תפריט עמוד

סיביר – בעקבות רועי האיילים בימאל

סיביר – בעקבות רועי האיילים בימאל

תושבי חצי האי ימאל, בקצה הצפוני של סיביר, הם מאחרוני הנוודים בעולם. באיזור שאקלימו קשה והגישה אליו לא פשוטה הם ממשיכים לרעות איילים ולנדוד לצד מזחלות עמוסות בציוד. האנתרופולוג דוד דקטור הצטרף למסע הנדודים

המסוק הקטן הנמיך ונחת בלב הטונדרה, לא הרחק ממחנה הנוודים. בשלהי מאי הפשיר השלג בסיביר, אך בצפון הרחוק החורף היה עדיין בעיצומו. שורה של אוהלי פרוות, המכונים צ'ום (CHUM) יצרו את התוואי היחידי בשממה האינסופית של מרחבי הקרח והאגמים הקפואים. אנשים יצאו מהאוהלים, התקרבו לאתר הנחיתה, עצרו לא הרחק מכלי הטיס והתבוננו בסקרנות. נוסע בודד, עמוס תרמילים, ירד אל השלג, והמסוק המריא לדרכו. בני הניניץ (NENETS) סקרו את האורח המסתורי עוד מספר דקות, ואז פנו לאחור ושבו לאוהליהם. הנוסע, האנתרופולוג דוד דקטור, נשאר לבדו; דמות זעירה בנוף הלבן והקר של חצי האי ימאל (YAMAL) – סוף היבשה, בשפת הילידים.

"לקחתי את אחד התרמילים שלי, והתיישבתי על המזחלת מול האוהל הגדול שבקצה השורה  – הצ'ום של המנהיג", נזכר דוד דקטור. שליחים זאטוטים יצאו מהצ'ום ושאלו אותו מאיפה הגיע, ומה יש לו בתרמיל. דקטור השיב שבתרמיל יש קופסאות שימורים מישראל. הילדים חזרו אל האוהל ושבו בריצה. "אבא אומר שאתה יהודי", דיווחו לו בגאווה על בקיאות המנהיג בהוויות עולם, ונעלמו שוב בפתח הצ'ום.

הטמפרטורה היתה מתחת לאפס, ורוח עזה נשבה. נעליו הכבדות של דוד היו רטובות, והמאליצה, מעיל הפרווה המקומי, היתה ארוזה במעמקי תרמילו. הילדים יצאו אליו שוב, אבל איש לא הזמין אותו להיכנס לאוהל. יריעת הפרווה הרכה, שהפרידה בין הצ'ום לעולם, היתה כדלת פלדה אטומה; מחיצה נפשית ותרבותית. הוא הכיר את מנהגי הניניץ עוד מביקורו הקודם בטונדרה, וידע שזר אינו נכנס אל האוהל בלי שהוזמן על ידי בעל הבית. אבל הקור גבר על כללי הנימוס. הוא ניגש לפתח הצ'ום והרים את פלג האוהל. "לך לצ'ום השני, יש להם שם יותר מקום", הכריזה אשה ממעמקי האוהל. "במצבי, לא יכולתי להרשות לעצמי לעשות טעויות", סיפר דוד, "אבל חוסר האונים והקור הפכו אותי לנחוש בהחלטתי להיכנס לצ'ום הזה".

 סוף העולם שמאלה. מפת סיביר המראה את מיקומו של חצי האי ימאל

אורח לא רצוי
לפי תפיסתם המסורתית של הניניץ, המרחב הפנימי  של האוהל הוא דגם של העולם החיצון, סמל לסדרי היקום. במרכז האוהל בוערת מדורה, שמעליה פתח העשן (כיום משתמשים לעיתים קרובות בתנורי מתכת). מהמרכז והלאה, בצד המרוחק מהכניסה, נמצא התחום המקודש, שם נוהגים הניניץ לאחסן את חפצי הקודש. לפי מערכת איסורים טקסיים מוגבלת גישת הנשים למקומות אלה.

יצועי השינה מסודרים משני עברי המדורה. בעל הבית או אורחיו ישנים ב"מקום הכבוד", הרחק מפתח האוהל. מקומן המסורתי של הנשים הוא בסמוך לכניסה, ולידן רובצים הכלבים. הילדים ישנים לצד הוריהם, רחוק מהפתח. ליד הפתח אפשר למצוא ארגז לנעלי הנשים, חפצים הנגועים בטומאה לפי השקפת עולמם של הניניץ. רק הגברים נהנים מהזכות המיוחדת לייבש את נעליהם ליד האש. בשעת הסעודה מוציאה האשה שולחן נמוך, הנמצא בדרך כלל בפינה הרחוקה מהכניסה, ועורכת על לוח העץ את מצרכי המזון לבני משפחתה. כאשר בצ'ום מתגוררות שתי משפחות, אוכלת כל משפחה בנפרד, משני עברי האוהל.

כשנכנס האורח הלא קרוא, היו יושבי הצ'ום מסובים לסעודה. דוד ניגש וישב במקום השמור לאורחים. על השולחן מצא את המזון החביב על הניניץ: קערה של שומן איילים מותך ונתחי בשר לא מבושל, של איילים ודגים. "בדרך כלל אין בעיה לשמור מזון באקלים של ימאל, הטונדרה היא ממילא פריזר אחד גדול", מסביר דוד, "המצרכים נשמרים בחוץ על המזחלות, ולפני הארוחה מכניסים אותם פנימה ומפשירים אותם". בנוסף לבשר אוכלים הניניץ גם מצרכים מיובאים: לחם, שימורים, חמאה, סוכר ותה. את התה, ה"צ'אי", נוהגים לשתות בסיום הארוחה. כשהסועד רוצה תה הוא אומר: "צ'אי דארה", כשאינו רוצה הוא אומר: "צ'אי נידארה". בשפת הניניץ אין מקבילה למלה "תודה", ובתום הסעודה הם אומרים "מאסי", די.

דוד והמנהיג לגמו הרבה תה ודיברו מעט. שיחה קצרה ומקוטעת. להכנסת האורחים יש חשיבות רבה בקרב הניניץ. אנשים ממחנות אחרים הנודדים בטונדרה, מתקבלים לצ'ום בטבעיות, כבני בית. הם אוכלים ושותים את הוודקה של מארחיהם ללא הגבלה. "איך לא תקבל אורחים בברכה, כשאתה יודע כי בפעם הבאה שתצא לטונדרה, תהיה תלוי בהכנסת האורחים של אחרים כדי לשרוד?" הסביר לדוד אחד מבני הניניץ. אבל המערכת החברתית וכללי ההתנהגות המקובלים בארץ קשה למחיה אינם תופסים לגבי זרים שבאו מרחוק. דקטור, שנחת עליהם מהשמים הכחולים של ראשית האביב, היה אורח לא רצוי. בימים הראשונים לשהותו בקרבם הוא ישן בצ'ום מוזנח וקר, בחברת זקן שיכור ורעייתו, שעמדו לפרוש מהמחנה.

בניגוד לכל הדימויים הרומנטיים, מעמדו של אנתרופולוג במהלך עבודת השדה אינו מזהיר. נשואי המחקר, בעיקר אם אלה חברות מסורתיות ומבודדות, מתייחסים אליו כאל שוטה הכפר. פעמים רבות הוא מוצא את עצמו מתחבר לאנשים חריגים או לאנשי שוליים, ורק לעיתים רחוקות הוא זוכה לחסות פטרונים בעלי מעמד וסטטוס חברתי גבוה, המאמצים אותו בגלל סקרנותם או בגלל אהדה למצבו. ביום שעמדו הנוודים להמשיך בדרכם ופירקו את המחנה, הניח דוד את מיטלטליו על הקרקע הקפואה, מחכה לראות איזו משפחה תעמיס אותם על הנָארְטָה, המזחלת, שלה. לבסוף עשו זאת בני משפחתו של האיש השלישי בהיררכיה החברתית. דוד הפך לבן חסותם ויצא איתם, בעקבות העדרים, לנתיבי האיילים של מרעה הקיץ.

משפחה של בני הניניץ בתוך האוהל הנקרא צ'ום | צילום: Robert Weemeyer

עולם הולך ונעלם
על דוד דקטור שמעתי מאחד מעמיתי, שידע על המסע שערכתי ללפלנד ועל העניין שאני מגלה בסאמי רועי האיילים וסיפר לי על "חוקר צעיר שנסע לאיזור הארקטי ושהה בחברת רועי איילים; מהעמים האלה של סיביר, שבקושי אפשר להגיע אליהם". עברו ימים רבים עד שהגעתי למעונו של דוד בירושלים – ושם ניסיתי למצוא מקום ישיבה בין כלי השחמט והספרים, המכסים את כותלי החדר, את השולחנות והכיסאות ואת השטיח. על גלובוס ישן, מעוטר באותיות קיריליות, חיפשנו את קו הרוחב 66 מעלות צפון, החוג הארקטי, והצבענו זה בפני זה על המקומות שבהם ביקרנו. שרשרת הרי אוראל מפרידה בין מחוזות הצפון הרחוק של אירופה ואסיה. הסאמי "שלי" חיים בחבלי הקוטב של אירופה, הניניץ "שלו" נודדים מעבר להרים, באיזור הארקטי של אסיה. כחברים באחווה סודית, חלקנו בהתלהבות מידע אזוטרי: ערכנו השוואה לשונית, עמדנו על הבדלים כלכליים, בדקנו את השוני במעמד הנשים לעומת זה של הגברים, את חינוך הילדים ואפילו את קבלת הפנים לה זכינו ו"מבחני הכניסה" שערכו לנו.

למרות שיש בקרב עמי החוג הארקטי קבוצות רבות ומגוונות, ובהן רועי איילים, דייגים וציידים, אפשר למצוא ביניהם דמיון תרבותי רב . מקורו של הדמיון בקשיי הסביבה והאקלים; השוני נובע מהבידוד והריחוק, ומאופי הקשרים והמגעים עם חברות אחרות. הסאמי בסקנדינביה והאינואיט (אסקימואים) באמריקה ובקנדה חיים בחברות מערביות, בארצות שפע ורווחה, בעלות טכנולוגיה מפותחת. הקשרים הממושכים עם האדם הלבן ותרבותו, הקִדמה והפיתוח הביאו לשינויים רבים באורח חייהם. בימאל שברוסיה, לעומת זאת, ממשיכים ילידי המקום לרעות את עדרי האיילים במסלולי נדידה עונתיים, למרחקים של כאלף קילומטרים, ומקיימים מסורות ומנהגים שחלפו מהעולם במחוזות אחרים של חוג הקוטב.

שמורת הטבע האנושית של נוודי הצפון משתרעת בשולי אסיה, בחצי אי שאורכו כ־750 קילומטרים, בצפון־מערב סיביר. האיזור הוא טונדרה – שטח מישורי השופע ערוצי נחל, נחלים ואגמים המכוסים קרח רוב ימות השנה, מלבד בעונת הקיץ הקצרה. בגלל הקרבה לאוקיינוס הארקטי, מזג האוויר בימאל סוער והרוחות עזות. "הסביבה העוינת, תנאי השטח הקשים והריחוק ממרכזי האוכלוסין והשלטון של רוסיה הגבילו את המגעים של תושבי ימאל עם העולם", אומר דוד. "לכן נדמה שהם הצליחו לשמר את התרבות ואת אורח החיים שקיימו לפני החשיפה לעולם המודרני. תדמית זו אינה תואמת תמיד למציאות, אך נראה שהם הקבוצה האותנטית ביותר של נוודי הצפון בקרב הילידים הארקטיים ששרדו בימינו".

עברם של האנשים
ילידי ימאל שייכים לקבוצה אתנית שהיתה ידועה בעבר בשם סאמויידים (SAMOYED). כיום מקובל לכנות אותם בשמם המקורי, ניניץ, שפירושו בשפתם "האנשים". הם מדברים בשפה השייכת לקבוצת השפות הסאמויידיות ולמשפחת הלשונות האוראל־אלטאיות וכוללת שפות של קבוצות סיביריות אחרות כסלקופ (SELKUP), נגאנאסן (NGANASAN) ואנצי (ENTSY). הניניץ הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בין עמי הצפון של אסיה, והם מאכלסים שטחים נרחבים בצפון סיביר, בין חצי האי קולה (KOL'SKIY) שבמערב לבין חצי האי טימיר (TAYMYR) שבמזרח. כ־30,000 בני ניניץ חיים בסיביר, וכ־8,000 מהם מתגוררים בימאל, שם הם מהווים יותר ממחצית האוכלוסייה.

נתונים סטטיסטיים מגלים שרק כמחצית מבני הניניץ הם נוודים והשאר יושבי קבע, אך מספר לא מבוטל מהם מנהלים אורח חיים המשלב נוודות והתיישבות. הניניץ, המתגוררים בכעשרה יישובי הקבע בימאל, מושפעים משכניהם הרוסים ומאמצים את שפתם ותרבותם, אך הם שומרים על קשרי משפחה ועל זיקה למערכת השבטית. תושבי הכפרים מבקרים לעיתים קרובות את קרוביהם בטונדרה, והנוודים מתארחים אצל בני משפחתם ביישובי הקבע.

הגישה המחקרית המקובלת, המבוססת על האחידות האתנית של שבטי הסאמויידים, קובעת כי מקורם בהרי סאייאן (SAYAN) שבדרום סיביר. באלף הראשון לספירה הם נדדו צפונה והתפזרו ברחבי הטונדרה. כשהגיעו לחופי האוקיינוס הארקטי, התמזגו כנראה עם קבוצות אתניות מקומיות של דייגים וציידים. בפולקלור של בני הניניץ השתמרו אגדות רבות על הסִיחְרְטָה, יצורים על־טבעיים החיים בטונדרה, שבעת התגלותם לבני האדם נשמעים צלילים מתכתיים. החוקרים סבורים שהסִיחְרְטָה הם למעשה זכרונות קמאיים של העמים הארקטיים הקדומים, שבני הניניץ אימצו לאחר שהתמזגו עימם.

בחפירות שנערכו בימאל חשפו הארכיאולוגים שרידים של יישובים עתיקים על חוף הים, בהם חיו קהילות של ציידי איילים וחיות ים, שהשתמשו בכלי חרס ומתכת שלא היו ידועים לניניץ לפני המפגש עימם. מיומנותם של בני הניניץ בציד חיות ים, ומלים מסוימות בשפתם, הזהות למונחים השגורים בפי אסקימואים, הם הוכחה נוספת להטמעת התרבות הארקטית המקומית בקרבם.

המגע הראשון עם בני הניניץ מתועד בכרוניקת נסטור, כתב יד של נזיר רוסי, מהמאה ה־11 המספר את סיפורם של תושבי נובגורוד (NOVGOROD) שהלכו לחפש את מזלם מעבר להרי אוראל. לפי כתב היד, סחרו אנשי נובגורוד עם אנשי יוגרה, מאבותיהם של הפינים, "היושבים יחד עם הסאמויידים". ג'ובני קרפני, נזיר פרנציסקני שנשלח במאה ה־13 למרכז אסיה כדי למצוא בעלי ברית לנוצרים שיצאו למסעי הצלב, מזכיר בספרו "ההיסטוריה של המונגולים" את הסאמויידים, החיים באוהלי פרוות, ומספר כי נכבשו על ידי פרשי הערבות. כמה עשרות קוזאקים פורעי חוק כבשו את סיביר מהטטארים במאה ה־16, והעניקו לאיוואן האיום את השליטה ברוסיה שממזרח להרי אוראל. הצארים הרוסים לא השמידו את התושבים ולא גזלו את אדמתם, אלא גבו את ה"יאסאק", מיסים ששילמו עמי הצפון בפרוות יקרות ערך. רשימות המיסים מהמאות ה־17 וה־18 הן מקור אתנוגרפי נדיר לחקר המבנה החברתי של הניניץ ויחסיהם עם השלטונות. מתברר כי נציגי הממסד הרוסי בצפון הרחוק הפכו את השחיתות והביזה למעשים שבשגרה. עם זאת, הם לא התערבו באורח חייהם של  ילידי המקום.

המיסיונרים של הכנסייה הפרבוסלאבית הגנו על הנוודים, ולמרות האיסורים שניסו לכפות עליהם בתחום הדתי, לא טרחו, בדרך כלל, לחסל את המרכיבים הפאגאניים של תרבותם ואת אתרי הפולחן שלהם. לניניץ של ימאל, למשל, היה אתר כזה באי מקודש, הסמוך לחוף, שכונה "האי הלבן" והשתמר עד ראשית המאה העשרים. בוריס ז'ידקוב, אתנוגרף רוסי, מהלבנים המעטים שהצליחו להגיע לאיזור הצפוני של סיביר, ביקר באי ותיעד וצילם ערימה של גולגלות איילים שהועלו קורבן. על הערימה מתנוססים עשרות קרני איילים, ולעיתים אפשר למצוא גם גולגולת של דב. דוד דקטור משער כי המיסיונרים לא ביקרו בחלק זה של ימאל. המיסיון והכנסייה הוקמו בעיר המחוז סאלחרד (SALEKHARD), שמדרום לחצי האי, והניניץ פגשו שם את המיסיונרים רק פעם בשנה, במהלך יריד המסחר.

 
 סעודה של בשר איילים. הדם נחשב למצרך מבוקש במיוחד

רשימות קבורות
לאחר מלחמת העולם הראשונה העמיקה הבדידות המזהרת של הניניץ. לרוסים היו אז בעיות משלהם, והצפון היה רחוק מתמיד. גם הכנסייה איבדה את מעמדה והשפעתה במחוזות הארקטיים של אסיה. בשנת 1917 פרצה המהפכה. יותר מעשר שנים נשכחו בני הניניץ מלב, ורק בשלהי שנות העשרים נזכרו בהם נציגי הממסד החדש של ברית־המועצות. הם שלחו את ולאדימיר פטרוביץ' ייולאדוב, קצין בצבא הרוסי, לערוך סקר על ילידי ימאל. היה זה הסקר הארוך והמעמיק ביותר מאז המאה ה־18, שבה הגיעה לאיזור משלחת האקדמיה הרוסית, שכללה חוקרים רוסים, פינים, הונגרים וגרמנים. ייולדוב שהה בימאל כשנה ותיעד את החיים בחבל הארץ, הכלכלה, משק הבית והמנהגים של בני הניניץ. רשימותיו נקברו בארכיון בסאלחרד והתגלו שוב רק ב־1980 על ידי החוקר אלכסנדר פיקה, שפירסם את הרשימות והצילומים של ייולאדוב בספרו "המסע בטונדרה של ימאל לעבר האי הלבן".

דוד דקטור קרא את תולדות המחקר על הימאל במהלך מסעו הראשון לסיביר, בחורף 1993. הוא נסע ברכבת עד שהסתיימה המסילה בעיר לביטננגי (LABYTNANGY) וחצה את נהר האוב (OB) הקפוא לעיר המחוז סאלחרד, היושבת על קו הרוחב 66 מעלות צפון. משם טס לכפר יאר־סלה (YAR-SALE) במטוס קטן, ולאחר שהצטייד במכתב המלצה מהמינהל המקומי, המשיך עם נהגי משאיות שיכורים עד לכפר סאלה־מאל (SALE-MAL), ושוב במסוק לכפר קוטופ־יוגאן (KUTOP-UGAN). יורי, אחד מאנשי הניניץ, עזר לו למצוא "בוראן", אופנוע שלג, וג'ריקן עם דלק, כדי לצאת לחיפושיו בטונדרה. יורי גם מצא לו את מורה הדרך, רועה איילים שחיכה להזדמנות לשוב למחנה שלו.

ביומן השדה שלו כתב דוד: "בבוקר היה לנו מזל עם מזג האוויר, שש מעלות מתחת לאפס, ממש חם… נסענו בין העצים בטונדרה היערית. מדי פעם עצרנו ומלווי חיפש את סימני הדרך ברגל… לפתע יצאנו אל קרחת היער וראינו את האיילים הרתומים למזחלות. את תנועת בעלי החיים כיוונו נשים לבושות מעילי פרווה מוזרים ומרהיבים, והן הראו לנו את הדרך… כשירדה החשיכה מצאנו את המחנה: שישה אוהלים עשויים פרוות, מזחלות מסודרות במעגל סביב. הגענו".

הניניץ שפגש דוד ככתב במסעו הראשון לסיביר חיים באיזור הדרומי של ימאל; הילידים שעימם שהה במסעו השני, כחוקר מטעם מכון סמית'סוניאן בוושינגטון וככתב של "מסע אחר", נודדים באיזור הצפוני. למרות ההבדלים, רב הדמיון בין שתי הקבוצות. בני הניניץ עברו תהליך הסתגלות תרבותי נדיר, כשהטמיעו את המערכת הכלכלית הסובייטית במבנה הארגוני העתיק שלהם.

 הילדים שלא נשלחו לפנימיות לומדים את רזי המסורת מהוריהם

מארקס בקוטב
בעבר נהגו הניניץ לחיות בקבוצות קטנות של שניים או שלושה אוהלים. לעיתים היו כל בני הקבוצה, מתגוררים בצ'ום אחד. בעונת הקיץ היו מתאספות כמה משפחות ויוצאות לרעות את העדרים. היציאה יחד למרעה הקלה את הפיקוח על האיילים, הנוטים להשתולל בגלל מכת היתושים הפוקדת את אזורי הטונדרה בעונה זו. לכל בית אב היו זכויות על "נתיב תנועה" מסורתי, וכך נמנע מהנוודים לרעות את עדריהם על אדמות השכנים. בגלל עודף בשטחי מרעה – בניגוד למחסור החמור בימינו – נהגו בני הניניץ להתייחס בסלחנות לרועים פורצי גבול, אך שמרו בקפדנות על הזכויות הטריטוריאליות של ציד השועלים. פרוותיהם של שועלי הקוטב שימשו כתחליף לכסף ולמיסים במגעיהם של הניניץ עם חברות אחרות ועם השלטונות הרוסיים.

מעמדו של אדם בחברה המקומית נקבע לפי כמות בעלי החיים שברשותו. בעלות על עדר של יותר מאלף איילים נחשבה לעושר. בעת מגיפה שפגעה בבעלי החיים, או בחורף קר וסוער במיוחד, היו רועים עשירים עלולים לאבד את כל רכושם בן לילה ולהפוך לחסרי כול. משפחה ממוצעת, עשר נפשות בערך, היתה זקוקה ל־200 איילים לפחות כדי להתקיים, ולכן עבדו רועים עניים אצל קרוביהם האמידים. נוהג זה של עזרה הדדית הפך למנגנון כלכלי: בעלי עדרים גדולים העניקו כל שנה כשליש מאייליהם לעניים. את החוב נהגו לפרוע ב"תשלומים" – בפרוות, בדגים או באיילים אחרים. יחסי גומלין אלה יצרו מערכת של תלות בחברה השבטית של הניניץ. יחסים אלה באו לידי ביטוי גם בחילופי מתנות, המקובלים עד היום, בחתונות, באירועים משפחתיים ובביקורי קרובים.

בשנות השלושים של המאה העשרים החל המשטר הסובייטי להתערב בחיי הנוודים. עדריהם הוכרזו כ"רכוש משותף", ואת הרועים חילקו ל"בריגדות" (גדודי עבודה) וסיפחו לקולחוזים. בהשראת התיאוריה המארקסיסטית, התייחסו השלטונות הסובייטיים לנוודות כאל שלב קדום ונחות בתולדות החברה האנושית, ועשו מאמצים להעביר את הילידים ליישובי קבע. האידיאולוגיה החברתית איימה על קיומם של רועי האיילים. אלא שגם באקלים חברתי זה השכילו בני הניניץ לשמור על מאפייני תרבותם ומנהגיהם. בניגוד לעמים אחרים בסיביר, שאורח חייהם השתנה ללא הכר, הטמיעו הניניץ את המנגנון הכלכלי הסובייטי והתאימו את השיטה החדשה לאורח חייהם, ללא שינויים קיצוניים בארגון החברתי־כלכלי שלהם.

נעליים מפרוות אייל. האיילים מספקים צרכים רבים | צילום: אייסטוק

מפגש בארץ החושך
רבים מעמי הצפון שמעבר לחוג הארקטי רועים איילים למחייתם, אך הניניץ נודדים באופן אינטנסיבי בכל עונות השנה למרחקים ארוכים עם עדרים של אלפי בעלי חיים. דרך חיים זו הפכה אותם לרועי האיילים הטובים בעולם. לקראת החורף נודדים הרועים דרומה, לאיזור היערות, שם אפשר להשיג עצים להסקה ולצורכי משק הבית. בראשית הקיץ הם חוזרים צפונה, לשפת האוקיינוס הארקטי. רוחות הים מניסות את נחילי היתושים, המציקים לאיילים בעונת החום. בשלהי הסתיו מגיעים הנוודים אל הכפרים למיון ולטבח האיילים לצורך בשר ופרוות.

עונות המעבר הן תקופות של נוודות אינטנסיבית. כשמגיעים לשטחי המרעה, הפזורים לאורך הנתיב, מקימים מחנה לפרקי זמן קצרים. לעיתים שוהים במקום אחד שבוע ואפילו עשרה ימים, ומנצלים את הפנאי לדיג ולציד. עדרי האיילים מאיטים במקרים אלה את שעטתם, ומתקדמים לאט בהשגחת רועה אחד או שניים. קצב התקדמות זה נמשך, עד שמחליטים לצאת שוב לדרך, למרעה אחר.

במסעו הראשון, הגיע דוד אל הניניץ בעונת המעבר של שלהי החורף, וביומן השדה שלו תיעד את רשמיו מהמפגש ב"ארץ החושך". הבריגדה של הנוודים, שפגש ביער, רעתה עדר של 5,000 איילים, במסלול שנתי שאורכו כ־1,500 קילומטרים – מהטונדרה המיוערת שמדרום לנהר יארודאי (YARUDEY) בחורף ועד לשפת האוקיינוס הארקטי בקיץ. הם נעו כל יומיים, ובין עצירה אחת לזו שאחריה עברו עשרות קילומטרים.

בצ'ום בו התגורר דקטור חיו שתי משפחות: זוג זקנים, בנם הצעיר והבן האמצעי עם אשתו ושלושת ילדיהם. חברת הניניץ מורכבת מכמה עשרות בתי אב, המשתייכים לשתי "פראטריות" (קבוצות). קשרי הנישואין מתבצעים בין הקבוצות הללו. תבנית זו של התקשרות מכונה על ידי האנתרופולוגים נישואין "אקסוגמיים" – כלומר, מחוץ לקבוצה. הזוג הצעיר עובר לגור אצל משפחת האב של הגבר, כשהאשה עוברת לצ'ום של בעלה – מודל המכונה מגורים "פאטרילוקאליים". ההקפדה על תבניות אלה של התקשרות פוחתת ביישובי הקבע.

הפרדה בין המינים
ביום רגיל מתעוררים יושבי הצ'ום לפני עלות השחר. ראשונות משכימות הנשים ומחממות את הקומקום על האש, ורק אחר כך מקיצים גם הגברים. את ארוחת הבוקר, פרוסות דג ותה, אוכלות שתי המשפחות בנפרד. האיילים, אותם שומרים בקרבת המחנה, משמשים כ"עדר עבודה". הם נרתמים למזחלות הרכיבה והמטען. העדר הגדול רועה הרחק מהאוהלים, וכדי לפקח עליו יוצאים הגברים בתורנות למרעה.

לעדר קצב טבעי משלו, והרועים, המקיפים אותו על גבי המזחלות, מקבצים ומזרזים את האיילים לפי הצורך. מדי פעם בוחרים מתוך העדר הגדול איילים שיחליפו את העייפים והפצועים מ"עדר העבודה". את האיילים תופסים בעזרת תִינְזָאן – פלצור עשוי מרצועות עור. בעלי העדר מכירים את כל האיילים שלהם. דוד מספר כי הם מסוגלים לזהות כל אייל בתוך המערבולת, שיוצרים בעלי החיים במהלך תנועת העדר. הכלבים ממלאים תפקיד חשוב בחיי הניניץ. כלב מאומן היטב הוא מקור גאוותו של הרועה, וערכו הכלכלי גבוה. די ברועה אחד ובכלב כדי לשלוט בעדר של אלפי בעלי חיים.

הגברים, שנשארים במחנה, עוסקים בתחזוקה ובייצור כלים. כלי העבודה השכיח ביותר הוא הגרזן, אבל בבעלות כל גבר מערכת סכינים. כל אחד מהגברים יכול לייצר לבדו את כל הפריטים הדרושים למחייתו, אך היו כאלה שבלטו יותר בכישוריהם המקצועיים. בנו הבכור של הזקן, למשל, התמחה בבניית מזחלות.

הנשים עוסקות בבישול, בחטיבת עצים, בטיפול בילדים, בעיבוד עורות, בתפירת בגדים ובייצור יריעות פרווה לכיסוי האוהלים. לכיסוי מוטות העץ של הצ'ום – שני זוגות פלגים, אחד חיצוני ואחד פנימי – נדרשות כמאה יריעות פרווה. מלאכת התפירה היא מיומנותן הבלעדית של הנשים ותפקידן החשוב ביותר. הניניץ, למשל, נוהגים להחליף בחורף את כל בגדיהם, מחשש שבגדי הפרווה שהתבלו לא ישמרו על חום גופם. בקיץ משתמשים בכיסויים ובבגדים קלים יותר, ואת הציוד החם משאירים במקום מסתור בטונדרה. תפקיד חשוב נוסף שממלאות הנשים הוא הפירוק וההקמה של המחנה, עבודה פיזית קשה ומורכבת. דוד נהג לעזור לנשים במלאכתן, ומפני שהיה זר ומוזר, לא מנעו זאת ממנו.

חלוקת העבודה בין המינים אצל בני הניניץ נוקשה וברורה: הגברים רועים, והנשים עושות את כל השאר. מעמדן של הנשים נמוך, ואיסורים טקסיים רבים מוטלים עליהן. למשל, אסור להן לשבת על נארטה של גבר, לגעת בתִינְזָאן, לשבת בתחום המקודש של האוהל, לחתוך סוגים מסוימים של דגים ועוד. ההפרדה בין המינים נשמרת במיוחד בעשיית הצרכים: לגברים ולנשים אזורים שונים ואסור לחרוג מהם. למטרה זו, דרך אגב, נהוג להרחיק מהמחנה, בליווי האיילים, המתקבצים מסביב ונמשכים לנוזלים המלוחים.

ההפרדה בין המינים אינה חלה על ילדים הגדלים, בנים ובנות, יחד. תמותת התינוקות גדולה, אך גם שיעור הילודה גבוה. עד שהם נשלחים ללמוד בפנימיות של המדינה, מתרוצצים הילדים בטונדרה, מסייעים להוריהם, מבקרים באוהלי השכנים ומתקבלים במאור פנים. רבים ממשחקי הילדים הם חיקוי לפעילויות המבוגרים: ניסור עצים, בניית צ'ום קטן, הטלת תינזיאן זה על זה ומסע בנארטות צעצוע. הבובות עשויות ממקור של ברווז, שעליו תופרים מעיל של אשה או לבוש של גבר. לנכדו הקטן של הזקן היו סכיני צעצוע, שהצמיד לחגורתו, ושן של דב כקמיע; כמו לגדולים.

בעשורים האחרונים של המאה העשרים חייבו נציגי הממסד את הנוודים לשלוח את ילדיהם לפנימיות בכפרים. בני הניניץ זוכרים כיצד פשטו אנשי המינהל החינוכי בשנות השישים במסוקים על מחנותיהם, כדי לאתר את הילדים שהחביאו ההורים באוהלי הפרוות. בסופו של דבר, נכנעו בני הניניץ ללחץ. הילדים שנלקחו אל הפנימיות ושהו בהן תקופות ממושכות איבדו את הערכים המסורתיים ואת הכישורים החיוניים לחיים בטונדרה.

עדר איילים. משפחה ממוצעת זקוקה לכשישים איילים בנדידה | צילום: אייסטוק

יוצאים לדרך
בכל פעם שהחליטו מארחיו של דוד להמשיך בדרכם, הם פירקו את הצ'ום מיד לאחר ארוחת הבוקר. בשלב הראשון הורידו את הכיסוי, חשפו את שלד העץ, פירקו את המוטות, הוציאו את ארובת התנור, את לוחות העץ המשמשים כרצפה, את התנור, את כלי המטבח ושאר החפצים. הציוד נקשר על המזחלות בסדר קבוע, ובתוך שעה נשאר על השלג רק כתם עגול, במקום שעמד הצ'ום.

אחר כך רתמו את האיילים אל המזחלות. הגברים הבריחו את האיילים של "עדר העבודה", הסמוך למחנה, לכיוון ה"קוֹראל" – מעגל המורכב ממזחלות. הנשים והילדים עמדו בשורה וסייעו לכנס את האיילים המבוהלים, שיצרו תנועת מערבולת תוך כדי ריצה. כרבים מעמי הצפון הרחוק, מאמינים בני הניניץ שהעולם הוא מעגל קוסמי והרמוני, הנשלט על ידי כוחות סמויים מהעין, כתנועה המעגלית – נגד כיוון השעון – שיוצרים האיילים. הרועים חוששים כי שינוי כיוון התנועה של העדר עלול להפר את סדרי היקום.

לאחר שכונסו האיילים, הקיפו מארחיו של דוד את ה"קוראל" בחבלים. הנשים והילדים עמדו מסביב, והגברים רתמו את האיילים, אחד אחד, למזחלות. התהליך נמשך שעות. במהלך המבצע – החוזר על עצמו בכל פעם שיוצאים לדרך – יוצאים ונכנסים אל ה"קוראל" פעמים רבות. גברים עוברים מעל החבלים והנשים – הטמאות "מטבען", ועלולות להביא לקריעתם – עוברות מתחת לחבלים. דוד, שקיבל בדרך כלל עבודות פשוטות על פי תפיסת עולמם של בני הניניץ, נהג להנמיך את החבלים עבור הגברים ולהעלותם עבור הנשים. הוא השתדל מאוד לא להתבלבל, בתוך התנועה הבלתי פוסקת של אנשים ובעלי חיים מבוהלים שיצאו ונכנסו ל"קוראל", ולשמור על הכללים הטקסיים הכרוכים במשימה; שהרי מארחיו התייחסו אליהם ברצינות תהומית.

פציעות ושבירת רגליים של איילים בעת הכינוס היא תופעה שגרתית. את בעלי החיים הפצועים מעמיסים על המזחלות לארוחת הערב, או הורגים ואוכלים את בשרם במקום. בטונדרה הורגים איילים בחניקה בלבד, בניגוד לשחיטה הנערכת במהלך הטבח בסתיו. שני גברים אוחזים בתינזיאן, מהדקים את רצועות העור ומושכים בכל כוחם, עד שהחיה נופחת את נשמתה.

מייד לאחר מכן מפשיטים חלק מהעור ויוצרים מעין קערה של בשר ודם. הגברים והילדים מתיישבים מסביב ואוכלים לתיאבון את נתחי הבשר החם והמהביל באמצעות הסכין. הנשים מחכות עד שיגמרו הסועדים את הכבד ושאר המעדנים, ורק אז מגיע תורן לאכול. בשר שלא נאכל במקום מחלקים בין השכנים, וזכותו של בעל האייל לקחת את החלקים המובחרים. את הדם הנותר מוזגים בעזרת תרווד ולוגמים מספל. דם טרי של איילים נחשב למצרך מבוקש במיוחד. בני הניניץ מאמינים בתכונות המרפא שלו ובכך שהוא מונע מחלות. ואכן, הצפדינה, מחלה שכיחה בקרב לבנים באזורים הארקטיים, נדירה למדי אצל הניניץ. הם טוענים שרוח המחלה, צינגה בשפתם, אינה סובלת דם.

לאחר שהסתיימו ההכנות, יוצאות שיירות של מזחלות רתומות לאיילים בשורה ארוכה לדרכן. משפחה ממוצעת יוצרת מספר שיירות וזקוקה לשישים איילים במסע. בראש כל שיירה מזחלת רועים קלה וחזקה, שעליה רוכב בן משפחה מבוגר, האחראי לתנועת השיירה כולה. נארטות הנשים מקושטות ושונות ממזחלות הרועים. המזחלת המקודשת, המכילה את חפצי הפולחן של תושבי הצ'ום, נוסעת תמיד מאחורי מזחלתו של אבי המשפחה.

 
 קשישה מבני הניניץ אוחזת בבובה מסורתית המייצגת את רוחות המתים

שמאניזם מחתרתי
לשאלותיו של דוד שנגעו לאמונותיהם ולמנהגי הפולחן, ענו בני הניניץ בהסתייגות ובאיפוק. הדת האנימיסטית שלהם התקיימה בימי המשטר הסובייטי בסתר. מנהיגיהם הרוחניים, השמאנים, נרדפו ונכלאו במחנות עבודה. "אנחנו פאגאנים", אמרה פעם לדוד אשתו של המנהיג, כשרצתה להדגיש את ההבדל בינם לבין הרוסים. במסעו השני לימאל, באביב 1995, יצא דוד לבדוק את הפולחן השמאניסטי בטונדרה ואת היבטיו הטקסיים, בניסיון ללמוד את אופי התהליכים האתניים־תרבותיים לאחר התמוטטות האימפריה הסובייטית. המחקר הוקדש לתצפית בתנאי שדה על תרבות בני הניניץ בצפון ימאל. דוד רצה לצפות בנוודים במהלך מחזור שנתי שלם של נדודים, כדי להבין את תרבותם ואת מערכת האמונות שלהם, ולהעריך את סיכויי ההישרדות שלהם במאה ה־21.

הפעם הגיע דוד למחנה נוודים במהלך מרעה הקיץ. תנועת הרועים ועדריהם היתה איטית מזו המקובלת במרעה החורף. מסלול הנדודים של קבוצת הנוודים הצפונית היה קצר מזה של הקבוצה הדרומית, שעימה שהה במסעו הקודם. התברר לו גם, שתושבי צפון הימאל עניים יותר, ולכן הושפעו יותר מאשר קרוביהם בדרום מהתמורות החברתיות. במפגש עם הצפוניים הצליח דוד יותר מאשר בפעם שעברה לעמוד על אמונותיהם ולזהות את מאפייני הפולחן השמאניסטי בטונדרה.

העולם המסורתי של בני הניניץ הוא זירת מאבק בין נום, אל השמים, ליריבו הנצחי, נגא, שליט העולם התחתון. אבותיהם של בני הניניץ האמינו כי לאדם אין שיג ושיח עם האלים, אלא רק עם הרוחות, השוכנות בשלושת העולמות: בשמים, בשאול ועל פני האדמה. תפקידם של השמאנים לתווך בין העולמות הללו ולקשר בין הרוחות לאנשים. הרוחות הן שבוחרות את המתווכים, בדרך כלל בין צאצאי השמאן.

מרגע הבחירה הופכים חייו של הנבחר למסע ייסורים. הדו־שיח עם הרוחות מתיש ומסוכן. לעיתים עוברות שנים עד שהשמאן מסיים את תקופת החניכה וזוכה להכרה ולהוקרה מבני עדתו. תפקידי השמאן רבים. בין השאר, הוא מרפא מחלות על ידי מאבק ברוח המחלה, חוזה עתידות ומלווה את רוחות המתים לעולם הבא. חלק מהשמאנים מתמחים רק בתחום אחד. בעיקרון השמאן מופקד על האיזון וההרמוניה בין העולמות, ולעיתים הוא פועל כמנהיג רוחני. וזאת הסיבה להתנגדות נציגי המשטר הסובייטי לפעילות השמאנים.

אם היו הסובייטים מצליחים לבער את השמאניזם, שקיומו חיוני לתרבות בני הניניץ, היתה מתחסלת תרבות מיוחדת זו. אלא שהשמאניזם המשיך להתקיים במחתרת. אבל החשאיות הפכה כנראה להרגל, ומארחיו של דוד הכחישו בתחילה את מנהגיהם הפאגאניים. רק לאחר שזכה לאמונם בו, נענו להפצרותיו והוציאו ממקום מסתור בצ'ום את בובות הנאטארמה, המייצגות את רוחות אבותיהם. מאחורי כל צ'ום הם מחזיקים במזחלת המקודשת, שבתוכה נשמרים חפצי הפולחן עטופים ביריעות פרווה וקשורים ברצועות של עור איילים. המארחים סיפרו לדוד על שמאנים, אך סירבו להודות בקיומם או להציג לחוקר את הסיאדאי, פסלי הרוחות. אך יום אחד, כשניסה דוד לגלף פסל עץ כזה, שבר אחד הילדים את קשר השתיקה וגילה לו שהצלמים עדיין נמצאים בשימוש. בני המשפחה המארחת הביעו דאגה כששמעו שהוא מתעקש לגלף צלמים מקודשים כביכול והפגינו שביעות רצון כשחדל מעיסוקו.

האיום הגדול ביותר על הניניץ היא העובדה שבמרחבי הטונדרה של ימאל, מקום מגוריהם, מצוי משאב כלכלי חשוב – שדות הגז הטבעי. עשרות מגדלי קידוח גורמים נזקים אקולוגיים בלתי הפיכים לאדמת הטונדרה ולבעלי החיים. מתקנים רעילים אלה גם חוסמים את נתיבי האיילים העתיקים ומסלולי הנדידה המסורתיים של בני הניניץ. בנוסף, מסילת הברזל שנועדה לחבר בין שדות הגז בצפון הרחוק לאיזור הדרומי אף היא מאיימת על שטחי המחיה של הניניץ. "אני מקווה שבני הניניץ הם לא עם הולך ונעלם", אומר דוד דקטור. "בעבר הם התמודדו עם שינויים והוכיחו כושר הסתגלות מצוין, וייתכן שהם יצליחו להתמודד שוב עם התנאים המשתנים, וימשיכו לנדוד עם עדריהם בסוף היבשה".


המסע לחצי האי ימאל נערך כפרויקט מחקר מטעם מכון סמית'סוניאן וכמשימה של "מסע אחר". תודות לפרופ' איגור קרופניק, מצוות המכון הסמית'סוני; פרופ' מיכאל צ'לנוב, מהאקדמיה הרוסית למדעים; פרופ' פרנק סטיוארט האוניברסיטה העברית; ד"ר דן רבינוביץ, מהחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, על הייעוץ והסיוע המדעי; לד"ר יאפים קיסלמן EFIM KESELMAN, רופא המחוז ביאר־סלה; גנאדי זייצוב GENADY ZAITZEV, מנהל המוזיאון ביאר־סלה; יאליזבטה אורחובה ELIZAVETA OREHOVA – מכפר סייאחה, יורי סרקוביץ YURIY SERKOVICH – מכפר קוטופ יוגאן, שבלעדיהם לא הייתי מוצא את דרכי בטונדרה; למארחי בני הניניץ, אבצ'ה וסירנה  אוקטטו AVECHA SERNE OKOTETTO ולכל האחרים שעזרו לי בביקורי בימאל.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 1

    לא מעוניין

סנט פטרסבורג בחורף

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מסיביר

טיול בקמצ'טקה – בין הרי געש, יערות ודובים
טיול בקמצ'טקה – בין הרי געש, יערות ודובים

חצי האי קמצ'טקה, במזרח רוסיה, הוא גן עדן לצלמים ולחובבי טבע. הרים מושלגים, הרי געש פעילים, יערות ירוקים ויערות מפוחמים שנשרפו בהתפרצויות געשיות, ובעיקר כמות אדירה של דובים. הצלם איציק בן מלכי חזר מקמצ'טקה עם אלפי תמונות ורצון ...

אגם בייקל – הפנינה הכחולה של סיביר
אגם בייקל – הפנינה הכחולה של סיביר

כשחושבים על סיביר עולות בדמיון תמונות של ערבות קפואות, יללות זאבים וגולאגים, אבל המציאות התגלתה כהפוכה: בחוץ שררו 30 מעלות (מעל האפס), הנופים קושטו בפריחות קיץ וכלבי ים ביישניים, היחידים בעולם שאינם חיים בים, רבצו על סלע. מסע ...

סרטון: חורף במקום הקר בעולם
סרטון: חורף במקום הקר בעולם

איך חיים במקום שבו בחודש ינואר הטמפרטורה הממוצעת היא מינוס 46.4 מעלות? מה קורה לכביסה שנשארת תלויה בחוץ? ואיך נוהגים על הכבישים הקפואים? ביקור חורפי במקום הקר בעולם