תפריט עמוד

ניו יורק של וודי אלן

ניו יורק של וודי אלן

וודי אלן ולעולם לא יוכל לבגוד בניו יורק עם עיר אחרת. הוא חוזר אליה שוב ושוב מפני שהוא אוהב ומעריץ אותה מעבר לכל פרופורציה. גיורא יהלום הסתובב בניו יורק בעקבות מנהטן, הרומן שלי עם אנני, ימי הרדיו ועוד כמה מסרטיו של המאהב הקולנועי הגדול ביותר של התפוח הגדול

חוץ. יום. קו הרקיע של מנהטן.
על רקע נופי השחור־לבן של גורדי השחקים וצלילי "רפסודיה בכחול"
של ג'ורג' גרשווין נשמע קולו של הגיבור, אייק (אייזק) דיוויס:
"הוא אהב את העיר ניו יורק. הוא העריץ אותה מעבר לכל פרופורציה". אהה… לא… עדיף לכתוב: "הוא הפך אותה רומנטית מעבר לכל פרופורציה. כעת… עבורו… לא משנה באיזו עונה, נצטיירה העיר בצבעי שחור־לבן ופעמה לקול המנגינות של ג'ורג' גרשווין". לא… זה לא טוב… נתחיל מחדש… "עבורו ניו יורק היתה עיר של נשים יפהפיות וגברים פיקחים שכאילו הכירו את כל החוכמולוגיה". אוף… נדוש מדי… קדימה! מחדש! "פרק ראשון. הוא היה קשוח ורומנטי כמו העיר שאותה אהב. מאחורי משקפיו עבי המסגרת התפתלה עוצמה מינית של חתול ג'ונגלים". כן!… מצוין!… "ניו יורק היתה העיר שלו וכך נשארה תמיד!"

קשה לחשוב על פתיחה איומה כל כך לסרט מוצלח כל כך כמו זו שבחר וודי אלן לפתוח

בניין פלטירון בשדרה החמישית, בין 22 ו 23 אחד מסמלי ניו יורק, הטוען לכתר גורד השחקים הראשון במנהטן

את "מנהטן" שלו. עם זאת, האם מישהו באמת יכול להאשים אותו? ניו יורק, עיר שבולעת את יושביה ומתנפלת עליהם מכל עבר, עושה את אותו הדבר גם לגדולים שבמאהביה הקולנועיים. וקשה לחשוב על מאהב קולנועי גדול יותר לעיר הזאת מאשר וודי אלן.

39 סרטים ביים אלן עד עתה, כולל סרטו החדש "מלינדה ומלינדה", וכמעט כולם הם שיר אהבה לאחד מרובעי העיר הזאת. מנהלי האולפנים של הוליווד אולי רואים בו במאי חסכוני להפליא, שלעולם יעדיף לצלם סצנה בסנטרל פארק מאשר לבנות סט תפאורה מסובך, אבל נראה שאלן בוחר לחזור לניו יורק שוב ושוב מסיבות אחרות.
שונאיו אומרים שמדובר באגורופוביה קולנועית  – שאלן פשוט מפחד לצאת למרחב, שהוא אינו יודע לספר שום סיפור מלבד סיפור העיר שלו – אבל כל מי שראה את "מנהטן", "ימי הרדיו" או "הרומן שלי עם אנני" ("Annie Hall"), יודע את האמת: וודי אלן הוא כנראה המונוגמיסט האחרון בהוליווד. הוא חוזר לניו יורק שוב ושוב מפני שהוא מאוהב בה ומעריץ אותה מעבר לכל פרופורציה. הוא לעולם לא יוכל לבגוד בה עם עיר אחרת.

היהודים כבר לא כאן
תחנה ראשונה – שנות הארבעים.

נשים בשיחת בוקר על ספסל בסנטרל פארק ולידן ישנה חסרת בית. הסרטים של אלן, כמו העיר עצמה, יכולים להיות קרים, שכלתניים ולפעמים אכזריים ממש. אבל גם להם, כמו לעיר, יש צד חם, סנטימנטלי ורומנטי


