תפריט עמוד

ניז'ר – ביקור אצל בני הטוארג

ניז'ר – ביקור אצל בני הטוארג

מורדי הטוּארג, האנשים הכחולים מניז'ר, נחשפים רק לעיתים נדירות בפני עיניים מערביות. מאבקם הממושך והאיזור הקשה בו הם חיים מרחיקים אותם מעיני העיתונות. ריקרדו יסקאר שהה במחיצתם כמה שבועות, הכיר את מנהיגיהם, אכל בחברתם, הפך לשותף להתלבטויותיהם ובמובנים רבים נשבה בקסמם האישי ובקסמו של המדבר, שהוא חלק בלתי נפרד מאופיים

מפת ניז'ר »

מחלון המטוס נראו גבעות החול גולשות ברכות ויוצרות גלים בצבע אדמדם. אם הרוח היא הפסל הטוב ביותר, הרי מדבר הסהרה הוא יצירתה המושלמת. אבל המדבר, המציע לך את מערומיו, גם מתעתע בך. בני הטוּאָרֶג (TUAREG) מאמינים שאלה המתפארים בכך שהם מכירים אותו, הם הראשונים למות. "בכר ביליי מיי" – ים ללא מים – מכנים אותו הערבים.
לאחר שעה קלה נחת המטוס בניאמיי (NIAMEY), בירת ניז'ר (NIGER). הטמפרטורה בחוץ היתה 39 מעלות צלזיוס, בצל. היתה זו עת סתיו, וריח של צמחים ואדמה קידם את פני. בזכרוני עלתה שיחת טלפון עם המרכזנית מהמרכזייה הבינלאומית בספרד, כשביקשתי ממנה את מספר הטלפון של שגרירות ניז'ר: "לא אדוני, אתה כנראה טועה, ניז'ר זה השם הישן, עכשיו המדינה נקראת ניגריה".
ניגריה אינה ניז'ר. הן אמנם קרובות זו לזו ואפילו נהר אחד עובר בשתיהן – הניז'ר – אך השוני ביניהן רב על הדמיון. ניגריה שבדרום היא קולוניה בריטית לשעבר, והאנגלית היא שפתה הרשמית. צפיפות האוכלוסין בה גבוהה – 108 מיליון תושבים, וברשותה אוצר טבע חשוב – הנפט. ניז'ר – הגובלת בצפון עם לוב ואלג'יריה, במזרח עם צ'אד ובמערב עם מאלי ובורקינה – היא קולוניה צרפתית לשעבר, שקיבלה את עצמאותה ב־1960. הצרפתית היא שפתה הרשמית. מספר התושבים בה קרוב לשמונה מיליון, רובם בני שבטים נודדים. פני השטח הם בתה ומדבריות. אוצרות הטבע שלה כוללים פחם, ברזל ואורניום; אבל היא מייצאת רק אורניום. עבור מרבית האוכלוסייה, המשאב היחידי המאפשר להם לשרוד הם גידולי הדוחן והסורגום.
בשדה התעופה קיבל את פני ממאן אבו, עורך השבועון, "LA REPUBLICAIN". ממאן הוא בן הטוארג, אחד העמים הבֶּרבֶּריים הצפוניים, המרכיבים את אוכלוסיית ניז'ר. העיתון שהוא עורך היה בין הראשונים שדיווחו על מרד הטוארג בממשל המרכזי. הגעתי לניז'ר כדי לכתוב על אודות המרד הזה.
למרות שהמרד נמשך עדיין, בעיני ממאן הוא נראה רחוק. כעיתונאי המתגורר בעיר הבירה, הוא חי הרחק מהקרבות וברמת חיים גבוהה יחסית. מרבית בני הטוארג הם עניים מרודים, המתגוררים בהרי אאיר (AIR) שבצפון המדינה, שם נערכים מרבית הקרבות. הדבר החשוב לממאן הוא מאמרי הביקורת הפוליטיים שהוא כותב. הוא נלחם את מלחמתו הפרטית על זכותו להשמיע ולהישמע. בני עמו לוחמים על זכותם לשרוד ולהיטיב את תנאי חייהם כאנשים חופשיים. ממאן מודע לסולם הערכים ולסדרי העדיפויות של החברה המודרנית, ויכול להעניק חינוך טוב לילדיו. מורשתם של בני הטוארג, לעומת זאת, בזה לחיים המיושבים ומעמידה את העצמאות והחופש מעל הכול. עוני אינו רק העדר של מותרות, אלא העדר בתי ספר וטיפול רפואי. בני הטוארג מודעים לחשיבות החינוך והרפואה ונלחמים להשיגם.

