוד שבין ה"שמימי" וה"ארצי". לפחות עד המאה ה־18, אז גם גילו אדריכלי גנים אנגלים את מקסמי הגן הסיני.  

הקליגרפיה היפה ביותר בסין

המלה "גן"

אם בחיק הטבע חש המשכיל הסיני רצון לטבוע חותם של תרבות (ולו רק באמצעות שמות פיוטיים לכל צוקופסגה), הרי שבערים הוא הרגיש רצון לברוח מעודף תרבות אל אשליה של טבע, רצון שביטויו המזוקק ביותר היה הגן הפרטי, כמו אלה שאפשר לראות עד היום בעיר סוּ ג'וֹ (Suzhou), למשל, גן שממדיו הצנועים חייבו פיצוי בצורת העצמת הטבעיות שלו ומשחקים של גילוי והסתרה: תלוליות מלאכותיות, תעלות ושבילים מזגזגים, מסדרונות עם חלונות שנפתחים לבריכות קטנות או לחורש חזרן, חומות שנדמה כי מאחוריהן מרחבים של יער, סלעים "מקומטים" ומחוררים שהיו מעבדים ומשקעים לזמן ארוך באגם טָאי (Tai) הסמוך לסוּ ג'וֹ, כדי לשוות להם מראה טבעי יותר, שלא לדבר על הנופים הממוזערים המוכרים במערב בשמם היפני דווקא – "בונזאי".

אחד האירועים היותר מתוקשרים בתולדות היחסים בין טבע לתרבות בסין קשור גם הוא לשאו שינג. זה היה פיקניק אביב שערכו 41 מיקירי העיר, ובראשם וָאנְג שִי גְ'ה, פקיד חשוב ובעיקר ידוע בקליגרפיה הנאה שיצר. האורחים ישבו על גדת פלג צלול, שאת אפיקו פיתלו בכוונה להאט את זרימתו; גביעים מלאים יין נסחפו לאטם בזרם, וכל אחד מהאורחים היה צריך להספיק לכתוב שיר עד שהגביע יגיע אליו, או לשתות את היין.

26 הצליחו, ואת ההקדמה לקובץ כתב ואנג במה שנחשב ליצירת הקליגרפיה היפה ביותר בתולדות סין (אם כי היאעצמה לא שרדה אלא רק העתקים שלה). לא רק את הנוף ואת ציור הנוף (שבו עין המסתכל משוטטת כמו המטייל התועה בשבילי ההרים) גילו הסינים הרבה לפני המערב, אלא גם את היופי המופשט של משיכות מכחול, פסי דיו, סימניות מצוירות ביד אמן – בלי קשר למשמעות המלים הכתובות.

המקום שבו ישבו ואנג שי ג'ה ואורחיו נקרא "ביתן הסחלבים", ומספרים שהראשון ששתל שם סחלבים היה מלך יו'אֶה (בערך חבל גֶ'ה גְ'יָאנְג של היום) שחי כשמונה מאות שנים קודם לכן, ושמו נקשר לאחת מארבע הנשים היפות ביותר בתולדות סין. אותו מלך, גוֹ גְ'ייֶן שמו, הובס במלחמה נגד ווּ (Wu), המדינה השכנה מצפון (בחבל ג'יאנג סו של היום, שם נמצאת העיר סוּ ג'וֹ), ומאז לא הפסיק לחשוב על נקמה. הוא חיפש את האשה הכי יפה בממלכתו ושלח אותה למלך ווּ, והיא אכן שבתה את לבו והטריפה את דעתו. הוא הזניח את ענייני הממלכה, וכעבור שנים אחדות הצליח גו ג'יין לחסל אותו. 

קרסי הלוטוס
אין לנו מושג איך נראתה אותה יפהפייה – שִי שְה – הידועה כאחת מארבע הנשים הכי יפות בתולדות סין, אבל יש להניח שהיו לה כפות רגליים בגודל טבעי. הביטוי הסיני המובהק ביותר להטבעת חותם של תרבות על הטבע, למען היופי, מה שנודע בלשון נקייה בשמות כגון "לוטוס הזהב" ו"קרסי הלוטוס" והיה סימן היכר של האשה הסינית עד ראשית המאה העשרים, התחיל רק במאה העשירית.

גן בסו ג'ו. הגנים שנבנו בעיר ביטאו שאיפה לברוח מהתרבות אל אשליה של טבע | צילום: Hania Arentsen www.gardensafari.net/hania

כדי להשיג את כפות הרגליים הזעירות, עשרה סנטימטרים ופחות, היו מכופפים פנימה את ארבע הבהונות הקטנות של ילדות בנות שלוש לערך, חובשים בכריכות בד, וחוזרים ומהדקים, עד שהעצמות נשברו וכף הרגל חדלה להתפתח. זה היה כרוך כמובן בכאבים נוראיים ונזק מתמשך לשלד, והקשה על ההליכה. אבל כפות הרגליים הקטנות והקמורות נחשבו יפות. וסקסיות.
        
"באותו יום", כתב ואנג בהקדמה ל"ביתן הסחלבים", "השמים היו בהירים, האוויר צלול והרוח נעימה וחמימה. הרמנו מבטנו לרחבותו של היקום, והשפלנו אותו לבחון את שפעת היצורים, לתת לעינינו לטייל ולרגשותינו להתעורר, וכך ליהנות במלואם מן המראות והצלילים".

 

ההתבוננות בטבע, מהשמים והארץ ועד אחרון החרקים בעשב, היתה מקור השראה לראשון הקיסרים־אלים המיתיים של סין, פ'וּ שִי. מספרים עליו שנהג להתבונן במערכי השמים ובתצורות האדמה, ולבחון את תבניות הקווים על החיות והציפורים, ואת כל המידע הזה על הטבע תמצת לשמונה שלישיות של קווים שלמים ושבורים, ששימשו בסיס לספר הניחוש הפופולרי מאוד כבר יותר מאלפיים שנה, ומהמאה שעברה גם מחוץ לסין, "ספר התמורות" (אִי גִ'ינְג). ואותו פ'וּ שִי – שהיה אחיה ובעלה של נו' וָא, האלה שבראה את בני האדם – הוא שלימד את בני האדם לכתוב ולעשות רשתות.

דומה שכל תרבות חשה צורך להטיל על הטבע רשתות מכל הסוגים – תעלות, דרכים, חומות, גבולות, טראסות, סוללות עפר – אולי כדי לייצב אותו, שכן הוא נמצא תמיד בתנועה (מעצמו; על ההנחה המקובלת במערב בדבר אלוהים שמזיז את הדברים לא היו הרבה קופצים בסין). בסין הקלאסית, הצפופה והמעובדת מאוד, זה בלט כבר בזמן שאירופה היתה עדיין כמעט בתולה.

בסין מצא לו הצורך הזה ביטוי אמנותי במערכי קווים – סימניות על נייר ומשי, כתובות על סלעים ועמודי דרכים, ציורים של אנשים קטנים נבלעים בנופי הרים ומים. בהגזמה פרועה אפשר לטעון שזוהי מורשתו של פ'וּ שִי, אלא שבסין החדשה לא נשאר הרבה מהקסם שהיה במורשת הזאת.

סין של פעם: הכפר שאשי במחוז יונאן

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.