תפריט עמוד

סופים הודים – מאזינים לשקיעת החמה

בניגוד לדרווישים המחוללים מתורכיה, שמתקרבים לאלוהים על ידי ריקוד, הסופים ההודים עושים זאת באמצעות מוזיקה. לאחר שקיצונים הינדואים פוצצו מסגד, הקים השייח' הסופי ההודי עינם חסן שריב בית ספר סופי לילדים בני דתות שונות, כדי שיקלטו מסרים של אהבה ואחווה מגיל צעיר

בפעם הראשונה שהגעתי לקברו של הקדוש הסוּפי ח'וואג'א מוהין אודין צ'ישטי בעיר אג'מר (Ajmer) שברג'סטאן, הודו, באתי לחפש אחר מוזיקה. ידעתי שהסופים רואים את המוזיקה כגשר ללב האלוהים, ורציתי למצוא אדם שיוכל לבנות איתי את הגשר הזה.

באתי בשעת השקיעה כשבידי פתק עם שמו של אדם, שניתן לי באחד הקברים הסופיים בדלהי. כשנפגשנו, סיפרתי לו מדוע באתי, הוא צחק ואמר שהוא מצטער שאינו יכול לעזור לי בכל מה שקשור למוזיקה. לגבי סופיות, הוא חייך ואמר שזה לא בשביל כל אחד, אך כיוון שעשיתי כברת דרך, הוא הצביע על אדם שישב מול הקבר ואמר שאם ירצה, יוכל לעזור לי. האדם הזה הוא ח'זרת עינם חסן שריב, שאני מכיר ואוהב כמה שנים, וזה זמן מה שאני מתגורר בביתו.


נשמה חיה, נצחית ומאזינה
אני מפלס לי דרך בשווקים של אג'מר, בין ההמונים. לכלוך החיים של השוק משתק את המחשבות. המולה, עיזים, דוכני ירקות, צעיפים, בדי סארי, כובעים, חרוזי תפילה, תמונות של מכה. דרווישים יושבים ברחוב צדדי למרגלות הקיר שמקיף את רחבת הקבר והמסגד. המבט שלהם נוקב. אני ממשיך ללכת, מפלס דרך בין הסוחרים, הנוכלים והצדיקים, משתדל לא למעוד לשלולית ביוב.

כעבור כמה דקות הליכה בסביבה ההומה אני מגיע לביתו של הסופי ח'זרת עינם חסן שריב, ראש מסדר הגודרי שהי. עינם בא ממשפחה של סופים שחייהם סובבים סביב קברו של ח'וואג'א מוהין אודין צ'ישטי כ־200 שנה. צ'ישטי הגיע מפרס לדלהי שבהודו בסוף המאה ה־12, כשהוא מביא עימו את הבשורה הסוּּפית. מאוחר יותר התיישב בעיר אג'מר, אז בירתה של הממלכה הרג'פוטית, רג'פוטנה (כיום רג'סטאן), ומרגע שהגיע אליה לא עזב אותה מעולם. בתחילה התגורר במערה מעל לאגם אנא סאגאר (Ana Sagar), שבפאתי העיר, ולאחר מכן עבר לתוך העיר, שם נמצא מקום קבורתו, הנקרא דרגה שריף, שהפך עם השנים מוקד עלייה לרגל.

בכל ערב, לפני שסוגרים את דלת הקבר, אומרים המתפללים תפילה אחרונה לפני הקדוש. לאמונתם, נשמתו של הקדוש חיה, היא נצחית, היא מאזינה. מי שמרכין את ראשו לפני הקדוש זוכה לברכה. אנשים מניחים פרחים ומקווים למצוא בתוך עצמם גינה. אנשים מזילים דמעה בחלל הקבר ומקווים למצוא את הים בחלל ליבם.


האמונה באחד המוחלט, האחד שבכל
רוב המסדרים הסופיים בהודו הם ענפים של מסדר צ'ישטיה, שבראשו צ'ישטי. המסדרים הסופיים דומים זה לזה באמונתם בעיקרון הסופי היסודי – האמונה באחד המוחלט, האחד בכל והכל באחד. כל המסדרים הסופיים רואים את עצמם קשורים בשושלת רוחנית של מורה סופי אחד שאוחז בליבו במורהו, חוליות חוליות שמתחילות בנביא מוחמד.

חשיבותו של המורה הרוחני ראשונה במעלה. המורה הוא זה שיודע את הדרך, והוא זה שמסוגל לראות מבעד לתלמיד ולעזור לו להתעלות מעל לקשיים הפנימיים שמפרידים אותו מן האמת המוחלטת.

השוני בין המסדרים מתבטא בעיקר במבנה החיצוני של צורת הפולחן, שוני שנוצר לרוב בשל המנהגים והדגשים שעליהם הקפיד השייח' הראשי, ראש המסדר. בתורכיה, לדוגמה, המסדר הסופי הגדול ביותר הוא המסדר המוולאווי, שבראשו ג'לאל א־דין רומי. רומי התוודע לאלוהים דרך ריקוד שבו חג המאמין במעגל סביב עצמו, ומאז השתמרה מסורת פולחן זו שנודעת כיום כמחול הדרווישים. בהודו ראה צ'ישטי במוזיקה את אחד מיסודות ההוויה, ולכן כאן נערך הטקס הסופי בנגינה ובהאזנה למוזיקה לצורך היטהרות. במסדר נקשבאנדי, לעומת זאת, ניתנת חשיבות רבה לסמליות שבפולחן ולטקסיות, ובמסדר סוהרוורדי יש תרגול אינטנסיבי שנועד לפתח שליטה עצמית.


העולם הארצי נועד לאדם
להבדיל מכיתות מיסטיות אחרות, הסופי אינו נדרש לפרוש למקום מבודד כדי להגיע לאחדות עם אללה. הוא מבקש להיות חלק מהעולם, ובאותה עת לא להשתעבד לו. המודל הנעלה ביותר לצורת החיים הזאת מתבטא בחייו של הנביא מוחמד, שהרבה להתבודד במדבר, אך היה גם איש קהילה ומשפחה.

באותה רוח החליט עינם להקים את בית הספר "הסופי הצדיק", הניצב ליד המערה שבה התיישב צ'ישטי כשהגיע לאג'מר. כששואלים את עינם מדוע הקים את בית הספר, הוא מספר כי לאחר שקיצונים הינדואים פוצצו ב־1993 מסגד, הוא חשב שהדרך הטובה ביותר לקרב בין ליבותיהם של בני הדתות היא ללמד את מסר האהבה והאחווה כבר בגיל צעיר. "אם הילדיםיכירו זה את זה, הם ייצרו חברויות ביניהם שהם לא ישכחו לעולם. כך לא תהיה שום סיבה לדעות קדומות ולשנאה שמובילה לאלימות בין מאמינים מדתות שונות".

בכל בוקר מסתדרים ילדי בית הספר "הסופי הצדיק" בטורים ושרים את הימנון בית הספר – תפילה לאחוות כל הדתות, שחיבר עינם. עקרון השוויון והכבוד ההדדי בין הדתות מתבטא לא רק בתפילת בית הספר אלא גם בתוכנית הלימודים. אפילו בצוות המורים ניכר השילוב בין מורים הינדואים ומורים מוסלמים.

בית הספר "הסופי הצדיק", שהקים עינם באג'מר. בכל בוקר נאספים התלמידים בטורים ושרים את הימנון בית הספר, תפילה לאחוות כל הדתות


גורם חשוב נוסף הוא השפה, קרקע פורייה למחלוקות בין תרבויות שונות בהודו. הלימודים נערכים באנגלית, אך אפשר לבחור כשפה שנייה בין סנסקריט המזוהה עם הינדואים לבין אורדו המזוהה עם מוסלמים. "בצורה זו", אומר עינם, "איש לא יכול לומר שזהו בית ספר המעדיף מוסלמים על הינדואים או להיפך".

כיוון שרבים מהילדים באים מבתים עניים, בית הספר אינו גובה מהם כל תשלום. הילדים מקבלים את מדי בית הספר ואת שעות הלימודים חינם. "מאלה שיש להם", מודה עינם, "אנו גובים מעט, ומאלה שאין להם איננו גובים דבר". עיקר סבסודו של בית הספר מתבסס על תרומות חיצוניות ועל נכסים משפחתיים.

הכל מסתובב
מדי יום אנו הולכים להאזין לשקיעת השמש בדרגה (מקדש רוחני) של ח'וואג'א סהאב. אנחנו נכנסים לדרגה מהשער המערבי בכל יום באותה שעה. עינם הולך לאט, מקיף את הקבר, ואנחנו אחריו, בצעדים שקטים. מדוע אנו מקיפים את הקבר בכל ערב, שאלתי את עינם, והוא אמר: "הכל מסתובב, הירח סביב כדור הארץ, כדור הארץ סביב השמש, האלקטרונים סביב הפרוטונים, העולם נמצא בתנועה מתמדת של סיבוב סביב מרכז אחד. החיים שלנו סובבים סביב הדרגה, הלב שלנו סביב צ'ישטי. התלמיד סובב סביב המורה שלו, שסובב סביב מורו, וכן הלאה".

את ההקפה הזאת סביב הקבר עשה בכל יום אביו של עינם, וכך גם סבו, הקפה שמסתיימת תמיד לרגלי הקבר, באותה נקודה שבה פגשתי לראשונה את עינם לפני שנים אחדות. אחרי כמה דקות של ישיבה שקטה מתגבשת מולנו חבורה של כמה מאמינים כדי לקיים טקס סמאע צנוע, מעין התקבצות לצורך האזנה למוזיקה, המכונה קוואלי.


התך אותנו באהבה
מלות הקוואלי באות לפאר את הנביא או קדושים מוסלמים אחרים. מוזיקת הקוואלי היא חיפוש מתמיד אחר האחד. אינספור צלילים, פעימות על עור התוף, כולם מגששים אל תוך הלב הנרגש כמבקשים: "התך אותנו באהבה וכל שנפרד ישוב להיות אחד – דממה".

החבורה מפסיקה לנגן. אני פוקח את עיני. מולי, כבכל יום בשעה הזאת, מתמלא העץ שברחבת הקבר בציפורים שחוזרות אל הקן, וכל הרחבה מתמלאת בציוצי הערב.

הקוואלים יושבים בקבוצה, הקוואל הראשי שר מפסוקיהם של משוררים סופים שונים, כמו ח'פיז, ג'אמי ואמיר חוסרו, ושאר הקוואלים חוזרים אחריו. כאשר פסוק מסוים מהדהד בחוזקה בליבו של הקוואל הראשי, הוא חוזר עליו שוב ושוב. את המוזיקה הזאת מלווה הרמוניום (כלי נגינה המזכיר בצליליו אקורדיון), דולק (תוף דו צדדי) וטַבְּלה.

נגינתם של הקוואלים איננה הופעה לשם בידור, אלא תפילה שנושאת את קולה של הנפש היישר אל לב האלוהים. בדרך כלל יושבים הקוואלים כשפניהם מופנות לעבר רגלי קברו של הקדוש, ומשני צידיהם יושבים המתפללים.

למרות רוח האקסטזה שמלווה את הנגינה, הנוכחים בסמאע אינם נעים, הם לא משתתפים בשירה ולא מוחאים כפיים. כולם יושבים ומקשיבים, מזמינים את הרוח לסעור בתוכם. הריסון הוא מיסודות דרכו של הסופי, יסוד שלעיתים מפותח על ידי שעות של תפילה וצום. כאשר אדם נתון בריכוז מלא למוזיקה עשויה להיכנס בתוכו הרוח, במקרה זה הוא יקום ויתחיל להסתובב בריקוד אקסטטי. כל המתפללים הישובים יקומו כאות כבוד. השכינה גילתה את עצמה בתנועותיו של אדם משולל רצון, תנועותיו אינן שלו והוא כבובה המונעת בידי ההשראה.

מוטיב נוסף בסמאע הוא ההתחלקות. האיסלאם אינו מפריד בין החיים הארציים לרוחניים, והקדושה – האחד – כמוסה כסוד בליבו של האדם ומתקיימת בכל רגע בחיי החברה. מתוך מצב הישיבה הקפואה יקומו אנשים כשהם מרגישים שגואה בהם הצורך לתת. הם יוציאו מכיסם שטר או מטבע, ייפנו לאדם אחר הלוקח חלק בסמאע ויזמינו אותו לחלוק בנתינה שלהם. כעת הם ילכו יחד לפיר, המורה הסופי שמנהל את הסמאע, ייתנו לו את הכסף והוא ייתן אותו לאדם שלישי, שיניח את הכסף והברכה לרגליהם של הקוואלים.


תפילה היא סוד
לילה. אני יושב על שטיח ברחבת הקבר של ניזמודין עולייה בדלהי. הקולות מסביב רבים, נמהלים זה בזה ונשמעים כמו מים זורמים. בתוך כל הדיבורים האלה אני שוכח שסביבי רעש. אני מבחין בשלושה תיקים, ובתוכם כלי נגינה שעוד כמה דקות ישמיעו קול תפילה, צלילים שינקו את המולת הקבר, קצב שיהלום בלב חסר המנוחה ויוביל אותו אל ההשראה הטמונה בלילה.

הקבר מכוסה בעיטורים ובפסוקים מן הקוראן. עמודי השיש זוכים מדי פעם לחיבוק של מתפלל. תפילה היא סוד, נאמרת מליבו של כל אדם ברגעי מצוקה בשפה בלי קול. הנה התיקים מוסרים מעל כלי הנגינה. עוד מעט יוסרו המחשבות מעל הלב. המוזיקה תתחיל ואז אדע רגע נוסף של התרגשות באהבה.

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.