תפריט עמוד

סין – האופרה החדשה

סין – האופרה החדשה

ייחודה העיקרי של אופרת בייג'ינג טמון בכך שבניגוד לאמנויות אחרות בסין היא הצליחה לשמר במשך מאות שנים מסורת תרבותית, ללא שינויים משמעותיים. אבל הייחוד הזה הפך לבעיה. איך מושכים קהל צעיר לצפות באופרות ארוכות שאינן מתאימות לקצב החיים העכשווי? האם כדאי לשמר בכל מחיר את המסורת המפוארת, או שמא כדאי להקריב אותה למען פופולריות ועדכון?

באפריל 1997 העלה בית הספר של אופרת בייג'ינג אופרה נועזת וחדשנית במיוחד בתיאטרון צ'אנג אן: גרסה יוצאת דופן לאחד המחזות הקלאסיים המפורסמים ביותר ברפרטואר – "האגדה על הנחש הלבן". בעוד המחזה המקורי נמשך כשלוש שעות, קוצרה הגרסה הנוכחית לשעה בערך. ההפקה כללה אלמנטים, שחלקם נראו בפעם הראשונה על במת האופרה המסורתית, הריקה בדרך כלל; למשל, מכונות עשן ופלטפורמות מתרוממות. בהפקה זו לא שמו דגש רק על פעלולים, פירוטכניקה ושילובי צבעים נועזים, אלא התמקדו ביסודות האנושיים שבסיפור – אהבה וסיומה הטראגי – שהקלו על הקהל להזדהות עם המתרחש על הבמה.
סצינת הפתיחה תיארה את הפיכתם של שני נחשים, האחד לבן והשני ירוק, לשתי נשים יפהפיות. כדי להבהיר כי האירוע התרחש על פסגת הר מכוסה ערפל, התמלאה הבמה עשן סמיך. בסצינה הבאה הוקפו הנשים בנופו עוצר הנשימה של אגם שכוסה פרחי לוטוס, ורקדניות יפות מראה החליקו לאורך הבמה. לצד האגם פגשה "נחש לבן" במלומד צעיר והתאהבה בו. בטקס החתונה היו הדמויות לבושות תלבושות מסורתיות, שהצבע האדום הבוהק היווה בהן מרכיב בולט. קטעי אקרובטיקה מרהיבים בביצועם של החתן והכלה הותירו רושם עז על הקהל. לקראת סופו של המחזה הוצגו כמה סצינות קרב בין שני הנחשים לנזיר, שגילה לבעלה של "נחש לבן" את זהותה האמיתית. לוחמי הנזיר, ביצעו סצינות קרב מדהימות, בהתאם למסורת, אך צנחו בין סדיני משי כחול שסימלו את התרחשותו של הקרב מתחת לפני המים. כתוביות בסינית ובאנגלית ליוו את ההופעה.
לכאורה, נחשבת הפקה זו לחלק מאופרת בייג'ינג. אופרה זו אינה זרה לקהל המערבי. תיירים רבים המבקרים בסין כבר צפו בה והיא והוצגה בהרבה פסטיבלים ברחבי העולם. אבל "האגדה על הנחש הלבן", כפי שהועלתה בתיאטרון צ'אנג־אן, אינה האופרה הסינית כפי שמכירים אותה אוהדיה המושבעים. התיירים שצפו בה אולי לא ידעו, אבל זה היה מיזוג של תיאטרון מערבי עם אופרה מסורתית; אולי אפילו צורת תיאטרון חדשה, המסמנת את השינויים שעוברים היום על האופרה הסינית.

חשיבותם של כישורים
אמנם שלא כמו אמנויות אחרות בסין, הצליחה אופרת בייגי'נג לשמר אלמנטים מסורתיים רבים, המאפיינים את התרבות הסינית הקלאסית; אך למעשה, מראשית התגבשותה לפני כ־400 שנה, עוברת אמנות במה זו שינויים בלתי פוסקים, המוכתבים בחלקם על ידי מציאות פוליטית וכלכלית ובחלקם על ידי השתנות טעמו של הקהל או של קונוונציות תיאטרליות. בשנים האחרונות שוב נתקלה אופרת בייג'ינג במציאות פוליטית וכלכלית  שאילצה את יוצריה לשנותה. אמנות נוקשה זו, המושתתת על סמלים ידועים ורפרטואר קבוע, נאלצה להתמודד עם הצפת השוק הסיני בסרטי קולנוע, וידיאו־קליפים ודיסקוטקים ברוח מערבית. כדי להבין את אופן ההתמודדות עם ההשפעות המערביות ואת השינויים החלים באופרה הסינית בעקבותיהם, יש לעמוד על מאפייניה הבסיסיים.
ככל צורות הדרמה הסינית המסורתית, אופרת בייג'ינג היא צורת אמנות טוטאלית, המשלבת אמנויות במה וז'אנרים שונים, תוך שימוש ביכולותיו המגוונות של השחקן. משתלבים בה בהרמוניה מוסיקה מסורתית, שירה, ריקוד, אקרובטיקה ואומנויות לחימה. אופרת בייג'ינג היא רק אחת ממאה סוגים של אופרות סיניות, הנבדלות זו מזו במיקום, בדיאלקט, בסוג המוסיקה וברפרטואר. גלגולה המוקדם היה במהלך שלטונה של שושלת יואן בשנים 1271 עד 1368, אך השילוב בין שירה אופראית, תנועות דרמטיות, אומנויות לחימה ותלבושות מורכבות החל רק בחצר של שושלת מינג, בין 1368 ל־1644. צורת אמנות זו כונתה "קון צ'ו". במהלך שלטונה של השושלת האחרונה בסין, שושלת צ'ינג, בין 1644 ל־1911 וגם אחריה, התגבשה האופרה כיציר כלאיים של ה"קון צ'ו" ושל אופרות מקומיות אחרות, עד שהגיעה ל"בגרות" בשנות העשרים של המאה הנוכחית.
מאחר שזו אמנות כוללת, נדרשים שחקני האופרה להיות בעלי כישורים מוסיקליים, לגלות יכולות וירטואוזיות כרקדנים וכאקרובטים ולהצטיין באומנויות לחימה. לפני עלייתם הראשונה לבמה, הם נדרשים לבלות שעות ארוכות באימונים. כל תנועה מלאת חן ומדויקת, וכל הפסקה הבאה בסופה של תנועה הופכת את השחקן למעין פסל אנושי ומעלה את ערכו האסתטי של המשחק.
שני המאפיינים הבולטים ביותר בכל תיאטרון "טוטאלי", ובאופרת בייג'ינג בפרט, הם הסמליות והקונוונציות. אופרת בייג'ינג אינה תיאטרון ריאליסטי ואינה מנסה להציג על הבמה פעילויות כפי שהן מתרחשות במציאות. כדי להבין את המציאות המומחזת, יש להכיר את הסמלים והקונוונציות. לתופעות יומיומיות כמו פתיחת דלת, עלייה וירידה במדרגות, הליכה בסערה – יש ביטוי סמלי. הליכה מסביב לבמה עם שוט ביד, למשל, מסמנת רכיבה על סוס. ואילו שחקן כשלצידו שני עוזרים המחזיקים גדילים ועליהם מצויר גלגל מסמלים נסיעה בכרכרה. הסמלים הללו קבועים, והקהל הסיני חובב האופרה מכיר אותם.
באופרת בייג'ינג כמעט אין תפאורה. לשולחן המובא לבמה בקטע מסוים אין פונקציה קישוטית, אלא הוא מסמל התרחשות מסוימת בעלילה. תפאורה ריאליסטית תגביל את מקום העלילה וזמן התרחשותה. יש אימרה ידועה באופרה: "ככל שהבמה קטנה יותר, כך יקטן מספר הצעדים שיביאוך מעבר לשמים". באופן כללי, ניתן לומר כי תמציתה של ההופעה הסמלית להפוך את הסיפור למחזה באמצעות המשחק בלבד.
כל פעולה על הבמה מבוצעת בהתאם לקונוונציות שנקבעו על ידי דורות של אמנים, ששילבו טכניקות של משחק עם תחושות פנימיות. למרות שהעלילה אינה כפופה לזמן ולמקום, אין המשחק מתנהל לפי רצונו או דחפיו האישיים של השחקן, אלא על פי הקונוונציה שהוא מציית לה. במהלך ההיסטוריה של אופרת בייג'ינג, רק מעט מאוד שחקנים מוכשרים במיוחד התעלו מעל הקונוונציה והוסיפו לה נופך אישי. פתיחת דלת וסגירתה, למשל, נעשות תמיד באותו מקום. אם שחקן עולה במדרגות, הוא חייב לרדת בהן באותו מספר צעדים. יש בכך ביטוי חריף לצורך לשלב בין החיים לבין האמנות.

מי ומי באופרה?
כל הפעולות המתרחשות על הבמה הופכות למחוות ריקודיות המלוות בשירה, בדיאלוגים ובמוסיקה. התזמורת, היושבת בדרך כלל לצד הבמה, כוללת כלי מיתר, כלי הקשה וכלי נשיפה. כלי ההקשה הבולטים הם גונגים ותופים בצורות ובגדלים שונים. אלה יוצרים אפקט מוזיקלי מונוטוני ובעל עוצמה. מתופף טוב, המשתמש בכלי הקשה כגון מקלות אכילה מעץ, יכול ליצור אפקטים קוליים מגוונים: צלילים חזקים וגבוהים, או רכים ושקטים ומרגשים, המדגישים את תחושותיהן של הדמויות על הבמה. כלי המיתר העיקרי הוא הג'ינג הו (כינור בייג'ינג), המלווה בכלים כגון מנדולינה בצורת ירח, או הפיפה – מין קתרוס עם ארבעה מיתרים. לעיתים קרובות משתמשים גם בחליל סיני ובקרן.
החלק הקולי באופרה כולל קטעי שירה ודיבור. קטעי הדיבור מתחלקים לקטעי דקלום במקצב ובחרוזים ולקטעים הנאמרים בדיאלקט של בייג'ינג. באופרות קלאסיות עם עלילות היסטוריות ארוכות משתמשים בשפה הקלאסית של האופרה, ובדיאלקט בייג'ינג משתמשים באופרטות עממיות ובמחזות מודרניים. דמויות רציניות וחיוביות מדברות בשפת האופרה, ואילו ליצנים, נשים קלות דעת וילדים ידברו בדיאלקט בייג'ינג. סולם הקולות מורכב בעיקר מטונים האופייניים לשירי עם מפרובינציית אנחואי ומשירה עממית מפרובינציית שאאנסי. כמו כן, כוללת המוסיקה מילים ולחנים של אופרת "קון צ'ו", שמוצאה דרומי, ואריות עממיות מצפון סין.
הדמויות באופרה מוגדרות לפי מין, גיל ואישיות. כל הנשים מכונות "דאן", אך יש כמה מיני דאן: עדינות ושקטות, הוללות ומושחתות, עליזות ומלאות חיים, בעלות כישורי לחימה ונשים מבוגרות. כל הגברים מכונים "שנג", ואף הם מחולקים לקטגוריות משנה: מבוגרים, צעירים ולוחמים. הטיפוס השלישי של דמויות האופרה הוא ה"ג'ינג" – צבועי הפנים. אלה מגלמים בעיקר אנשים כנים, אך קשוחים למדי, או טיפוסים חלקלקים ומסוכנים. קטגוריה זו מתחלקת לדמויות ראשיות ומשניות, פנים צבועות "אזרחיות" או פניו הצבועות של הלוחם. הקהל מבחין בין הטיפוס הטוב לרע על פי סגנון האיפור והלבוש. הליצנים, ה"צ'ואו", הדמויות המשעשעות ובעלות ההומור המזוהות באמצעות פס לבן על אפן, הם הסוג הרביעי של הדמויות. הליצנים נחלקים גם הם ל"אזרחיים" וללוחמים. לכל אחד מטיפוסי הדמויות יש סגנון וחוקי משחק משלו. למרות שכל השחקנים שרים באותו מקצב, המוכשרים שבהם יוצרים סגנון שירה ייחודי המתאים לקולם ומבטא במדויק את תחושותיה של הדמות שהם מגלמים.

המהפכה באופרה
זהו תיאור כללי מאוד של האמנות המורכבת הזו, אך די בו להבין כי אפילו שינויים זעירים בכל תחום בהפקה דורשים אומץ לב רב ונכונות לקרוא תיגר על כללים נוקשים שלא השתנו תקופה ארוכה.
עם זאת, במאה השנים האחרונות חלו באופרה כמה שינויים מהותיים. אחד היוזמים היה השחקן המפורסם מיי לאן פאנג, ששיחק באופרה מתחילת המאה ועד שנות החמישים. הוא גילם תפקידי "דאן", התמחה בכמה מהם במקביל והיה הראשון שהעמיק והרחיב את תפקידי הנשים. עד לחידושיו, נהגו גברים המגלמים דמויות נשים לשחק אותו טיפוס בכל קריירת המשחק שלהם. מיי לאן פאנג היה הראשון שגם הציג את אופרת בייג'ינג מחוץ לסין, בארצות־הברית, בברית־המועצות וביפאן.
אופרת בייג'ינג המשיכה לפרוח גם בשנים רבות תהפוכות, מנפילת שושלת צ'ינג ב־1911 עד עליית הקומוניסטים לשלטון ב־1949. בשנות מהפכת התרבות, בין 1966 ל־1976, השתנו רוב האמנויות המסורתיות, לאחר שהוקעו כסממנים של משטר הישן שעבר מן העולם. אופרת בייג'ינג היתה מאמנויות הבמה היחידות ששרדו במתכונתן הבסיסית. אשתו של מנהיג סין מאו דזה־דונג, ג'יאנג צ'ינג, ששלטה ביד רמה בזירה התרבותית באותה תקופה, השכילה לנצל את האופרה הפופולרית כמכשיר לתעמולה ולחיזוק האידיאולוגיה הקומוניסטית. לפיכך נותרו האלמנטים הבסיסיים – מקצב השירה, התזמורת ומחוות השחקנים – על כנם, אך כל השאר שונה לבלי הכר. במקום מחזות המבוססים על אפוסים היסטוריים, הוצגו גיבורים מהאפוס הקומוניסטי. הם לבשו בדרך כלל חליפות "מאו" פשוטות, ודיברו בדיאלקט בייג'ינג. דווקא בתקופה זו הוכנסו לתזמורת כמה כלים מערביים, כגון כינור. בכל התקופה הזו הוצגו שמונה אופרות בלבד, כולן בשירות המהפכה.
ב־1976, כשחזרו שחקנים רבים ממקומות גלותם לערים, והלהט המהפכני שכך, שבו להקות האופרה של בייג'ינג להציג אופרות במתכונתן המסורתית. בשנים האחרונות נוהגת אחת מלהקות בייג'ינג הצעירות להציג את האופרות המהפכניות. עבור המבוגרים, זוהי נוסטלגיה לשמה, ועבור הצעירים זוהי פיסה של היסטוריה לא מוכרת.
בשנים האחרונות שבו השלטונות לעשות שימוש מסוים באופרה. החל מ־1993 נעשו נסיונות להשתמש באופרה המסורתית ככלי להעברת נושאים אקטואליים. הדבר בלט בעיקר בשנים 1995־1996, כשלהקות מהפרובינציות העלו בבייג'ינג הפקות שעסקו בפתיחותה של סין למערב. אחת האופרות עסקה באיכרה ענייה, שנעשתה בזכות הפתיחות ושוויון ההזדמנויות בין המינים לאשת עסקים מצליחה.
אבל האופרה התעשרה לא רק בעלילות חדשות, אלא גם בעלילות ישנות במתכונת חדשה, כמו "האגדה על הנחש הלבן" בתיאטרון צ'אנג־אן. ההנחה היתה, שהקהל הצעיר הנחשף לגירויים אינטנסיביים בקולנוע ובטלוויזיה עלול לאבד את סבלנותו במהלך צפייה באופרה הנמשכת ארבע שעות. גם הקהל הוותיק, המכיר את עלילות האופרה בעל פה, מאבד בהן עניין. כדי להתאים את המחזות לתקופה, קיצרו ופישטו עלילות ארוכות במטרה להחזיר את המתח להופעה. הצורך למשוך קהל הוא בעיקר כלכלי, והיבט זה הוא גורם מכריע בתכנון ההפקות על ידי מנהלי תיאטראות ובמאים. שכן היום מפסידה האופרה קהל רב לסוגי בידור זולים ואטרקטיביים יותר, כמו מועדוני הקאריוקי הנפתחים בהמוניהם.

איך מושכים קהל?
אך מה עושים כדי להחזיר את הקהל לאופרה? בפסטיבל של אופרת בייג'ינג, שהתקיים בעיר לציון 185 שנה להולדתו של צ'נג גנג, אחד משחקני האופרה המובילים בתחילת המאה ה־19, ניתנו כמה תשובות לשאלה זו. בפסטיבל השתתפו להקות משבע פרובינציות, חלקן העלו מחזות מסורתיים ואחרות הכניסו אלמנטים חדשים לעלילות מוכרות.
להקה משנגחאי העלתה סדרת מחזות היסטוריים במשך שש שעות, אך הוסיפה להם אלמנטים מודרניים. העלילות המקוריות תומצתו מאוד, ומשום שהסדרה רוכזה ואורגנה מחדש, היא כללה תסבוכות מעניינות. "הסדרה היא שובר קופות המדביק את הצופים לכיסאותיהם", כתב אחד המבקרים.
להקה מפרובינציית יונאן העלתה סיפור אהבה בחצר הקיסרית, הכולל בגידה ונקמה. בגלל התככים הפוליטיים המייגעים, לא זכה המחזה להצלחה גדולה בעבר, אבל מוקד העלילה הועבר מהתסבוכות הפוליטיות אל חולשותיהם האנושיות של הגיבורים. הבמאי לא שינה את המחזה עצמו, אלא חרג מצורת הבימוי המסורתית. הוא הוציא את דמויות "הפנים הצבועות" והכניס כלים מוסיקליים מערביים לתזמורת. כל השחקנים דיברו בדיאלקט בייג'ינג ולא בז'רגון המסורתי, מה שהפך את האירועים לריאליסטיים יותר. שינוי נוסף היה הכנסת ריקודים ותלבושות של בני מיעוטים מפרובינציית יונאן.
אבל אלה אינן האסטרטגיות היחידות. בביקור שערכה להקת האופרה של בייג'ינג בשנגחאי בדצמבר 1995 נקטו מארגניה כמה צעדים לא רגילים כדי למשוך צופים, בעיקר בני הדור הצעיר. כמה מופעים הוצעו לצעירים חינם, ולפני תחילת כל הופעה חולקה לקהל חוברת שהכילה את תקציר העלילה ומידע כללי על השחקנים ועל אופרת בייג'ינג. כמו כן, הוכנו תרגומים אלקטרוניים משני צידי הבמה, שהקלו על הבנת השפה הארכאית של המחזה.

להחזיר עטרה ליושנה
הקושי למשוך קהל ניכר בעיקר בתיאטרון "ג'נג־אי־צ'י", העתיק ביותר בבייג'ינג, אשר נפתח באחרונה אחרי שיקום ושיפוץ. התיאטרון נבנה לפני כ־400 שנה, והוא בנוי כולו מעץ. בראשיתו היה מקדש, ובמהלך שושלת צ'ינג הפך למרכז פעילות חברתית. ב־1712 הוכרז רשמית כתיאטרון, והופיעו בו להקות "קון־צ'ו" שהגיעו מדרום־מזרח סין. לאחר שנוסדה אופרת בייג'ינג, גם היא העלתה בו הופעות. לקראת סוף המאה שעברה הופסקו ההופעות והבניין ננטש. לפני כשנתיים, לאחר שהוצא צו הריסה, לקח על עצמו וואנג יו מינג, איש עסקים פרטי ואחד הצאצאים של בוני התיאטרון המקורי, את מלאכת השיפוץ והשחזור.
"לא השיקולים הכלכליים עמדו לנגד עיני", אמר וואנג, "זה היה סיכון כלכלי גדול מאוד". כדי לממן את הפרויקט מכר וואנג את עסקיו והשקיע בתיאטרון את כל כספו. הוא שאף ליצור את האווירה שהיתה בבניין בתור הזהב של התיאטרון בתקופת שושלת צ'ינג, ולשם כך הזמין אמנים ידועי שם לצייר על התקרה והקירות בסגנון האופייני לתקופה ההיא. הוא גם בנה במה הפתוחה משלושת צדדיה, כפי שהיה נהוג בימיה המוקדמים של האופרה.
לערב הפתיחה הגיע וואנג, ונותר הצופה היחיד. בערבים הבאים הגיע הקהל טיפין טיפין, אולם עדיין לא האירה ההצלחה פנים. בחודשים האחרונים חלה עלייה במכירת הכרטיסים, ומר וואנג אופטימי. יתרה מזו, הוא רואה בשיקום התיאטרון רק התחלה ומתכנן לשחזר רחוב שוק ברוח הימים ההם סביב התיאטרון, שימשוך תיירים רבים. הוא סבור כי הרחוב והתיאטרון יסייעו לשימור תרבותה העשירה של סין.
למרות הקשיים, נפתחו בבייג'ינג בשנה האחרונה שלושה תיאטראות, המציעים אופרות באווירה סינית מסורתית, הכוללת תה וחטיפים. בעלי התיאטראות החדשים אינם רואים בשימור האופרה משימה לאומית, כפי שרואה זאת וואנג; רובם מקווים לזכות ברווחים קלים מקבוצות תיירים, המעוניינות בבילוי ערב "מסורתי ואקזוטי".
נפגשתי עם וואנג בבניין האופרה שלו. לדבריו, האופרה מעוררת שוב עניין ציבורי, לאחר שהשלטונות התחילו לתמוך בה. הם ארגנו חגיגות לזכרם של אמני אופרה חשובים וסיפקו סיוע כלכלי לקבוצות שונות. כלי התקשורת סקרו הופעות וראיינו שחקנים ובמאים ובמקביל, הופיעו להקות אופרה באוניברסיטאות חינם, כדי לחשוף את הסטודנטים לאמנות המסורתית.
אז איך בכל זאת מושכים צעירים לתיאטרון? מחירי הכרטיסים לאופרה גבוהים מדי לכיסם, אבל וואנג טוען שהקושי הכלכלי אינו הבעיה המרכזית. יש מספיק הופעות חינם באוניברסיטאות, ותיאטראות מסוימים פותחים את הדלת בפני סטודנטים גם ללא תשלום; הבעיה, לדעתו, היא חוסר מודעות לסוג אמנות זה.
רוב השינויים שהוכנסו בהפקות עד היום, אומר וואנג, הם קוסמטיים. תחומים מהותיים יותר – כמו קולו של השחקן – אינם יכולים להטמיע שינויים מודרניים בקלות. מיקרופונים, למשל, עלולים לעוות את הקול ולהפחית מאיכותו. ככלל, אופרת בייג'ינג, כאמנות מסורתית עם קונוונציות נוקשות, אינה יכולה לאמץ חידושים קיצוניים בזמן קצר. כל שינוי, בין אם הוא נוגע לצד הוויזואלי של ההופעה או לצד הצלילי שלה, חייב להיעשות בהדרגה כדי לא לפגום בהרמוניית המרכיבים של האופרה. לפני שאופרת בייג'ינג תתמודד עם המודרניזציה, אומר וואנג, עליה להתקבל קודם כל בצורתה המסורתית.
מנהל הלהקה שהופיעה באותו ערב בתיאטרון של וואנג, מר מָה, הצטרף לשיחה ונקט גישה אוהדת יותר לשילובם של היבטים מודרניים באופרה. קטעי אקרובטיקה משוכללים, הוספת דמויות קומיות למחזות והעדפת שפת בייג'ינג על פני השפה המחורזת הם, לדבריו, שינויים מבורכים. עם זאת, מאמין מָה כי האופרה יכולה לחצות גבולות תרבותיים וגיאוגרפיים גם בצורתה המסורתית.
במאי הלהקה, מר צ'אנג, הדגיש את חשיבות החינוך לאהבת האופרה בקרב הצעירים. עלילות האופרה של בייג'ינג בכלל ו"קון־צ'ו" בפרט מבוססות על יצירות ספרות קלאסיות. ככל שהיכרותם של הצעירים עם יצירות אלו תהיה עמוקה יותר, אמר צ'אנג, כך הם יוכלו ליהנות יותר מהאופרות.

לא הכל עובר
זווית ראייה שונה מעט על מצבה של אופרת בייג'ינג יש לסטיוארט קינגסטון, שחקן ובמאי החי זה חמש שנים בבייג'ינג. בשנות לימודיו באקדמיה לאופרה סינית גילם קינגסטון את תפקיד הליצן בהפקות שונות. מאוחר יותר, השתלם בדרמה מודרנית באקדמיה לדרמה וביים כמה מחזות קצרים. כעת הוא עומד לסיים את לימודיו במחלקה לבימוי באקדמיה לקולנוע.
יוצרי אופרה ותיקים ומשכילים, אומר קינגסטון, מבקרים בחריפות את השינויים שעוברת האופרה וטוענים כי מטרתם העיקרית היא כלכלית ולא אמנותית. את האכזבה הרבה ביותר מהפופולריזציה ומהשטחיות לכאורה של האופרה מבטאים היוצרים  הוותיקים, שרובם פרשו כבר לגימלאות. דור זה שרד את מהפכת התרבות ועבד קשה כדי להחיות את האופרה בשנים שלאחריה. מי שאחראי לשינויים הנוכחיים – שימת דגש על ההיבטים הוויזואליים על חשבון התכנים – הם תלמידיהם, המשמשים היום כבמאים או כמנהלי להקות. הדור השלישי ברובם הם בוגרים טריים של האקדמיה לאופרה, או סטודנטים שנחשפו לתרבות המערבית ועומדים על ערכה. רבים מהם מעוניינים ביצירת תיאטרון שישלב נושאים חברתיים בוערים ורגשות אנושיים עם טכניקות מסורתיות.
נסיונות לשינוי נעשים כל הזמן, אך הם שטחיים שכן הטכניקה המסורתית עדיין שולטת. אחד הקשיים העיקריים הוא הצורך לציית לקונוונציות הנוקשות של החברה הסינית ולעמדות של המשטר הקיים. התמיכה הממשלתית באופרה היא הכרח כלכלי, אך יש צנזורה כבדה על נושאים כמו מין ופוליטיקה. הליכה בקו הפופולרי החומרני יותר עוזרת לצעירים לדלג על מכשולים בירוקרטיים. אפשר להבחין במאבק סמוי בין האמנים המחפשים עומק, אך מתקשים למצוא דרכי ביטוי חדשות, לבין עסקני תיאטרון המחפשים רווחים קלים. לדעתו של קינגסטון, משקפת בעייתיות זו את אחד ממאפייניה הבולטים של החברה הסינית היום: חתירה אינטנסיבית לשגשוג כלכלי בעידוד השלטונות, מצד אחד, ופיקוח צמוד על פעילויות העלולות לסתור נורמות חברתיות ופוליטיות, מצד שני.
אם לא יחול שינוי קיצוני שיגביר את הפופולריות שלה בקרב הסינים, אומרים חובבי אופרה רבים, עלולה האופרה כאמנות המסורתית הייצוגית של סין להיעלם מן העולם. צריך לחכות כדי להיווכח מי צודק; אבל נראה שקשה לאופרה של בייג'ינג להשתנות בלי לאבד את צביונה המקורי.

הונג קונג: הצד הפראי

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code