תפריט עמוד

ניו יורק: הי מן, אתה נראה טוב הבוקר

ניו יורק: הי מן, אתה נראה טוב הבוקר

ניו יורק - סמל החירות מספר אחת בעולם - נתונה תחת עינן הפקוחה של אלפי מצלמות מעקב. לרוב תושביה לא ממש אכפת, אבל לארגון האנרכיסטי "שחקני מצלמות המעקב" יש הרבה מה לומר בעניין, והם עושים את זה ממש מול המצלמה

 ביום אפור וקפוא בסוף ינואר עמד ביל בראון בפינת הרחובות קאנאל ובאוורי בצ'יינהטאון של ניו יורק וסקר את הצומת העמוס בעיניים חקרניות. הוא עמד להיפגש עם ארבעה זרים שיצרו איתו קשר דרך האינטרנט, ולא היה לו מושג מי הם וכיצד הם אמורים להיראות. גם אותם הזרים, שגלשו לאתר האינטרנט של "שחקני מצלמות המעקב" (Surveillance Camera Players) והתכתבו עם אנשי קבוצת האנרכיסטים הניו יורקית, לא ידעו מי מהם יהיה זה שיחכה בצומת.
אף על פי שלבראון בן ה־48 אין טלפון סלולרי שהיה יכול לסייע באיתורו בצומת ההומה, ארבעת הזרים מצאו אותו בקלות. עטור זיפים בני יומיים, חבוש בכובע צמר שחור ולבוש במכנסי ג'ינס שחורים ומהוהים ובפליס שחור שמעליו ז'קט בז' של כתבי מלחמות, בראון נראה כמו התגלמות הסטריאוטיפ של האנרכיסט האמריקאי. כדי להשלים את הדימוי שיצרו לאנשים מסוגו סדרות כמו "תיקים באפלה" וסרטים כמו "אויב המדינה", משתלשלת מצווארו משקפת צבאית ענקית.


הוא לא מבזבז זמן. "קוראים לי ביל בראון ואני אחד ממייסדי 'שחקני מצלמות המעקב' והמנהל הנוכחי של הארגון", הוא מציג את עצמו. "אנחנו ארגון שפועל זה עשר שנים נגד הצבתן של מצלמות מעקב בשטחים ציבוריים. הארגון נוסד כאן בניו יורק, והוא הארגון היחיד מסוגו בעיר, ולמעשה בארצות הברית כולה".


אמנם ישנם גם ארגונים ממוסדים, כמו "האגודה האמריקאית לזכויות האזרח", השותפים לחרדה של בראון מעודף פיקוח ממשלתי על האזרח ומאובדן פרטיותם של אנשים בחלל הציבורי, אבל קשה להתווכח איתו: "שחקני מצלמות המעקב" הוא אכן ארגון ייחודי. הפעילים שבראון מנהיג בעשור האחרון לא רק פונים אל כל מי שמוכן לשמוע ומתריעים על הסכנות הכרוכות בהסכמה שבשתיקה לקיומו של אח גדול בלתי נראה שבולש אחר כל מעשיהם; הם גם החליטו לפנות ישירות אל אותו אח גדול. הטקטיקה שבחרו בה היתה להתייצב מול מצלמות המעקב המוצבות ברחובות וברכבת התחתית של ניו יורק ולהציג מחזות. כצפוי, במחאה הלא שגרתית מיקד אליו הארגון תשומת לב תקשורתית נרחבת, בארצות הברית ובעולם.

"שחקני מצלמות המעקב" בפעולה. לדברי הארגון, 15 אלף מצלמות פזורות ברחבי מנהטן

1984 עכשיו

מאז שקמה הקבוצה ב־1996, המחיזו בראון וחבריו הצגות שהם עצמם כתבו – כמו "חדשות", "מתבוננים בך" ו"זה בסדר, שוטר". הם גם עיבדו למדיום הייחודי קלאסיקות כמו "מחכים לגודו" של סמואל בקט, "העורב" של אדגר אלן פו וכמובן את "1984" של ג'ורג' אורוול. מאחר שאנשי אכיפת החוק המתבוננים במוניטורים אינם יכולים לשמוע את הדיאלוגים, משתמשים "שחקני מצלמות המעקב" בשלטים גדולים. הם כותבים עליהם טקסטים קצרים כמו "אני רק עושה קניות" או "האם רק אלוהים רואה הכל?" ופונים ישירות אל השוטרים, שמן הסתם מתבוננים בהם בתימהון.


אבל כאמור, העלאת מחזות מול מצלמות המעקב אינה אפיק הפעילות היחיד של בראון וחבריו. זה שש שנים מובילים פעילי הארגון סיורים בעקבות מצלמות המעקב בכל רחבי העיר בכל סוף שבוע, אם כי לאחרונה ירדה התדירות לפעם בחודש בגלל מחסור בכוח אדם. "הסיורים שלנו נועדו לענות על שאלות פשוטות. להראות לאנשים איך המצלמות נראות, איפה הן ממוקמות", אומר בראון. לדבריו, כמחצית מהאנשים המצטרפים לסיורי החינם הללו הם תיירים מחוץ לארצות הברית, ואחוז ניכר משאר המשתתפים הם תיירים אמריקאים המבקרים בניו יורק. "הם רוצים למצוא משהו ניו יורקי אמיתי, אבל שונה ממסלול התיירים החבוט", אומר בראון. "הרבה תיירים מחו"ל מופתעים כשהם מוצאים אמריקאים שאינם מחסידיו של ג'ורג' בוש. הם שמחים לגלות שיש אמריקאים שחושבים כמותם ומדברים כמותם ורואים את העולם בדרך דומה לזו שבה הם רואים אותו. היו אצלנו אנשים מתעשיית החלל הרוסית, קצין מצה"ל. קהל מגוון מאוד", אומר בראון.


עיניו הכחולות של בראון סוקרות את אורחיו – עיתונאי ישראלי ושלושה סטודנטים צעירים מאוניברסיטת ניו יורק – והוא ממשיך לירות את מילותיו במהירות. "אם יש לכם שאלות או הערות לגבי מה שאני אומר, קראו בשמי או הרימו יד באוויר. אם לא, אני אמשיך לדבר במשך שעה וחצי בלי לעצור, ואני רק אגרד את פני השטח של מה שקורה כאן, כי רמות המעקב והפיקוח בשכונה הזאת הן כל כך רציניות שהייתי יכול להמשיך את הסיור במשך שעות על גבי שעות".


"ניו יורקרים לא מסתכלים למעלה", קובע בראון ומתחיל את הסיור בעקבות מצלמות המעקב. "אתם יכולים לזהות ניו יורקרים על פי זה שהם תמיד מביטים כלפי מטה, אל הרצפה, ומנסים לראות מעל מה הם צריכים לפסוע כדי להגיע למחוז חפצם. לא רק שהם אינם מסתכלים כלפי מעלה, הם גם לא מסתכלים על סביבתם. ניו יורקרים מנווטים בחלל האורבני במהירות גבוהה מאוד בדרך כלל. הם מסוגלים לעבור מתחת למצלמת מעקב כמו זו שמעלינו מאות פעמים במשך יום אחד ולא להיות מודעים כלל לכך שהיא נמצאת שם", אומר בראון ומצביע כלפי מעלה בתנועה תיאטרלית.

כמה מהכרזות המופנות אל מול מצלמות המעקב

במבט ראשון קשה לאתר אותה. עמוד החשמל שניצב בפינה הדרום־מערבית של הצומת עמוס מאוד. מוברגים עליו שני רמזורים צהובים להולכי רגל, שני ארונות סעף אפורים, שלט ירוק שמורה לנהגים חסרי הסבלנות היכן בדיוק נמצא גשר מנהטן הסמוך, ועוד כמה שלטים קטנים אחרים – מלאים במידע על איסורי חניה ושימוש בצופרים.


אבל מבט בוחן מגלה שבראון צודק. המצלמה שהוא מצביע עליה נראית כמו פרי אפל שמשקיף על הצומת מגובה של ארבעה מטרים. הפרי צומח מתוך ענף אלומיניום שמחובר לגזע המתכת הגדול המיתמר מהמדרכה. העינית שבתוכו מוסתרת מאחורי מעטפת פלסטיק עגולה וכהה. היא נשלטת על ידי שוטרים שמשתמשים בג'ויסטיק זעיר. יש בכוחם לעקוב אחר תנועת כלי הרכב ברחוב קאנאל העמוס. הם מסוגלים לאתר פעילות חשודה בפתח החנויות או בדוכני הרחוב הרבים. הם יכולים להשקיף מלמעלה, בזווית מאוד לא מחמיאה, על פדחתם של עוברי האורח. אם ירצו בכך, הם יכולים גם למקד את המצלמה באחד מחלונות בתי המגורים הרבים שמסביב ולקוות שמשהו, שלאו דווקא נועד לעיניהם הבולשות, יקרה.


גבר משופם שעובר ברחוב מצטרף למעגל הקטן שמסביב לבראון. הוא מהנהן בסיפוק כשהאנרכיסט מדבר על אמצעי השליטה והפיקוח של הממשלה באזרחיה ועל חזונו לעתיד. "אתה מספר להם על אמריקה הנאצית? אתה עושה עבודה חשובה! כבר שנים אני אומר לאנשים שהממשלה שלנו נאצית!" הוא אומר, ובראון מגיב בחיוך וממהר לתת לאיש מפה מצוירת ביד של כל מצלמות המעקב באזור צ'יינהטאון. בראון צייר אותה בעצמו, וכמובן איתר לבדו את כל מאות המצלמות המסומנות עליה. "זו עבודה משעממת ומאוד לא מספקת, אבל היא חשובה מאוד", הוא אומר.


בראון מצביע על ארבע מצלמות נוספות. אחת ממוקמת על עמוד חשמל בצדו השני של הצומת. שתיים אחרות תקועות על גג גבוה בין אנטנות סלולריות. הרביעית נמצאת על גג אחר, צמודה לשלט פרסומת גדול. לדבריו, יותר מ־190 מצלמות נמצאות באזור, ובמנהטן כולה יש לפחות 15 אלף מצלמות בשטחים ציבוריים, אבל את המידע הזה אי אפשר לאמת. איש מההמונים החוצים את הצומת אינו מסתכל במצלמה שמעל בראון או במצלמות האחרות שמנטרות את כל צעדיהם. גרוע מכך, בראון מודה, למעטים בלבד היה אכפת מהמצלמות גם אילו ידעו שהן נמצאות מעליהם.

האח הגדול צופה בך

לאמריקאים פשוט לא אכפת

בדצמבר האחרון פרסמו "שחקני מצלמות המעקב" מסמך שמפרט את פעילות הארגון בעשר השנים שחלפו מאז ייסודו. בשביל ארגון של מתנדבים, הפועל כמעט ללא תקציב, ארגון שבשיאו מנה מאה אנשים אבל בתקופות רבות לא היו בו יותר מארבעה חברים, רשימת ההישגים מרשימה. "שחקני מצלמות המעקב" הציגו מול המצלמות אינספור הצגות בערים בארצות הברית, בבריטניה, בגרמניה ובאיטליה, וזכו לסיקור אינטנסיבי בתקשורת. הם מיפו את מצלמות המעקב ב־14 שכונות בניו יורק. הם הדריכו יותר מ־3,000 בני אדם בסיורים עירוניים בעקבות המצלמות. הם פרסמו ספר על אודות פעילותם והציגו עבודות וידאו של האמנות הפוליטית שלהם בגלריות ברחבי העולם (ומסוף פברואר גם במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון).


אבל רשימת ההישגים מטעה. למרות נפח הפעילות והיקף החשיפה שזכו לה "שחקני מצלמות המעקב", בראון מודה שהארגון נכשל בשתי משימותיו העיקריות. ראשית, מספר מצלמות המעקב בניו יורק גדל בשיעור ניכר מאוד מאז מתקפת הטרור של ספטמבר 2001; ושנית, לאמריקאים האינדיווידואליסטים, הידועים כל כך באהבת הפרטיות שלהם ובחששם מפני התערבות מוגזמת של הממשלה בענייניהם, פשוט לא אכפת.


המשטרה טוענת שמצלמות המעקב מרתיעות עבריינים ומסייעות בפענוח פשעים שצולמו, וכי לאזרחים שומרי חוק אין שום סיבה להתרגש מנוכחותן. בניו יורק – שבשנת 2006 זכתה בפעם השנייה ברציפות בתואר "העיר הגדולה הבטוחה ביותר באמריקה" – האזרחים כנראה מסכימים. ניו יורקרים ותיקים זוכרים את תחושת חוסר הביטחון ששררה בעיר עד אמצע שנות התשעים, והם לא מתגעגעים. מבחינתם כל אמצעי שתורם להורדת רמת הפשע בכרך הוא כשר, במיוחד משום שהם עצמם אינם פושעים. וכשמדובר בחשש מפני טרור, בכלל אין ויכוח.


בראון חולק כמובן על הגישה הזאת. לדבריו, העובדה שדבר מה מותר היום בחוק אינה ערובה לכך שיהיה חוקי גם בעתיד. "פעולה כמו הפגנה במקום ציבורי עשויה מחר להיות לא חוקית, כי מישהו יחליט שזה פוגע בביטחון הלאומי. יותר מזה", הוא ממשיך בשטף, "אין דבר כזה אזרחים שומרי חוק. אפשר לגשת לעניין מנקודת המבט התיאולוגית האומרת שאין אנשים מושלמים, אנשים שאינם חוטאים. לאנשים שטוענים שהם לא עושים שום דבר שהוא לא בסדר – אני פשוט לא מאמין. הם כנראה מצליחים להסתיר את המעשים בדרכים שמונעות מאחרים לגלות אותם, אבל לכל אחד יש משהו שהוא לא היה רוצה שיצולם ושיופיע אחר כך בטלוויזיה או באינטרנט".


לדברי בראון, "המצלמות הציבוריות – אלה שלא הותקנו על ידי גופים פרטיים אבל הן ממוקמות במקומות פרטיים – חייבות להיעלם.

הגישה הזאת מסמנת אותנו כאנשים קיצוניים". בראון שמח לתת דוגמאות. "בשגרירות הניגרית, למשל, יש מצלמה שלא מופנית כלל אל הרחוב, אלא ישירות לחלון בבניין דירות מעבר לרחוב. אני בטוח שאי שם יושב איזה גבר שאחראי על הביטחון בשגרירות ופשוט מחכה שמישהי תתפשט מול המצלמה שלו. גם איש הביטחון בחברה שאני עובד בה נוהג לחלוק איתי את הטקטיקות שלו להצצה אל תוך מחשופים של נשים".


לא חסרות דוגמאות חמורות אף יותר לשימוש לרעה במצלמות מעקב. ב־27 באוגוסט 2004, מעט לפני קיום ועידת המפלגה הרפובליקנית בניו יורק, נשלח מסוק ריגול משטרתי למשימת איסוף מודיעין מעל מנהטן. אלא שהטייסים לא התעניינו במיוחד בבילוש אווירי של אתרים שעשויים לשמש צלפים או מחבלים מתאבדים. במשך דקות ארוכות, וממרחק עצום, הם התמקדו דווקא בהקלטת הפעילות המינית של זוג שהחליט לממש את אהבתו על גג בניין גבוה. הפרשה סוקרה אז בהרחבה בעיתונות האמריקאית, אבל לא הצליחה לייצר מחאה נרחבת נגד התופעה.

מחאה מול המצלמות. בראון מודה שהארגון נכשל במשימה העיקרית שלו: מאז אירועי 11 בספטמבר מספר המצלמות רק גדל

מי פה הפרנואיד?

בינתיים הסיור מתקדם לאט. בראון מגלה עוד ועוד מצלמות בכל פינה ומתאר כל אחת מהן בפירוט. יש מצלמות סטטיות, יש מצלמות פנורמיות, ויש מצלמות עם יכולת להתכוונן לפי תנאי תאורה משתנים – ובראון מכיר את כולן. הוא עובר לתיאור דרמטי של אמצעי המעקב הנמצאים על גבי לווייני ריגול ועל גבי מטוסי ריגול שחגים כל הזמן סביב מנהטן ואוספים מידע משיחות טלפון ומהודעות של דואר אלקטרוני. "זו הסיבה שאין לי טלפון סלולרי ולעולם לא יהיה לי טלפון סלולרי. אני לא אתן לממשלה פרס ואשלם בעצמי על אמצעי שיאפשר להם לעקוב אחרי ולשלוט בי", הוא אומר.


שלושת הסטודנטים הצעירים מחליפים ביניהם מבטים זהירים. בראון אמנם נשמע רהוט ומשכנע, אבל המציאות שהוא מתאר נשמעת פרנואידית קצת יותר מדי. "הם מחביאים מקלטי ג'י.פי.אס בתוך הטלפונים הסלולריים?" שואל אחד מהם, מתולתל וממושקף. "לא!" קובע בראון. "זה לא קשור לג'י.פי.אס. זו טכנולוגיה שמחלקת את המרחב לתאים סלולריים…" בראון נסחף להסבר ארכני וטכני מאוד. מצחם של הסטודנטים מתקמט בניסיון לפענח את הדברים, ורמת הקשב שלהם פוחתת בהדרגה, אבל אז בראון יוצא לפתע מאיפוס. עיניו ננעלות על נקודה רחוקה שנעה בשמים האפורים והוא מצביע עליה ומתחיל לצעוק "מטוס ריגול! מטוס ריגול!"


ארבעה זוגות עיניים מנסות להינעל על האיום ולזהות אותו, אבל זה קשה. המטוס רחוק מדי. אי אפשר לדעת מאיזה סוג הוא ומה גודלו, אבל בראון משוכנע שמדובר במטוס של הסי.איי.אי או האן.אס.אי. "זה מטוס שחור בלי חלונות. זה סוג המטוסים שהם אוהבים", הוא פוסק.


כדי להמחיש את דבריו על הפיקוח הממשלתי הגובר והולך, בראון מנווט את הסיור אל המפקדה הסמוכה של משטרת ניו יורק, שאותה הוא מתאר כ"כבסיס צבאי שנבנה באמצע העיר". הוא שומר על מרחק ביטחון מהכניסה למתחם המבוצר ומסביר לאורחיו שממש ברגעים אלה אנחנו משחקים באש. "הם יכולים לבוא בכל רגע ולהציק לנו, לשאול שאלות, ואולי אפילו לעצור אותנו", הוא אומר במבט רציני.


הצצה בשוטרים מגלה שהסיכוי לתרחיש כזה קלוש. קר מדי, וגם עם המשקפת הענקית של ביל אנחנו לא בדיוק נראים כמו חבורה שעשויה לאיים על הביטחון הלאומי של ארצות הברית. החשש הגדול שלו, אומר בראון, הוא שמצלמות המעקב ישתכללו בהדרגה ויהפכו למצלמות ביומטריות. "מצלמות ביומטריות מודדות את הגוף, כך שהמצלמה תוכל לצלם מישהו, ואם היא מחוברת למחשב היא תוכל גם למדוד את הפנים שלו. הן לא רק ישקיפו, אלא גם יזהו אנשים ויעקבו אחריהם לכל מקום".


אבל אף על פי שהטכנולוגיה שבראון מתאר אכן נמצאת בפיתוח, עוד רחוק היום שבו מצלמות המעקב העירוניות יתממשקו איתה ויאפשרו לממשלה לעקוב אחר כל אזרח לכל מקום. האם בראון לא קצת פרנואידי? "יש לי תשובה מוכנה לשאלה הזאת", בראון אומר בסיפוק. "אני פרנואיד? אני זה שמפזר ברחובות מצלמות מעקב שבולשות אחרי כולם?! מי שמרגיש צורך להציף את הערים שלנו במצלמות הוא הפרנואיד האמיתי!"


שלושת הסטודנטים מהנהנים. אחד מהם מביט בי, ניגש אל ביל ושואל אותו בלחישה אם אני סוכן של הסי.איי.אי. הם עמדו במרחק עשרה מטרים ממני, ובדיוק עבר אוטובוס ברחוב, אבל שמעתי אותו מצוין. בתחילת הסיור הצמדתי לחולצה של בראון מיקרופון זעיר. הכל מתועד.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

לאן נעלמו הכוכבים?

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מניו יורק

בתי הקפה הכי שווים בניו יורק
בתי הקפה הכי שווים בניו יורק

תשכחו מהדימוי המוכר של קפה אמריקאי דלוח, תתעלמו ממאות סניפי סטארבקס הפזורים ברחבי ניו יורק. במקום זה, קבלו המלצות לבתי קפה ניו יורקים נהדרים, שבכל אחד מהם תיהנו מחוויית קפה איכותית במיוחד

המסעדות הכי משתלמות בניו יורק
המסעדות הכי משתלמות בניו יורק

ניו יורק מציעה מבחר כמעט אינסופי של מסעדות, ממסעדות אתניות מכל סוגי המטבחים ועד מסעדות ביסטרו טרנדיות. חלקן זולות ולא בהכרח איכותיות, באחרות תשלמו הון עתק. כדי שלא תיפלו בסעיף האיכות או המחיר, קבלו המלצות למסעדות ניו יורקיות ...

ניו יורק: טיול במנהטן בעקבות תולדות העיר
ניו יורק: טיול במנהטן בעקבות תולדות העיר

טיול רגלי לאורכה של מנהטן, מבאטרי פארק ועד הארלם, חושף כמה מהסיפורים ההיסטוריים המרתקים בתולדות ניו יורק. טל רשף מציע מסלול טיול שמחזיר לימים בהם היתה חומה אמיתית בוול סטריט, תעלת מים זרמה בקנאל סטריט וגריניץ' וילג' היה ...