חוץ. בוקר. רחוב בברוקלין.
את וודי אלן, כמו את ניו יורק, או ששונאים או שאוהבים. הסרטים שלו, כמו העיר עצמה, יכולים להיות קרים, שכלתניים ולפעמים אכזריים ממש, אבל גם להם, כמו לעיר, יש צד אחר: חם, סנטימנטלי ורומנטי להפליא.
קל מאוד להתחיל את המסע הניו יורקי בעקבות אלן. כל שצריך הוא לרדת לרכבת התחתית ולתפוס בה את הקו האדום שמספרו אחת, שיוביל אתכם לברוקלין. שם התחיל הכל: זה המקום שבו אלן גדל ובו גם מיקם לא מעט מעלילות סרטיו ("ימי הרדיו", "שושנת קהיר הסגולה", חלקים מ"מתוק ומשגע" ואחרים).
אני חוצה את האיסט ריבר ויודע שבצדו המזרחי אמצא את הנופים הידועים של אלן, הרחובות האפורים ונמוכי הבתים. אני מקווה לפגוש נשים כבדות שסוחבות מהשוק סלים כבדים, ואת היהודים בני הדור השני, שרק אלן הצליח

לא משנה איזה סרט ביים וודי אלן או באיזה סרט שיחק, הוא תמיד נשאר יהודי נוירוטי, מתוסבך ומצחיק, ששוכב עם השיקסות היפות במנהטן ולעולם נשאר נאמן לעירו

להנציח באופן מדויק כל כך: אותם האנשים שאולי לא מדברים ביניהם יידיש כמו הוריהם, אבל עיצבו להם אנגלית ייחודית – אנגלית ברוקלינאית שמתנגנת כמו יידיש ונשמעת כמו שפה שרק דודות מבינות.

המציאות שמתגלה כאשר יוצאים מהרכבת אל מחוץ לתחנה שברחוב קלארק, מבלבלת. אקזוטיקה ברוקלינאית? תשכחו מזה. לא לברוקלין הגעתם, אלא למנהטן. כאשר מביטים מערבה אמנם אפשר לראות את מגדליו המזדקרים של הדאון טאון של האי, אבל כל השאר נראה אותו הדבר: בתי קפה מעוצבים, מאפיות של לחם צרפתי, חנויות בגדים של אן טיילור ובננה ריפבליק – כמו בשדרה החמישית. החלק המערבי של ברוקלין, זה שסמוך לקו המים ושבו גדל אלן, נראה כיום כשלוחה נוצצת של מנהטן. הכל מעוצב, חד ומהיר. אנא פנו הדודות?
אני הולך ברחוב המתחדש ויורד אל הטיילת שמתחת לגשר ברוקלין, מנסה להחיות אותה בזכרוני לפחות, באמצעות תמונות מ"ימי הרדיו" – סרט לא חשוב במיוחד ברזומה של אלן, אבל אחד מהאהובים עלי ביותר. "ימי הרדיו" הוא כנראה הסיפור המקסים ורחב הלב ביותר שהצליח אלן לספר. בקולאז' קולנועי מרגש ומצחיק הוא מתאר את סיפור משפחתו בעיר הגדולה. בניגוד לסרטיו האחרים, הסרט הזה אינו עוסק באנשים מתוחכמים ועשירים הגרים באפר ווסט סייד אלא ביהודים קשי יום הגרים בבית זעיר וצפוף מתחת לרכבת ההרים של הלונה פארק בקוני איילנד.
כאשר צועדים כיום ברחובות הבוהקים מניקיון של מייקל בלומברג, ראש העיר, קל מאוד להתגעגע לסרט הזה, שהוא מעין שיר פרידה לתקופה שחלפה – זמן שבו האנשים הקטנים שעדיין לא התאוששו מהשפל הכלכלי נדרשו להתגייס למאמץ המלחמתי; ימים שלאיש לא היה כסף לצאת לבלות במועדוני לילה ובקולנוע, ועיקר הבידור היו תסכיתי רדיו ומריבות משפחתיות. כל מי שראה את הסרט הזה יודע שגם עזובה ועוני יכולים להצטלם נפלא ושגם משפחה יהודית צעקנית וחטטנית יכולה, בפריזמה הנוסטלגית הנכונה, להיראות כמו המשפחה שהיית רוצה להיות חלק ממנה.

היהודים של אלן כבר מזמן לא כאן. בשכונת הילדות שלו, DUMBO (ראשי תיבות של Down Under the
Manhattan Bridge Overpass), יש היום לופטים ענקיים של אמנים המשלמים עד 2,500 דולר לשכירות של חודש. ההורים של אלן נפטרו, ואיתם נעלם דור שלם שהותיר אחריו צאצאים נוירוטיים. ילדים שגדלו ברחובות של אלן התחרדו ועברו לשכונות אחרות -לקראון הייטס או לפלאשינג שבקווינס, אחרים נדדו לפרברים, והיו גם כאלה, כמו אלן עצמו, שחלמו והצליחו לפרוש כנפיים ולעבור את הגשר לאי הגדול.
אני חוזר מאוכזב אל תחנת הרכבת ועובר בדרך בטיילת של ברוקלין – אותה הטיילת המרהיבה המופיעה באחת מכרזות הקולנוע היפות והמפורסמות מכולן, זו של "מנהטן": צללית שחורה של גבר ואישה היושבים על ספסל ומביטים בגשר העצום המוביל אל העיר הגדולה באמת.

היה לי מזל. הגעתי לברוקלין בסתיו. ישבתי על אחד הספסלים, ובאור האפור, בערפל שעלה מהנהר, יכולתי גם אני להרגיש רגע בתוך הסרט. רציתי שמישהו יצלם אותי כך. כשקמתי כדי למצוא מתנדב, גיליתי שעל הספסלים הסמוכים ישבו זוגות של תיירים – מיפן, מגרמניה, מספרד. כל גבר חיבק את זוגתו וכולם חיפשו גם הם צלם מתנדב. מסתבר שאין בעולם אחד שלא ראה את "מנהטן".

שלט לרחוב ברודווי, מנהטן. סרטו הנוסטלגי של אלן, "קליעים מעל ברודווי", הוא סאטירה שנונה על עולם התיאטרון של שנות העשרים של המאה הקודמת

כרזת פרסומת לרשת חנויות הבגדים בננה ריפבליק בשדרה החמישית, מנהטן. אלן נתן קול לצעירים המתוחכמים, הרווקים והלא בדיוק פרוטסטנטים של החוף המזרחי- דור שלם שעד אז לא זכה לייצוג על המסך הגדול


הרומן שלי עם אלמודובר
תחנה שנייה – שנות השבעים.
חוץ. צהריים. תור לסרט בסינמטק בגריניץ' וילג'.
כ־17 שנים חלפו עד שאלן סטיוארט קוניגסברג שינה את שמו לוודי אלן ועקר מהבית האוהב־אך־חונק בברוקלין אל האי הנחשק שמעבר לגשר. הוא החל לעבוד ככותב לסטנדאפיסטים ומצא לעצמו דירת חדר בגריניץ' וילג'.
כמו ברוקלין, גם הווילג' של היום לא מזכיר את השכונה שבה הסתובב אלן. באמצע שנות השישים של המאה העשרים המקום הזה היה מושֶבֶת ביטניקים מטונפת וכתובת אהובה על כל סוחר סמים באי. נסיקת האזור התרחשה בד בבד עם הפריצה של אלן. הוא החל להופיע במועדונים עם חומר שכתב, וזמן קצר אחר כך נשכר בידי פיטר סלרס ופיטר אוטול, שראו אותו בהופעה, כדי לכתוב להם את "מה חדש חתלתולה?" – תסריט שכדברי אוטול: "יאפשר לכולנו לנסוע לצלם סרט בפריז ולהשיג בה זיונים".
בין שהצליחה תוכניתו של אוטול ובין שלא, "מה חדש חתלתולה?" היה ללהיט אשר אִפשר לאלן לכתוב ולביים לראשונה סרט לבדו. בשנים 1966־1967 הוא ביים את "טייגר לילי" וכתב את "קזינו רויאל", שתי מהתלות קולנועיות שזכו להצלחה עצומה. הראשון היה סרט יפני שאלן דיבבו מחדש בלי קשר לעלילה; השני היה פרודיה מוצלחת על סרטי ג'יימס בונד.
אחרי שהצליח אלן להוכיח את עצמו מסחרית, החליטה הוליווד לתת בו אמון

 

להבדיל מברוקלין של וודי אלן, את מנהטן שלו קל מאוד למצוא. כל מה שצריך לעשות הוא לטייל בצדו המערבי של סנטרל פארק ולרדת מרחוב 100 ועד לרחוב 60, להיכנס ללובי של בתי הדירות הגדולים ולהרגיש כמו בסצנה מאחד מסרטיו

 

ואפשרה לו לעשות סרטים מעט יותר עמוקים. אלן התגלה כיוצר ששווה את ההשקעה. הוא החל לנפק סרט מדי שנה – הישג מרשים במיוחד ליוצר שכותב ומביים את כל סרטיו. אז נוצרו "קח את הכסף וברח", "בננות", ו"כל מה שרצית לדעת על סקס ולא העזת לשאול".

אלן נתן קול לצעירים המתוחכמים, הרווקים והלא בדיוק פרוטסטנטים של החוף המזרחי – דור שלם שעד אז לא זכה לייצוג על המסך הגדול. הקהל שלו השיב לו אהבה ובעיקר חיבב את העובדה שלא משנה איזה סרט ביים או באיזה סרט שיחק, הוא תמיד נשאר אלן – יהודי נוירוטי, מתוסבך ומצחיק, ששוכב עם השיקסות היפות במנהטן ולעולם נשאר נאמן לעירו.
בני הדור של אלן עזבו את הווילג' זה מכבר, אבל הבנים שלהם עוד כאן. המקום נקי הרבה יותר וקרימינלי הרבה פחות, אבל הוא עדיין תוסס, בדומה לרוח שהצליח אלן לתאר יפה כל כך ב"הרומן של עם אנני"; מועדוני ג'ז כמו זה שבו שרה דיאן קיטון עדיין פועלים כאן, וגם גלריות לאמנות וסינמטקים יומרניים.
אני הולך בשדרה השישית ומקווה למצוא בית קולנוע שמקרין את "פנים אל פנים" של אינגמר ברגמן, שאליו הלכו אלווי ואנני, גיבורי "הרומן שלי עם אנני". מיותר לציין שאף אחד בווילג' לא יודע היום מי זה ברגמן, אבל אני נתקל בקולנוע אחר בלב השכונה, המקרין את "חינוך רע" של אלמודובר. גם בקופה שלו משתרך תור ארוך של צעירים. הם אמנם לא לובשים מעילי זמש וחליפות גבריות כמו אלה שלבשה קיטון, אבל ההבעה מלאת החשיבות העצמית שעל פניהם מזכירה את ההבעה ההיא.
כמו אלן וקיטון, גם אני נעמד בתור, רק כדי לשמוע איזה תלמיד קולג' צועק באוזני החברה שלו למה הוא חושב שאלמודובר הוא גאון ("עם נגיעות פרימיטיביות", כהגדרתו). הבחורה מאזינה לו באוזניים כלות. שניהם סטודנטים לקולנוע, זה ברור מיד. מה שיפה הוא שהם אינם חשים באירוניה ולא מבחינים שהם משחזרים את אחת הסצנות הקומיות הידועות ביותר של שנות השבעים של המאה הקודמת.
בתי הקפה של הווילג' החליפו בעלים, הפושעים הקטנים שחיו פה אז ברווחה פרשו אולי לעיסוקים אחרים, אבל בסינמטק הזה, עם הקירות המתקלפים והכרזות הישנות של "סטיריקון" של פליני (וגם כרזות של "בננות"), עדיין אפשר למצוא פלצנים בשפע. אולי בגלל זה "הרומן שלי עם אנני" יהיה רלוונטי תמיד.

השתקפות של בניין בשלולית בסוהו. כמעט כל אחד מ-39 הסרטים שביים אלן עד עתה הוא שיר אהבה לאחד מרובעי ניו יורק, עיר שבולעת את יושביה ומתנבלת עליהם מכל עבר

חתול מציץ מחלון בבית קפה בווילג' 2004. הווילג' של היום לא מזכיר את השכונה שבה הסתובב אלן, אבל עדיין פועלים כאן מועדוני ג'ז, גלריות לאמנות וסינמטקים יומרניים בדומה לאלה שאלן הנציח ב "הרומן שלי עם אנני"


ניסויים קולנועיים של איש עשיר
תחנה שלישית – שנות השמונים.
פנים. בין ערביים. אולם הכניסה לאחת הטירות של סנטרל פארק ווסט.
אלן נטש את הווילג' מהר מאוד. בסוף שנות השבעים הוא נפרד מקיטון, הכיר את מיה פארו, ובין לבין גם היה לאיש עשיר. עכשיו הוא יכול להרשות לעצמו דירה ענקית בחלק הטוב של האי, בסנטרל פארק ווסט.
הכסף הרב פינה לאלן זמן לניסויים קולנועיים. הוא ניסה לכתוב כמו צ'כוב ולביים כמו ברגמן, ועשה סרטים שדיברו אל הקבוצה החברתית שאליה

וודי אלן נטש את הווילג' מהר מאוד. בסוף שנות השבעים הוא נפרד מדיאן קיטון, הכיר את מיה פארו, ובין לבין גם היה לאיש עשיר. עכשיו הוא יכול להרשות לעצמו דירה ענקית בחלק הטוב של האי, בסנטרל פארק ווסט

השתייך כעת: ניו יורקים עשירים ומתוסבכים המבלים את ימיהם בבגידות קטנות ובשעות ארוכות על ספת הפסיכיאטר. בזמן הזה ביים אלן כמה יצירות מעיקות למדי ("אישה אחרת", "ספטמבר", "פשעים ועבירות קלות"), אבל גם כמה מסרטיו היפים ביותר: "חנה ואחיותיה", "אליס", "שושנת קהיר הסגולה" וכמובן את "בעלים ונשים" – דיוקן כן ומר על התפרקות הזוגיות שלו עם פארו.
להבדיל מברוקלין של אלן, את מנהטן הזאת שלו קל מאוד למצוא. כל מה שצריך לעשות הוא לטייל בצדו המערבי של סנטרל פארק ולרדת בו מרחוב 100 ועד לרחוב 60. אני הולך ברחובות הרחבים, נכנס ללובי של בתי הדירות הגדולים (ומהר מאוד מגורש משם), ומרגיש כמו בסצנה מסרט של אלן.

כאן, בין השדרה השמינית לתשיעית, אפשר למצוא עושר ויוקרה מהסוג שלא מנצנץ למרחקים אלא נחבא מהעין: הנה סלון יופי מטופח כמו זה שבו שבילתה מיה פארו ב"אליס"; וכאן נמצאת חנות לספרים משומשים, ספונת עץ אלון עתיק, אבק ומכובדות, כמו זו שבה פלרטטו ברברה הרשי ומייקל קיין ב"חנה ואחיותיה". קל למצוא כאן גם בתי קפה שגובים שבעה דולר לאספרסו, כמו אלה שבהם ישבו דיאן קיטון ואלן במהלך המעקב הבלשי שלהם ב"תעלומת רצח במנהטן". זהו האפר ווסט סייד של אלן, וכל מקום פה נראה מוכר היטב מאלף סצנות ששמורות בזיכרון. הכל אפור ויקר וחמור סבר. מי זוכר, בבתים האלה, איך נראתה הדירה הצפופה ההיא בברוקלין.

בית הקפה סימון באיסט וילג', 2004. בשלוש השנים האחרונות לא הצליח אלן להביא לידי ביטוי דבר מהלכי הרוח של תושבי מנהטן. בניגוד מוחלט לספייק לי או למרטין סקורסזי, שנגעו בסרטיהם בטראומת הפיגוע במגדלי התאומי, אלן ניפק קומדיות נבובות ומשמימות שלא אמרו דבר לאיש

גבר לבוש כליצן ברכבת התחתית בברוקלין. החלק המערבי של ברוקלין, שבו גדל אלן ומיקם אחדים מסרטיו, נראה כיום כשלוחה נוצצת של מנהטן: הכל מעוצב, חד ומהיר

 


ספטמבר השחור
תחנה אחרונה – 2004.
חוץ. ערב. גראונד זירו – אתר השיקום של הריסות מרכז הסחר העולמי.
השנים האחרונות לא היטיבו עם אלן. הוא שקע במשפט גירושים מביך עם מיה פארו, עבר לגור עם סון־יי פרווין ועשה סרטים איומים בזה אחר זה – רובם היו מִחזור של הצלחות קודמות במקרה הטוב, ובמקרה הרע הם לא סיפרו אפילו סיפור משומש. וקרה עוד משהו: גם את סיפורה של ניו יורק – הסיפור היחיד שהכיר – הפסיק אלן לספר באופן שיהיה רלוונטי לצופים שלו.
הדוגמה הברורה ביותר לנתק הזה בין אלן לצופיו היא תגובתו לאירועי 11 בספטמבר 2001. אחרי הפיגוע במגדלי התאומים יצר ספייק לי את "השעה ה־25" – קינה שוברת לב על העיר המצולקת. מרטין סקרוסזי דחה את יציאת סרטו "כנופיות ניו יורק" וערך אותו מחדש, שינוי שעשה את הסרט רלוונטי לאירועים. אלן, לעומת זאת, לא הצליח להביא לידי ביטוי דבר מהלכי הרוח של תושבי מנהטן בשלוש השנים האחרונות. הוא הוציא את "קללת אבן העקרב הירוקה", "סוף הוליוודי" ו"כל דבר אחר" – קומדיות נבובות ומשמימות שלא אמרו דבר לאיש.
ניו יורק שאלן מתאר הופכת זיכרון מרוחק בעיני הצופים, והוא לא מצליח לעדכן בה דבר. ובכל זאת, מי יודע? אולי יש עוד תקווה. בשביל הסרט הבא שלו, שהוא מכין כעת, הוא חצה לראשונה את האוקיינוס. מי היה מאמין? לראשונה בחייו וודי אלן מביים סרט אנגלי.

עוד טיולים בעקבות סרטים

 

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

סרטון: טיפוס על האלף דום ביוסמיטי

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code

56 − = 53