טוארג – הטרגדיה
החשיכה יורדת על ניאמיי. לצד בתי הטיט ניצבת שורה של צריפי קש, המשמשים כחנויות. בדוכנים מאולתרים, המוארים במנורות שמן, מציעים למכירה ביסקוויטים, סיגריות, פחיות נס קפה ושיפודי בשר צלויים. קבוצת אנשים נושאי פנסים מנסה למצוא את דרכה בחשיכה. מלבד השפה הצרפתית וקדושת יום ראשון (במדינה שרוב תושביה הם מוסלמים), הפנסים הם אולי הביטוי הבולט ל"הצלחת" הקולוניאליזם.
ממאן מבחין בין שני סוגי קולוניזציה. קולוניזציה של האוכלוסייה, הוא מסביר, כמו זו של הספרדים באמריקה הדרומית, כרוכה בעירוב גזעים. קולוניזציה פוליטית, פירושה שלטון זר ומרוחק, הנוטש, בסופו של דבר, את המדינה הנשלטת לבעיותיה. בגלל הקולוניזציה הפוליטית סובלת ניז'ר מהרבה בעיות חברתיות, פוליטיות וכלכליות. אבל הבעיה העיקרית, לדעת ממאן, היא העדר ארגונים, שיגייסו עזרה כלכלית ומשאבים וידאגו להטבת התנאים, לפחות בעתיד.
במצב כלכלי קשה, הקבוצות הנודדות של האאיר והסהרה נפגעות ראשונות. מאז הכרזת העצמאות, לפני 36 שנים, מתלוננים שבטי הטובו הנודדים במזרח המדינה ושבטי הטוארג בצפון על התעלמות הממשלה מזכויותיהם. ממשלת ניז'ר, שמיוצגים בה בעיקר בני ההאוסה (HAUSA) ובני הז'רמה־סונגאי (DJERMA-SONGHAI) – הקבוצות הלאומיות הגדולות ביותר במדינה – מפנה את עיקר המשאבים לדרום, שם מתגוררים אנשיה, ודנה בכך את הצפון לעוני מרוד. הבצורות הקשות ב־1973 וב־1983 הגדילו את הפערים הכלכליים והחברתיים. בגלל העוני הכבד נדדו בשנים אלה קבוצות גדולות מבני הטוארג למדינות שכנות כאלג'יריה ולוב.
בשנת 1990 חזרו רוב בני הטוארג למולדתם, לאחר שעלי סייבו, אחד המנהיגים הפוליטיים, הבטיח לשפר את תנאי חייהם. אבל ההבטחה לא מומשה. בני הטוארג הביעו את אי שביעות רצונם במרד שפרץ באותה שנה בטצ'ין טבאראדן (TCHIN-TABARADENE), עיירה הממוקמת צפונית־מזרחית לניאמיי. צבא ניז'ר הגיב באלימות רבה ודיכא את המרד, תוך כדי טבח של מאות אזרחים טוארגים. אצל בני הטוארג נחרט האירוע בכינוי: "השחיטה של טצ'ין טבאראדן".
כמענה לטבח, הוקמה בנובמבר 1991 ה־FLAA – החזית לשחרור אאיר והאזאוואג (AZAOUAGH) – והחל מרד נרחב. אך מתברר שההיסטוריה אכן חוזרת על עצמה. כשם שב־1917 הביסו מחלוקות פנימיות את בני הטוארג שהתקוממו נגד הצרפתים, כך מאיימות מחלוקות בין־שבטיות ותוך־שבטיות לסיים את המרד הנוכחי ללא תוצאות. בשנים האחרונות התפצל ה־FLAA למספר קבוצות ולשתי חזיתות עיקריות: ה־ORA וה־CRA. בבחירות שהתקיימו ב־1993 עלה בניז'ר לשלטון נשיא חדש, מטעם המפלגה הרפובליקנית, מוחאמאן אוסמאן. היה זה שינוי פוליטי רדיקלי. עד שנות התשעים היה בניז'ר משטר דיקטטורי. בנובמבר 1995 חתם הנשיא הסכם שלום עם חברי ה־ORA. אבל הסכם זה הותיר בחוץ קבוצה חשובה של בני הטוארג ה־ CRA(COORDINATION OF ARMED RESISTANCE).
מָנו דָייק, מנהיג ה־CRA, שעם מחנהו תיכננתי לבלות את רוב מסעי בניז'ר, דחה את תנאי השלום של הנשיא, וקרא להמשיך בהתקוממות. מטרתו, כך התברר לי אחר כך, ללחום את מלחמתם של בני עמו ללא שפיכות דמים ולזכות בשלום ללא אלימות, אך גם בלי לוותר על דרישות בסיסיות, כמו הזכות לחיות בכבוד. את בסיס המבצעים שלו הקים כ־1,000 קילומטרים צפונית לניאמיי. הטריטוריה שלו כוללת את הרי האאיר וחולות טנרה (TENERE).
מנו דייק הוא דמות מוכרת בצרפת. הוא התפרסם לאחר שהשתתף בארגון מירוץ המכוניות המפורסם, "ראלי פריס־דקר", ובזכות סוכנות הנסיעות "טמת" (TEMET) שהקים, שהתמחתה בטיולים ליעדים בסהרה, בין השאר בטיולים בהרי אאיר. הסוכנות הזו, אגב, הוחרמה בינתיים על ידי השלטונות. מנו דייק למד אנתרופולוגיה בארצות־הברית, ובעת גלותו בפריס ב־1992 כתב ספר המתאר את בעיות בני עמו, ששמו: "טוארג – הטרגדיה".
מנו דייק הוא אפריקאי עם מנטליות אירופית. בעיני הדור הצעיר של בני הטוארג הוא תקוות העתיד. המבוגרים רואים בו גרסה צעירה של המנהיג האגדתי של מרד הטוארג ב־1917, קאוסן, שמת בנסיבות מסתוריות. אנשי הטוארג רואים עד היום בקאוסן את הנציג האחרון של הגיבורים הטראגיים הגדולים.

הגברים הכחולים
מטוס קל הביא אותנו עד לאגאדז (AGADEZ), השער להרי אאיר. שם קיבלה את פנינו קבוצת גברים גדולי ממדים. בד כחול כיסה את כל גופם ופניהם, מלבד הידיים והעיניים. "הגברים הכחולים", זהו כינוים של בני הטוארג בגלל צבע תלבושתם. זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי אנשים הלובשים את הרעלה הכחולה המסורתית של הטוארג, הטאגלמוסט (TAGUELMOUST), המכסה את הפה והאף. סימן היכר זה זיכה אותם בכינוי "קלטאגלמוסט", שפירושו "האנשים שלובשים רעלה".
השם טוארג ניתן על ידי הערבים לקבוצת שבטים בֶּרבֶּריים, שנדדו בסהרה המרכזית והמערבית והתחלקו לקבוצות משנה. הטוארג נבדלים מבֶּּרבֶּרי הצפון בחיצוניותם, במבנה החברתי שלהם, באורח חייהם, באלפבית שפיתחו, "תיפינאג", ובניב הלשוני שבו הם מדברים, הטאמאצ'ק. את עצמם הם מכנים קל טאמאצ'ק, שפירושו: האנשים המדברים טאמאצ'ק. כיום מונים שבטי הטוארג כמיליון אנשים: 500,000 מתגוררים בצפון ניז'ר, 300,000 – במאלי, 50,000 – בלוב, 30,000 – בבורקינה ו־20,000 באלג'יריה. זהו בעצם עם המחולק על ידי גבולות בינלאומיים.
באגאדז לא התכוננו לבואנו. מסיבות בטחוניות נמנענו להזכיר את שמו של מנו דייק. שני טוארגים שפגשנו עם הירידה מהמטוס, לימאן וסעיד, הורו להסיע אותנו עד לאיזור טידן. אבל לפני שיצאנו לדרך קיבל לימאן מידע על נוכחות סיור צבאי בנתיב העיקרי, והוחלט לשנות את המסלול: במקום כשלוש שעות נסיעה איטית מאוד בדרך עפר, נסענו שבע שעות בהרים. מדי פעם, כשחלפנו על פני כפר מיושב של בני טוארג, הופיע ילד והגיש לנו קערה ובה מים עכורים. לימאן ניצל את ההזדמנות לקבל מידע עדכני.
החשיכה ירדה, ולפתע נשמעה צעקה: "עמוד!" לימאן ציית ועצר את הרכב. מתוך השממה הגיחו צללים חמושים ברימוני יד ותתי־מקלע מסוג קלצ'ניקוב. הם בירכו אותנו לשלום. מנו דייק, גבר רחב כתפיים בא לקראתנו. כך פגשתי את מנהיג הטוארג בעמק בעל שם פיוטי: וואראטקל – זה שאינו אוהב רעש.
מנו דייק סיפר, כי דאג לנו משום שאיחרנו להגיע. מלבד הפטרול הצבאי, הסביר, מסתובבות בדרכים קבוצות שודדים, והמכוניות, מצרך נדיר ומבוקש באאיר, מהוות פיתוי לא קטן. בעוד הוא דואג לנו, דאגו אנשיו לבטחונו; שכן המאבק בין קבוצות המורדים השונות, פירושו שתקיפתו של מנהיג הטוארג היא מעשה אפשרי, שיש להביא אותו בחשבון.

כבוד והיררכיה
"הבט בכוכבים", אמר לי מנו דייק, "אין מקום כמו המדבר להסתכל בהם. כאן יש רק אקמיות ועצי טמירסק, אבל בטנרה, רק הירח המלא יכול למנוע מראה שכזה". הוא הצביע על קסיופיאה וכסיל (אוריון), הזורחים באופק.
כמה ימים לאחר מכן הפך פראנג'י, יד ימינו של מנו דייק, למורה המדופלם שלי ב"גיאוגרפיה של כוכבים". פראנג'י רכש את השכלתו "האסטרונומית" כשהשתתף, כמה שנים קודם לכן, בשיירות שצעדו לאורך דרך המלח. שיירות אלו מובילות עד היום מלח, שנקנה בבלוקים גדולים בנווה המדבר בילמה (BILMA) שבצפון־מזרח ניז'ר אל אדמת טאהואה (TAHOUA) שבדרום־מערב, שם הוא מוחלף בדוחן. בדרך כלל, יוצאות השיירות לדרכן בתחילת אוקטובר, בסוף עונת הגשמים, כשסופות החול נראות באופק. הדרך הקשה נמשכת שלושה חודשים.
הכוכבים, כך התברר לי, הם מקור להרבה מאוד אגדות. למשל, שהגמל הצעיר (העגלה הקטנה) מנסה תמיד לנשוך את הזנב של אמו (העגלה הגדולה). ביום שבו יצליח להשיג את מטרתו, סיפר פראנג'י, יגיע סוף העולם. למנו, לעומת זאת, יש גרסה אחרת לסוף העולם. הוא הצביע על הכוכב המופיע מתחת לירח. האגדה מספרת, אמר, שלעולם ירדוף הכוכב אחר הירח, עד שיקבל בחזרה את גרגר התירס שהירח גנב מהאסם שלו. כשיוחזר הגרגר לאסם, יקיץ הקץ על העולם.
את עולמן הקסום של האגדות פילח לפתע הקול: "טנרה, טנרה, כאן רדיו טנרה" – כמו במטה קסם, הגיע קולו של מנו דייק למרסיי, שבצרפת, ומשם לארצות אחרות. דייק מודע לחשיבות התקשורת ומחזיק במערכת רדיו המשדרת באמצעות לוויין. מערכת זו מאפשרת לו לדעת בכל רגע את מיקומם של אנשיו, לעלות על השיחות בין הצבא ל־ORA ולדבר עם נציגי הממשלה, בחיפוש אחר פתרונות של שלום. באותו לילה קיבל מנו דיווח על הביקור הקרוב של ראש הממשלה מאחאמאדו איסופו באגאדז. זו עשויה להיות הזדמנות טובה ליישב את המחלוקות.
במהלך הימים הבאים התמקד דייק בהכנות לפגישה. כל העת ניצבו שומרים על הגבעות שסביבנו, משגיחים על בטחון המנהיג. המשמרות התחלפו כל שעתיים.
ביום הראשון לשהותי במחנה הבנתי מה הביא להמצאת הטאגלמוסט, הצעיף המכסה את הפנים, המעניק לבני הטוארג את המראה המיוחד. מתחתית העמק הגיח לפתע גל של אוויר חם, שייבש את הגרון ואת חלל האף. זה היה ההארמאטאן (רוח צפון־מערבית), והטאגלמוסט מגן על הפנים מפני היובש שהיא מביאה. הטוארג מספקים לטאגלמוסט הסבר אחר: הוא מסתיר את הבעות הפנים ומונע מהם להעליב את בן שיחם. הסתרת הפנים נתפסת, אם כן, כמתן כבוד. אופן לבישת הטאגלמוסט מצביע על שייכות שבטית או קבוצתית. כל קבוצה – אנשי אאיר, בני אזאוואג או המורדים – עוטה את הצעיף באופן המיוחד לה.
הכבוד הוא מושג חיוני להגדרת תרבות הטוארג. פירושו, שאין לבטא עייפות, אין להתלונן ואין לבקש דבר; אך יש לתת כל דבר, כשאתה מתבקש לכך. אף פעם לא ראיתי בן טוארג מבקש מים לשתייה. במקרים יוצאי דופן הם הסכימו לשתות מהבקבוק שלי, כשזה הוצע להם. עבורם, שתיית מים של מישהו אחר פירושה גזילה והפגנת חולשה.
המבנה החברתי של הטוארג הוא היררכי. בראש עומד המנהיג העליון, מתחתיו האצילים (אימוהר), שהם גם הלוחמים, הקובעים את מערכת הערכים המחייבת את כולם. חכמי הקוראן (מאראבוסט) באים בעקבותיהם. כבוד רב ניתן להם משום שבכוחם לייצר את הגרי־גרי, הקמיע המגן בפני עין הרע. מעמדות אחרים הם צורפי הכסף המפורסמים (אינדן), אשר הכוח הרוחני המיוחס להם בעת מלאכת הצריפה זוכה להערכה רבה עד היום, האיכרים (אימראד) והעבדים (איקלאן).
הפערים בין המעמדות העמיקו בתקופת השלטון הצרפתי, החרוט עמוק בזיכרון ההיסטורי של בני הטוארג. למרות שהטוארג נלחמו בצבא הצרפתי, הם זוכרים את הצרפתים כמי שנתנו להם יחס של כבוד והתחשבות. הצרות התחילו ב־1960, עם קבלת העצמאות. הממשלה השקיעה אז את מרבית משאביה בקהילות המתגוררות בדרום, שנתפסו על ידי הטוארג כעבדים. אנשי הטוארג, מטילי האימה, הפכו אם כן לנחותים, תרבותם חוללה, ותביעותיהם להקמת בתי ספר ולנציגות בממשלה נפלו על אוזניים ערלות. כיום חשים בני הטוארג כי הקרב שהם מנהלים הוא נגד הכחדתם. בלי הטוארג, אומר מנו דייק, יהפוך האיזור למדבר גדול יותר.

רגע היפנוטי
לילה אחד נשמעה הקריאה "טנדה! טנדה!" ברחבי המחנה. מוחמד, אחד מאנשיו של דייק, לקח את ידי וליווה אותי למקום ממנו בקעו קולות שירה. כשבן טוארג לוקח את ידך, בדרך כלל זה סימן לכך שהוא רוצה לערוך איתך שיחה פרטית. מגע היד החם נתפס כנוסך אמון. "שימו במרחק את אוהליכם וקרבו את לבבכם", אומר פתגם טוארגי.
"האוהל שלנו תמיד מכוון למערב", הסביר לי מוחמד תוך כדי הליכה והצביע לכיוון השמים. "אם תראה את הכימה (צביר כוכבים הנקראת בלועזית PLEIADES) מאחורי האוהל, חפש מקלט, כי הכוכבים מכריזים על קרה מתקרבת, אבל אם תראה אותם לפני האוהל, רוץ, חפש מים ומלא את הגרבה (שק מעור עיזים המשמש כמכל מים)".
ליד אחד האוהלים ישבו נשים, שרו והיכו במכתשי עץ, המשמשים בדרך כלל לטחינת זרעי הדוחן. אחת הנשים הובילה את השירה, כשהאחרות עונות לה במקהלה. היו אלה שירים קצביים עם שינויים טונאליים עדינים, שבחשיכה היה להם אפקט היפנוטי, ככישוף של להבת אש מרצדת. הגברים ישבו מאחור וצפו, בדרך כלל בשקט, במופע. אבל מדי פעם הפנה אחד מהם את אור הפנס לפניה של אחת הנשים. אלומות האור הפתאומיות עוררו בהן התפרצויות של צחוק. הטוארג, לעולם לא יחשוף רגשותיו כלפי אשה בפומבי, בגלל תחושת הכבוד. הלילה, במיוחד ליל הטנדה, מספק הזדמנות פז להתעניינות מופגנת במין האחר.
האשה הטוארגית – המכונה טרגייה – ידועה ביופיה. תווי פניה עדינים, עורה נקי וזך. מעמדה החברתי חשוב במיוחד, משום שדמה של האם העובר לילדים הוא שקובע את השיוך השבטי (בדומה למקובל ביהדות, אך בניגוד למקובל בחברה הערבית ובשבטים בֶּרבֶּריים אחרים). האשה היא בעלת האוהל, הרכוש והצאן. היא חופשית לבחור לה בעל, והיא זאת שאחראית על שמירת התרבות ושיטת הכתיבה הטוארגית.
עם שחר חידשנו את המסע. ה־CRA החליפו את הגמלים בשלוש מכוניות מסוג טויוטה, ואת החיצים והחרבות – בנשק אוטומטי ומכונות ירייה. נדידתם נעשית בהתאם לפתגם טוארגי ישן: "השיירה לעולם אינה עוצרת". כל יום שינה המחנה את מיקומו. פירושו של דבר, שנאלצנו להעמיס את החפצים, לדחוף את המכונית עד שהתניעה, למתוח ולחבר את אנטנת הרדיו, לחפש מים ולחכות למכונית שמאחור, עד שהגענו לאתר הבא, ואז היה עלינו לפרוק הכול. וחוזר חלילה.

נחמה גסטרונומית
מדי פעם התקלקלה אחת המכוניות וצריך היה להחליף גלגל, לטפל במנוע או למלא את מכל הדלק, שהיה מצוי רק בצמצום. שעות ההמתנה הארוכות שימשו לי הזדמנות טובה להכיר את חברי למסע. באלולן הטבח (המייצג את הטוארגים השחורים במרד) עודד את כולם בחיוכו התמידי. הוא לא נח לרגע. הקוסקוס המשובח והחריף שלו היה לא רק נחמה גסטרונומית, אלא גם דוחה חרקים.
באחת התחנות סיפר מנו דייק: "אנחנו תמיד מבחינים בין מטרות צבאיות לאוכלוסייה אזרחית. בניגוד לצבא, אנחנו לא תוקפים אזרחים. פעם, כשנמאס לנו שחיילים מתנקמים במשפחותינו, פשטנו על מחנה צבאי בניסיון להדגים למפקד את הסכנות הטמונות במלחמה מלוכלכת. באלולן היה אחראי לפשיטה על ביתו של המנהיג. הוא נכנס פנימה ומצא רק את אשתו, שעבדה במטבח. חמוש עד צוואר עמד הטבח שלנו לפני האשה, במטבח מצויד היטב, וניסה לשכנע אותה להתלוות אליו. אני בטוח שהוא היה שמח לבשל במקום לעסוק במלחמה".
כולם מחייכים לשמע הסיפור, ודייק מוסיף כי באלולן הוא המומחה האמיתי בסיפור מעלליו. "לילה אחד היינו צריכים לעצור בדרך", המשיך דייק. "מישהו מהכפר הסמוך הגיע למחנה והציע לבאלולן את האוהל שלו, כדי להעביר בו את הלילה. באלולן נרדם מיד וישן שינה עמוקה. לפתע העיר אותו רעש מוזר. הוא הציץ מתחת למיטה וראה את הגרבה (מכל המים) מתרוממת על ארבע רגליים ובורחת החוצה בריצה". פראנג'י שהקשיב לסיפור פרץ בצחוק רועם: "באלולן משוגע. הוא נלחם בניגריה. הוא פרא אדם. הבאנו אותו לכאן בגלל שאף אחד לא יכול להרוג אותו. אפילו הכדורים לא מזיקים לו. יש לו גרי־גרי (קמיע) שמגן עליו".
כמה ימים לאחר מכן גיליתי כי באלולן אינו רק טבח חביב בעל מזל, אלא גם מרפא בעל כישורים. טוארג צעיר, שהוכש על ידי נחש, הגיע אלינו לקבל עזרה. חיטאנו את הפצע ונתנו לו משכך כאבים וכדורי ויטמינים. באלולן הוסיף את תרומתו – זנב לטאה, מגורד היטב. הנער בלע את האבקה ללא שום הסתייגויות.
התברר לי כי שמעו של באלולן יצא לפניו, ורבים באים לבקש ממנו עזרה. זה אינו מתמיה. באזורים נרחבים באאיר אין בתי חולים, והחינוך להיגיינה והרפואה המונעת לוקים בחסר. מגיפות, דלקות עיניים, פטריות ושאר רעות חולות מתפשטות במהירות ופוגעות באוכלוסייה באופן הרסני.
באחד הימים בא לקראתי איש זקן, שדלקת קשה פגעה בשתי עיניו. כשהצעתי לו עזרה, הוא פשט את בגדיו והראה לי חור בקוטר שבעה סנטימטרים בירכו. הפצע היה דלקתי ומזוהם. הגירוי, כך קרא הזקן לפצע, אכל את בשרו. אחת התמונות החקוקות בזכרוני היא של אשה אוחזת בתינוק, שכל גופו הקטן הוא כמו פצע פתוח אחד. אחרי המראות הללו, קשה לבטוח בסולידריות האנושית. מול העליבות והאומללות של בני הטוארג, לא יכולתי אלא לחוש תדהמה והערצה אל נוהגם הרך והחביב. מצאתי את עצמי מבטל באחת את האגדות האירופיות, שהציגו אותם כאנשים אכזרים.

חולצה חדשה לאפריקה
כבר בימים הראשונים לשהותי בין אנשי הטוארג הבחנתי כי כלי הנשק שנושאים המורדים ידעו ימים טובים יותר. "זה לא אומר שאיננו לוחמים", התעקש אחד מהם, כשהצבעתי על כך בפניו. "חוש ההומור הוא שמגן על אנשינו מפני הסבל הגדול שמסביב", אמר דייק, "השלטונות באגאדז הם אנשי הדרום, המתעלמים מהצרכים ומהבעיות של הטוארג ואינם מדברים טאמאצ'ק". התביעות של דייק ברורות: בניית בתי חולים ובתי ספר, נציגות במינהל וביזור שלטוני. "פדרציה או אוטונומיה יהלמו את המציאות של ניז'ר. גבולותיה של המדינה הזו, כמו אלה של מדינות אחרות באפריקה, נקבעו תוך התעלמות מן האמת: אפריקה אינה הומוגנית, וגם ניז'ר אינה כזו. הפערים השבטיים גדולים, וחייבים להביא עובדה זו בחשבון".
