תפריט עמוד

סוואזילנד: טכס ההכתרה

האושר ושמחת החיים ישררו בממלכת סוואזילנד, אם ישמור המלך על מסורת וכללי בית המלוכה. ההכרות עם משמעותו ומעמדו של בית המלוכה הסוואזי, חיונית להבנת הטכסים, המנהגים והחברה ב"שוויצריה של היבשת השחורה". סוואזילנד היא אחת הממלכות האחרונות ביבשת ואזרחיה גאים בכך. גדעון בן יהודה התגורר בסוואזילנד כארבע שנים. בנו, הצלם עמית בן-יהודה, נכח בטכס הכתרת המלך.

מפת סוואזילנד »

בשעות אחר הצהריים המאוחרות, התרתי לעצמי לחדור לקודש הקודשים של בני העם הסוואזי, אומה שעד כמה ימים קודם לכן היו היא ומנהגיה זרים לי, אך קיבלה את פני בחביבות ובחום.
נסעתי מעיר הבירה אל העמק שבו מתגוררת משפחת המלוכה. לאורך הדרך צעדו מאות אנשים, לבושים בתלבושתם הלאומית. פיסת בד צבעונית שימשה להם כחצאית, ומעליה התקשטו בעור חיה (אנטילופה לפשוטי העם ומעוטי היכולת, נמר למיוחסים ולעשירים). בידיהם נשאו מקלות שבראשם מגולף כדור בגודל אגרוף. מקל זה שימש ככלי הגנה יום-יומי, והם אחזו בו בקצהו התחתון ונשאו אותו כדגל. כולם צעדו אל מקומות האיסוף של גדודיהם. נתיני הממלכה ולוחמי הצבא התקבצו סביב משכנות המלך לקראת הכתרת הנסיך מקהוסטיב למלכם החדש.
הלמות התופים הדהדה באוויר וגברה ככל שקרבתי למקום האירוע. בדמיוני עלו תמונות מסרטי טרזן שראיתי בילדותי, באמפיתיאטרון הישן של פרדס-חנה. "מעבירים את פקודות הכינוס לעם", חשבתי. כשהגעתי אל התקהלות גדולה במרכז שדה מראה ירוק, נאלצתי, לצערי, להיפרד מזכרונות ההצגה היומית. מרכז המעגל לא היווה יחידת טלגרף פרה-היסטורית, אך ה"תחליפים" שציפו לי הדהימו לא פחות.
חמישה גברים רכנו על תופים גדולים והיכו בקצב פרוע; קבוצת נערות שניצבו מאחור הקישו בידיהן בפיסות-עץ, והוסיפו גוון נוסף לצליל; וכל אלה ליוו חליל, שיצר למעשה את המנגינה. במרכז התנועעו כעשרים גברים חסונים. הם רקעו ברגליהם וקפצו, גופם משועבד לקצב התוף, וסיפרו על קרבות עבר ומסעות ציד נועזים. במשך כשעתיים הייתי רתוק לרוקדי הסיבקה (SIBHACA), ואף שלא הבנתי מלה משפתם, נשביתי במעגל התנועה והקצב. ראיתי לוחמים יוצאים לקרב, חוויתי מסעות ציד אריות ומאבק מלא כבוד בין האדם לחיה. נשמתי כמויות גדולות של שמחה ספונטנית שפיעמה באוויר העמק.
רקדניות חשופות חזה נכנסו למרכז המעגל, ובליווי משרוקיות פתחו בריקוד מסחרר ואקרובטי. רגליים התנופפו והגיעו אל מעל לראשיהם. ההתלהבות הגיעה לשיאה. אנשים רבים החלו לפרוץ למעגל הרוקדים, קצב התופים הידהד בגופם, ודחק אותם למרכז השמחה להפגין את יכולתם. אחד מהם, גמד, נכנס למרכז והתחיל לרקוד לקול צחקוקים. חשתי מבוכה, אבל עד מהרה התברר לי כי הקהל צוחק מתוכנו של הריקוד ולא מן המבצע. מחיאות הכפיים והשריקות גברו, והוא זכה לאהבה ולכבוד, וכסף נזרק עליו מכל עבר.

הופעתו של המלך בפני הלוחמים ביום החגיגות השני. הטכס נערך במכלאות הבקר של בית המלוכה, אליהן נדחקו אלפי סוואזים, שבאו להביע את אהבתם לאבי האומה

לראות מלך
למחרת, השכם בבוקר, חזרתי כדי להשתתף ביום השני של החגיגות. המראה היה עתה שונה לחלוטין. במקום שבו הריעו מאות ואלפים ביום הראשון, נקבצו בבוקר היום השני עשרות אלפי סוואזים. העובדה הראשונה שבלטה לעיני היא, שמלבד כמה גברים לבושים בבגדי קרב נכחו במקום נשים בלבד. הן נחלקו לקבוצות של נשים נשואות, עוטות אריגים אדומים וכתומים, ולנערות שכל לבושן חגורת חרוזים, המכסה את איזור החלציים, ומספר כדורי צמר לקישוט. הקבוצות גדלו עוד ועוד, והחלו לנוע בנחילים עצומים, תוך כדי ריקוד איטי ושירה. אחת הנשים, המובילה, שרה בקול גבוה ומתנגן, והשאר ענו אחריה בהרמוניה. מדי פעם הפך הריקוד מהיר וסוחף, נשים בודדות פרצו קדימה בריקוד ובשירה אקסטטית, אליהן הצטרפו עוד נשים, עד שנוצר שוב הנחיל והתקדמותו נרגעה מעט וחזרה לקצבה הרגיל.
כך, במשך שעות, סובבו הנשים סביב מכלאות הבקר הגדולות, שבאותו יום שימשו גם כמקום ריכוז לגדודי המלך. עזבתי את הנשים ונכנסתי אל תוך מכלאות הבקר, שהיו בנויות גדר עץ צפופה, כארבעה מטר גובהה, וצורתה מעגל שקוטרו כחמישים מטר. בתוכו, לפיתחם של בונגלוס קש כיפתיים, ישבו הגברים הלוחמים ועסקו בהכנות לרגע הגדול, טקס הכרזת מלכם החדש והצגתם בפניו. חלקם טרחו בבניית מגינים מעור בקר ובתיקונם. אחרים, השחיזו חניתות וגרזינים, או מתחו רצועות עור ליצירת חבלים ששימשו סימני זיהוי לגדול, קישוט בימי שלום, ולשם קשירת טרף או בניית מלכודות בעת ציד. היו כאלה שעסקו בקישוט עצמם בנוצות ראש, המעידות על שייכות למעמד האצולה או לבית המלוכה.
בשעות הצהריים החלו הלוחמים להסתדר סביב המכלאה המרכזית שקוטרה היה כמאה מטר. הנשים והנערות, בהתרגשות גוברת, המשיכו לנוע בנחיליהן, לשיר שירי הלל למלך ולעודד את הגברים. הסתובבתי ביניהן אחוז אותה התרגשות: אנחנו עומדים לראות את המלך. ואז, כאשר כל אותם אלפים מקושטים עורות חיה ונוצות, אוחזים בנשקם ובמגיניהם צועדים בסדר מופתי, לא יכולתי להתאפק עוד. תחבתי את מצלמתי לתוך החולצה, הצטמצמתי ככל שיכולתי ועשיתי צעד קטן אל תוך הגוף האנושי הענק הנע קדימה. זה לא היה טור המורכב מיחידים, אלא גוף זורם עם כוח פנימי עצום, כוח שנובע מחריצות וממשמעת, ובעיקר מאמונה. נסחפתי עם ההמון הלוחש קדימה ללא צעקות וללא דחיפות או קללות, בקצב אחיד קדימה. נדחקתי פנימה. הלחישה גברה בבת אחת, עד שהפכה לנהמה היוצאת מאלפי פיות.
בניגוד ללוחמים שידעו לאן עליהם לפנות והסתדרו מייד עם כניסתם במעגלים, כאשר הזקנים והמכובדים במעגליהם הפנימיים, חיפשתי לעצמי מיסתור כלשהו, שממנו אוכל לראות ולצלם את המלך. התגלגלתי אל מרכז המכלאה, בין עוד מיני חסרי תפקיד או דרגה שהיו שם ברשות או שלא ברשות. זיהיתי עוד כמה מבעלי מצלמות שעשו כמוני, וראיתי שאחד מהם נאלץ להיפרד ממצלמתו. לא ידעתי בדיוק מה מותר ומה אסור לצלם. הכלל היה שאין לצלם דברים שקשורים למסורת, אם כי באופן מעשי איש לא הקפיד על קיומו. ברור היה לי שהסוואזים הם אנשי כבוד ושלום, וביחסי כבוד ונימוס אפשר להשיג יותר מאשר בדחיפות ובחוצפה. אט אט התארגנו הדברים גם לגבינו, הצאן האובד. נמצא מי שהושיב אותנו על הארץ במקום מרכז, שממנו יכולנו לצפות במתרחש.

ההמון לחש ונהם במין תפילה פנימית מכוונת. מדי פעם נשמעו צעקות עולות ויורדות, שעיקרן דברי פאר והלל למלך. לפתע נשמעה שריקה חדה, וכל הפיות כווצו והצטרפו לשריקה אדירה. קבוצת נסיכות יפהפיות, עטורות כתרי נוצות, נכנסה בשירה וריקוד. בעקבותיהן צעדה המלכה האם נדלובוקטי, "הפילה האם", ופמלייתה. הן הובילו את המלכה למקומה, ושם, על האדמה, התיישבה. הנסיכות המשיכו לשיר ולרקוד לקול נהימתם המונוטונית של הלוחמים. לאחר זמן מה שוב נשמעה השריקה, ושוב נתמלא העמק בצפצופים אדירים. המלך הצעיר, מסוואתי ה-III, הידוע בכינויו "האריה", מקושט נוצות, ומועצת הזקנים, "הליקוקו", נכנסו בצעד כבד. המלך הוצג בפני לוחמיו, כשאת הטכס מלווה קריאת כבוד אדירה הבוקעת מפיות הלוחמים. הנסיכות רקדו בקצב איטי לפנים ולאחור. תוך כדי כך קרב מדי פעם אחד הלוחמים בשפיפה, וכרע בהכנעה לפני המלך. לעת ערב, לאחר צאת המלך תוך ברכות הדדיות, התפזר העם למחנות השונים שהיו פזורים בעמק. בשל החוויה שעברתי, קשה היה לי להינתק ולחזור לעיר. הרגשתי שייכות גדולה למקום ולאנשים והתרגשתי מאוד.

עוד חגיגות
למחרת נערך יום חגיגות נוסף, מודרני יותר, רשמי משהו, שבו השתתפו מלרים, ראשי מדינות ושאר העם. הטכס נערך באיצטדיון ענק וכלל מטס הצדעה, חיילים במדים ותזמורת צבאית. הזרים והאורחים נהנו ואלפי מצלמות תקתקו. כיוון שהייתי עדיין תחת רושם היום הקודם, הרגשתי ש"אין מה לצלם". מלבד כמה תמונות של המלך שהיה עטור רעמת אריה ראוותנית מנוצות, לא עשיתי ולא הרגשתי שם דבר. ביום השלישי התרגשו בעיקר עניי העיר. לרגל החגיגות נשחטה פרה והעניים הוזמנו לאכול על שולחן המלך שהוצב מחוץ לגדרות מעונו. באותה עת הופיעו בארמון פנימה להקות סיבקה מרחבי המדינה. למוד ניסיון, ניצלתי את ההזדמנות והצטרפתי לאחת הלהקות כדי להיכנס לתוך מעונו. לרגע לא האמנתי למראה עיני: המלך ישב בחזית הבית, חבוש צילינדר ועטוי סמוקינג. לידו הסב הדוכס מקנט, ושניהם צפו ברקדניות המפזזות.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

הרצאת וידאו: דרום אפריקה - יופי ועוצמה

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *