תפריט עמוד

סיביר – הגלות המתוקה

סיביר – הגלות המתוקה

מנעוליה של סיביר נפתחים. הארץ הזו, ששימשה כמחוז גלות קודר וידוע לשמצה, מתגלה בביקור קיץ כארץ שופעת פירות, נופים רחבי ידיים ובעיקר אנשים חמים, משעשעים, מרתקים ומאוד רומנטיים. רשמי מסע ששולבו בו זכרונות ספרותיים, דיג, גיבורי מהפכה, שרידי אצולה, ממון חדש ומסאז' לפי כל הכללים

"לרוסיה באים בשביל הרומנטיקה", אומר ניקולאי פטרוביץ' דרבין, סגן ראש עיריית טומיין (TYUMEN). ככל שמצפינים מטומיין, העיר המכונה "השער לסיביר", נעלמים מרחבי הערבה, ואת מקומם תופסים יערות הטייגה: עצי ליבנה, אשוח ואורן. בשלוש בלילה מחליפים השמים צבע, מכחול עמוק לכחול בהיר, ומעל קו האופק גולשים פסי אור צהובים לעבר האדום.
על הכביש המחורץ מדהיר ויטאלי את מכונית הוולגה במהירות של 140 קמ"ש. אבל גודלו של מחוז טומיין הוא כמיליון וחצי קילומטרים רבועים, פי שלושה מגודלה של צרפת, ולפנינו עוד שעות של נסיעה. עד סוף הטיול לא הבנו האם מכונית הוולגה היא הכלאה של ג'יפ עם טנק, או שוויטאלי אילף את הרכב. בכל מקרה, בהקשר הסיבירי, זה מיסתורין קטן למדי.
"לאורך כל ההיסטוריה היתה סיביר נעולה בשבעה מנעולים", אומרת לוּבָּה, המארחת שלנו, "עכשיו הם נפתחים". ובדרכים, כשירח גדול ולבן עולה מעל לצמרות העצים ומוסיף אור לאורות הלילה, הנשמה מתרחבת בניסיון להכיל את הממדים העצומים ואת הסתירות הבלתי אפשריות של המקום הזה ("הנשמה", בשום מקום אחר בעולם לא היינו נזקקות למונח הזה). בכל זאת, לרגעים אנו מדמות שהצלחנו להכיל הכל, והרגש המתלווה לכך הוא כמין פטאליזם; אותו פטאליזם שדוסטויבסקי ראה בו את אחד מאפיוני הנפש הרוסית.

ארץ של גולים
עכשיו קיץ, ובמרכז מחוז טומיין מטפסות הטמפרטורות ל־35 מעלות צלזיוס. בחורף הן יורדות אל מתחת למינוס 40, וצפונה יותר עד למינוס 50. אך הטבע הרצחני הוא גם מקור של שפע, ודוכני השוק בעיר עמוסים בפירות, ירקות, בשר ודגים. נפט יש בטומיין קצת פחות מאשר בכווית, אבל בכמויות הגז אין לה מתחרים. במחוז חיים כשמונים מיעוטים לאומיים, בסך הכל כשלושה מיליון איש. אחד המארחים התלונן באוזנינו על כך שסיביר נעשתה צפופה: פעם אפשר היה לנסוע ימים בלי לפגוש נפש חיה, עכשיו נתקלים ביותר מדי אנשים.
רבים מתושבי סיביר הם צאצאים של גולים; חלקם מתקופת הצארים, חלקם מהעידן הקומוניסטי. במהלך המאה ה־18, כשהתגלו אוצרות הטבע של האיזור, הפכה שיטת ההגליה לחלק מהמערכת הכלכלית, ובסוף המאה הגיע מספר המוגלים ל־3,400 בשבוע. עם זאת, שיטת הצמיתות לא היתה נהוגה בסיביר, ומארחינו מתגאים באתוס מקומי של חופש.
בדרך מהעיר טומיין לחאנטי מאנסיסק (KHANTY MANSIYSK) שבצפון – מרחק שעה וחצי טיסה – חולפים מעל שטחים עצומים של אגמים וביצות, ובתוכם, כמו סימני אצבעותיו של סטאלין, שורות עמודי חשמל אפורים וגבוהים, עד האופק. אסירי הגולאג הם שהציבו את העמודים הללו. ובכל זאת, מזכירים לנו מארחינו, סיביר, ששימשה כבית כלא ענק, היתה רחוקה ממרכז השלטון, ובאזורים מסוימים היתה אחיזת השלטונות רופפת יחסית; לפיכך, היא שימשה גם כמקום מקלט לאנשים שביקשו לעצמם שמץ של חירות.
הוכחה לאתוס המוצהר של החופש עולה משיעור התמיכה הרחב בנשיא בוריס ילצין. בסיבוב הבחירות הראשון הצביעו עבורו שישים אחוזים מהבוחרים, וכרזות תעמולה של ילצין שולטות ברחובות. מונומנטים קומוניסטיים, מהסוג שאפשר למצוא בכמויות גדולות במוסקבה ובסנט פטרסבורג, כמעט לא נראים כאן, ושאלת הסרתם, שמטרידה את תושבי הערים במרכז רוסיה, אינה עולה כאן. אפילו את שמות הרחובות לא החליפו.
בטומיין העיר יש שישה מוסדות להשכלה גבוהה, ושלושה ערוצי טלוויזיה מקומיים; המתעשרים החדשים טסים לערוך קניות בדיוטי־פרי של אמירויות המפרץ, וצעירים רוקדים לצלילי מוסיקה אמריקאית מוקלטת. במרחק שעה נסיעה עדיין חיים אנשים בקולחוז, ובצפון המחוז נודדים שבטים של רועי איילים וציידים.
יש משהו מטורף בניסיון לטעום את המקום הזה בשבעה ימים, ותחושה של ספק פנטסיה מלווה את המבקר הישראלי: האומנם מתקרב הדוב אל בן שבט החאנטי, משום שליבו הדובי יודע כי הגיעה השעה למות? האם נשאר רספוטין שמונה דקות בחיים, לאחר שהורעל, הוכה, נורה והוטבע? האם ווֹליה, המלצרית היפהפייה, המתעקשת למלא שוב ושוב את כוסות השמפניה שלנו, היא אכן אלופת קזחסטאן בהרמת משקולות? היש אמת בסיפור שמאפיונר איטלקי ניסה לחטוף את טטיאנה, הזמרת ששרה לפנינו שיר אירוסין במסעדה?

יחסים של כבוד
לוּבָּה פִילִיפּוֹבְנָה נולדה בקווקז, בת לגזע אשר גם מוז'יק מנהלל נראה בהשוואה אליו כמין וודי אלן. בנעוריה פיקדה על ספינות בנהר, אחר כך עברה לעבוד במשרד התיירות הממשלתי. לפני שש שנים הקימה עסק פרטי, וכיום היא מעסיקה באופן קבוע 45 עובדים, כולל בנה ובתה. היא מתגאה בכסף הרב שהם משתכרים, ועוד יותר מכך בעובדה שרובם מרוויחים סכומים יפים מהצד, ביבוא מוצרים מן המדינות שאיתן יש לה קשרי תיירות, בעיקר מאמירויות המפרץ.
יש ללובה ספינת תיירים, "רימסקי קורסקוב" שמה, ששטה על הנהר, והיא בונה עוד אחת. יש לה חברת נסיעות, היא חוכרת מטוסים, היא מייבאת רהיטים מאיטליה וחרסינה מסין, יש לה עיתון, חנות, בית ספר לאנגלית ומרפאה של מרפאים במגע יד. היא תורמת לאמנים מקומיים ולילצין; ונראה שזה רק קצה הקרחון. עם המאפיה, היא אומרת, יש לה יחסים של כבוד. הם טסים אצלה. "המאפיה האמיתית",  אומרת לובה, "זו הממשלה שגובה מיסים".
מאופרת תמיד, נישאת על עקבים בגובה 15 סנטימטרים, עובדת לובה כעשרים שעות ביממה. בצפורניים צבועות היא מנקה מלוא הדלי דגים, ומשגרת שיכור לרחוץ לה סיר ברזל במי האגם. סוניה אומרת, שעל נשים כאלה כתב המשורר הרוסי ניקולאי נֶקְרָאסוֹב, שהן מסוגלות לעצור בגופן סוס דוהר, ולהיכנס לבית בוער.
לובה, לשעבר קומוניסטית מאמינה, חוגגת את העידן החדש, חרדה מנקמה איומה שתבוא אם יתחולל מהפך פוליטי, שופעת בוז לאנשים ש"השיטה הרגילה אותם לא לעבוד", ומשמיעה נאומים נוסח מילטון פרידמן באותה התלהבות שבה היא שרה במכונית. אין גבולות ללוקאל־פטריוטיזם שלה: היא משתאה על כך שסוניה עזבה את רוסיה; היא מונה באוזנינו את כל הפרסים שקיבלו אמנים מקומיים בתחרויות בינלאומיות; הידעתן, כי יבול שנתי של אגוזי סיביר יכול לרפא את כל אוכלוסיית העולם מנזלת? הידעתן, כי ממציא הטלוויזיה היה בכלל גרובובסקי, איש טומיין? כבר ב־1928 ניסה לרשום את הפטנט, אבל השפופרות נשברו בדרך לאירופה, ורק בגלל התקלה הזאת זכו האמריקאים בתחרות.
"כשהכרתי אותה היא דווקא היתה שקטה", אומר בוריס, בעלה. "שוב ושוב זרקתי אותו," מתגאה לובה, "אבל הוא עשה דברים איומים: כתב להורי שאנחנו מתחתנים, הודיע למנהלת הבית לארוז את החפצים שלי, מילא את החדר שלי בפרחים, ולא התעצל – אסף צרצרים, ושם על כל זר".
בוריס, סופר ומשורר, גדל בבריוזובו (BERIEZOVO) שבצפון. אביו הגיע לשם כמנהל מספנה. אמו הוגלתה ב־1930, מצֶ'לאבּינסק שבאוראל. בת 13 היתה כשהובלה לבריוזובו עם משפחתה בתוך קרון בקר. ב־1938 חיסלו הבולשביקים את אביה, שהיה רואה חשבון ומשכיל. 16 שנים חיתה בתו של "אויב העם" באותה עיר קטנה, עד שנהרג אביו של בוריס ליד סטאלינגרד. מות בעלה שיחרר את אמו של בוריס מהגלות. "היה צריך לשלם בדם", מסביר בוריס. את הסבתא שחררו רק ב־1945, לאחר שבנה נהרג בלודז'. והיה עוד דוד שנפל בקרב על לנינגרד.
"כל אדמת סיביר מכוסה עצמות אדם", אומר בוריס. "אנחנו יושבים ואוכלים ולא יודעים, אולי כמה מטרים מאיתנו קבורים אנשים. מיליונים הרי נפלו בצעדות המוות של הגולים".

תאורה מנצנצת
ואנחנו אוכלים, ואוכלים ואוכלים במסעדת "הדרקון", אותה פתחה לובה לפני ארבע שנים. ספות אדומות, קירות מכוסים בוויטראז'ים ובפרחי פלסטיק, פסלי חרסינה מוזהבים ומסולסלים, מפות לבנות ועליהן מונחות תחתיות בצבעי זהב וכסף וכוסות קריסטל, המשקפות את התאורה הצבעונית המנצנצת.
רק ארבעה שולחנות במסעדה, ואת האורחים הנבחרים משעשעות להקות מקומיות: נבחרת ילדים בריקודים סלוניים, קבוצת זמרות שמלקטת שירי עם בכפרים. בערב, שנערך לכבוד איגוד ותיקי הקרבות, שמענו גם אנסמבל שמתמחה בשירי השנים ההן (כן, הם שרו "קטיושקה"). דומה שאמנים ישראלים היו נבוכים להופיע בקרבה פיסית כזאת לפני קהל כל כך מצומצם, אבל ברוסיה זה חלק ממסורת האירוח.
הכוסות מתמלאות כל הזמן, ובערב ותיקי הקרבות הרים ישיש אחד כוסית לכבוד האורחות מישראל, ושיבח את גולדה מאיר, "שהיתה הלנין של היהודים". ברכה שגורה היא: "תחיו עד מאה שנים ויומיים, שבהם תתכננו את מאה השנים הבאות". ועוד ברכה שמקורה, אומרים לנו, בגרוזיה: "שתמות בגיל מאה מסכין של בחור קנאי".
בוריס, גבר ענק ושקט, עורך את המקומון "מפרש סיביר". בעבר כתב ב"פראוודה" המקומית. ב"מפרש סיביר", בין שפע תמונות של ילצין, מצאנו את הכותרות: "האם אוליאנוב (לנין) עבד בשביל הסי.איי.אי?"; "גופתו של אוליאנוב משתמרת היטב" (מהלכות שמועות שאין זו הגופה האמיתית, ובמוסקבה, לפני שנה, שמענו כי מסיבות בלתי ידועות עלה משקל הגופה החנוטה ב־750 גרם).
כותרת נוספת – "יד ימין של המנהיג נמכרה ב־5 מיליון רובל" – עוררה את תשומת ליבנו. מתחת לכותרת הזאת סופר על מכירה פומבית, שבה הוצגה תבנית גבס של ידו של לנין. תבנית היד הידועה, "שכיוונה לדרך הנכונה" ונוצקה לאחר מותו של המנהיג, הועמדה למכירה על ידי צאצא לא ידוע של אחד המקורבים ללנין. קופצים על המציאה לא היו, עד ש"אדון ביישן אחד הציע מחיר התחלתי של חמישה מיליון רובלים, והפך בקלות לבעל היד. הקהל מחא כפיים, ושתי גברות שהתלוו לאדון לא הפסיקו לצחקק למראה הקנייה. הקונה הוא איש עסקים, המעוניין לשמור על אלמוניות, ובקושי הוציא ממנו הכתב את ההודעה כי התבנית תצטרף לאוסף האישי של מזכרות מתקופת הבולשביקים".
חמישה מיליון רובל הם כאלף דולר. דירה של חמישה חדרים במרכז טומיין עולה כ־40,000 דולר. שכר חודשי מתחיל שם ב־200 דולר. ונכדתו של בוריס מתרפקת עליו ומזכירה לו כי הבטיח לקנות לה מגפיים איטלקיים במיליון רובל. בוריס מתגאה בהבטחה הזאת.

גיבורים ואסונות
כדרך המטיילים, נחשפנו לעבר המקומי לא לפי הסדר הכרונולוגי, וכבר בתחנה הראשונה, בטומיין, למדנו לצפות לסוג מיוחד של אכזריות כמו־מיתולוגית שמלווה את רוב הסיפורים. על אף שטרחנו להזכיר לעצמנו כיצד נשמעים סיפורי ההיסטוריה שלנו לתייר המבקר בישראל – לא תמיד זה עזר.
הנה, אנו נוסעים ברחוב מרכזי בטומיין, הקרוי על שם מָרִיטָה מֶלְנִיקָאטָה, מפקדת פרטיזנים ליטאית וגיבורת ברית־המועצות. הגרמנים עינו אותה בכל העינויים האפשריים כשנפלה בשבי, אבל רגע לפני שהוצאה להורג בתלייה עוד התנפלה על קצין, בידיים קשורות, ונשכה את לחיו. הנה כנסיית זְנָאמֶנְסְקָיָה, הבנויה בסגנון הבארוק הרוסי, אחת הבודדות ששרדו את העידן הקומוניסטי. נזיר בשם נִיפוֹנְט התחיל לבנות אותה ב־1656, תוך שהוא מאיים על התושבים באסונות איומים אם לא ייאסף די כסף להקמת המבנה. הכסף לא נאסף במהירות מספיקה, ושריפות איומות אכן השמידו חלקים גדולים מהעיר. לאחר המהפכה הפכה הכנסייה לאורווה, ובשנות מלחמת העולם השנייה מיקמו בה את אחד המפעלים שפונו מהמרכז. עכשיו שוב מתפללים בה, נשים שרות, הכומר מטלטל את כלי הקטורת, והקהל משתחווה עמוקות.
הנה הבית שאליו פונתה גופתו החנוטה של לנין, כשהגרמנים עמדו 25 קילומטרים ממוסקבה. והנה הכיכר המרכזית, שבה התכנסו התושבים ב־22 ביוני 1941 בחמש לפנות בערב, עם קבלת הידיעה על כניסת רוסיה למלחמה. ב־7 בנובמבר צעדה מכאן דיוויזיה מקומית לתחנת הרכבת. רק בודדים שבו. הנה קבר אחים למאות חיילים שמתו היכן שהיה בית החולים העורפי. והנה עוד כיכר, בה מיקם בְּלוּכֶר את מטהו, אחרי שקוֹלְצָ'אק וחייליו פינו את העיר בימי מלחמת האזרחים שלאחר המהפכה. בלוכר, שמיהר להוציא להורג את כל "הלבנים" שנשארו, היה הראשון לקבל את "אות הדגל האדום הקרבי" מידיו של סטאלין; מאוחר יותר היה גם אחד המפקדים הראשונים שסטאלין חיסל.
התפתחותה המהירה של העיר החלה בשנות החמישים, עם גילוי סימני הנפט. מדענים נשפטו בגין פיתוח איטי מדי של אמצעי איתור ושאיבה, ונשלחו לעבוד בבתי הסוהר. אחר כך קיבלו פרסים. חלקם נחקר כאן, ליד העירייה, בבניין שבו שכן האנ.ק.וו.דה, המשטרה החשאית שקדמה לק.ג.ב. רפאל גולדברג, עורך עיתון מקומי, סבור שיש להרוס את הבניין ולבנות על הריסותיו כיכר זיכרון. לובה, לעומתו, חושבת שיש למכור את הבניין ליזמים, ולהשאיר רק קומה אחת לזיכרון.
לגולדברג, יהודי כפי ששמו מעיד עליו, יש אובססיה מוכרת של זיכרון. ב־1988 הקים אגודה שתכליתה לגלות את שמות הנרצחים במחוז בזמן הטרור הגדול של סטאלין. איכשהו, הצליחו לצרף אליהם את ראש ה־ק.ג.ב האחרון בטומיין, ובעזרתו הגיעו לתיקיות שחשפו בפניהם שמות של 7,290 ירויים. במחשב של גולדברג שבמערכת המקומון יש קובץ עם השמות. זה שלוש שנים, פעמיים בשבוע, הוא מפרסם חלק מן הרשימה על חצי עמוד, על פי סדר האלף־בית: שם, מקום לידה, מקצוע, תאריך מעצר, תאריך משפט, תאריך הוצאה להורג, תאריך רהביליטציה. רק עכשיו הוא מתקרב לסיום. את שם סבו של בוריס לא מצאנו במחשב. הוא הרי הוטבע, וגולדברג הצליח לקבץ רק את שמות הירויים.

אצל רספוטין בכפר
פוקרובה (POKROVA), הכפר שבו גדל וחי רספוטין, שוכן בקולחוז "סיביר הסובייטית", שבו חיים עדיין 1,530 איש. בתי עץ קטנים, חלקם צבועים כחול, צהוב או ירוק, ולכולם חלונות עם כרכובים מעוטרים. פרות ואווזים משוטטים בין שברי מכונות חקלאיות, על דרך העפר ועל מדרכות מאולתרות מקרשים. יום ראשון, ורוב התושבים מנצלים את הזמן לעבוד בחלקות הפרטיות, שגם בעידן הקומוניסטי סיפקו את רוב התוצרת החקלאית של המדינה. באוויר יש ריח קל של זבל פרות וסירחון של משתנות. עין חצופה של אורחות לרגע מזהה עזובה.
את ביתו של רספוטין הרסו השלטונות דווקא בתקופת גורבצ'וב, כשהאו"ם החל לגלות בו עניין. אך בבית השכן, שהיה שייך לגיסו של רספוטין, ממתין לנו ולדימיר סמירנוף, היסטוריון מטומיין שייסד בו מוזיאון פרטי. גבר גדול ממדים, משופם, עם סנטר קוצני, לבוש חולצת ספורט ולרגליו נעלי אדידס בלויות. במוזיאון העירוני הוא אחראי על ארכיון רספוטין, ותוך כדי התעמקות בו צמח אצלו שיגעון לדבר אחד: "לפרסם את האמת על רספוטין, שלא היה שטן אלא קדוש".
"זאת איננה עוד גירסה", הוא מתעקש, "זוהי האמת". בדבקות אוסף סמירנוף כל פריט וכל עובדה הנוגעים לגיבורו: כיסא שעליו ישב, איקונות שהיו תלויים בחדרו, פתקים בכתב ידו הילדותי (רספוטין למד קרוא וכתוב רק בבגרותו), עדויות על שיפור במצב בריאותו של יורש העצר, הילד חולה ההמופיליה, לאחר שטיפל בו, וארבעה דו"חות שונים של מרגלים שעקבו אחריו במקביל.
"רספוטין לא נאף ולא בילה בבית המרחץ עם נשים עירומות", אומר סמירנוף, "עובדה, הצאר עצמו מעיד שבאותן שעות בילה איתו". ושוב, שטף הסיפורים האופייניים כל כך למחוזות הללו, שבהם מיטשטשים הגבולות בין הספרות לחיים, וכל "אגב" מוליך אותנו לרומן אפשרי נוסף: הנה תצלום של הניה גוּסִיבָה, מטורפת חולת עגבת, שנשלחה על ידי איליאודור, ידידו של רספוטין, להתנקש בו. והנה תרשים המראה את מסלול הליכתה בכפר. לפני ששלח את גוסיבה, ניסה איליאודור לסחוט את הצארינה, לאחר שגנב את מכתביה לרספוטין. מאוחר יותר חזר בן העוולה לרוסיה כצ'קיסט (הצֶ'קה, המשטרה החשאית שקדמה לאנ.ק.וו.דה), והוא, אגב, זה שהפיץ את השמועה כי ראשי משפחת רומנוב הונחו על שולחנו של טרוצקי. שבוע לפני הביקור, אגב, התפוצצה דירת נכדו של איליאדור, במוסקבה.
איש האלוהים/הנוכל החלים מפציעות הסכין של המטורפת, אבל – על פי גירסת סמירנוף – פציעתו היא שאיפשרה לצאר להיכנס למלחמה, לאחר שבמשך שנתיים עיכב רספוטין את המהלך הזה. ההתנקשות הסופית היתה בסנט פטרסבורג בדצמבר 1916, כשהאיש שכישף את משפחת המלוכה התפתה לפגישה עם אשת הגראף יוסופוב. והנה לפנינו צילומים גדולים של גופתו, שנמשתה מהנהר. אגב, בתו של רספוטין היגרה ללוס אנג'לס ועבדה שם כמאלפת חיות בר. בנו וכלתו הוגלו לסלחראד שבצפון סיביר. הכלה, שהיתה אחות וטיפלה בבני שבט החאנטי, מתה בגלות. גופתה, אגב, טופלה על פי מנהג השבט: היא לא נקברה, אלא הונחה על משטח עץ מוגבה על גבי כלונסאות.
לפני מותו, אומר סמירנוף, התנבא רספוטין באוזני הצאר, כי אם יירצח תמות כל משפחת המלוכה, ושריד לא יהיה לה. וכך היה. כשהובילו את ניקולאי, את מריה ואת הילדים ליקטרינבורג, להוציאם להורג, עצרו להחליף סוסים בפוקרובה. הצאר ירד מהמרכבה והשתחווה בפני בתו של רספוטין. אשתו של רספוטין התקרבה לחלון ובירכה אותו באות הצלב.
דברים מוזרים קורים למבקר בסיביר. וכך, לפני פרידה, מזגה רעייתו של סמירנוף, אשה שופעת ודחוסה בתוך שמלת תחרה לבנה, וודקה. ותוך כרסום פירוז'וק, מעין סופגניות ממולאות בביצים, הרמנו כוסית "לכבוד רספוטין, שינוח בשלום בקברו".
 
בעקבות הפעמון
מספרים כי הגולה הראשון לסיביר היה פעמון. זה היה ב־1592. בוריס גודונוב, האפוטרופוס של יורש העצר, דאג לחיסולו של הנסיך בן התשע אשר התחנך במנזר באוגליץ' (UGLICH). לאות אבל, צלצלו הנזירים בפעמון, והמון איכרים התכנס לבכות את מותו של אחרון השושלת. גודונוב מינה ועדת חקירה, וזו הגיעה למסקנה הבלתי נמנעת: הילד שיחק בסכין והרג את עצמו. הפעמון שצלצל ללא רשותו של גודונוב הופל, את הענבל חתכו וגם את האוזן שעליה היה תלוי, ושלחו אותו לטוֹבּוֹלְסְק, יחד עם כל הנזירים ועם 250 משפחות האיכרים שנזעקו לשמע הצלצול. כל הדרך נשאו האיכרים את הפעמון, וכל הדרך הצליפו עליו בשוטים. וכשהכתיר עצמו גודונוב לצאר, ציווה על הפעמון לצלצל.
טובולסק, שנחשבה במשך שנים למעין בירה שנייה של רוסיה, הוקמה ב־1587 על ראש גבעה גבוהה, כמאחז צבאי. את המבנים הראשונים בנו החיילים מקורות של הספינות שבהן הפליגו במורד נהר האִירְטִיש. בבניין הקרמל המרהיב, מין ארמון שנבנה על גבי המבצר מימי פטר הגדול, שוכן היום מוזיאון היסטורי ואתנוגרפי. בכניסה אליו מוכרת זקנה זעפנית במעיל אפור חפיסות של מסטיק ורוד. את חומות האבן בנו שבויי מלחמה שבדיים, ו־292 מדרגות עץ הובילו לעיר שהתפתחה למטה, לצד הנהר.
עד למהפכה הקומוניסטית נהרסו רוב בתי העץ הישנים בשרפות, אך ממש למרגלות ההר עוד ניצבים הבית אליו הוגלתה משפחת המלוכה, בית המשרתים והכנסייה שבה התפלל הצאר ניקולאי. כאן התגלה הקשר שנועד להחזירו לשלטון, ומכאן הובלה המשפחה המלכותית ליקטרינבורג, להוצאה להורג. אינספור ספרים המספרים מחדש את הפרשה הזאת מתפרסמים כיום ברוסיה, ומין חיבה חדשה עוטפת את זכר בית המלוכה. גם מי שמוכן לקבל את הרג הצאר כהכרחי, מעמיד בסימן שאלה את ההכרח שברצח הילדים. וכמובן, עדיין נשמעים הסיפורים על אנסטסיה הקטנה, שנותרה בחיים ומהלכת בעולם בלי לדעת את מוצאה. לכמה מהגרסאות של הפרשה הזאת יש גוון אנטישמי ברור: יהודים הרגו את משפחת הצאר, ויהודים הביאו על רוסיה את המהפכה.
לגבעת הקרמל הגענו ביום חג הנוער, שריד מהעידן הסובייטי, ובקרב המון צעירים עליזים צעדנו בנוף הירוק, בשמש, את 500 המטרים שמפרידים בין המבצר לכלא. הכלא נבנה בראשית המאה ה־19 והיה בשימוש עד לפני חמש שנים. 6,000 אסירים שהו בו בתקופות הרעות, והוא נחשב לאחד הנוראים ברוסיה, אם לא הנורא ביותר.
זהו מבוך של בנייני אבן, שבכות ברזל וחצרות, מסדרונות ארוכים ותאים קרים וטחובים. מהחלונות רואים רק פס דק של שמים. כמו בחלום זוועות, תופס אותנו פחד שמא נאבד בתוך המבנה הזה, בור ייפער בזמן, ואנו ניפול אל תוך העבר. 14 תאים הוקצו לממתינים להוצאה להורג, ולתאים הללו אין ולא היה גג. אומרים כי התכוונו בכך לסוג מיוחד של עינוי: להניח לאסיר, הטועם שוב את האוויר החופשי, להתמלא בתקווה ובגעגועים. כשהטמפרטורות מגיעות אל מינוס ארבעים מעלות צלזיוס, העינוי האמיתי היה כנראה גסיסה מקור. מסדרון תאים אחד נשמר לאלה שהיו צפויים להשתחרר, והוא ממוקם בכוונת זדון מעל לקיר ההוצאות להורג. במשך שנים התגוררו הסוהרים עם בני משפחותיהם בבניין שמול.
בכניסה לכלא הציבו שומר שגובה כמה רובלים מהנכנסים; אך בפנים אין שום ניסיון לשימור. המדרגות החרבות שיורדות למרתף העינויים מסריחות משתן, אשפה מושלכת בחצרות, ומה שצורם ביותר לעין הישראלית: על הקירות, אפילו על קיר המוות, מקושקשים שמות של בני נוער, לבבות, תאריכי ביקור והצהרות אהבה. רפאל גולדברג, שביקר במקום עם כיתת בית ספר מטומיין, הזדעזע מאדישות הילדים. אך האם זו רק אדישות? ואולי בכלל מדובר באמביוולנטיות עמוקה. איך אפשר לספר לילדים את העבר הזה, כשבכיתה אחת יושבים נכדו של הרוצח ונכדו של הנרצח? לצלם בכלא עדיין אסור.
 
קסמם של הדקבריסטים
ביחס לדקבריסטים לפחות, ציפינו לסיפור מוסכם. מה יפה יותר מסיפורה של קבוצת אצילים משכילה, ששאפה לבטל את האריסות, להקים משטר חוקתי ולהציל את רוסיה מפיגור פוליטי, חברתי וכלכלי? ב־1825, בעקבות המרד, נתלו חמישה מהם, ו־121 נידונו לעבודת פרך ולגלות. נשותיהם האמיצות הלכו אחריהם עד טובולסק, והצטרפו אליהם בגלות הסיבירית עם תום תקופות המאסר. אפילו הקומוניסטים אהבו את העלילה הזאת, ומהספרות למדנו כי הקבוצה הזאת הפרתה את תרבות סיביר, ואת תרומתה זוכרים עד היום.
לאחר שראינו בטובולסק את שלשלאות הברזל שבהן נכבלו אסירים עובדי פרך, תהינו כיצד שרדו חניכי צרפת אלה אפילו יום אחד. אבל רק ביָלוּטוֹרוֹבְסְק, כפר קטן מרחק שעתיים נסיעה מטומיין, נמצאה התשובה. "הם חיו טוב מאוד", הרגיעו אותנו. לכולם היו קשרים טובים וכסף, עבדו ארבע שעות ביום, ובשאר הזמן עסקו בלימודים, במחקר ובהתכתבויות. הם קיבלו ספרים מאירופה וארגנו לעצמם מין אקדמיה.
מָאטְבִִי איוואנוביץ' מוּרָבְיוֹב, איוואן דמיטרייביץ יָקוּשְקִין ואיוואן איוואנוביץ' פושצ'ין (ידידו של פושקין) בילו את שנות הגלות בילוטורובסק. את בתיהם ניסו לשמר, אפילו ציפו אותם בשכבת עץ חדשה מבחוץ. מאמצי השימור החלו לאחר שהיסטוריון גולה בשם אזוּלין מצא בחצרו בקבוק ובתוכו תעודות שרשם מורביוב. רק אז גילה מי התגורר במקום לפניו. את הבתים הפכו למוזיאון, ומדריכה מקומית מלחשת בקול ביישני אינטימי: "איוואן איוואנוביץ' פושצ'ין… אנו אוהבים אותו מאוד. עם הרבה אלמנות כאן הוא התיידד…". בארון הספרים של מורביוב עדיין עומדים כרכים של פסקאל, של מונטסקייה, של קאנט, של בלזאק ושל ולטר סקוט.
על מכתבתו של יקוּשקין פתוחה מחברת רשימות, ובה תצפיות על חרקים באיזור. ויש גם מגנט, ברומטר וטלסקופ קטן. הצאר אסר על אשתו של יקושקין לקחת איתה את ילדיה לסיביר, ויקושקין, שהתעקש שתישאר איתם במוסקבה, חי לבדו בגולה, כמין מדען נזיר. הוא הקים שני בתי ספר – אחד לבנים והשני לבנות – שניהם על בסיס אידיאות שהביא מצרפת. אנדריי סחרוב, מספרים לנו, הוא אחד מצאצאיו. גשם צפוף אינו מפסיק לרדת, כשאנו מתיישבות על הרצפה ועוקבות אחר קטעים שסימן יקושקין בכרך של ה־QUARTERLY REVIEW, שהודפס בלונדון ב־1834.
אפופות בקסם הדקבריסטים שבנו לטומיין, רק כדי לשמוע את בוריס אומר: "הם היו אנשים איומים. הם הדליקו את הניצוץ שממנו התלקח הבולשביזם". "אבל הם רצו חוקה", מחינו, "הם היו דמוקרטים בהשקפותיהם". ובוריס ניפח את שפתיו, ונד בראשו כמו דוב זועף: "אילו הצליחו במרד, הם היו הופכים לדיקטטורים האכזריים ביותר". "העם עייף ממהפכות", אמרה לנו אחר כך לודמילה גיאורגייבנה ווֹזְ'נִינָה, מנהלת קייטנת ילדים, "יותר מדי היינו שפני ניסיון". אולי זה מסביר.
 
תסכול קודר
במקום שנפגשים נהרות האוֹבּ והאירטיש, מרחק ארבעה ימי הפלגה מטומיין או שעה וחצי טיסה צפונה, שוכנת העיר חאנטי מאנסיסק. הכביש לטומיין הושלם רק באחרונה, ורוב התנועה אל העיר וממנה מתנהלת עדיין דרך הנהר. כ־35,000 תושבים חיים במפוזר על פני 526 קילומטרים רבועים של עיר בתוך יער. זוהי מולדתן של הממותות. זה המקום שאליו נודדים הברבורים להטיל את ביציהם. עיט מעופף מעל לכביש, ובמרחק הליכה מהמלון אפשר להיתקל בדוב או באייל צפוני. בחורף יש ארבע שעות של אור, אבל התושבים מתלוננים שדווקא בקיץ, כשהפרוות מאופסנות והאח כבויה, הם סובלים מקור. ביוני, בתוך 36 שעות, חווינו טמפרטורות של פלוס שלושים מעלות צלזיוס וסופת שלג.
האוקיינוס הארקטי מצוי יום וחצי של שיט צפונה. וכשלוח הזמנים המערבי שלנו וגלים גבוהים בנהר מחייבים אותנו לסגת דרומה, תוקף אותנו תסכול קודר. מאוחר יותר אומרת סוניה, כי התשוקה הזאת לנוע צפונה היא מחלה מוכרת, המתועדת היטב בספרות הרוסית.
הבתים בנויים עץ, חלקם קטנים ומעוקמים, אולי ממשא השלג. פה ושם נראים בניינים מכוערים בני ארבע קומות מאבן אפורה, שהובאה מרחוק. כמעט ליד כל בית יש חממה קטנה, נמוכה, בה מגדלים ירקות לתצרוכת עצמית. רחובות מעוקלים קרויים עדיין בשמות כמו לנין או קומסומול, אבל בחנות ספרים קטנה ליד הנמל אפשר לרכוש את "חלף עם הרוח", שתורגם לרוסית רק באחרונה.
רק כאלף מתושבי העיר הם בני החאנטי, תושביו הקדומים של האיזור. כ־27,000 מהם נותרו באיזור האוטונומיה של חאנטי מאנסיסק, שהוא השליש הצפוני של מחוז טומיין. צופים כי בתוך דור או שניים הם ייעלמו לגמרי.
ההתיישבות הראשונה על מפגש האוֹבּ ואירטיש היתה במאה ה־16. בני השבטים חאנטי ומאנסי, ציידים, דייגים ורועי איילים דוברי דיאלקטים שונים, נהגו להגיע למקום בקיץ כדי להחליף סחורות ומידע. כשהחלו להקים מבנים של קבע, קיבל המקום את השם סַמָארוֹב, על שם הנסיך החאנטי סַמָאר. ב־1582 הגיע הנסיך בְּרִיֵיזְגָה מהנהר וכבש את סמארוב עבור הצאר. הכיבוש הסמלי לא שינה הרבה את חיי התושבים, המתארים אותו כהתגלות של כוחות אלוהיים. מאחר שלא השתמשו במתכות, מלבד לייצור אביזרי קדושה, לא הבינו מדוע חציהם אינם חודרים את שריוני החיילים.

ציניות אופיינית
ב־1637 התיישבו באתר שלושים משפחות של עגלונים, שהגיעו ממוסקבה. בעקבותיהם הגיעו בהדרגה גם סוחרי הפרוות, אך עד למהפכה היתה סמארוב לא יותר מכפר של בקתות ואוהלי פרווה (צ'ומות), שכמותם ניתן עדיין לראות צפונה יותר, באזורי הטונדרה. לאחר המהפכה החלו להגיע גולים, בהם גרמנים, אוקראינים ומולדבים שהוענשו בעבודת פרך. עובדי הכפייה הללו הם שהפכו את היישוב לעיר. השלטון החדש הביא את הוודקה, את העש שמכרסם את הפרוות, הפסיק את הפולחנים הדתיים וחיסל את השמאניזם. הוא גם סלל כבישים, הקים את הסמינר הראשון למורים ואת בית הספר לאחיות ולמיילדות, ששירתו מאוחר יותר את תושבי האיזור.
ב־1930 החליט סטאלין כי הגיעה העת להעביר את החאנטי שממזרח לנהר האירטיש ואת המאנסי שממערב לו לקולחוזים. (ראה "מסע אחר" 59). כדי לכפות עליהם את המעבר, לקחו מהם את עדרי האיילים, ואת ילדיהם שלחו לפנימיות. במקביל העניקו להם, בציניות אופיינית, אוטונומיה, ועד היום דרושה אשרה מיוחדת כדי להיכנס לאיזור.
בקָזִים, שליד בֶּריוֹזוֹבוֹ, מרדו חלק מהצעירים. מספרים כי בתמימותם האמינו המורדים, שאם יעלה בידם לכבוש את בריוזובו, גם מוסקבה תיפול לידיהם. אלה שנלכדו חיים, נכבלו זה לזה והושלכו חיים לנהר. מאתיים צעירים היו שם, אולי 300; ברוסיה לא מדקדקים במספרים.
"היה מפחיד וקשה ללכת לפנימיה, וקשה היה גם לחזור הביתה", מספר מדריך ב"מוזיאון שבע הגבעות", "שוב ושוב ברחתי, ושוב ושוב החזירו אותי". המוזיאון הפתוח, שהוקם לפני עשר שנים, שוכן על גבעה מקודשת שהעלייה אליה היתה אסורה על נשים. רוח צפונית מרושעת מקפיאה את שלושתנו, כשהמדריך מראה לנו את בית העץ הקטן, שאליו היו מעבירים את הטוטמים של המתים.
בתחילת המאה, להרבה משפחות באיזור היו עשרה ילדים. כיום, אצל החאנטי והמאנסי, שיעור הילודה שלילי. "רוסים אוהבים להתחתן עם הנשים שלנו", אומר המדריך, וברור לו שבעתיד שימור תרבותו יהיה מסור בידיהם של החוקרים. כעת, בימים בהירים, עולות משפחות אל הגבעה המקודשת, להתבונן במוצגים ולערוך פיקניק בין פסלי הטוטם הגדולים.
שני קולחוזים מאלה שהקים סטאלין עדיין קיימים, אך רוב האנשים כבר עזבו ונדדו לערים. תוחלת החיים הממוצעת של מי שרועה את עדרי האיילים היא חמישים שנה, ולחאנטי הזקן ביותר באיזור מלאו באחרונה שישים. כשאנו יוצאים מאוהל הפרווה, מציע לנו המדריך להצטלם בבגדי שמאן השמורים במקום, וכשאנו מסרבות, במה שנראה לנו כאקט של מתן כבוד, הוא לובש אותם בעצמו.
עם שובנו לטומיין, פורץ ויכוח סוער סביב רשמינו מחאנטי מאנסיסק. "נכון, את ההיסטוריה אי אפשר למחוק", אומרת לובה, "אבל בסיכומו של דבר, הביאו להם את הציוויליזציה, הוציאו אותם מאנאלפביתיות, בנו להם בתים ונתנו להם אוטונומיה, שיוכלו לנהל את עצמם. עובדה שמי שעבר מאוהל לבית, לעולם לא יחזור לאוהל. חוץ מזה, החאנטי אלכוהוליסטים מלידה, כבר לתינוקות הם שמים בפה סמרטוט טבול בוודקה".
"אלה הם ילדי הטבע", מתווכח איתה בוריס, "מכה אחר מכה הנחיתו עליהם: שוד פרוות, שוד האיילים, אלכוהול שדחפו להם עוד בימי הצאר, הפנימיות. אבל בעימות התרבותי, הכחדתם היתה בלתי נמנעת. הם היו כמו ילדים, אפשר היה לעשות איתם כל דבר".
"לא לקחו להם את הילדים", מתקצפת לובה, "שלחו אותם ללמוד. ולא נכון שהחליפו להם את השמות. ההורים מרצונם החליפו. ואל תשכחו שלא רק את השמאנים חיסלו אז, גם את הכמרים".
באותו לילה נראו כל הבעיות ההיסטוריוגרפיות של ישראל פשוטות, כסיפור ילדים.

בדאצ'ה של אולג
"בואי נודה, שמתחנו את מושג התצפית המשתתפת עד לקצה הגבול". מי שאמרה את המשפט הזה היתה שרועה על ספסל בבֶּניָה, בית המרחץ הרוסי, כשהיא כמעט מתעלפת מלהט האדים, וגופה מופקר להצלפות צרור של ענפי ליבנה רטובים. בכל פעם שאנו נמלטות לחדרון הכניסה של הבניה לצנן את עצמנו, ממלא ריח עץ חם, ריח פחמים, ריח יער, ריח גשם וגן ירק את הגוף בשמחת שיכורים. ושוב אנו חוזרות פנימה, ושופכות מים על עצמנו מקערות האמייל הגדולות, ומתחננות בפני לובוב שלא תבחש את הפחמים שבתנור הברזל. לובוב, בת שישים, נעתרת לנו, מזמזמת מין ניגון מרגיע תוך שהיא מעניקה לנו טיפול רחמני בענפים. היא ממתינה שנפרוש סופית החוצה, לפני שהיא מגבירה את חום התנור לטמפרטורה הראויה בעיניה.
ארבע נשים היינו שם, שתיים זרות לנו, ואנו זרות להן, אבל כשישבנו עטופות במגבות להירגע בחדרון הכניסה, התגלגלה השיחה לסיפורים על לידות, על מחלות ועל גברים. אז גם שמענו על בנה של לובוב, שנרצח בצבא בידי חבריו ליחידה.
בית המרחץ נמצא בחצר הדאצ'ה של אולג, אחד הנהגים של לובה. דאצ'ה בסיביר, כמו במקומות אחרים ברוסיה, אינה פינוק של עשירים. בכל סוף שבוע, לעיתים גם במהלכו, נוסע אולג לעבוד בגינה שבה סוגים רבים של ירקות ופירות, ורק ערוגת פרחים אחת לריח ולנוי. אספקת המים מגיעה מבור בחצר. מה שצומח בדאצ'ה הופך לחלק מהתצרוכת הביתית, יחד עם שימורי פטריות שנאספו בעונה ועם ריבות ומרקחות של פטל, אוכמניות ותות יער. עודפים אפשר להעניק לחברים, להחליף במצרכים אחרים וגם לסחור בהם אפשר. אל הדאצ'ה בורחים מהעיר, ושם האדם הוא אדון לעצמו. אם יתמוטט הכל – וברוסיה  האפשרות הזאת מרחפת תמיד באוויר – מבטיח הבית השני סיכוי להישרדות.
כשאנו מתלבשות סוף סוף וחוזרות בתחושת בריאות מפליאה לחדר היחיד של הדאצ'ה, נוסף לשאר הריחות ריח בשר שנצלה בחוץ. אורחיו של אולג מתיישבים על שתי המיטות, לאכול מרק שהוכן ממשקה שעורים ביתי, לחם שחור חמצמץ, מיני דגים מעושנים ומלפפונים מהגינה. בין הרמת כוס אחת לשנייה, מרעננים את הפה בשמיר, שטעמו וניחוחו עדינים משהכרנו.
הטבע, הקרוב תמיד, הוא מקור לשפע מסחרר של מזונות טריים. לאחר שראינו בשוק של טומיין חלק מארבעים סוגי הדגים ששורצים באגמים ובנהרות באיזור, גמרנו בליבנו שאנו חייבות לצאת לדיג. לא ידענו כי הפעולה הזאת היא טקס מדוקדק, שיימשך יום שלם. תחילה הדיג מתוך סירה באגם; אחר כך, על אי אחד, חוטבים הגברים עצים למדורה, בעוד אנו, הנשים, מנקות את הדגים. חלק מהם נכנס לסיר ברזל גדול, עם תפוחי אדמה והרבה שמיר, כדי להפוך לאוּחָה – מרק הדגים המפורסם. את שאר הדגים משחילים על ענפי ליבנה דקים וצולים על האש. בעוד האוּחה מתבשלת, אנו יוצאות לשוטט על האי הריק וללקט פרחים מתוך עשב צפוף, גבוה ורך, שריחו מעט חריף.
משהו קורה לתחושת הזמן, כשבני אדם ומכוניות אינם נראים לעין, והשמים מוארים עד 11 בלילה. כך קרה שהופתענו לגלות כי על אף שיצאנו לדיג בבוקר, עד שהתיישבנו לאכול את האוחה, היתה כבר שעת ערב. משקה תותים מלאכת בית והרבה וודקה ליוו את הארוחה. הקינוח היה אבטיח ומישמשים קטנים שהובאו מקזחסטאן, שטעמם מתוק ודחוס, כטעם הפירות שהיו בישראל פעם, לפני שהחלו להשביחם. בתוך חיים קשוחים, מלאי חרדות מהעבר ומהעתיד, חשבנו, מקיימים האנשים הללו פינות של איכות חיים מעוררת קינאה.

כוכב זר־מוכר
עולה חדשה מקייב אמרה פעם: "כשבאתי לישראל, הרגשתי כמו אסטרונאוט שנוחת על כוכב זר, ונדהם לגלות שם עקבות של בני תרבותו". חוויה דומה עוברת על המטייל הישראלי ברוסיה. מנגינות נשמעות מוכרות, ולעיתים הן מוכרות באמת. ההיסטוריה אינה זרה לחלוטין. כשביקרנו ב"רפובליקת הילדים", אחד מארבעים מחנות קיץ שמקיפים את טומיין, נזכרנו בתנועת הנוער. וכשבמקרה נקלענו לחגיגה שנערכה במלאת 65 שנים למפעל העופות של העיירה בורובסקי, אפשר היה לחשוב שזהו חג המשק בקיבוץ.
תחושת ההיכרות המוקדמת עלולה להשלות, והרבה דברים אינם מובנים באמת. לעולם אינך יודע, למשל, מה תמצא בחנויות. לפני הכל, צריך למצוא את החנות, שאין לה חלון ראווה. ספר ילדים משובח אפשר לקנות בפחות מחצי דולר, ומשחת שיניים מיובאת אפשר למצוא בחנות הספרים. דוברי האנגלית מעטים, ולמרות הרצון לעודד את התיירות, לא ניתן למצוא בשדה התעופה בייקטרינבורג הצהרת מכס באנגלית. מלונות ברמה מערבית יקרים מאוד. המלון שבו התאכסנו נמצא בבעלות המדינה. יש בו 260 חדרים טובים, אך מכיוון שרק מעטים יכולים לעמוד במחיר, הוא נראה כמלון רפאים. לא ניתן לשכור רכב, וגם אילו ניתן, התייחסות השוטרים בנקודות הבדיקה  אל התייר הזר עלולה להיות מכשלה.
"אל תדברו עם מי שמדבר איתכן", הזהירה אותנו לובה, כשהתעקשנו לצאת ולשוטט עצמאית. היא התכוונה לכך שכזרות נתקשה אפילו לזהות את הסכנה. מעשי בלהה קורים כיום, כמו תמיד, ברוסיה. שמונים עמים שונים יש בטומיין, אבל כשהתהלכנו ברחובות, גם בלי מצלמה, ברור היה לכל שבאנו ממקום אחר.
גם במסגרת מאורגנת, מעורר הטיול הזה בלבול מבורך. הערבוב בין הזר למוכר, הסתירות הבלתי אפשריות והממדים הבלתי נתפסים של הארץ ושל ההיסטוריה שלה הם ביסוד החוויה, שאנו, מבקרות לרגע, לא מוצאות לה שם, מלבד חוויה רומנטית.

לקריאה נוספת:

סיביר - בעקבות רועי האיילים  
סיביר – בעקבות רועי האיילים
דבי הרשמן ודוד דקטור  |  צילום: דוד דקטור  
תושבי חצי האי ימאל, בקצה הצפוני של סיביר, הם מאחרוני הנוודים בעולם. באיזור שאקלימו קשה והגישה אליו לא פשוטה הם ממשיכים לרעות איילים ולנדוד לצד מזחלות עמוסות בציוד. האנתרופולוג דוד דקטור הצטרף למסע הנדודים

 

 

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

סנט פטרסבורג בחורף

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מסיביר

טיול בקמצ'טקה – בין הרי געש, יערות ודובים
טיול בקמצ'טקה – בין הרי געש, יערות ודובים

חצי האי קמצ'טקה, במזרח רוסיה, הוא גן עדן לצלמים ולחובבי טבע. הרים מושלגים, הרי געש פעילים, יערות ירוקים ויערות מפוחמים שנשרפו בהתפרצויות געשיות, ובעיקר כמות אדירה של דובים. הצלם איציק בן מלכי חזר מקמצ'טקה עם אלפי תמונות ורצון ...

אגם בייקל – הפנינה הכחולה של סיביר
אגם בייקל – הפנינה הכחולה של סיביר

כשחושבים על סיביר עולות בדמיון תמונות של ערבות קפואות, יללות זאבים וגולאגים, אבל המציאות התגלתה כהפוכה: בחוץ שררו 30 מעלות (מעל האפס), הנופים קושטו בפריחות קיץ וכלבי ים ביישניים, היחידים בעולם שאינם חיים בים, רבצו על סלע. מסע ...

סרטון: חורף במקום הקר בעולם
סרטון: חורף במקום הקר בעולם

איך חיים במקום שבו בחודש ינואר הטמפרטורה הממוצעת היא מינוס 46.4 מעלות? מה קורה לכביסה שנשארת תלויה בחוץ? ואיך נוהגים על הכבישים הקפואים? ביקור חורפי במקום הקר בעולם