ככל שהתקרב מועד הפגישה עם ראש הממשלה, גבר המתח בקרב המורדים. דייק הודיע לאנשיו כי הוא נחוש בדעתו לא לשפוך דם. אבל בפני אמר, שאם הממשלה לא תבוא לקראתם, יתקשה לעצור את אנשיו. אם תיכשל הפגישה, יהיה קשה למנוע מתקפה. גם בני הטובו, בעלי בריתם של הטוארג, רוצים לצאת לקרב. החזית שלהם, ה־FDR, שהתמזגה בינתיים עם ה־CRA, לא נכללה בהסכם השלום שהציעה הממשלה לדייק, וזו היתה אחת הסיבות לדחיית ההסכם על הסף.
הטובו (TOUBOU) הם נוודים ממזרח ניז'ר ומהרי הטיבסטי (TIBASTI) שבצ'אד. סגנון חייהם דומה לזה של בני הטוארג, למרות שהמבנה הפוליטי־חברתי שלהם שונה. הטובו הם רועי צאן, עצמאיים, וקשרי המשפחה שלהם חזקים. את הדאגר, הסכין, הם נושאים כשהיא קשורה לזרועם.
אלי בוסונאי מייצג את ה־FDR של הטובו בקבוצה של דייק. האנגלית המצוינת שלו ונדיבותו עושות אותו לחבר נפלא למסע. "אפריקה", הוא אומר, "היא בעיה גדולה. המערכת הכלכלית שלנו מתבססת על החקלאות. אנחנו זורעים, כדי לספק את צרכינו שלנו. אבל אנחנו יוצאי דופן, כי המערכת הכלכלית העולמית מתבססת על קנייה ומכירה". אלי בוסונאי למד עיתונאות, ובמהלך התקופה הדיקטטורית ישב בכלא בגלל פעילותו הפוליטית. מאוחר יותר, כמו הרבה מבני הטובו והטוארג, ברח ללוב.
הלובים, התברר, הבטיחו לעזור. בני הטובו והטוארג לחמו בשמם בצ'אד ובלבנון ורבים נהרגו שם. אבל העזרה הלובית מעולם לא הגיעה. "חזרנו לניז'ר בעקבות הצעת הממשלה החדשה, והוכנסנו למחנות פליטים. משם ראינו כיצד מוכרים בשוק המרכזי של ניאמיי את המזון והסיוע הרפואי שנשלח מארגונים הומניטריים באירופה. לכן מרדנו, והצבא השיב בשחיטת טצ'ין טבאראדן. מה שאנחנו רוצים זה צדק: להיות בעלי נציגות בממשלה, להתגייס לצבא, להיות מזוהים כיישות תרבותית על מאפייניה וחוקיה המיוחדים".
"הרעיונות", הוא ממשיך, "הם כמו חולצות. מזמן לזמן מגיעות אופנות, הנשארות בסביבה במשך תקופה מסוימת ואחר כך נעלמות. היום אף אחד לא מאמין יותר בלניניזם המארקסיסטי. עלינו לחפש מערכת אחרת – חולצה חדשה שמתאימה לאפריקה".
ברגעי המנוחה ניקו הגברים את כלי הנשק, ישנו או כיבסו את בגדיהם. המים נשאבו מהבאר בשיטה העתיקה (תקארקרט): שני חבלים מחזיקים נאד עור, המורד למים בגלגלת עץ. הגמל מושך את החבלים ומרים את נאדות העור. המים נשפכים דרך תעלה ומשקים את ערוגות הכרוב והפלפלים. גם קנים גדלים בערוגות אלה, מהם בונים הטוארג את בתיהם (אקבר), ודקלים, שפירותיהם משמשים למאכל בימים של בצורת קשה. מענפיהם אורגים בני הטוארג את מחצלות האוהל (אהן).

בגידה ואכזבה
ערב אחד לאחר רדת החשיכה, צפיתי כהרגלי בפראנג'י מדליק את האש, במזרונים שהופיעו לפתע על החול בידי דמויות נעלמות ובבאלולן צולה את צלעות העז. חשק עז ניעור בי להיות לבדי. טיפסתי לראש הגבעה הקרובה. העמק התפתל סביב ההרים כמו וריד עדין ונבלע מאחוריהם. השקט לווה בפעימה קצבית של טנדה. לא רחוק משם הכינה משפחת נוודים את ארוחת הערב.
למחרת בבוקר העיר אותנו הרדיו של דייק עם חדשות בלתי צפויות: ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, נרצח. "העולם נעשה בעייתי להחריד", אמר לי דייק, "המלחמות והרציחות אינן פוסקות, כאילו שהעולם איבד את הראש".
הטוארגים מאמינים כי העולם מתנהל לפי חוקים. "לפי אחת האמונות שלנו", הסביר לי דייק, "מותו של אדם חשוב מלווה תמיד בנפילת גוף שמימי. אנחנו מאמינים שהרקיע הוא גג המכסה עלינו, המוחזק על ידי עמודים. כל פעם שמת אדם דגול, אחד העמודים האלה מתמוטט, ורעש הנפילה מהדהד על פני כדור הארץ". מספר ימים קודם לכן סיפר לי בנו של אחד הדיפלומטים הטוארגים הראשונים, כי חזה בנפילת מטאור: "נשמע רעש גדול, והמדבר הזדעזע". דייק אמר לי אחר כך שאבי הנער מת לא מכבר, והבן מחפש סימן. "אבל", הוסיף דייק, "אמונה לחוד ומציאות מדעית לחוד. מטיאורים אמנם נופלים לעיתים במדבר, אך פיצוץ חזק עשוי להיגרם גם מהתרסקות סלעים עקב שינויי טמפרטורה קיצוניים".
יום הפגישה עם ראש הממשלה הגיע, והמתח במחנה גבר. כמה ימים קודם לכן נאלצנו לוותר על אחד מכלי הרכב בגלל תקלה, וביום המפגש הגיעו סוף סוף חלקי החילוף מניאמיי. המכונאים עבדו במהירות כדי לתקן את המכונית. המסע לאגאדז צפוי להיות ארוך, וכבר היינו באיחור.
לאחר נסיעה של שני קילומטרים בלבד, עצרנו. שני איכרים מהכפר הסמוך דיווחו כי ראו שש מכוניות צבאיות, וחיילים שאלו אותם אם ראו את המורדים נוסעים לאגדאז. מנו דייק, מאוכזב וכואב, החליט לא להמשיך בדרך. באמצעות שליח שיגר מכתב לראש הממשלה, בו נכתב: "נוכחות של פטרולים צבאיים באיזור מסכנת את אנשי. אני נאלץ לדחות את הפגישה עד שיסופקו להם התנאים הבטחוניים הנאותים. הבטחת שלומם של אנשי גם תצביע על נכונות הממשלה במשא ומתן".
במקום לאגאדז, המשכנו למחרת במסע לטנרה. רק גלי החול הרכים, המשיים, המשתרעים עד האופק, יכלו להרגיע את האנשים ולהשכיח לרגע את אירועי הימים האחרונים. הבדידות שחש אדם בטנרה – "הארץ שבחוץ" – נדמתה להבטחה לחופש. אבל משמעות השם טנרה בקרב אנשי הטוארג היא גם: "ארץ הפחד; ארץ הרוחות; העצבות; המקום בו איש אינו יכול לחיות". במרחבי הדממה המדברית ביטאו אנשיו של דייק את הכאב על שנבגדו ורומו, ודנו ביניהם על תקיפה אפשרית. מנהיגם ניסה להרגיעם, ולשכנע אותם כי שפיכות דמים לא תפתור דבר.
למרות קולות הוויכוח, נותרו חולות הטנרה שקועים בדממה. לפני הזריחה, השקט בשיאו: אין שומעים ציוצי ציפורים או קולות חרקים. אפילו האוויר אינו נע. אחרי זמן מה הופך השקט לאיום. טיפסתי לראש הדיונה, כדי לצפות על המחנה: בקרוב יתחיל באלולן לבשל, דייק יפתח את אנטנת הרדיו: "טנרה, טנרה, כאן רדיו טנרה!" ואולי אשמע גם את הצחוק של פארנג'י, הרואה את האיילה שלו צמאה למלח, מלקקת את כף רגלו של אחד המתעוררים.
אז ורק אז, המדבר יהיה קצת פחות מדבר.

עשרה ימים לאחר כתיבת מאמר זה, בדצמבר 1995, נהרג מנו דייק בהתרסקות מטוס בדרכו לשיחות השלום בניאמיי. גופתו קבורה בעמק טידן, מקום הולדתו.


תודה לזהר שלזינגר על עזרתה הרבה בהכנתו של מאמר זה ובהבאתו לדפוס.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות