תפריט עמוד

נשים נוסעות: על אחווה נשית ופנטזיות גבריות

נשים נוסעות: על אחווה נשית ופנטזיות גבריות

מה ההבדל בין תיאורי נוסעות לדיווחי נוסעים? האם נשים מתארות יותר טוב את החברה שהן מגיעות אליה? האם ההזדהות והאחווה הנשית מעוותות את התיאור ומסיטות אותו לכיוון אחר? מדוע עוסקים נוסעים מערביים באורח כפייתי בשאלה "איך הנשים?"

שאלתם הראשונה של בני אדם לנוסע השב מדרכו היא: איך הנשים?", כך כתב ב-1853 פרנסיס ריצ'רד ברטון, בספרו "העלייה לר-
גל למכה ומדינה", בפתח הפרק העוסק בנשות חיג'אז בחצי האי ערב ובמנהגי המין שלהן. ברטון היה נוסע, גיאוגרף, מומחה לשפות אוריינטליות, פורנוגרף חובב והמתרגם לאנגלית של "סיפורי אלף לילה ולילה" וה"קמה סוטרה".
השאלה "איך הנשים", או מעמד האשה בחברה והיחסים בין המינים בתרבויות שונות, העסיק נוסעים מערביים באורח כפייתי. עיסוק זה ביטא את העניין הרב במערב, למן עידן התגליות הגיאוגרפיות במאות ה-15 וה-16, במיניות, בארגון חיי המין והמבנה המשפחתי בתרבויות שמחוץ לאירופה המערבית. נושאים אלה לא נתפשו כתחומי הפרט אלא כמה ששייך לתחום הציבורי ואף הפוליטי. הם היו מדדים להתפתחותה של ציוויליזציה ולחירויות החברתיות והפוליטיות. וכך, שיטת ההרמון, ריבוי הנשים ו"שיעבוד האשה" בחברות מוסלמיות באגן הים התיכון ובחברות מוסלמיות והינדיות בדרום ובדרום-מזרח אסיה, נתפסו כהוכחה ניצחת ל"פיגורן" התרבותי ולעריצות הפוליטית בהן. ואילו המונוגמיה וחירות התנועה של נשים במערב נתפשו כסממן לקידמה ולחופש פוליטי.
ואולם האשה בחברה ה"אחרת" לא היתה עבור בני המערב רק סמל פסיכו-סקסואלי ופוליטי. ביחס אליה, כמו גם ביחס לנוהגים מיניים בחברה זו, נבחנה יכולתו של הנוסע, או האתנוגרף, להתמודד עם שוני תרבותי – עם מה שהוא "אחר" מן הנורמות והמנהגים החברתיים והתרבותיים באירופה. לעיתים רחוקות היתה ההתייחסות לנושאים אלה הוכחה לסובלנותם של בני המערב אל כל מה שאינו מערבי, אל ה"אוריינטלי" – מושג שבספרות הנוסעים אינו מתייחס למזרח הגיאוגרפי בלבד אלא אל ה"לא מערבי". לרוב נתגלה סף הסובלנות המערבי כלפי השוני בין המינים כנמוך ביותר.
ה"אשה האוריינטלית" גילמה בתרבות המערב את ה"אחר". בשיח המכונה "אוריינטליזם" היא היתה תמצית ה"מזרחי" – לא תבונית, שטופת מיניות, ילדותית, חסרת יכולת להתבטא. זהו דימוי-מראה של האידיאל הפוליטי והחברתי בתרבות המערב במאות ה-18 וה-19 – אדם תבוני, בן חורין, המשתנה ומשפיע על סביבתו. מקור הסטריאוטיפ הזה הוא בכתבי נוסעים דתיים בימי הביניים המוקדמים, שביקשו לעוות את האיסלאם ולהציגו כדת גשמית ויצרית. סטריאוטיפ זה היה עמיד במיוחד. הוא התפשט דווקא לאחר ימי הביניים, בעידן החילוני-מודרני. יתרה מזאת, דימוי האשה האוריינטלית כהתגלמות ה"אחר", השונה והאקזוטי התחזק והפך פופולרי במיוחד בעידן האימפריאליזם המודרני במאה הקודמת, כאשר מעצמות אירופיות השתלטו על אגן הים התיכון המזרחי ועל דרום ודרום-מזרח אסיה. הקשר ההירארכי בין הגבר האוריינטלי לאשה האוריינטלית הושווה לקשר שבין מערב למזרח. זה וזה מבוססים על אי שיוויון ועל עליונות פוליטית. זה וזה מוצקים ואינם ניתנים לשינוי.

פנטזיות גבריות
נוסעים גברים אירופיים הפכו לסמכות עליונה בנושא מעמד האשה המזרחית. עדויותיהם הופצו במערב והשפעתם ניכרת בחיבורים פילוסופיים (דוגמת "המכתבים הפרסיים" של הפילוסוף הצרפתי מונטסקיה שחי במאה ה-18); בספרות (כמו למשל בספריו השונים של גוסטאב פלובר); בציור (כדוגמת הציור האוריינטלי של נשים במרחצאות תורכיים, פרי מכחולו של אנגרה); ואף במוסיקה (למשל באופרה "החטיפה מן הארמון").
ואולם דימוי המזרח כמקום אירוטי והאשה האוריינטלית כתמצית המזרחי והחושני לא היו מבוססים על מראה עיניים או על "עדות ישירה" – המקורות המסורתיים של הסמכות של הנוסע – אלא על פנטזיות מערביות. הסיבה: בחברות שבהן נהוגה היתה הפרדה בין המינים, נאסר על גברים שלא מבני המשפחה כל קשר איתן. כך, לנוסעים גברים לא היתה גישה לתחום חיי הפרט והמשפחה באזורים נרחבים, שבהם נהוגה היתה שיטת ההרמון וההפרדה בין המינים: המזרח התיכון, הודו, סין ואף מספר חברות אפריקניות. התחום הביתי היה, בעצם, "ארץ לא נודעת" לנוסעים מן המערב ולחברה המערבית בכלל.
גילוי "ארץ לא נודעת" זו והמהפך שגילוי זה הביא באופני ההתבוננות של אנשי המערב בתרבויות אחרות הוא ההישג המרכזי של נוסעות בעידן המודרני. בכתבי נוסעות התפתח שיח על האוריינט, המתאפיין באמפתיה עם התרבות השונה, ביכולת להשוות בין המזרח למערב ואף לבקר את החברה והתרבות המערבית. יחסי אי השוויון בין המינים התקיימו, ככלות הכל, גם במערב עצמו.
השינוי באופן ההתבוננות חל במאה ה-18, שבה לראשונה החלו נשים במספרים הולכים וגדלים לנסוע מחוץ ליבשת אירופה. המסע, יש לזכור, היה, עד לתקופה זו, תופעה גברית מובהקת. בניגוד לנוסעים גברים, זכו נוסעות מערביות בגישה להרמונות ולנשים ממגוון רב של תרבויות ודתות. ההתבוננות בנשים והקשר איתן הביאו לניתוץ הדימויים המסורתיים של שיעבוד, או של פיגור חברתי ופוליטי.

המסע החילוני הראשון
המוטיב העובר כחוט השני בכתבי הנוסעות הוא ה"חופש מאחורי הרעלה". ההפרדה בין המינים שמאפיינת חברות מזרחיות אינה עומדת בסתירה לחופש או לאוטונומיה של האשה. נהפוך הוא: נשים מזרחיות נהנות מחירויות כלכליות וחברתיות שאחיותיהן במערב אינן זוכות להן. בעיני הנוסעות, המשפחה המזרחית המורחבת היא פתרון לבעיות חברתיות והיא מציעה לאשה סביבה תומכת והומנית יותר מן המשפחה המצומצמת, המונוגמית המערבית. ההרמון המזרחי לא נתפס בכתבי הנשים כמבנה פטריארכלי, כמערכת שנועדה לספק את צרכיהם המיניים של גברים. בעיניהן הוא היה מבנה אוטונומי, המנוהל על ידי נשים, למען נשים.
מי שהשפיעה במיוחד על השינוי בגישה ל"אחר" היא הנוסעת הבריטית מרי וורטלי מוֹנטגיו. היא היתה האשה הראשונה שערכה מסע חילוני למזרח התיכון. מכתביה על איסטנבול, שנכתבו בין השנים 1718 – 1717 וראו אור חמישים שנים לאחר מכן, הפכו למודל חיקוי לנוסעים ונוסעות, שכתבו על התחום הפרטי-משפחתי לא רק במזרח התיכון, אלא אף בהודו, באפריקה ובאמריקה הלטינית. "המכתבים התורכיים" של מונטגיו הם מופת של התבוננות בשונה המבוסס על סובלנות, על הערכת השונה ועל ביקורת עצמית.
הנשים העות'מניות, סבורה מונטגיו, חופשיות מן הנשים האנגליות. הרעלה מקנה חופש תנועה שנשלל מן האשה האירופית. האיסלאם והחברה המוסלמית, שלא כנצרות, מכירים בצרכי האשה וב"טבעה". מה שנחשב כערך בתרבות אחת הוא "חטא" בתרבות אחרת. "הקדושות והנזירות שלנו נחשבות כאן ליצורים מופקרים ומשוקצים", כתבה מונטגיו. נוסעות שהלכו בעקבות מונטגיו – והיו מאות כאלה – נטלו מכתביה את רעיון ה"חופש מאחורי הרעלה" ופיתחו אותו. הרעלה, סמל לשעבוד האשה האוריינטלית ומיניותה, הופכת בכתביהן לסמל לעצמאות ואוטונומיה.
ואולם במאה ה-19 חל שינוי מעניין בתפישת האוטונומיה הזו. אם מונטגיו, כבת נאמנה של תקופת ההשכלה, פירשה חופש גם כחירות מינית לבני שני המינים, הרי שהנוסעות במאה ה-19 ניתקו את האשה האוריינטלית ואת המזרח בכלל מן המין. בכתביהן ההרמונות מתוארים כקהילות נשים המקיימות את עצמן מן הבחינה הכלכלית. למעשה, טוענות נוסעות רבות, כדוגמת האתנוגרפית הבריטית מרי לוסי גָארנֵט, או הנוסעת האמריקנית אן דוֹד, שיטת ההרמון, ההפרדה בין המינים ו"סגירתן" כביכול של נשים מן העולם, שולטת במיניות הגברית ומבטיחה קיום בכבוד של נשים, יותר משהיא מגבילה אותן. גבר במשפחה הבורגנית המערבית יכול לגרום למשרתת של אשתו להרות, והיא תושלך לרחוב. ילדה הממזר לעולם לא יירש את רכושו. ואילו במזרח, כך הן סברו, לא יכול גבר לקיים מגע מיני בלא ליטול אחריות על מעשיו. הילד יוכר כילדו, ואף יוכל, בנסיבות מסוימות לרשת את רכושו.

האשה והבעיה ההודית
ההשוואה בין מזרח למערב, המבוססת על התבוננות בחיי היום-יום של נשים, גברים וילדים בתרבויות מזרחיות, הביאה לערעור הביטחון בעליונותה התרבותית של המערכת המשפחתית האירופית, של אידיאולוגית הג'נדר (היחסים בין המינים) באירופה ושל הערכים המערביים, הן הנוצריים והן החילוניים. היעדר ביטחון זה הביא נשים רבות לפקפק בצידוק לשלטון הקולוניאלי. הביקורת העצמית הנוקבת הזו בולטת במיוחד בכתביהן של נוסעות שערכו מסעות או ישבו תקופות ארוכות בהודו. הודו, יש לזכור, היתה ליבה של של האימפריה הבריטית. היא גם הדוגמה הבולטת ביותר לקולוניאליזם המודרני, המבוסס על ביורוקרטיה מפותחת, עליונות צבאית ואידיאולוגיה של עליונות גזעית ותרבותית. תחושת העליונות הזו ליוותה נוסעים לא מעטים שהשתמשו בדוגמה של מעמד האשה בתרבויות תת-היבשת ההודית כדי להמחיש את נחשלותה התרבותית. מנהגים כמו נישואי ילדים, זנות פולחנית ובמיוחד ה"סאטי", או שריפת האלמנה על מוקד לאחר מות בעלה, הובאו כדוגמאות ל"ברבריות" של מוסלמים והינדים כאחד, ומכאן – צידוק לשלטון הקולוניאלי שיביא לביטולם של מנהגים נחותים אלה.
בכתבי מנהלנים, אנשי צבא ומיסיונרים בריטיים, ה"אשה ההודית", המכלה חייה ב- PURDAH (בידוד באמצעות וילון, או הפרגוד המפריד בין מגורי נשים לגברים), היא הסמל ל"בעיה ההודית". ואילו בכתבי נשים יש תהליך של בחינת מצב האשה בהודו בהקשריו החברתיים והכלכליים, ואף ביחס למצבן של נשים באירופה. מצב האשה ההודית, האלמנה למשל, אינו שונה לחלוטין מהאלמנה במערב, כך סברו נוסעות רבות. האשה המערבית, בשל מעמדה בחוק, נחיתותה הכלכלית והיחס השלילי של התרבות הנוצרית אליה, נידונה ל"סאטי" משלה: שריפה איטית וממושכת, בלי שתעלה על המוקד. כך כתבה למשל הנוסעת פאני פָארקס ב-1850. היא תהתה במה גרוע נוהג שריפה אחד ממשנהו.
הנוסעות תיארו את האוריינט כפי שהן ראו אותו, תוך אידיאליזציה של מצבה של האשה ה"מזרחית". האידיאליזציה ביטאה את מצוקתן הן בחברה המערבית. במדינות אירופה, עד לסוף המאה ה-19, לא היו לנשים נשואות זכויות על רכושן ובמקרה של גירושין לא יכלו לקבל חזקה על ילדיהן.
עבור הנשים היה המסע למזרח תהליך של התבוננות עצמית וביקורת על הציוויליזציה המערבית, במיוחד בתחום היחסים שבין המינים. ההזדהות עם נשים בתרבויות אחרות גברה על הבדלי דת וגזע. במקרים מסוימים היא אף עמדה בסתירה ל"מצב הקולוניאלי". מנקודת ראות זו, המסע הנשי איננו ביטוי לקולוניאליזם, אלא התרסה נגדו. בתיאורי המסעות של נשים מתחלף הדגם המזרחי כ"אחר" בתיאור המדגיש את הדמיון בין תרבויות שונות ומקומות שונים ושל קיום אנושי משותף. כפי שכתבה ליידי מרי מונטגיו במכתב מ-1 באפריל 1717, "הגברות התורכיות הן כמונו. דרכי המין האנושי אינן כה משתנות ומוזרות, כפי שהיו נוסעים רוצים שנחשוב".

 
 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *