תפריט עמוד
כשמדובר בטיסה אני נוסע עצבני, אבל שתיין ובולע ואליום בעל ביטחון. ולמרות שלא בדיוק השתטיתי עם הדיילות ,או שרתי "ויוה אספנייה" (זו היתה טיסה של בריטיש אירווייס למלגה), הייתי בהחלט במצב רוח של חופשה. למעשה בדיוק הזמנתי את הקוקטייל השני שלי לפני הארוחה – לאחר ששתיתי, אה, אני לא יודע בדיוק, משהו כמו שלוש ארבע כוסיות בשדה התעופה – כאשר הרגשתי שמשהו קורה.
לפתע, תוך כדי איסוף חצי תריסר מגשי האוכל שרק חולקו, אמרה לי הדיילת הבלונדינית העצבנית ששירותי הבאר הופסקו. בתשובה לשאלותי המתוחות הודיעה לי שחלוקת המשקאות תחודש בקרוב. רטנתי לעצמי כמה דברים בעניין הזה, כשבמערכת הרמקולים נשמע קולו של הקברניט. "כפי שוודאי הבחנתם", הוא פתח (אני לא הבחנתי), "פנינו לאחור ואנו שבים לגטוויק. מסיבות טכניות".
בשלב זה ראיתי שהשמש אומנם החליפה את מקומה, ושאנחנו טסים צפונה, מעל צרפת, לעבר התעלה. בחוסר דאגה השלמתי עם התסכולים הרגילים: ההמתנה בת שש השעות, אורנג'דה בחינם, תלושי הארוחה. עכשיו גם הבחנתי בכך שהדיילות סרקו באופן שיטתי את תאי המטען מעל ראשי הנוסעים. אהה. אזעקת פצצה. אבל הפצצה הזו לא הפחידה אותי.
הקברניט שב לדבר. בקול משועמם הוא שיתף אותנו במצב ה"חירום"; אז, ביתר דחיפות, הוסיף שבהתחשב במרכיב הזמן, נראה עכשיו שיהיה צורך לנחות נחיתת חירום בדינאר. בשלב זה, כשאני חש לא יותר מ"למי אכפת לעזאזל", לקחתי את החצי השני של הוואליום 5 שלי, מחליק אותו במורד הגרון בלגימה גדולה של ויסקי נטול מס. הצעתי את הבקבוק לנערה במושב שליד החלון, שהתחלתי, באופן מרשים דווקא, להשתעמם ממצוקתה. הבקבוק נלקח בידי הדיילת והוחזר ברכות לתיק הצהוב שלו. צללנו לעבר דינאר, לא בסגנון השיוט המענג הרגיל שמטוסי נוסעים מאמצים כדי לנחות, אלא בזווית חדה מאוד ובמהירות רצחנית.
מושבים זקופים. הניחו את המצח שלכם על משענת המושב שלפניכם. תהיה יותר מחבטה אחת בנחיתה. אל תיבהלו מרעם המנועים המופנים לאחור. עזבו את כל מטען היד שלכם. נועו במהירות האפשרית ליציאות החירום והחליקו מייד במגלשות היציאה. כשהגעתם לקרקע – רוצו.
התבוננתי, לראשונה בחיי, בכרטיסים הנאים, המבהירים את הליכי החירום. לאחר מכן, במשך השניות האחרונות, בהיתי. חשבתי על אשתי ובני הפעוט בן שמונת החודשים. טסתי כדי להצטרף אליהם. עשרה ימים קודם לכן ליוויתי אותם לגטוויק, באותו בוקר בו התפוצץ לרסיסים (כך חשבנו אז) ג'מבו של "איר אינדיה" מעל הים, דרומית מערבית לאירלנד. החששות שלי לגבי ההמראות של אותו יום היו עזים הרבה יותר מכל מה שחשתי עכשיו. מה שהרגשתי עתה היה בעיקר הקלה מכך שאשתי והילד לא היו אתי. אם הם היו כאן, הכל היה שונה. ראשית, לא הייתי שיכור. הינחתי את הארנק שלי בחיקי (לא היה לי מעיל) וחיכיתי.
ה-737 נחת כמו אבן שהטילו על המים, כמו פצצה, כמו פורץ סכרים. שאגת המנוע התפתחה לכוח על טבעי, עד שנדמה היה שהזנב מתרומם, כאילו המטוס כולו עומד להתהפך ולעמוד על החרטום. במהומה המוזרה הזו של כוחות הכובד וההתמדה, נורה הארנק שלי ממקומו וגלש על רצפת המטוס, למרחק ארבע-חמש שורות. עכשיו הקטין המטוס את המהירות; חגורות המושבים נקשו, ותור לחוץ של נוסעים נוצר מייד במעבר.
הדאגה העיקרית שלי ברגע זה היתה, כמובן, הארנק. התמהמתי רגוע בשורת מושבים ריקה. הייתי ממוקם היטב ויכולתי לצפות בנוסעים החולפים – בורחים על פני לקצה המטוס. תוך כדי ציפייה להוראות הדיילת (הדלתות צריכות היו להיפתח, מגלשת המילוט להתנפח), דחפו הנוסעים ארבע או חמש נשים – ייתכן שגם כמה ילדים – לקו הראשון. באופן פיסי הם לא הראו יותר חרדה מאנשים הצריכים להגיע באופן נואש לשירותים למשל. אך הקולות שהשמיעו העידו כי הם על סף פניקה. אני זוכר שבמהלך שניות מועטות אלה נשמעה רק מלה אחת שחזרה על עצמה שוב ושוב: "בבקשה…או בבקשה". תוך זמן מועט החלו הדיילות לגרש אותם בדחיפות במורד המעבר. חיכיתי. אז, רוטן ומקלל, זחלתי מסביב לחפש את הארנק שלי ואת כרטיסי האשראי המפוזרים, שגם הם השתחררו בלחץ התאוצה.
לבסוף התנהלתי לדלת. "שב וקפוץ", אמרה הדיילת. סירות הגומי המוארכות הללו הן פחות יציבות ממה שהן נראות, אבל גלשתי למטה – ווייי!… – ודהרתי הרחק מהמטוס, שהגיע לקצה המסלול ונעצר בסיבוב של תשעים מעלות. כארבעה מטרים הפרידו בין חרטומו לבין השדה החום והגבשושי.
סביב התנהלה הדרמה חסרת הצורה, שכנראה מתרחשת כמעט תמיד אחרי כל משבר או סכנה המוניים. אני רק יכול לתאר זאת כסצנה של מחוספסות מוזרה עם מראות וקולות, שבדרך כלשהי אינם מצליחים להתחבר זה לזה. אדם כרע על ברכיו בדשא, אוחז בליבו ונאנח בקול רם. נערה עם נקע בקרסול הובלה משם בשלוש רגליים לאיזור בטוח. הדיילות העסוקות, ניחמו היכן שיכלו. אני עצמי – בשוויון נפש מחפיר – ניסיתי לנחם אשה בוכה. היה הרבה בכי באוויר, פריך, צוהל. מהר מאוד הגיעו שומרי הביטחון הצרפתים, והדריכו אותנו בעדינות, דרך השדה, לטרמינל.
אחרי הזעזוע (למדתי אחר-כך), הגוף צריך הרבה תה מתוק. אך המשקאות היו במטוס, ומרבית האנשים שתו הרבה ברנדי, מה (שלמדתי אחר כך) שהגוף צריך הכי פחות. התפשרתי בשתיית הרבה וויסקי ונשארתי במצב רוח מצוין במהלך חמש שעות ההמתנה. הערב הפך מהר מאוד לתרגיל של רוח צוות מקסימלית, כשהנוסעים מתחלקים באופן לא רשמי לשני מחנות: אלה שאמרו, "בחיים לא פחדתי כל כך" ואלה שאמרו: "אתה חושב שזה היה רע? זה היה כלום. תן לי לספר לך על הזמן בו הייתי…". אני משער שעמדתי היתה יוצאת דופן. לא פחדתי; אך ידעתי שפחד הוא הרגש הנכון.
כל הסופרים משמרים בסודי סודות גישה ערפדית לאסון; ומאחר ששרדתי היכרתי תודה ללא הסתייגות על החוויה. כאן ישבתי, לא בגטוויק, אלא בדינאר, נהנה מארוחת ערב טובה בחינם בחברה נעימה. וכאשר נפלתי למיטה בחמש בבוקר אחר כך – החלפת מטוס (על המטוס הקודם נערכו חיפושים שלא נשאו פרי), זיהוי המטען על מסלול ההמראה החשוך, סיומו חסר האירועים של המסע – הרגשתי כמו גיבור השב הביתה, אדם שעבר מבחן, בלי שריטה ובלי למצמץ.
וטעיתי. במשך הימים הבאים, למרות שהייתי עליז למדי כלפי חוץ, הייתי בטוח שאני עומד למות – ומסיבות טבעיות. גופי היה קורבן לצריבות מוזרות. במהלך הסיאסטות הטרגיות שלי שכבתי שם רועד ורותח, כאילו בנה מישהו מתחת למיטה תחנת רכבת או בית יציקה. צפיתי בעולם דרך מסכים של חוסר אונים. זה לא היה "הנג אובר". זו היתה זיקנה.
אשתי טענה שאני סובל מהלם מושהה – מה שאני מודה, זיעזע אותי למדי. למרות שבאופן פרטי איבחנתי אצלי גידול במוח, מיאנתי עדיין לזהות את המחלה כתופעת לוואי מאוחרת של מה שהטריד אותי בתחילה כה מעט. גופי, בכל מקרה, המשיך להתעקש על האמת. פעילים בעסקי הטרור יחושו הקלה כשילמדו שבנוגע לפחד, אין ארוחות חינם.
עד כאן על אומץ הלב שלי בשדות דינאר. הגחתי מאירוע זה עם ניסיון אחר, חדש, ובלי תעודת כבוד. הייתי אמיץ כאציל, אמיץ כצפרדע. משותק לעיתים כימית, הפחד שלי – ובכמות גדולה – רק הצטנף עמוק וחיכה. התגנבתי מהמסעדה מבלי לשלם. רואי החשבון של הגוף תיקנו את ספר החשבונות עם ריבית. ובמשך כשבוע שילמתי בעייפות את החשבון.
 
 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *