תפריט עמוד

ניו יורק – מסע תת קרקעי בסבוויי

ניו יורק – מסע תת קרקעי בסבוויי

מתחת לניו יורק המתכתית, בירת הכספים־תרבות־פוליטיקה של העולם, דוהרת הרכבת התחתית כמין נגטיב של העיר שמעליה. בניגוד לעולם המשוכלל והמפואר שלמעלה, היקום התת־קרקעי מיושן, מוזנח ופועל לפי חוקים וכללים משלו. מסע בסאבוויי, ברוכים הבאים. צפירה עזה נשמעת, יוצאים לדרך

בתוך מנהרות מתכת אפלות, לאורם של נורות צהובות חלשות וגיצים מהבהבים, בדממה כמעט מוחלטת ובנחישות מתמדת, זורם לו היקום השוקק, המסוכן והמוזר מכולם – יקום הסאבוויי, הרכבת התחתית. העיר ניו יורק כמו מנסה להתעלם מקיומו, אך אינה מסוגלת לתפקד בלעדיו. רבים מתושביו של התפוח הגדול היו שמחים להיפטר ממנו, הוא מזכיר להם יותר מדי דברים שהיו מעדיפים לשכוח. אבל ברגע שהיקום הזה ייעלם, יקרסו כל מערכות החיים והכסף שזורמות בעורקיה של ניו יורק. 

השאלה אם ראש העיר של ניו יורק, רודולף ג'וליאני, הוא פוליטיקאי ציני חסר לב, שדוהר על גבם של תושבי עירו כל הדרך לסנאט, או שמא הוא אדם רב חסד שרק בטחון תושביו בראש מעייניו היא, למעשה, לא רלוונטית. השורה התחתונה היא שתחת הנהגתו עברה ניו יורק, ובעיקר מנהטן, שינוי כביר

הקופאי בדלפק הכניסה עייף מכדי לאחל לי יום נעים. היה לו לילה ארוך. אתמול נרצחה ילדה קטנה במזנון שבכניסה לתחנה, וכל הלילה הציקו לו השוטרים בשאלות

וכמעט בלתי אפשרי: מעיר מסוכנת, אכזרית, מטונפת ומנוכרת היא הפכה בתוך שנים מעטות למוקד התיירות מספר אחת בעולם. גאות כלכלית, רחובות בוהקים וביטחון אישי הפכו לנורמה. 

הניו יורקים, שהתרגלו במשך שנים לפחד בלתי פוסק ולאימה מתמדת, נהנים להתהלך כיום בעיר בראש זקוף, לערוך קניות בחנויות השופעות שנפתחות מדי יום ולהביט בבניינים היפהפיים שעוברים ניקוי ושיפוץ נמרץ. הם פחות עסוקים בשאלה לאן נעלמו כל אותם הומלסים טורדי השלווה, היכן הם הגנבים והמטורפים ומבקשי הנדבות שהציפו בעבר הלא רחוק את מדרכות העיר. 

מתברר שאנשי השוליים הלא רצויים, אלה שלא הוכנסו לבתי הכלא הגדושים או הוגלו לסטייטן איילנד ולניו ג'רזי, רחוק מהעין ומהלב, ירדו למקום היחיד בעולם שמקבל אותם בזרועות פתוחות; המקום היחיד שידו הארוכה של ג'וליאני טרם הגיעה אליו; המקום היחיד שבו הם מרגישים בני בית. הם ירדו למחתרת, למטה, לרכבת התחתית.

הודו ואמריקה בקו הירחמיאלי
בוקר, מוקדם. ברוקלין. תחנה הרכבת המקומית, "ניוקירק", היא מרכז החיים של השכונה המנומנמת שבה אני מתגורר. מסעדות יהודיות ופורטוריקאיות ומספרה הודית קטנטנה מכתרות את התחנה המוזנחת. הקופאי בדלפק הכניסה עייף מכדי לאחל לי יום נעים. היה לו לילה ארוך. אתמול נרצחה ילדה קטנה במזנון שבכניסה לתחנה, וכל הלילה הציקו לו השוטרים בשאלות.

אני יורד לרציף קטן, נטול גג ושומם כמעט. מהשמים הבהירים מציצה כנסייה קטנה ועגומה. מעט האנשים שמסביבי מנערים קורי שינה ובוהים בעיתוני הבוקר שזועקים: "היא כל כך אהבה את העיר הזאת". הכוונה לעדנה, אשה

צילום: שחר עזרן

לבנה בשנות הארבעים לחייה. היא נדחפה אתמול, סתם כך, לעבר הפסים, מרציף התחתית במרכז מנהטן. הרוצח נמלט. הסיכויים שייתפס אפסיים. 

סכנה ושגרה הם לחם חוק בסאבוויי. באיחור שגרתי של רבע שעה מגיעה בצווחה רכבת קו D, שתוביל אותנו למנהטן. זה הקו הירחמיאלי – המסלול הכי נעים בברוקלין, האנשים שנוסעים בו בבקרים נחמדים יותר מאחרים, ולמרות תחנותיו המרובות, הנסיעה בו מתנהלת בדרך כלל במתינות, ללא תקלות מיוחדות. 

הקטר הכסוף נעצר. אנשים עולים לקרון מתוך שינה, כמוּכּי ירח, הקונדוקטור השחור מברך בבוקר טוב מהרמקולים, צפירה עזה נשמעת, יוצאים לדרך. שש וחצי בבוקר, הרכבת מפוצצת מאנשים, עומדים דחוסים בקרון הקטן, נתלים על העמודים, מנסים לגנוב עוד דקות שינה.

בניגוד משווע לעיר המשוכללת והמפוארת שלמעלה, מערכת הרכבות של הסאבוויי מיושנת, מוזנחת, לא אמינה. רמת התחזוקה שלה היא מהנמוכות בעולם. הכל כאן מתקלף ומתפרק. נסיעה שיוצאת בזמן ומגיעה במועד היא אירוע נכסף. הניו יורקים מקבלים את המצב כגזרה משמים. כאן לא שואלים שאלות על כלום. הכל כל כך גדול וחזק, אין טעם לנסות להתקומם. אפילו לא להשתומם. 

אני יושב ליד זקן קוריאני חרוש קמטים. אשתו יושבת לידו, מנסה לפטפט איתו בשפתם. הוא עייף מכדי להשיב. הקרון מתקדם בעצלתיים. קו D הוא מהאיטיים שבקווים, הרעש מונוטוני, אינסופי, ומחשבותי נודדות להודו הרחוקה, לזכרונות ממערכת הרכבות שלה, שלא תיאמן. אני מגיע למסקנה המוזרה, שההבדל היחיד בין נסיעה בהודו הפרימיטיבית, הקודחת, לבין הדהירה מתחת לניו יורק המתכתית, בירת הכספים־תרבות־פוליטיקה של העולם, הוא שבהודו הנוסעים יושבים בקרון עם התרנגולות שלהם, וכאן, השחורים מהשכונות הקשות מחזיקים את כלבי הפיטבול שלהם. סמל סטטוס חדש. חוץ מזה, בהודו יושבים לפעמים גם על גג הרכבת. אבל שם, הרכבת היא מראה מדויקת של הארץ שבתוכה היא דוהרת, ובניו יורק, נוצרת לפעמים ההרגשה שהסאבוויי הוא הנגטיב של העיר שמתחתיה הוא מתפתל.

האקספרס של ברוקלין למנהטן
הרכבת נעצרת בתחנת "פרוספקט פארק". פארק ענק ויפהפה בלב ברוקלין, אבל בלי יחסי ציבור טובים כמו שיש לסנטרל פארק שבמנהטן. דלתות לחץ האוויר של הקרון נפתחות רק לשניות ספורות, מאות נוסעים רצים החוצה ומתנגשים במאות הנוסעים שרצים בבהילות פנימה. אין זמן, אין זמן. ניו יורק לא מחכה לאיש. אני מתפרק החוצה, דורך ונדרך, מגיע לפלטפורמה הקטנה שבחוץ, אבל

דלתות לחץ האוויר של הקרון נפתחות רק לשניות ספורות, מאות נוסעים רצים החוצה ומתנגשים במאות הנוסעים שרצים בבהילות פנימה. אין זמן, אין זמן. ניו יורק לא מחכה לאיש

אסור לי לעצור. קו Q, שעליו אני צריך לעלות, עוצר ממול ברעש גדול. אם לא אצליח להשתחל לתוכו, אתקע על הרציף ל־25 דקות. בזבוז זמן בלתי נסלח בעיר המהירה הזאת.

אני מזנק קדימה, דוחף ונדחף, מזיע, הדלתות נסגרות מאחורי בשריקה עזה, האנשים שנשארו מאחור מקללים אותי בכל שפה אפשרית, וזהו – אני בפנים, בקרון של קו Q. האקספרס של ברוקלין. כאן התמונה שונה. קשוחה יותר. אני נלחץ לעמוד ומשנן בראשי את החוקים הבלתי כתובים של הסאבוויי, שחובה להכיר ואסור להפר. למשל, אין להשהות את המבט על אותו אדם יותר משנייה, מקסימום שתיים. מבט ממושך פירושו שיש לך עניין איתו, וייתכן מאוד שהוא לא יאהב את זה וירצה לברר איתך מהו העניין. חוק מספר 2: אם פונים אליך בשאלה, רצוי לא להגיב. אם מגיבים, יש לעשות זאת במהירות ולחזור מיד לענייניך. באופן כללי, יש לשדר שאתה לא מחפש צרות, שכלום לא מעניין אותך, שאתה, למעשה, לא קיים. 

האנשים שמסביבי שקועים בקריאת ספרים. פחות מתוך אהבת ספרות, יותר מתוך רצון להיות קטנים ולהיעלם. שני נערים בתלבושת של ראפרים קשוחים, אחד שחור, השני לבן, איטלקי, מנסים לחבר פזמון ראפ, להיט שיחלץ אותם מהגטו ויזניק אותם לתהילה. הלבן מתופף עם מטבע על הספסל, חברו מנסה להדביק מלות ראפ לפי המקצב. מהדלת שמימין נכנסת לפתע קבצנית זקנה לבושת שחורים, נשענת על העמוד ומתחילה לתנות את צרותיה מהסמים ומהרעב בקול מתנגן. כמעט כולם משפילים מבט, מתעלמים.

על קיר הקרון מתנוססת כרזה מטעם הנהלת הרכבת, המזכירה לנוסעים שקיבוץ נדבות בסאבוויי אינו חוקי ומפצירה בנוסעים לתרום ברוחב יד – אבל רק בתחנות המשטרה המורשות. ג'וליאני, כאמור, עדיין לא השתלט על יקום הסאבוויי, ולכן הקבצנית ממשיכה, מעיפה מפעם לפעם מבט מבוהל מעבר לכתפה, בודקת אם יש שוטר בסביבה. הנער הלבן שלידי קורץ לשחור ומתחיל לתופף לפי נעימת הדיבור של הזקנה. חברו צועק לאוויר הקרון חרוזי ראפ מאולתרים, שמתייחסים לסיפור שלה. הזקנה מביטה בהם בחיוך עייף, וממשיכה. מראה נדיר – חיוך בסאבוויי.

הרכבת מגבירה מהירות, אורות כחולים שוצפים מצידי הקרון בתוך החשכה ומשרים הרגשה חללית. לפתע, פורץ לחשכת המנהרה הבזק אור עז, ולפני שאני מבין מה קורה, מגיחה הרכבת מהאדמה ועולה על גשר מנהטן, המחבר בין ברוקלין לאי. מחלונות הקרון הצרים נגלה הנוף הפראי של גורדי השחקים המטאליים של וול סטריט, בוהקים באור השמש. ואני בכלל שכחתי שבוקר עכשיו. שאר הנוסעים אדישים לחלוטין לחיזיון. בשבילם זאת שגרה.

עלובי החיים וטנור משופם
צהריים. אני יורד ב"גרנד סטיישן", העצירה הראשונה במנהטן. שוטרים קושרים לכיסא גלגלים זקן פצוע שזועק לחלל הרציף בליל של מלים לא מובנות. אחד מהסקרנים שמתקהלים סביב ההתרחשות

אין להשהות את המבט על אותו אדם יותר משנייה. מבט ממושך פירושו שיש לך עניין איתו, וייתכן מאוד שהוא לא יאהב את זה. אם פונים אליך בשאלה, רצוי לא להגיב. אתה לא מחפש צרות, לא קיים | צילום: אלון לויטה

אומר שהזקן מסומם. הוא טען בקולי קולות שקיר הבטון שברציף הוא בריכה מכושפת, ושוב ושוב הטיח בו את ראשו, בניסיון להיכנס למים. השוטרים מעלים אותו במדרגות היציאה לכיוון בית החולים, הסקרנים מתפזרים לענייניהם ורק צעקותיו של הזקן ממשיכות להדהד.

מזל שפה זה אמריקה – אחרי כל אימה יש בידור, כדי להירגע. מנהרות הסאבוויי משמשות מפלט לא רק להומלסים, אלא גם לעשרות אמנים ומוסיקאים שלא ממש מסתדרים בעולם שלמעלה. כך שלפעמים, בין שאון הקטרים והמולת ההמון, אפשר לשמוע שירה מהפנטת ומרטיטה של בחורה סינית, מלוּוה בנגינת כלי מיתר סיני עתיק, או להמתין לרכבת לצלילי אריָה פומפוזית שנובעת מגרונו המנופח מגאווה של טנור משופם. את שירתו האדירה מפר רק רעש המטבעות המונחים בכובעו.

אני בוחר להיעצר ולהאזין לזיופיו של כנר יהודי רוסי, למרגלותיהן של המדרגות המובילות מעלה, לברודוויי. הוא כבר לא יגיע אל לב ליבו של עולם הבידור הנוצץ, הנכסף, האשלייתי שבחוץ. לא ברור מתי באחרונה הוא בכלל ראה אור יום. אבל הוא מנגן, והקהל לפעמים משלם, וההופעה לא נגמרת אף פעם. היא רק נפסקת לשניות ספורות, מדי דקה, כשהרכבת מגיעה. 

תחנת "רחוב 42 וברודוויי" היא היחידה שאפשר לתאר כמהודרת ויפה. אבל כדי להגיע לצד השני של העיר, לאיסט מנהטן המפואר, יש לעבור קודם ב"מעבורת" תת־קרקעית, דרך אולמות מעבר ארוכים־ארוכים, מדכאים־מדכאים. האטרקציה היחידה במסלול היא דוכני הפורנו העלובים, שירדו אף הם למחתרת מפחד משטרת המוסר של ג'וליאני. המעבר החריף בין העליבות של המנהרות לבין השפע המהמם והצבעוני שנגלה ביציאה מהן קשה לעיכול.

כוכב נינג'ה ופרקי קוראן
אחת בלילה. אני עומד ברציף גדול וחשוך בתחנת "רחוב קאנאל", מחכה לקו A, שיחזיר אותי הביתה. זהו הקו הידוע ביותר לשמצה בעיר. מסביבי – זקנים שנראה כי ויתרו על כל תקווה, צעירה פאנקיסטית שלבושה ומבטה מתריסים נגד כל מה שקיים, אנשי עסקים שחורים ומצליחנים ש"עשו את זה", בדרכם הלילית חזרה לשכונות ילדותם בברוקלין.

הקרון מגיע בצפירה. הנוסעים עולים בעייפות ומתיישבים, יש מקום לכולם. הנסיעה בשעות כאלה טומנת בחובה פרדוקס: על מנת שלא להתבלט, כדי

צילום: הראל סטנטון

לשרוד, מומלץ לחקות את מעשי שכניך, כלומר להאזין למוסיקה בווקמן ולשקוע בעולמך. אבל מדי פעם מכריז הקונדוקטור ברמקול – לרווחת הנוסעים – שהרכבת הופכת מ"מקומית" ל"אקספרס". כלומר, מעכשיו היא תעצור רק כל שלוש תחנות. אם אתה שקוע בהאזנה לווקמן, החמצת את ההודעה. התוצאה עלולה להיות קטלנית: בשבילי, למשל, הפרש של שלוש תחנות פירושו שבמקום לרדת בדרכי הביתה בשכונת קלינטון־וושינגטון הבטוחה יחסית, אני עלול למצוא את עצמי דווקא באיסט ניו יורק, שנחשבת לאחת השכונות הכי מסוכנות כיום. זה קרה לי פעם אחת. חוויה לא מומלצת. ועכשיו  לילה.

הקרון שוצף ודוהר. מי שלא צולל לווקמן שלו ישן, מי שלא ישן נאלץ להאזין לנאומו האפוקליפטי של תמהוני שחור ומזוקן בגלימה שחורה מאיימת. לפתע, נפתחות הדלתות ולקרון מזנק אדם לבוש בגדי נינג'ה שחורים ומסכה. הוא פולט צריחות קרב איומות, מבצע תנועות קראטה וקופץ – מכל האנשים – דווקא לעברי. מתוך כיס נסתר הוא מוציא כוכב נינג'ה מוזהב, ובתנועה חדה מפלח איתו את האוויר ועוצר אותו סנטימטר אחד מול עיני המפלבלות. אמריקה, איפה השוטרים שלך כשבאמת צריכים אותם? הנינג'ה פולט עוד צרחה, סב לפתע לאחור ויוצא מהקרון, נעלם כלעומת שבא. איש דת מוסלמי, אחד מרבים כיום בברוקלין, מנסה לעודד את רוחי. הוא מנופף מולי בקוראן וממלמל: "אתה יכול להיות רגוע, מוחמד שומר עליך". איש מבוגר מפטיר בעייפות: "קו A, הכל יכול לקרות כאן".

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

לאן נעלמו הכוכבים?

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    כתבות מניו יורק

    בתי הקפה הכי שווים בניו יורק
    בתי הקפה הכי שווים בניו יורק

    תשכחו מהדימוי המוכר של קפה אמריקאי דלוח, תתעלמו ממאות סניפי סטארבקס הפזורים ברחבי ניו יורק. במקום זה, קבלו המלצות לבתי קפה ניו יורקים נהדרים, שבכל אחד מהם תיהנו מחוויית קפה איכותית במיוחד

    המסעדות הכי משתלמות בניו יורק
    המסעדות הכי משתלמות בניו יורק

    ניו יורק מציעה מבחר כמעט אינסופי של מסעדות, ממסעדות אתניות מכל סוגי המטבחים ועד מסעדות ביסטרו טרנדיות. חלקן זולות ולא בהכרח איכותיות, באחרות תשלמו הון עתק. כדי שלא תיפלו בסעיף האיכות או המחיר, קבלו המלצות למסעדות ניו יורקיות ...

    ניו יורק: טיול במנהטן בעקבות תולדות העיר
    ניו יורק: טיול במנהטן בעקבות תולדות העיר

    טיול רגלי לאורכה של מנהטן, מבאטרי פארק ועד הארלם, חושף כמה מהסיפורים ההיסטוריים המרתקים בתולדות ניו יורק. טל רשף מציע מסלול טיול שמחזיר לימים בהם היתה חומה אמיתית בוול סטריט, תעלת מים זרמה בקנאל סטריט וגריניץ' וילג' היה ...