תפריט עמוד

נשים מטיילות

שתפו:

האם נשים נוסעות אחרת מאשר גברים, במיוחד בעולם השלישי? האם החוויה של מטיילות שונה מזו של מטיילים, גם אם הם נוסעים באותם מקומות עצמם? האם נשים נאלצות להתנהג אחרת, להתלבש אחרת או להוציא יותר כסף? כתבות "מסע אחר" מתארות את הזווית שממנה הן מתבוננות בעולם, כותבות עליו ונוסעות בו

פורסם 25.8.16

 

דבי הרשמן: העוצמה שבחולשה
לכל מקום שהגעתי אליו, מקצועית וגיאוגרפית, הגעתי למרות ובגלל שאני אשה. בעצם יציאתי לעולם, ללא ליווי של בן זוג או קבוצה מגוננת, הופכת עובדת היותי אשה לחולשה.
אשה הנעה בגפה בעולם מפרה טאבו עתיק, שלפיו מקומה בתחום הביתי, במסגרת המשפחה או הטריטוריה החברתית שלה. לכן אשה חשופה, בדרך כלל, לסכנות יותר מאשר מרבית הגברים.

במקומות רבים, עצם העובדה שאשה נוסעת לבדה נתפסת כחיפוש אחרי דברים שהיא כלל לא מעוניינת בהם, והיא צריכה לשים לב שהמסרים שהיא מעבירה לסביבתה לא יתפרשו בטעות, בקודים של התרבות המקומית, כשדרים בעלי אופי מיני. כאנתרופולוגית, אני מבינה את זה, ואין בי כעס על כך. כאשה, זה לא פשוט. בתרבות שלי אני יודעת איך להדוף מחזר בלתי רצוי בלי ליצור הסלמה, בלי להסתכן ובלי לפגוע בכבודו. ככל שהקודים זרים לי יותר, אני מתקשה לטפל בבעיה וגם נוטה לראות כל אקט כהטרדה יותר מאשר כחיזור.
לפני כמה שנים, למשל, שהיתי במצרים לצורכי עבודה בחברתו של עמית מקצועי. באחד הערבים ישבנו בלובי של מלון, כל אחד מאיתנו הסב לשולחן אחר, למרות שהיחסים בינינו היו ידידותיים. אני עיינתי בניירותי והתכוננתי ליום המחרת, הוא היה שקוע בהתיידדות עם הסביבה. שמרנו על קשר עין, והכל היה בסדר. עד שבשלב מסוים, כמקובל במצרים, התחילו לעלות לרגל לשולחני כל הדון־ז'ואנים המקומיים, שראו אשה יושבת בגפה בלובי של מלון והסיקו את מה שמבחינתם היה מסקנה מתבקשת. 

ההטרדות הפעם לא כללו מגע והצקות פיסיות, אבל כל שתי דקות הציעו לי סיגריה וכוס קפה או התיישבו לידי, בלי שהוזמנו, ופתחו בשיחה. זה לא היה מאיים, אבל בהחלט לא נעים. אין דרך למנוע הטרדות כאלה, חוץ מאשר לגרש את הפולש. אבל בתרבות המצרית זה נחשב לגסות רוח איומה, ולא רציתי להעליב אותם; שהרי מבחינת הקודים שלהם, הם לא עשו שום דבר לא בסדר. ניסיתי לסרב בנימוס צונן, הקפדתי על שפת גוף "סגורה", ובעיקר נמנעתי ממבט ישיר בעיניים, כי ידעתי שבחברות מוסלמיות משמעות הדבר היא הזמנה; גם אם את אומרת "לא". אבל הזרם לא הידלדל, להיפך.


כאשה מערבית שרגילה לקודים המערביים, ציפיתי שעמיתי, שראה את המתרחש, ינהג כג'נטלמן ויבוא "להציל" אותי. אבל הוא לא הגיע. נאלצתי לעזוב. כעסתי עליו מאוד. מדוע לא בא להגנתי? כשביררנו בינינו את השאלה לאחר מכן, אמר: "אני מכיר אותך היטב, אני יודע שיש לך ניסיון במגע עם תרבויות אחרות, והנחתי שאת שולטת במצב. חששתי שאם אבוא לעזרתך, אעליב אותך, כאילו אני לא מכבד את יכולתך להסתדר בכוחות עצמך, את העצמאות שלך, את הניסיון שלך כמטיילת".

האירוע הזה מגלם עבורי את המורכבות שבהוויית האשה הנוסעת, הן מצד הגברים הזרים והן מצד הגברים בתרבות שלה. בעקבות המהפכה הפמיניסטית, השתנו כמה מהקודים המערביים שביחסי גברים־נשים. מה שנתפס לפני כמה שנים כברור ומובן מאליו – למשל, גילויים של נימוס, התחשבות ו"אבירות" – כבר אינו כזה. אבל עמיתי ואני לא נמצאנו במקום ובהקשר התרבותי שלנו, ולכן לדעתי היה עליו לוותר על המושגים התרבותיים המקובלים בתרבות שלנו. בה במידה שלא יכולתי לשוטט במצרים בחצאית מיני, הוא היה צריך להעניק לי את החסות וההגנה, כמקובל בחברה מוסלמית. בהקשר כזה אין בכך משום פגיעה בעצמאותי ובנסיוני כמטיילת. 

גברים רבים אינם נחשפים להתנסויות כאלה, שמציבות אותם בעמדת חולשה. לעמדה זו יש גם היבטים מעשיים: רצוי שאשה תצא לדרך מצוידת ביותר כסף מאשר עמיתהּ הגבר, כדי שלא תצטרך ללון במקומות זולים ולא בטוחים, וכדי שתוכל להימנע מתחבורה ציבורית במקומות מועדים לפורענות.

אבל אסור לשכוח, שצידה השני של החולשה הוא עוצמה. דווקא משום שאני מכירה את המגבלות של יציאת אשה מביתה, אני ערה למנגנונים המאפשרים להפוך את החולשה הזו ליתרון. אלה מנגנונים עתיקי יומין, שפותחו על ידי דורות של נשים שידעו כי שימוש בחולשותיהן עשוי להפוך למקור כוח. רבות מאיתנו משתמשות במנגנונים הללו באופן בלתי מודע, כמעט כאינסטינקט. פעמים רבות, כשאשה נוסעת לבדה, פועלת הנשיוּת גם לטובתה. היא מעוררת אמון ופתיחות, "מותר לה" לקבל סיוע והגנה מהסביבה, ודלתות ולבבות רבים נפתחים בפניה. בזכות חולשתה, כביכול, היא אינה נתפסת כאיום, וכך היא יכולה להגיע למקומות רבים שלגברים לא היו נותנים להיכנס אליהם; בתים פרטיים, למשל.

באחת מנסיעותי הראשונות הצטרפתי לצלם שנסע למשימת צילום בקרב רועי האיילים בלאפלנד. הוא לא שש לצרף אותי אליו, אבל כשהגענו לשטח הוא הבין את היתרונות של עבודה בצוותא. אני התקבלתי בקלות יתרה, לי היה קל יותר להיכנס לאוהלים, המקומיים פרשו עלי את חסותם, וכדרכן של נשים – לי היה קל יותר ליצור איתם תקשורת לא מילולית.

עובדת היותי אשה משפיעה גם על מה שאני מחפשת במסע, על הדברים שאני רואה ועל האופן שבו אני מפרשת אותם. לעובדה שאני מתעניינת באנשים יותר מאשר בנופים, למשל, יש לדעתי קשר הדוק לכך שאני אשה. ממש לא מעניין אותי להגיע רחוק יותר, גבוה יותר או חזק יותר; המגע האנושי והתרבות האנושית מרתקים אותי הרבה יותר. גברים אולי מטפסים גבוה יותר, אבל נשים מצליחות יותר לחצות גבולות. בעיני, זה לפחות מקזז את החולשות והחסרונות.

דינה היימן: הייתי רוצה לחשוב שאני לא מוגבלת
זה עשוי להישמע מוזר, אבל הקושי הגדול ביותר שלי בטיולים הוא הצורך לשקר. כל רווקה שנוסעת בעולם המתפתח מכירה את זה. בשלב מוקדם או מאוחר – לרוב מוקדם – תגיע השאלה הבלתי נמנעת: "את נשואה?". התשובה הנכונה לאשה שאינה רוצה להסתבך בהטרדות היא: "כן, ובאושר", גם אם בתעודת הזהות כתוב אחרת. אבל גם תשובה כזאת אינה סוף פסוק, כי היא מזמינה מיד שרשרת של שאלות המשך: "אז איך בעלך נותן לך לנסוע לבד? איך הוא מסתדר? איזה מין אשה את שנוטשת את בעלך?". אני זוכרת נסיעה ארוכה עם נהג ג'יפ באינדונסיה, שחלב ממני שקרים מפותלים על בעלי הסבלני, המכבס, המבשל – ממש פנטזיה מושלמת. כששאל איך מסתדר בעלי תקופה ארוכה בלי חיי מין, נדרשה ממני כבר אקרובטיקה לשונית מיוחדת. 

קשה לי לשקר. אני שונאת את זה ומרגישה מאוד לא נוח, אבל אין ברירה. כי אשה שנוסעת לבד בחלקים האלה של העולם נתפסת כיצור משונה, שאינו נכנס לשום קטגוריה. אשה כזו יכולה להיתפס כמוזרה כמעט ברמה מאגית, אולי אפילו דחויה על ידי החברה שממנה באה. אני חושבת שרווק בסיטואציה דומה לא צריך להמציא שקרים על אשתו כביכול.

האם נשים נוסעות אחרת? כל תשובה תכלול בהכרח סטריאוטיפים ותיוג; כי יש נשים שמתנהגות בצורה "גברית" וגברים שמתנהגים בצורה "נשית". יחד עם זאת, אין לי ספק, שעובדת היותי אשה מוטבעת בי עמוק עד כדי כך, שלא תמיד אני מודעת לגבול: מתי אני פועלת כאשה ומתי אני מגבילה את עצמי באופן בלתי מודע. אני רוצה לחשוב שהיותי אשה לא מגביל אותי במסעותי, אבל זה לא נכון. אני מגבילה את עצמי. כשנסעתי עם אחי לטיבט, למשל, הוא הציע שניסע דרך אפגניסטאן ופקיסטאן. דחיתי את הרעיון, מכיוון שידעתי שאלה מדינות שבהן לא אוכל לנוע בחופשיות, ואיאלץ להיות תלויה בנוכחותו התמידית לצידי. כבר הסתובבתי בלילה במקומות מפוקפקים למדי, ויצאתי מזה בשלום. ובכל זאת, מגבלה נשית ברורה היא הצורך להיות מודעת כל הזמן לשפת הגוף ולבגדים שאני לובשת. אני נשמרת כל הזמן לא לתת, בטעות, סימנים לא נכונים.

אגב, קשה לי להבין נשים (וגם גברים) הלובשות בגדים חשופים ופרובוקטיביים בארצות כמו הודו ויפאן. בהודו הבעיה חמורה עד כדי הגבלת התנועה לנשים. גוף האשה פרוץ לחלוטין, כל הזמן שולחים ידיים ולוחשים באוזן. גם כשנמנעתי מנסיעה באוטובוס וישבתי בריקשה, ידי גברים נשלחו לעברי. גם נשים הודיות סובלות מאוד מהטרדות אלה, והתופעה מגבילה את חופש התנועה שלהן. מעט מאוד גברים מתנסים בכך. פגשתי פעם בחור שטעם משהו מן החוויה הזאת, כשטייל בסין במכנסיים קצרים, וגברים מיששו את רגליו החשופות בכל פעם שהיתה להם הזדמנות לכך. לא שהוא נתפס בעיניהם מושך במיוחד – הם פשוט לא היו רגילים לראות רגליים שעירות.

אפשר היה לחשוב שמלונות טובים פותרים את הבעיה. טעות. דווקא בבתי הארחה של תרמילאים, שבהם חולקים כמה טיילים אותו החדר, אווירת החברותא בטוחה יותר, ובכמה מהמלונות הטובים ביותר שהייתי עברתי לילות מאוד לא נעימים. במלון מפואר בהונג־קונג, למשל, צילצל הטלפון בחדרי במשך כל הלילה, מדי כמה דקות, שוב ושוב, עם הצעות מגונות. פנייה למרכזיית המלון לא עזרה; ההטרדה נעשתה מתוך המלון. אולי השכן מעבר לקיר. בקושי עצמתי עין. 

עם זאת, במסע כאשה יש גם יתרונות. אני מאמינה שיש אחוות נשים, שפותחת בקלות דלתות לעולמות הסגורים בפני גברים. היכולת ליצור אינטימיות וקשרים אישיים היא אחד המאפיינים של התנהגות "נשית", ולגברים רבים קל לחלוק חוויות רגשיות עם נשים, יותר מאשר עם גברים. כך, למשל, שמעתי וידויים על בעיות בתוך המשפחה; גבר הודי סיפר לי בסודי סודות, שהוא לא יכול לספר אפילו לחברו הקרוב ביותר כי הוא מעדיף שאשתו תלד לו בנות ולא בנים; גבר סיני סיפר לי חוויות מישיבה בכלא; נשים רבות סיפרו על בעיות כמו חלוקת תקציבי המשפחה, מניפולציות בין בני זוג ועוד נושאים רגישים. זכורה לי במיוחד שיחה אינטימית עד מוזרה עם גבר במערב סומטרה שבאינדונסיה. היה לי חשוב לברר כיצד מָלים את הבנות המוסלמיות באינדונסיה. הוא לא התמצא בפרטים האנטומיים, וכך מצאתי את עצמי מנהלת איתו שיחה על חיי המין שלו עם אשתו, בניסיון להבין אם המילה פגעה ביכולתה ליהנות ממין.

מסע בעולם המתפתח מפגיש את הנוסעים, בדרך כלל, עם גברים. הם אלה שמצויים בנקודות המפגש, בחזית החברה, כחלק מן הספירה הציבורית. אבל אם לא פוגשים את הנשים, מקבלים רק את הגרסה הגברית. הנשים מצויות בספירה הפרטית, ולכן מפגש עם נשים דורש מאמץ. אני מבקשת מגברים שאני פוגשת שיכירו לי נשים. אני רוצה לדעת באילו מִלכוּדים הן מתפקדות, מהם מקורות הכוח שלהן, ואם הן מצליחות לפרוץ את המלכוד – איך הן עושות זאת? חשוב לי ליצור קשרים לאורך זמן, לא להיות רק עוברת אורח. 

לכתבה המלאה לחצו כאן >>

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שתפו: