תפריט עמוד

סומו – מסורת כבדת משקל

סומו – מסורת כבדת משקל

הסומו היפני, שהתפרסם בזכות מתאבקיו עצומי הממדים, הוא שילוב של ספורט ופולחן, עם טקסים מיוחדים, תלבושות ססגוניות ומסורת בת אלפי שנים. אבל כיום, כאשר צריך להתחשב בשיקולים מסחריים ובלוח משדרי הטלוויזיה, משתנים כמה דברים גם במסורת המוצקה ביותר

קלינטון, אוסטרלי שגר איתי באותו בית בטוקיו, ניסה פעם לשכנע אותי לצפות בהיאבקות יפנית ששודרה בטלוויזיה. סירבתי בנימוס ובהחלטיות. ספורט ההיאבקות כפי שהיכרתי אותו במערב הוא אירוע אלים, שבו מנסה כל משתתף להכאיב ליריבו, לפגוע בו ולבסוף להצמיד את כתפיו לזירה. "אינך מבין", אמר קלינטון, "זה ענף הספורט שבו מוצגת יפן באור טבעי. אפשר לראות שם טקסים ססגוניים, להבין טוב יותר את מהות השינטו ואם תעמיק, תגלה גם פיאודליזם לשמו". התיאור נשמע מסקרן דיו. עברתי לשבת בחדרו המרווח של קלינטון ושם, מול מסך בגודל 26 אינטש, גיליתי עולם נסתר.

תחילה לא הבנתי על מה המהומה: שני שמנים עלו על במה מרובעת, הניפו רגליים, מחאו כפיים, כרעו איש מול רעהו בעמדות זינוק ומאומה לא קרה. כל אחד חזר לפינתו. "אפשר להכין כוס קפה ולשתות אותו עד שזז כאן משהו", התלוננתי. קלינטון, אוהד סומו שרוף, היה מתוח מכדי להסביר לי מה מתרחש. הוא תקע בי מבט שאמר "מה אתה בכלל מבין?". סוף סוף, לאחר דקות ארוכות ומעצבנות של המתנה, זינקו השמנים ונחבטו בקול איש ברעהו. כמה סטירות, שתיים וחצי דחיפות, תפיסה בחגורה והופ! שניהם עפו מהזירה, התגלגלו ונחתו על יושבי השורה הראשונה לקול תשואות הקהל. השופט הניף את מניפתו לכיוון השמן שניצח. שני שמנים אחרים עלו לזירה והכל החל מהתחלה.

אתה רואה את השמן הזה בעל גוון העור הכהה יותר?", שאל קלינטון, "קוראים לו קונישיקי, והוא מרוויח קרוב ל-7,000 דולר לחודש עבור מה שהוא עושה כאן". במחירי 1987 ביפן זה היה סכום נכבד. קלינטון טרח והסביר לי שזה לא כולל את הבונוסים שקונישיקי מקבל בעקבות כל טורניר, את המתנות ממועדוני האוהדים וכדומה. זמן מה לאחר מכן נדבקה גם בי חלק מן ההתלהבות של קלינטון והבנתי עוד כמה דברים. הכסף הוא אמנם חלק חשוב מן המשחק, אבל היאבקות הסומו (היפנים מבטאים את השם סומו – SUMO – כסמו) היא בראש ובראשונה ענף ספורט הוגן, שבו עולים המתאבקים בדירוג כפועל יוצא של יחס הנצחונות מול ההפסדים שלהם בכל טורניר.

מתאבק סומו זורק לאוויר חופן של מלח, כחלק מטקס ארוך ומורכב לפני הקרב

מה זה סומו?
שני המתאבקים הנכנסים לזירת הסומו מתאמצים כמיטב יכולתם להפיל או להדוף את היריב אל מחוץ לתחום מוגדר. ביפן נחשב הסומו לספורט של הקיסר. יש לו מקום ישיבה קבוע באיצטדיון הענק של טוקיו וכאשר הוא מתיישב שם ומביט באהבה במתרחש לפניו, הוא פשוט מקיים מסורת עתיקת יומין. ההבדל בין הימים הרחוקים ההם למה שקורה היום נעוץ בעובדה הפשוטה שפעם הסומו היה בא אל הקיסר, והיום הקיסר בא אל הסומו.

האגדה מספרת שלפני יותר מ-2,000 שנה הוכרעה הבעלות על איי יפן בהיאבקות סומו בין שני אלים. טאקמיקאזוצ'י (TAKEMIKAZUCHI) ניצח את טאקמינאקאטה (TAKEMINAKATA), אך ויתר על הבעלות על האיים לטובת העם היפני. היסטוריונים גורסים שאת התיעוד הראשון של היאבקות סומו אפשר למצוא בכתבי שושלת צ'ו הסינית בשנים 1030 עד 221 לפני הספירה. השעשוע הקיסרי הזה הפך ברבות השנים לפופולרי בקרב המוני העם הסיני.

על הסומו כמו על הרבה דברים ביפן, אומרים שהגיע מסין. בכתבי הקוג'יקי (KOJIKI), הכתבים היפניים לעניינים עתיקים, מופיע תיאור של קרב אכזרי וקשה במיוחד, שנערך כמובן בחצר הקיסר, בין מתאבק מפחיד בשם טאיימה-נו-קהאייה לבין מתאבק אחר בשם נומי נוסקונה, עליו מספרים שהתנשא לגובה 2.38 מטר. המאבק היה ממושך, אך בשלב מסוים הצליח קהאייה לשלוח בעיטה מכוונת היטב אל עבר אגן הירכיים של יריבו והרגו. רכוש המפסיד הוחרם והוענק למנצח, שהפך למתאבק חצר הקיסר.

כבר במאה השמינית לספירה החל ארמון הקיסר לכנס טורניר שנתי להיאבקות, מלווה בטקסים, במחולות ובהצגות. האירוע נערך בחצר המקדש הקיסרי וליוו אותו תפילות לאלים כדי שיתנו יבולים גדולים. הפיכת הסומו לחלק מהאירועים הטקסיים של חצר הקיסר הולידה את כללי המשחק הראשונים, את ההגבלות הראשונות וכן את פיתוחן של טכניקות היאבקות ספורטיביות.

כאשר השכין ב-1603 השוגון טוקוגאווה איאסו שלום ביפן יצרה השפעתן הגוברת של שכבות הסוחרים ביקוש גובר לצפייה בהיאבקות. עם התרחבות האוכלוסייה העירונית נוצקו היסודות להפיכת הסומו לספורט לאומי. הקבוצות המקצועיות שנוצרו קודם לכן היוו את הבסיס להקמת התאחדות הסומו.

גם כיום, ביפן המתועשת והמודרנית, נתפס הסומו כספורט יפני טיפוסי, שמשלב היסטוריה, מסורת ודת. הפופולריות שלו ביפן עלתה וירדה במרוצת השנים, אך הטקסים וחוקי המשחק הבסיסיים נותרו ללא שינוי. למרות שבמקורו זהו ספורט קיסרי, קשה לשייך אותו כיום למסורת שינטו, בעיקר לאחר ששומעים את צרחותיהן ההיסטריות של צעירות יפניות, המריעות לאליליהן העולים לזירה.

ההערצה שמופגנת כלפי מתאבקי הסומו כה גדולה עד שקשה להיכנס ולצפות באימוני המתאבקים בבית האימון (המלה היפנית לבית האימון משמעותה "חדר" והמינוח האנגלי הוא STABLE). גדודי צעירות יפניות צובאות על הפתח ופשוט אי אפשר לפלס דרך ולעבור. רבות מן הנערות והנשים הצעירות מחזיקות מצלמות וממתינות במתח לרגע שבו יופיע נשוא הערצתן. הן מנסות להתקרב אל המתאבקים כדי לגעת בהם, או אולי אפילו לזכות במבט או בחיוך. התופעה קיצונית בעיקר כשמדובר בבבית האימון פוטגוימה (FUTAGOYAMA), בו מתאמנים שני האחים הנערצים וואקאנוהאנה וטאקאנוהאנה.

איור משנת 1850 המראה מתאבק סומו. מסורת שקיימת מזה אלפי שנים

פלישת הזרים
עם תום אותו טורניר סתיו הקדיש קלינטון זמן רב כדי להסביר לי את רזי הסומו. הוא הקליט בווידאו עשרות סיבובי היאבקות ובתחילת החורף ישבנו יחד ערבים שלמים, וניתחנו קרבות מעניינים. קלינטון הסביר באריכות את כללי המשחק: "בספרי התאחדות הסומו מופיעות 70 טכניקות היאבקות רשמיות. 48 מהן נחשבות קלאסיות, אך רוב המתאבקים מאמצים לעצמם שש עד שמונה טכניקות בלבד. למעשה, אם תשים לב, רוב המתאבקים משתמשים בעיקר בשתיים או בשלוש טכניקות".

מאז אותה השתלמות אינטנסיבית חלפו כמה שנים, והפופולריות של הסומו הלכה וגדלה. תרמה לכך לא מעט חדירתם של כמה מתאבקים מהוואיי, שהצליחו לעלות לצמרת הדירוג. ב-1992 החזיק קונישיקי בדרגת אלוף (OZEKI). הוא מתנשא לגובה של 187 סנטימטרים ומשקלו 264 קילוגרם. מאז נכנס ב-1984 לחטיבת הדירוג העליונה מהווה קונישיקי איום רציני על בעלי הדרגות הגבוהות. גם אם התייחסו בסלחנות למוצאו ההוואיי, הרי שעובדת היותו אזרח אמריקאי הקצינה את תגובות הקהל היפני. בתחילת 1992 נדחה קידומו לדרגה הגבוהה ביותר – אלוף ראשי – (יוקוזונה – YOKOZUNA). הוא אמנם קטף את האליפות השלישית שלו (מתאבק בדרגת אלוף שזוכה בשלושה טורנירים באליפות מתמנה בדרך כלל לאלוף ראשי), אך לדברי יושב ראש התאחדות הסומו "ניצחון בטורניר הוא גורם חשוב, אך קידומו יידון לאחר הטורניר הבא. הדרך בה הפסיד שני סיבובים לא נראתה טוב!" באפריל 92' עורר קונישיקי מהומה כאשר אמר לכתב של עיתון כלכלי שהסיבה העיקרית לאי העלאתו בדרגה היא גזענות. שלא לפרסום התבטאו אז חוגים בתוך ההתאחדות כי "אם לאמר את האמת, לא היינו רוצים לראות זר מתמנה ליוקוזונה, שכן לא היינו רוצים לראות מתאבקים יפנים צועדים מאחורי מתאבקים זרים. לא נביע דעה זו בפני זרים אך יש בינינו סיעה אנטי-קונישיקית".

אם פרשת קונישיקי הציתה מדורה הרי שבא מתאבק נוסף מהוואיי ושפך עליה שמן. צ'אד רואן המתאבק תחת השם אקבונו זכה בינואר 1993 באליפות טורניר החורף והועלה לדרגת יוקוזונה. היתה זו מכה חמורה לגאווה הלאומית של מי שרואים בסומו את ענף הספורט המייצג של יפן. יפנים רבים הספידו אז את הסומו היפני.

ביום שבו זכה אקבונו בדרגת היוקוזונה הלכתי אל סאקאטה, אוהד סומו ותיק בן 62, לשמוע את דעתו. "התאחדות הסומו הינה גוף המורכב כמובן מיפנים בלבד, כולם מתאבקים לשעבר. הם לא אוהבים שינויים וחוששים מאוד מכניסת זרים לענף בכלל ולהתאחדות בפרט". הסביר סאקאטה. "החשש העיקרי שלהם הוא מפני השפעה גוברת של זרים על יציאת הסומו המקצועני מתחומי יפן לארצות אחרות".

רצה הגורל ובמקביל לעליית אקבונו (גובה 204 סנטימטר, משקל 215 קילוגרם, המתאבק הגבוה ביותר בענף) לפסגה, העפילו אליה גם שני האחים וואקא וטאקא, שהוזכרו כאן קודם. מאז ינואר 1993 משמשים שני האחים כיריביו העיקריים של אקבונו, ומונעים ממנו זכיות רצופות באליפויות. בכל הטורנירים מאז תחילת 1993 הגיעו אקבונו ושני האחים לקו הגמר ובשני מקרים נאלץ אקבונו להסתפק במקום שני בלבד.

קונישיקי, אקבונו, וואקאנוהאנה, טאקאנוהאנה – כל אלה הם שמות זירה בעלי משמעות, שהמתאבקים ומאמניהם מייחסים לה חשיבות רבה. רוב מתאבקי החטיבות העליונות לא מופיעים בשמם האמיתי. שם זירה בסומו מכונה שיקונה (SHIKONA) והמתאבקים מקווים שמשמעות השם תתממש לגבי הקריירה שלהם. השמות שניתנים הם לעיתים שמות זירה של אלופים מפורסמים מהעבר. קונישיקי, למשל, פירושו "רקמה קטנה", ובעבר השתמש בו מתאבק מפורסם מהמאה ה-19; טאקאנוהאנה ("פרח האצילות") היה שם הזירה של מתאבק בדרגת אוזקי בשנות ה-70; וואקאנוהאנה היה שם הזירה של יוקוזונה מפורסם משנות ה-50, שהוא גם דודם של שני האחים. לשמות מסוג זה, ששימשו אלופים מן העבר קוראים "שמות קידום", והם מעוררים כמובן ציפייה שהמתאבק הצעיר יגיע לדרגות גבוהות.

הנוהג לבחור שם זירה החל לצוץ במאה ה-16. קבוצות סמוראים שאדונם נכנע, נהרג או חדל להעסיקם מכל סיבה אחרת נאלצו להיאבק תחת שם אחר, מחשש לנקמת הכובש שהכניע את אדונם. קבוצת המתאבקים הראשונה לבחור בשמות זירה היתה ממחוז אויטה (OITA) באי קיושו. הם בחרו בשמות בעלי הקשר פראי כגון: "רעם", "סופה גדולה" וכדומה. מתן שם זירה כמוהו כהענקת שם לתינוק שזה עתה נולד – מתייעצים עם כולם אך ההחלטה הסופית היא של בעל בית האימון, האויאקאטה.

לוחמי סומו מתכנסים במעגל לטקס הנערך לפני הכניסה לזירה

לקום עם עלות השחר
לפני זמן מה ניסיתי להשיג כרטיסים לטורניר האביב שהתקיים באוסקה. כל הכרטיסים שהציעו לי עלו יותר מ-200 דולר. כיוון שהמחיר היה יקר מדי המתנתי עוד כמה חודשים ובבוקר אחד מימי הטורניר בעיר נאגויה (NAGOYA) עמדתי בתור כדי להשיג כרטיס זול יותר למקום לא מסומן. הטורנירים נערכים אחת לחודשיים, בכל פעם בעיר אחרת. שלושה טורנירים נערכים בטוקיו. הערים המארחות באופן קבוע כל טורניר שני הן אוסקה, נאגויה ופוקואוקה.

תכננתי להתייצב מול קופת הכרטיסים בנאגויה בשעה 6:30 בבוקר, אך מארחי התייעצו טלפונית עם מומחה לסומו, שהציע לי להגיע מוקדם יותר. "מה זה מוקדם יותר?", שאלתי. "יש רבים המתייצבים כבר בשעה 5:00", השיב המומחה. כשהגעתי בחמש בבוקר לאיצטדיון העירוני בהיתי בחוסר אמון בכחמישים אנשים שכבר היו שם, חלקם ישן בשקי שינה ליד הקופה. התיישבתי בסוף התור וניסיתי לנמנם. כשפקחתי את עיני בשעה 6:30 כבר היו מסודרים מאחורי כמאה איש נוספים. לקראת שעת פתיחת הקופה (8:30), כבר עמדו בתור יותר מ-350 בני אדם. כולם הגיעו כדי לרכוש כרטיסי ישיבה לא מסומנים ליום התחרויות ה-12 (מתוך 15 ימי תחרות שבכל טורניר). המקומות הללו הם הרחוקים ביותר מהזירה וצריך משקפת חזקה במיוחד כדי להבחין בפרטים במהלך ההיאבקות.

משכימי הקום שניצבו לצידי בתור הביאו עימם ארוחת בוקר ועתה ישבו על גבי פיסת בד ואכלו להנאתם. אצושי ונעמי, אב ובתו, היו הראשונים בתור. ניגשתי אליהם ושאלתי מדוע העדיפו לבלות לילה לצד קופת האיצטדיון העירוני. "תפסנו את הרכבת הלפני אחרונה והגענו לכאן בסביבות חצות", הסבירה נעמי, לשאלתי אם זה היה שווה את המאמץ ענתה "גם אלה שהגיעו בשש ישיגו כרטיסים, אך מי שנכנס ראשון תופס את המקומות הטובים ביותר לצילום".

יש שש חטיבות דירוג בסומו, אבל רק השתיים העליונות מרכזות את מלוא תשומת לב הציבור. 827 מתאבקים מתחרים ביניהם בדירוג של החטיבות הנמוכות בענף. 66 אחרים חברים בשתי החטיבות העליונות. כל אחד ממתאבקי החטיבות הנמוכות משתתף בשבעה סיבובים במהלך 15 ימי הטורניר. הבכירים נאבקים ביניהם פעם אחת ביום, כלומר, 15 סיבובי היאבקות במהלך הטורניר. ההיאבקויות מתחילות בדרך כלל בשעה 10:00 בבוקר ונמשכות ברצף עד 18:00. ראשונים מתחילים הזוטרים ביותר וככל שנוקף הזמן עולה הדרג עד לעליית מתאבקי הצמרת לזירה, בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים. כיוון שהגעתי ביום ה-12 של הטורניר, סיימו כבר רוב מתאבקי החטיבות התחתונות את מכסת ההיאבקויות שלהם והראשונים עלו לזירה רק אחרי אחת עשרה.

בצמוד לכל טורניר פועלים כתריסר בתי תה, מעין מזנונים במתכונת יפנית. הם אמנם מכינים מנות מזון מוכנות (אובנטו – OBENTO), שאיכותן לעיתים קרובות מעולה והן מוגשות ארוזות כמו בונבוניירה בתוך קופסה, ונראות כיצירות אמנות, אך בזה לא תם עיסוקם. בתי התה מחזיקים בידם מזה עידן ועידנים כמויות גדולות של כרטיסים. התאחדות הסומו, שבעבר הרחוק נתנה לבתי התה זיכיון למכור עבורה כרטיסים, כדי למלא את האולמות, נאלצה להשאיר את המצב על כנו גם בעידן הפופולריות הגואה של הענף. לפיכך משמשים בתי התה כסוכני כרטיסים לכל דבר. מחירו של מקום ישיבה ממוצע הוא בסביבות 10,000 ין (כ-93 דולר) והוא כולל ארוחות צהריים (אי אפשר לרכוש מקום ישיבה בלבד, זו עיסקת חבילה). רוב מושבי האולם מחולקים לקוביות ישיבה שגודלן כ-1.60 מטר מרובע. בכל קוביה כזו נדחסים באי נוחיות מסוימת ארבעה מבוגרים. אין כסאות ישיבה, אלא כרית דקה המונחת על גבי משטח בטון.

לכל בית תה קבוצת הקוביות הקבועה שלו, והנוהג הוא למכור את הכרטיסים ברביעיות. בדרך כלל נמכרת קוביית הישיבה כיחידה אחת לחברות מסחריות, שמעניקות את הכרטיסים כשי ללקוחות שהן חפצות ביקרם. נציג של בית התה מלווה את בעל הכרטיס למקומו. האורח מקבל לידיו את הארוחה המוכנה והארוזה בקפידה, מזמין תוספות כשתייה וחטיפים ומשאיר בידי נציג בית התה טיפ של כעשרה דולר.

המקומות בהיקף הקרוב ביותר לזירה אינם מסודרים בקוביות אלא בשורות מדורגות. מקומות אלה שמורים דרך קבע ליקירי התאחדות הסומו, שנמנים לרוב על מועדון אוהדים מכובד. מקומות ישיבה אלה מקנים מבט קרוב על גושי השומן הרוטטים ממאמץ, אגלי הזיעה הנוטפים והבעות הפנים של המתאבקים. עד שלא רואים מקרוב אדם שמשקלו יותר מ-150 קילוגרם, כשלגופו "בגד ים" נועז בלבד, קשה להבין מהו גודלם וכוחם של המתאבקים.

ה"בגד" שעוטים המתאבקים לכיסוי איזור החלציים הוא למעשה רצועת בד שאורכה נע בין 10 ל-13 מטר ורוחבה 80 סנטימטר. הרצועה מקופלת שש פעמים, וכשרוחבה 13 סנטימטר היא מקיפה את מותני המתאבק חמש פעמים. לאחר מכן נקשרת הרצועה מאחור בקשר מיוחד ועליה להיות חזקה דיה כדי לשאת את משקל המתאבק בשעה שיריבו מנסה להרימו. מתאבקי ארבע החטיבות הנמוכות עוטים על גופם רצועות בצבע כחול כהה או שחור, עשויות מכותנה. רצועות מתאבקי שתי החטיבות העליונות עשויות ממשי, וכל מתאבק בוחר את הצבע החביב עליו. בחזית הרצועה תוקעים המתאבקים מעין סינרון קטן עשוי חוטי משי מעומלנים. תפקידו להרחיק מן המתאבק את הרוע, בדומה לחבל הקדוש התלוי בכניסה למקדשי שינטו.

מטרת הכנות לפני הקרב כפולה: לגרש רוע מהזירה ולאיים על היריב בתבוסה

האיצטדיון בנאגויה מכיל 11,000 מושבים. בהיקפו העליון כסאות פלסטיק תכולים ונוחים יחסית. מתחתם גוש קוביות הישיבה לארבעה, ובו כריות בצבע סגול עז. הזירה עצמה מוגבהת מהקרקע ב-54 סנטימטרים ובמרכזה מעגל בקוטר 4.55 מטר. המעגל עשוי מחבל קש, שתקוע עד מחצית עוביו בקרקע הזירה. במרכזו שני קווי זינוק לבנים, המרוחקים זה מזה 1.20 מטר. על קווים אלה כורעים המתאבקים לפני הזינוק. הבמה כולה עשויה טיט ומצופה בחול דחוס. בשעה שנכנסתי לאיצטדיון טאטאו כמה נערים ביסודיות את הבמה. אחד מהם הרטיב בעזרת דלי מים את דפנותיה הסדוקות. מעל לזירה תלוי מתקרת האיצטדיון גג גדול, שארבעה גדילי משי צבעוניים משתלשלים מארבעת פינותיו. בעבר, כשההיאבקויות נערכו מתחת לכיפת השמיים, היה לגג שימוש מעשי. תמכו בו ארבעה עמודי עץ, ולצידם ישבו שופטי הצד. גדילי המשי מחליפים היום את העמודים וכל אחד מהם מייצג עונת שנה: הירוק – את האביב, האדום – את הקיץ, הלבן – את הסתיו והשחור – את החורף.

הקהל שרכש את המקומות המסומנים החל להיכנס רק בשעות הצהריים. אלה שנכנסו החלו מיד בזלילת המנות המוכנות שבידם, שוטפים הכל פנימה עם כמויות גדולות של בירה וסאקה (יין אורז יפני). למרות שמערכת מיזוג האוויר פעלה כתקנה נפנפו צופים רבים במניפות שחילקו עובדי בתי התה. מצאתי קוביה פנויה, השארתי את נעלי במעבר והתיישבתי כדי לבחון עד כמה זה נוח. לאחר 10 דקות הבנתי שמוטב היה להביא אבזרי עזר מהבית. הישיבה המזרחית הממושכת אינה נוחה למי שאינו מורגל בה. מלבד זאת, הכרית דקה, המושב קשה, ואי אפשר להסתובב לאחור מבלי לבקש את סליחת היושבים לצידך. למרות כל אלה האורחים לא נראו אומללים במיוחד, ורובם מצאו מקום לכמה בקבוקי בירה ולשקית אשפה.

כל מי שנכנס לאולם מקבל לידו רשימה של זוגות המתאבקים באותו יום. רשימה זו מורכבת מדי יום לגבי יום התחרויות הבא והמתאבקים יודעים רק יום אחד לפני התחרות מי יעמוד מולם. המארגנים, כדי ליצור מתח, מפגישים את המתאבקים שעושים בטורניר חיל רק לקראת סופו. כך נוצר מצב שביומים-שלושה האחרונים יש סיבובי איכות בין מתאבקים טובים, בעלי כוחות שקולים. זו גם הסיבה לכך שקשה יותר להשיג כרטיסים לימים אלה. שאיפתם של המארגנים היא שהמנצח בטורניר יתגלה רק ביומו האחרון.

הנערים שפתחו את אותו יום תחרויות בנאגויה נראו כבני 17. שופט הזירה עצמו לא נראה מבוגר מהם והיה משהו מוזר במראהו של נער צעיר עוטה גלימת אציל מפוארת, צו האופנה של המאה ה-14. בקלות אפשר היה להבחין עד כמה התנהגות הצעירים אינה מלוטשת. חסרו להם הניסיון, ההכנה והדרת הכבוד, שמאפיינת את סיבובי המתאבקים הבכירים.

לקראת השעה שתיים בצהריים נשארו עדיין כמה מקומות פנויים בשורות הקרובות ביותר לזירה, והחלטתי לרדת למטה. פסעתי מעדנות, משתדל להיראות כאילו אני צועד למקומי הטבעי. התעלמתי ממבטי הסדרנים שליוו אותי, מחליק בזריזות לתוך מקום אותו בחרתי מראש, בקצה המערבי של הזירה. המקום לא היה בקוביית ישיבה ואני התפללתי שהאדם שאת מקומו תפסתי נפל למשכב, רותק למקום עבודתו, או היה עייף מדי מכדי לבוא.

מיד לאחר שהתיישבתי נכנס לזירה טור מתאבקי החטיבה השנייה. לפניהם צעד שופט זירה עטוי גלימה מסורתית של אציל יפני, אוחז מניפת לוחם בגובה החזה. אחריו צעדו המתאבקים, חוגרים סינרים עבים וצבעוניים מעל לחגורה המקיפה את מותניהם ואת איזור החלציים. הכרוז הכריז את שמו של כל מתאבק שעלה לזירה ואת שם בית האימון, שאליו הוא שייך. השופט שעלה ראשון כרע ברך במרכז, אוחז את מניפתו בגובה הסנטר. לפי עוצמת מחיאות הכפיים של הקהל אפשר היה לאמוד את מידת הפופולריות של כל מתאבק. משהושלם מעגל המתאבקים על הזירה, פנו כולם פנימה, מחאו כף, הרימו את הסינרים והניפו את ידיהם, כדי להוכיח שאין ברשותם כלי נשק סמויים. לאחר מכן החלו לרדת מהזירה.

עם סיום הטקס החלו היאבקויות החטיבה השנייה. הפעם ניתנו לכל זוג מתאבקים שלוש דקות לפעולות ההכנה הקודמות לסיבוב. הכנה זו היא בעלת חשיבות מכרעת בהיאבקות עצמה, יש לה משמעות טקסית כמו גם משמעות מעשית. המתאבק עולה, מטהר את פיו באמצעות שטיפה במים המכונים "מי כוח", עומד בצד הזירה, מניף רגל הצידה תוך שהוא שואף אוויר ומנחית אותה בעוצמה על הזירה תוך נשיפת האוויר החוצה. יריבו ניצב מולו במרחק לא גדול ומבצע בדיוק את אותן פעולות. שני המתאבקים נועצים במהלך ההכנה הזו מבטים מזרי אימים איש ברעהו, אך אינם מוציאים מלה מפיהם.

האבקות סומו. מאבק איתנים של כוח ושיווי משקל 

המטרה של פעולות ההכנה כפולה: גירוש רוע מהזירה ואמירה כי כך אמעך את יריבי. אוהדי סומו ותיקים ומיומנים טוענים שהם יכולים לצפות מי ינצח בסיבוב כבר על-פי התנהגותו בשלבים אלה. כל מתאבק ברמות הגבוהות מכיר היטב את העומדים מולו, ומודע לחולשותיהם ולמעלותיהם. מבט מרוכז בעיני היריב מאפשר לחוש חולשה או חוסר בטחון. נעיצת העיניים מתחילה כבר בשלב רקיעת הרגליים והנפות הידיים המלוות אותן. בעבר פתחו המתאבקים בקרב כשהרגישו שהם מוכנית נפשית. הם מייחסים חשיבות אדירה ללוחמה הפסיכולוגית הזו של טרם קרב. לעיתים גזל הפרק הזה הרבה מאוד זמן ועם תחילת הכיסוי הטלוויזיוני של טורנירי הסומו הוגבל משך הזמן לארבע דקות בחטיבה העליונה ולשלוש בשנייה. לחטיבות התחתונות הוקצב זמן קצרצר בלבד.

שמחת הרזים
משקלו הממוצע של מתאבק סומו הוא 150 קילוגרם, אך היפנים גילו תמיד חיבה יתרה דווקא למתאבקים קלי המשקל. אפשר היה לחוש בכך היטב כאשר עלו לזירה מתאבקי החטיבה העליונה מאינואומי הקטן (171 סנטימטרים, 96 קילוגרם) וקושימאומי (187 סנטימטרים, 192 קילוגרם). בסומו אין חלוקה למשקל כבד, בינוני וקל, וציוות בהפרשי משקל כאלה אפשרי. עם הזינוק, נמנע מאינואומי מלהתנגש חזיתית ביריבו. הוא ניסה לתפוס בחגורתו של קושימאומי מאחור, אך ידו החליקה. קושימאומי, כדי לנצל את יתרונו המשקלי, פתח מיד בסדרת מכות הדיפה חזיתית, בכפות ידיים פתוחות, אל חזהו ואל צווארו של מאינואומי. אולם מאינואומי התכופף, שלח יד זריזה ותפס את רגלו השמאלית של קושימאומי, מנסה לערער את שיווי משקלו. קושימאומי התעשת, העביר משקל לרגלו המורמת ודילג שני דילוגים, דוחף את מתחרהו לעבר קצה הזירה. מאינואומי החזיק עדיין בכוח את הרגל השמנה באוויר, מנסה נואשות להרימה ולהדוף את קושימאומי אל הקרקע. שניות ארוכות עמדו השניים, הקטן אוחז ברגל ובקדמת החגורה, הגדול עם שתי ידיים על חגורת יריבו. מאבק אדיר של כוח ושיווי משקל.

עקבי רגליו של מאינואומי היו מונחים על חבל הזירה השקוע בקרקע ששימש לו כאדן זינוק. שניהם התנשפו, הזיעו, המאמץ האדיר ניכר על פניהם. כל אחד ניסה למשוך לכיוונו כדי להרוויח עוד כמה סנטימטרים גורליים. מאינואומי ה"רקדן" ביצע במפתיע תנועת אגן זריזה לשמאל, תנועה ששמטה את אחיזת ידו השמאלית של קושימאומי מחגורתו. עובדה זו איפשרה למאינואומי להרים במאמץ-על את הרגל שלפת בידו ולהוציא את יריבו משיווי משקלו. קושימאומי דילג כמה צעדים לאחור, ניסה בהיסטריה לאחוז בחגורה שנשמטה מידו, אך תנועות האגן של מאינואמי לא איפשרו זאת והענק צנח ארצה בחבטה, מושך איתו את יריבו. הקהל יצא מגדרו ולפתע מצאתי עצמי צווח בחדווה. ברגע שחזרתי לשבת פנה אלי סדרן חמור סבר וביקש בנימוס אך בתקיפות שאפנה את המושב הנכבד שתפסתי. הודיתי בליבי על שלוש השעות ו-15 הדקות שקיבלתי במתנה במקום כה טוב וחזרתי למקומי הגבוה, על כסא הפלסטיק התכול.

מתאבק קטן גוף כמאינואומי חייב להתבסס על מספר רב של טכניקות ותרגילים חמקמקים כדי לפצות על משקל גופו הקטן. אולם בהיסטוריית הסומו מספרים גם על אשה שהצליחה לנצח מתאבקים. היה זה כאשר מתאבק חזק בשם טטאישי זכה בסדרת נצחונות מרשימה והוכרז כאלוף טורניר. שופט הזירה שאל את הקהל אם יש בקרבו קוראי תגר על האלוף החדש. אל הזירה עלתה נזירה. טטאישי סירב תחילה להיאבק איתה, אך לבסוף נכנע ללחץ הקהל והסכים. הוא המתין לנזירה בקצה הזירה בזרועות פתוחות ועם חיוך גדול. אולם כשזו החלה לדוחפו החוצה, נבהל והחל להיאבק ברצינות. למרות שניסה לאחוז בזרועה תפסה הנזירה את רגלו, הרימה אותה והפילה אותו ארצה. טטאישי המבויש נרגע רק כשעלה בידי הנזירה המוכשרת להביס עוד שלושה מתאבקים חסונים שעלו לזירה.

מתאבקים צעירים מתאמנים. הטירונים מתחילים את האימון ב-4:00 לפנות בוקר

תלמידים בחדר
שמעתי את הסיפור הזה משכני ליציע באיצטדיון בנאגויה ובעקבותיו החלטתי לנסות ולהגיע אל אחד מבתי האימון (ה"חדרים") המתמחים בגידול מתאבקים. האימונים פתוחים בדרך כלל לקהל, אולם כשביקשתי לראיין מתאבק בכיר או את בעל בית האימון עצמו הערימו על דרכי קשיים רבים. רק לאחר התכתבות עניפה ושיחות טלפון רבות הצלחתי לחדור מבעד לעור הפיל של התאחדות הסומו. לבסוף, לאחר חודשים של מאמצים, הגיע היום הנכסף ומצאתי עצמי יושב מול אויאקטה (בעל בית אימון), המנהל ומאמן את מתאבקי "נהר מוסאשי" (MUSASHIGAWA). החדר אליו הכניסו אותי לא היה מבייש אפילו סלון מפואר. כורסאות עור שחורות ויקרות היו ערוכות בשורה ארוכה ועל אחת מהן ישב הוד מעלתו האויאקטה לבוש במכנסיים קצרים ובחולצת טי. השיחה שהתנהלה בינינו מובאת כאן במלואה:

כיצד מגייסים צעירים לענף הסומו? היכן אתה מוצא אותם?
"רוב הצעירים מגיעים אלינו עם סיום לימודיהם בחטיבת הביניים. חברים ואוהדים יודעים שאני מחפש מועמדים וממליצים לי באופן קבוע ללכת לראות נערים בעלי פוטנציאל. אני נפגש אישית עם כל מועמד ובהתאם להתרשמותי הן ממבנה גופו והן מאישיותו אני מחליט אם לקבלו. אני נוהג לצפות בהיאבקויות סומו של נערים בגילאי תיכון ופונה ישירות אל מועמדים שנראים לי כדי לבקשם להצטרף".

מהן התכונות החשובות אצל מתאבק צעיר?
"הוא חייב להכיר את הסומו לפני שהוא מגיע לכאן. חייבת להיות לו מוטיבציה גבוהה ונכונות לעבודה קשה. מעבר לזה, חייבת להיות לו נכונות למלא בדקדקנות אחר ההוראות, ללא עוררין".

כאן המקום להסביר שממש כמו בתקופה הפיאודלית, עם הצטרפותו של מועמד טרי לענף, חותמים הוריו על מסמכים שמעבירים את ה"בעלות" עליו להתאחדות הסומו. הטירון נשבע אמונים לאדוניו החדשים ומאותו רגע ואילך יבצע כל תפקיד שיוטל עליו. בתמורה, יקבל את הדרוש לו למחיה בסיסית וסיכוי להתקדם. הטירון הוא הראשון לבצע כל מטלה ואחרון לקבל ארוחה או מנוחה. בשלב הראשון של קליטתם לומדים הטירונים לומדים במשך שישה חודשים בבית ספר לסומו.

קורה שאתה טועה בבחירה?
"את זה רואים רק לאחר שנתיים או שלוש של עבודה".

מהם תרגילי האימון החשובים ביותר לדעתך?

"חימום הגוף שלפני האימון חשוב ביותר. החימום ותרגילי הגמישות השונים מרככים את הגוף ומונעים פציעות מיותרות במהלך האימון או בקרב עצמו".

האויאקטה הסביר לי שככל שהמתאבק נמוך יותר בדירוג הוא מתחיל להתאמן מוקדם יותר בבוקר. הטירונים משכימים קום בשעה 4:00, מנקים ומכינים את שטח האימון ומתחילים מיד באימונים. מלבד תרגילי חימום וגמישות, מבצעים הצעירים שלושה תרגילים עיקריים:
1. שיקו (SHIKO) – עמידת פישוק, נשימה עמוקה והרמת רגל הצידה, גבוה ככל האפשר והנחתתה בכוח ארצה תוך נשיפת האוויר החוצה בשריקה.
2. טפו (TEPPO) – הדיפה לפנים, בכפות ידיים פתוחות, אל בול עץ תקוע בקרקע, תוך תירגול תנועות רגליים במקביל.
3. מאטאוארי (MATAWARI) – ישיבת פישוק, רחב ככל האפשר, הרכנת פלג הגוף העליון עד להצמדת החזה לקרקע בין שתי הרגליים.

כיצד מחשלים את רוח הקרב? כיצד מלמדים להתמודד בלוחמה פסיכולוגית?
"תוכנית האימונים היומיומית מפרכת. חיי המתאבק אינם קלים, בייחוד לצעירים. כושר סבל, סבלנות באימונים, ועצם העובדה שמתאבק אינו נשבר במשך שנים ארוכות של חישול מחזקים את רוח הלחימה. זה מה שנותן למתאבק כוח לעבור את השנים הקשות הראשונות ולהיות מאומן גם בלוחמה פסיכולוגית על הזירה".

הדירוג בענף הסומו משול להר געש דמוי חרוט בצורתו. הטיפוס בו קל ומהיר סמוך לבסיסו והופך קשה ומפרך ככל שמתקרבים לפסגה. לפני שטירון רשאי לעלות לזירת האיצטדיון עליו לצבור לפחות שלושה נצחונות בהיאבקויות מוקדמות, שאינן מהוות חלק מהטורניר. כל עוד נמצא הצעיר באחת מארבע החטיבות התחתונות, הוא מהווה חלק מאותם 827 מתאבקים שמשותפת להם שאיפה אחת – לעלות בדירוג. עם העלייה הנכספת לחטיבה השנייה הופכים חיי המתאבק קלים הרבה יותר. הוא מגיע לאימון היומי רק בסביבות 7:30 או 8:00, בבוקר; מוצמדים לו דרך קבע שני מתאבקים זוטרים, המשמשים כמשרתיו; הוא מתחיל לקבל משכורת סדירה ובונוסים על הצלחותיו. עלייה לחטיבה הראשונה מזכה אותו גם בחדר פרטי בבית האימון, בתוספת משרתים וכמובן בעלייה בשכר. אי אפשר להשוות את שכרם של המתאבקים היפנים לסכומי העתק שמרוויחים ספורטאים מקצוענים בארצות הברית, אך משכורות מתאבקי הסומו הבכירים גבוהות בהרבה מהשכר הממוצע במשק היפני.

מי ממן את החיים בבית האימון?
"בכל טורניר מקבלים הקצבה מההתאחדות. בהקצבה זו נכלל גם חלקו של כל מתאבק בכיר השייך לבית האימון".

ומה עם מועדון האוהדים?

"ודאי. גם הם תורמים לא מעט, אך אין זה זרם קבוע. זרם ההכנסות הקבוע עליו אנו בונים מגיע מההתאחדות בלבד. תקציבו של כל בית אימון תלוי גם בפופולריות המתאבקים הבכירים שלו".

יש הרבה פציעות בספורט הזה. אני רואה מתאבקים עולים לזירה חבושים במיני תחבושות אלסטיות ואחרות. מהן הפציעות האופייניות וכיצד מטפלים בהן?
"מי שלא ביצע חימום יסודי עלול בהחלט למתוח שרירים ואפילו לקרוע אותם. המוטיבציה הגבוהה של הצעירים גורמת להם להיכנס ביריב ולהכות בכל הכוח גם בעת אימון. לכן מעקמים אצבעות, סודקים קרסולים ומרפקים ולעיתים מקבלים אוזן בצורת כרובית. מי שאינו לומד ליפול נכול מקבל שיפשופי עור וסימנים כחולים".

לפני השיחה עם האויאקטה, ביליתי כמה שעות בישיבה מזרחית על רצפת טטאמי שהוגבהה בכמטר מעל למשטח האימון. זה היה יום קיץ חם ולח בטוקיו וכל החלונות היו פתוחים לרווחה. לא היה איוורור באולם. משני צידי הזירה תלו מגבות גדולות על מוטות והמתאמנים היו ניגשים אליהן לעיתים תכופות כדי לנגב את הזיעה. כשהגעתי בשעה שמונה וחצי בבוקר, כבר התאמנו על המשטח המתאבקים הבכירים ואפשר היה לזהותם על פי צבע חגורת האימון שלבשו. חגורת האימון של הזוטרים היתה כחולה כהה ושל הבכירים לבנה.

שופט הזירה, עם תלבושתו הססגונית, הוא השחקן הראשי בזירת הסומו

כ-15 מתאבקים היו פזורים סביב הזירה, רובם צפו בתחרות האימון שהתנהלה במרכז האולם. כמה מהם עסקו בתרגילי גמישות שונים או באחד משלושת התרגילים שפורטו לעיל. תחרות האימון התנהלה בסגנון "מלך ההר" – המנצח נשאר בזירה ונאבק במתחרה הבא בתור, עד שמישהו מנצח אותו ותופס את מקומו. בפינת האולם היה תקוע מוט עץ עבה. מולו עמד מתאבק בכיר ותירגל מכות הדיפה לפנים. העמוד לא זז. במרכז הבמה המוגבהת עליה ישבו האורחים הונחה כרית עבה במיוחד עליה נח עכוזו של האויאקטה. הוא אחז בידו מקל ארוך ובכל פעם שפתח את פיו להעיר הערה, דמם האולם וכל המתאמנים היטו אוזן לדברי האדון. במשך כל האימון ישב האויאקטה ללא תנועה. כיוקוזונה לשעבר, לא הטיל איש ספק במקצועיותו. מבטו היה מרוכז מאוד ובחן את המתאמנים.

הלימוד עצמו נעשה בעיקר מתוך התבוננות ולא בהנחיה פעילה כמקובל במערב. הצעירים לומדים לחקות את הבוגרים בזמן שהם מסתכלים בהם. הערות המאמן באות רק כדי לתקן טעויות. הם אינם רואים את האויאקטה מדגים את הפעולות. אם מתאבק בכיר בוחר להנחות את אחד הצעירים, זו יוזמתו הפרטית.

עם תום האימון הרשה לי האויאקטה לשוחח עם המתאבק הבכיר בבית האימון, מוסאשימארו ("שלימותו של מוסאשי"), בחדרו הפרטי שבקומה השנייה. בחרתי בו בעיקר כיוון שהוא דובר אנגלית ובזכות עלייתו המהירה מאוד לדרגות הגבוהות. הוא מחזיק כרגע בדרגת סקיוואקה (SEKIWAKE) מספר אחד (הדרגה השלישית מהפסגה אחרי יוקוזונה ואוזקי). הוא בן 22, שוקל 183 קילוגרם וגובהו 191 סנטימטרים. "183 קילוגרם הם סוף הדרך עבורך?", אני שואל אותו. "כשהפכתי, לפני ארבע שנים, למתאבק סומו שקלתי 102 קילוגרם. אינני מכיר מתאבק שנכנס אי פעם למשטר של דיאטה", הוא עונה.

"ומה עם מעריצות?", אני שואל. "יש הרבה יותר ממה שחלמתי אי פעם", הוא אומר. "כשאני יוצא לקניות אני לוקח איתי שלושה או ארבעה משרתים, כדי שיהדפו את קהל מבקשי החתימות. הבעיה היא שברגע שאני עוזב את בית האימון אין לי שום פרטיות".

הגעת מהעולם המערבי לקיצוניות היפנית הזאת, למשטר הקשוח כאן. איך עברת את זה?
"בהתחלה, כשלא שלטתי ביפנית, היה לי קשה מאוד, אבל כולם ניסו לעזור לי, כך שלא יכולתי להרשות לעצמי להישבר. העובדה שהתקדמתי די מהר בדירוג עזרה. אם היה עלי לבלות ארבע שנים בתור זוטר יתכן שהייתי מוותר".

אתה מרגיש בודד בגלל היותך זר ביפן? יש לך חברים טובים?
"מה שמעניין אותי זו היאבקות הסומו. לא חסרים לי חברים, אבל החברים האמיתיים שיש לי לא קשורים לסומו. בענף הסומו אתה יכול לכנות מעט מאוד אנשים 'חברים'. האוהדים נותנים הרבה, אך הם לא חברים. אלה אנשים שאוהבים סומו, מעריצים אותי, אך אין ולא כלום בינם לבין המושג חבר".

מה לדעתך התכונה החשובה ביותר למתאבק סומו?
אני שואל אותו מהי לדעתו התכונה החשובה ביותר למתאבק סומו. "יכולת מנטלית טובה", הוא עונה. מי שנמצא בכושר מנטלי טוב סיכוייו לזכות בנצחונות רבים גבוהים. אני אישית משתדל שלא להראות כלפי חוץ את ההתרגשות שלי לפני כל סיבוב. האמן לי שאני מתרגש. אתה הלא ראית אותי על הזירה יותר מפעם אחת. איך אני נראה לך שם?". עם מבט של רצח בעיניים והבעת פנים שאומרת לעומד מולך "אני הולך לגמור אותך!", אני אומר והוא מתפלא: "באמת? את זה עוד לא אמרו לי. אני פשוט מנסה להתרכז, מנסה לנצח את המלחמה הפסיכולוגית עוד לפני שלב הדחיפות. זו כנראה הסיבה".

אני שואל אותו אם מותר לשתות אלכוהול במהלך האימונים והוא עונה בחיוב. "במהלך ארוחת הצהריים אנחנו שותים הרבה בירה". ומה עם בחורות? "אסור להכניס בחורות לחדר שלך. זהו כלל של ההתאחדות ואנו מכבדים אותו. אם אני רוצה לבלות עם בחורה, זה יהיה מחוץ לכותלי בית האימון".

מה סדר היום שלך? מה אתה אוכל בצהריים ובערב?
"אני קם בשעה 7:00. בשעה 7:30 אני מתחיל חימום לקראת אימון הבוקר. זה לוקח לי 40 דקות ואני מתאמן עם כולם עד 11:00. אחר כך אני מתקלח ואוכל ארוחת צהריים. יש מנה קבועה המכונה צ'אנקונאבה (CHANKONABE). זהו תבשיל המכיל בשר, פירות ים, טופו, ירקות, פטריות ואצות. ליד זה מגישים אורז וחמוצים יפניים. אחרי האוכל אני ישן כשעתיים. אחר כך כולם מנקים את הבית ובערב אני לפעמים אוכל בחוץ. לפעמים אני שולח מישהו שיקנה לי אוכל. אני לא אוהב לאכול את ארוחת הערב בחדר האוכל. בימי א' בשבוע אין אימונים וכולם נחים. חוץ מזה בסיום כל טורניר יש שבוע חופש ואחריו מתחילים להתאמן לקראת הטורניר הבא". באשר לגובה המשכורת החודשית שלו הוא אומר שהיא מגיעה ל-10,000 דולר בקירוב. "מלבד זה יש בונוס של כשתי משכורות עבור השתתפות בכל טורניר ובונוס נוסף על נצחונות".

על נושא הבונוסים שמעתי בייתר פרוט מאוהדת סומו מושבעת בשם קטרינה, אוסטרלית שחיה כבר תשע שנים ביפן ועוקבת ביסודיות אחר עולם הסומו. היא רכשה לה ידידים רבים בתוך המערכת והפגינה בקיאות מרשימה גם בצד העסקי: "חברה שמעוניינת לפרסם לפני סיבוב של מתאבק מסוים פונה להתאחדות הסומו. ההתאחדות קבעה לכך סכום קבוע. המתאבק מקבל מחצית מהסכום ומחצית משלשלת ההתאחרדות לכיסה ומשתמשת בזה לתשלום מיסי המתאבקים והפקדות לקרן פנסיה. הפרסום בפועל מתבצע בעזרת דגלים שמונפים לפני תחילת הסיבוב. קבוצת כרוזים (אלה שמכריזים את שמות המתאבקים לפני עלייתם לזירה) אוחזת בדגלים שעליהם רשומים שמות החברות ומקיפה את הזירה. עם סיום הקרב מגיש שופט הזירה את צרור המעטפות, ובהן חלקו של המתאבק במזומן, למנצח".

"מעניין גם לדעת מהם הפרסים שמקבל מי שזוכה באליפות הטורניר", המשיכה קטרינה בהתלהבות. "איחוד האמירויות הערביות למשל, מעניק למנצח שנת דלק חינם. איגוד מגדלי הירקות מאיזור מסוים מעניק באופן מסורתי שש טונות של ירקות למנצח הטורניר. אחד הפרסים שזכה בהם אקבונו בטורניר המפורסם של ינואר 1993 היה שור שלם. כלומר בשר בקר במשקל של כ-450 קילוגרם שהספיק לכל בית האימון למשך שלושה חודשים".

בסומו יש שני סוגי שופטים: שופט זירה ושופט צד. שופטי הזירה מתחילים את הקריירה שלהם בגיל 16 או 17, והם מתקדמים לאט מאוד בדירוג שלהם, החופף את דירוג המתאבקים. הדירוג מתבטא ביכולת לשפוט מתאבקים בכירים יותר ויותר. שופטי הזירה, הניכרים בלבושם הססגוני, הם השחקנים הראשיים בהצגת הסומו. הם מובילים את טורי המתאבקים בטקסי הכניסה לזירה, קובעים את תחילתו וסיומו של כל סיבוב, מכתירים את המנצח ומעניקים לו את הפרס. ככל שדרגתם גבוהה יותר כן מפואר יותר לבושם. אפשר להבחין בדרגתם על פי צבע הציציות המשתלשלות מידית מניפת הלוחם שבידם וצבע המקלעת הרקומה בצווארון החלוק. שופטי הצד הם כולם מתאבקים לשעבר וחברי התאחדות באגף השיפוט. הם ניכרים בלבושם הרשמי השחור ובמידותיהם הגדולות – לא כולם מצליחים לרדת במשקל לאחר הפסקת ההיאבקות. בכל תחרות יש שישה שופטי צד. הם מתחלפים בכל כמה סיבובים כדי שישמרו על עירנות.

בשנים שחלפו בין הפגישות עם קלינטון לשיחה עם קטרינה חלו שינויים לא רק בהבנתי את הסומו, אלא גם בתחום עצמו. הפופולריות שלו נמצאת בקו ברור של עלייה, העניין שמגלה בו הציבור היפני אינו מצטמצם, להיפך, סכומי הענק שמשקיעות חברות מסחריות בשיווק מוצריהן בעזרת כוכבי הסומו מוכיחים שיש לו ערך כלכלי ושיווקי רב, מעבר לערך המסורתי. לא רק הקיסר מתעניין כיום בסומו היפני, ולעיתים נדמה שההתאחדות חוששת שיותר מדי גופים זרים מתעניינים עתה בספורט הכל כך יפני הזה ומנסה "להרגיע" את הסובבים את הענף, כדי לשמר דווקא את הצדדים הפולחניים שלו.

צילומים: Eckhard Pecher, GFDL; Materialscientist; Brad Beattie, GFDL; Clayton Farrington, US Navy; Jamil74, GFDL

 

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

יום בבית ספר ביפן

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות