תפריט עמוד

נוסעים גדולים – שו'אן דזאנג ונוסעים סיניים

נוסעים גדולים – שו'אן דזאנג ונוסעים סיניים

לסינים מסורת ארוכה מאוד של מסעות, אבל בראש רשימת הנוסעים הגדולים ניצב שו'אן-דזאנג, הנוסע הסיני היבשתי המפורסם ביותר. דן דאור מספר גם עליו וגם על אחרים, שהלכו בדרך המשי

"מטפס לפסגת חמש הפטמות ומבקר במערה של האב הראשון; במערה שעומקה עשרים רגל ורו- חבה קצת פחות מזה, ישב בודהידהארמא תשע שנים ופניו אל הקיר. משפת המערה רואים את המקדש למטה, ואת רכס הבית הקטן ממול. אין במקום שום מקור מים, מה שמסביר את העובדה שאיש לא גר כאן. אני יורד אל משכן האב הראשון, מקום שבו מתפללים לאבן הבודהידהארמא; גובה הסלע כשלושה רגל, הוא עשוי מחומר לבן עם כתמים שחורים, וצורתו מזכירה מאוד דמות של נזיר נוכרי בעמידה…".

יש הרבה אגדות על בודהידהארמא (האב הראשון) מי שנחשב מייסד הזן-בודהיזם בסין, נזיר הודי שהגיע לסין בדרך הים מהודו בערך ב-500 לספירה, ואחרי שנואש מלהסביר את תורת האֵין שלו לקיסר עלה על קנה חזרן, חצה בגלישה את הנהר הצהוב (ויש אומרים, היאנגצה), ובא לעשות מדיטציה במערה המשקיפה על מנזר שאו-לין, בחבל הה-נאן של היום. המנזר שנוסד קצת לפני שהגיע התפרסם יותר מאוחר בזכות הנזירים הלוחמים שלו, ומסורת הגונג-פ'וא (קונגפו) שהתפתחה בו, וכיום, אחרי שהיה סגור שנים, שרידיו שופצו, ואלפי תלמידים נוהרים לבתי-האולפנא לאמנויות המלחמה שקמו לידו.

את דרכו חזרה להודו (בגיל מאה וחמישים, ואחרי שקברו אותו) עשה הנזיר הנוכרי, כמו רבים לפניו ואחריו (אבל על סנדל אחד), בדרך היבשה. אי שם בערבות טורקסטן פגש אותו סונג יו'ן (שממשותו ההיסטורית מוצקה בהרבה מזו של האב הראשון), נזיר שהיה אז בדרכו חזרה מהודו, עמוס כתבי קודש לשימוש המאמינים ההולכים ומתרבים בסין של המאה השישית. הוא התפלא קצת כיוון שהשמועה על מותו של אבי הזן כבר הגיעה אליו, אבל כשבא לשאו-לין וחפר את הקבר לא היה שם אלא הסנדל השני.

                                             • • •

הדברים בפסקה הראשונה מצוטטים מתוך רשימות מסע שכתב אחד המטיילים הגדולים של סין, איש בשם שו' שייא-קה. הוא חי במחצית הראשונה של המאה ה-17 (שלהי שלטון שושלת מינג), בן למשפחת משכילים מרוששת (אביו מת כשהיה בן שמונה עשרה, ואימו האהובה התפרנסה מאריגה), מלומד שלא ניגש לבחינות הממשלתיות ולא מילא משרה בשירות המדינה, ותחת זאת הקדיש את כל חייו לטיולים שיטתיים ברחבי הקיסרות, ולתיעוד מפורט של מסעותיו. "מאז ילדותי חלמתי לטפס על חמש הפסגות הקדושות," הוא כותב בתחילת תיאור המסע להר סונג (ההר הקדוש של האמצע). ביום העשרים וארבעה של מסע זה הוא מבקר במערה של בודהידהארמא. הוא אמנם מטפס על חמש הפסגות הקדושות, וגם על הרבה הרים אחרים, ומגלה אומץ לב ונחישות וכושר פיסי מדהימים, נוקדנות של גיאוגרף, ועיניים של צייר והשכלה של מלומד מסורתי. תיאוריו הם מופת של פרוזה צלולה ותמציתית.

רעב וצמא וחיות טרף ומשרתים בוגדניים ושודדי דרכים היו מנת חלקו של שו', אבל כמו מטיילים גדולים אחרים, הגיאוגרף השוודי סוון הדין, למשל, דומה שהוא היה שווה נפש לסבלות הגוף. הדבר האחד שהפריע לו להאריך בטיוליו היתה חובתו לאימו, ואמנם עד מותה לא יצא אלא לגיחות קצרות של חודש ופחות. רק בשנים האחרונות של חייו הלא-ארוכים (הוא מת בגיל 54) ערך מסע ארוך שנמשך כארבע שנים – מסע למערב. בניגוד למסע למערב הידוע יותר, של הנזיר הבודהיסטי שו'אן-דזאנג, איש המאה השביעית, מסע לאסיה המרכזית ולהודו, המסע של שו', שחי בסין המסתגרת של קיסרי המינג האחרונים, היה גווּ-ג'ו ויו'נאן בדרום-מערב סין של היום. (גם הודו של זמנו, שהבודהיזם נעלם ממנה זה כבר, לא היתה עוד מֵכָּה למאמינים סינים בחיפוש אחרי האור).

                                       • • •

התאווה לשלמות וההתעקשות על מדידה, תיאור ותיעוד, מקנים לשו' שייא-קה מקום של כבוד בתולדות הגיאוגרפיה הסינית, אבל הוא צמח על רקע של מסורת ארוכה מאוד של טיולים ומסעות. בסין הקיסרית הדרכים היו מלאות מרכבות, סוסים והולכי רגל. המשכילים שהיו להם משרות בשירות הממשלה (ולהיות פקיד היתה משאת נפשו של כמעט כל משכיל), שרתו מחוץ לאיזור מגוריהם והועברו תכופות ממקום למקום (מהטעם הברור שכך יקשה עליהם לבנות לעצמם מוקדי כוח נגד השלטון המרכזי); דאואיסטים שחיפשו את סוד החיים הארוכים שוטטו בהרים; צליינים בודהיסטים סבבו בין המנזרים; משוררים, ציירים, משכילים מובטלים, ומאוחר יותר גם סוחרים ובעלי מלאכה, יצאו לטייל ב"נופים מהוללים" כדי להתענג על יפי הטבע, לגלות את עקבות קודמיהם באותם נופים, ולשתות. והיו הרבה ששילבו את כל אלה. כך, למשל, הדוכס שייה לינג-יו'ן, שחי סביב 400 לספירה, והיה גם פקיד גבוה, גם משורר טבע גדול, גם מטפס הרים נלהב וגם בודהיסט. הוא ישב זמן רב במנזר בודהיסטי על לוא-שאן (בחבל ג'יאנג-שי), הר של ערפילים וגשם, שכבר אז היה ידוע בבני-האלמוות שלו, שבמרוצת ההיסטוריה נוספו לו עוד ועוד אסוציאציות ספרותיות, שהיושב-ראש מאו כתב שם שיר בזמן שתיכנן את סילוקו של לין ביאו, ושעד היום הוא מקום נופש חביב ביותר על הסינים.

שייה המציא קבקבי הרים להצמדה לנעליים, עם מסמרים ארוכים בצידם האחורי וקצרים בקדמי (בירידה הופכים), והתייחדות שלו עם הטבע היתה יחסית וזמנית – בשיטוטי ההרים שלו ליוו אותו מאות משרתים. זה אולי קצת הרבה, אבל יש בעובדה זו, שאין לה זכר בשירים, כדי להזכיר לנו שלמטיילים בודדים, ולמתבודדים בכלל, יש לא אחת מלווים ומערכות תמיכה שאינם מקבלים ביטוי ברשומות. כפי שנוכח לדעת, כל מי שביקר במקום התבודדותו של פילוסוף הטבע האמריקאי הגדול הנרי דויד ת'ורו, אגם וולדן נמצא במרחק של כחצי שעה הליכה מהעיירה קונקורד, ומדי שבוע היתה אמא של הנרי מביאה לו לצריף קצת אוכל ביתי.

דוגמה מאירת עיניים במיוחד לעניין זה מצאתי במאמר של חוקר הספרות היפאנית דונלד קין. באשו, המשורר היפאני הידוע ביותר, (נולד כשלוש שנים אחרי מותו של שו' שייא-קה, והיה גם הוא מטייל רגלי נמרץ), כותב ברשימות המסע היפות שלו על אישינומאקי, עיר נמל מכוערת שלטענתו הוא נקלע אליה בטעות ומוצא בה בקושי אכסניה דלה. ב-1943 התפרסם יומנו של בן לוויתו לאותו מסע, ולפיו הם הוזמנו לעיר והתקבלו שם בכבוד גדול, והתארחו בביתו של סוחר עשיר. "ברור שהוא אומר את האמת," מעיר קין, "אז למה צריך באשו לשקר? לא קשה לנחש את הסיבה. באשו חש שתפקידו כמשורר מחייב אותו לא לבוא לביקור בעיר מסחר תוססת…וגם לא מן הראוי למשורר צנוע שסוחר יארח אותו בפאר. באשו שינה אפוא את העובדות כדי לשמור על התפקיד. יותר חשוב היה בעיניו להיות 'טיפוס' מאשר להיות אינדיווידואל".

גם את שו' שייא-קה ליוו בדרך כלל משרתים, אם כי אחד שניים, ולא מאות, אבל גם במקרה המאוד לא סביר שהם כתבו יומן מסע ושנגלה אותו יום אחד, קרוב לוודאי שלא תחזור פרשת באשו. שו' הוא יותר מדי אינדיווידואל בשביל להיות "טיפוס", והנאמנות לעובדות (במובן של מה שאפשר לבודד ולמדוד) היתה יקרה לו הרבה יותר מהרצון למלא תפקיד.

                                    • • •

שו'אן-דזאנג (664-602), הנוסע הסיני היבשתי המפורסם ביותר, היה גם הוא איש יוצא דופן ואיש אמת, אבל דומה שראה את עצמו כ"טיפוס", וללא ספק היה לו תפקיד, או ליתר דיוק שליחות. פרט לרשומות המסע למערב, שהוא עצמו כתב, נמצאת בידינו גם ביוגרפיה שכתב בן זמנו. "כשנולד," כתוב שם, "אמו חלמה שהוא יוצא בדרכו מערבה, לבוש שמלה לבנה. 'לאן פניך, בני,' שאלה. 'אני יוצא לחפש את הדהארמא,' ענה." אחרי שנים של לימודים כלליים, ובהשפעת אחיו הגדול גם לימודי בודהיזם בלויאנג (לא רחוק ממנזר שאו-לין), יוצא הצעיר הנאה והגבוה ("רב-הוד כמו הנהרות שסובבים את הארץ, שליו וזוהר כפרח הלוטוס…") לבדו ובחשאי, נגד חוקי המדינה ובלי לקבל אישור, במסע ארוך מצ'אנג-אן (בירת הקיסרות באותם ימים) בדרך המשי אל מדבר גובי, סמרקנד, הרי הינדו-כוש, קשמיר ועד לאוניברסיטה הבודהיסטית הגדולה בנאלאנדא. כשהוא חוזר לסין (645) אחרי שש עשרה שנה, עמוס כתבי-קודש, מקבל הקיסר את פניו בהתלהבות, והוא מבלה בצ'אנג-אן את שארית חייו בהוראה ותרגום הכתבים לסינית.

קשה להפריז בחשיבותו של שו'אן-דזאנג, הן כמלומד והן כמתעד. היסטוריונים חייבים לו תודה על התיאורים של הודו ומרכז אסיה, שם פרחה בזמנו תרבות בודהיסטית מפוארת, שעד לחפירות שנעשו החל מסוף המאה ה-19 לא ידענו עליה כמעט דבר; תלמידים של פילוסופיה בודהיסטית יודו לו על התרגומים המצוינים מסנסקריט לסינית. הנוסע והחוקר הגדול של מרכז אסיה, אורל שטיין, שהלך בדרך שבה חזר נזיר הטאנג, כפי שמכונה לפעמים שו'אן דזאנג, על שם השושלת המפוארת שבה חי, מהודו לסין (מדרום למדבר הנורא טאקלאמאקאן) העריץ אותו וראה בו "מלאך שומר". אבל הוא לא היה לא ראשון ולא אחרון לנזירים שעשו את הדרך הקשה. קדם לו לא רק סונג יו'ן שהוזכר לעיל, אלא גם פ'א-שיין, שחי כמאתיים שנה לפניו וגם הוא השאיר רשומות ממסעו בארצות הבודהא.

                                           • • •

מדון-הואנג, בקצה המערבי של החומה הגדולה, שו'אן-דזאנג יוצא מערבה מצפון למדבר טאקלאמאקאן, דרך נווה המדבר הפורח עד היום, טורפאן. ואילו פ'א-שיין פונה מאתיים שנה לפניו דרומה, לנווה המדבר חוטאן, על הסעיף הדרומי של דרך המשי. "במדבר הזה יש הרבה שדים רעים ורוחות חמות," כותב פ'א-שיין על לופ נור (כיום איזור סגור למטיילים, שבו עורכים הסינים את הניסויים הגרעיניים שלהם), "מי שנתקל בהם מת. אין לא ציפורים ולא חיות. העין תרה את האופק בחיפוש אחרי סימני דרך, אך לשווא; רק עצמותיהם המרקיבות של אנשים מתים מצביעות על הכיוון".

במאה ה-13 עובר כאן מרקו פולו: "חיות וציפורים אין כאן בכלל, משום שאין להן מה לאכול, אבל אני מבטיחכם שדבר אחד יש פה, דבר מוזר מאוד, ועליו אספר… כשאדם רוכב במדבר בלילה ומתעכב משום מה ומאבד את חבריו, או נרדם, ורוצה אחר כך לשוב ולמצוא אותם, הוא שומע אז רוחות רפאים מדברים בקול כאילו היו רעיו למסע, ולפעמים אפילו קוראים בשמו…ולעיתים יש רעש גדול כאילו קבוצת פרשים מתקרבת…ויש שראו צבא מתקרב אליהם ונמלטו, וכך אבדו לעולם…אכן, אפילו לאור היום היו ששמעו את רוחות הרפאים האלה, ולעיתים קרובות נדמה שצלילים עולים, של כלי נגינה ובעיקר של תופים, וצחצוח חרבות…".

צבא הצללים הזה מופיע הרבה קודם, אצל שו'אן-דזאנג, אם כי הוא ממקם אותו במדבר אחר, בדרך הצפונית מדון-הואנג להאמי. אבל מרקו פולו לא לקח את זה ממנו (הוא לא ידע עליו כלום). ב"מסעי מרקו פולו" שהוציא לפני כמאה שנה הנרי יול, ספר מלווה הערות מאלפות, אפשר למצוא דוגמאות גם לרוחות וגם לצלילי התופים במדבריות בכל העולם, ומפי סופרים בני כל התקופות.

החלק הראשון במסעו של נזיר הטאנג היה הקשה ביותר. בן-לוויתו, צעיר לא-סיני עוזב אותו לנפשו (אחרי שניסה לרצוח אותו וויתר, אם משום מה ואם בגלל התערבות אלת הרחמים גואן-יין שאליה מתפלל הנזיר לא הרף), והוא נשאר לבדו טרף לרוחות והשדים שמדבר גובי מפורסם בהם; אחרי זה כמעט פוגע בו חץ של חייל בשר ודם; הוא מגיע למגדל שמירה, אבל המפקד, איש דתי מאוד, שכבר שמע עליו, מאפשר לו להמשיך בדרכו, למרות הצו האוסר עליו לצאת מגבולות הקיסרות, צו שהגיע כבר לידי המפקד. אחרי זה הוא תועה במדבר "נהר החול", ומרוב חולשה מפיל את המימיה; אחרי חמישה ימים בלי מים הוא שוכב בחול ומתפלל. בלילה החמישי קמה רוח קלה, וגואן-יין מופיעה ומעודדת אותו ואת סוסו להמשיך בדרך. הסוס תופס אזימוט ואחרי חמישה קילומטר, הם מגיעים למים.

                                       • • •

ב-1895 יצא הגיאוגרף והנוסע השוודי הגדול סוֶון הֶדיִן אל מדבר טאקלאמאקאן, מזרחה מחוטאן. על נס המים שקרה לו (אם כי לא לכל אנשיו) מספר פיטר הופקרק בספרו "שדים נוכרים על דרך המשי:" "בארבעה במאי, יומם החמישי ללא מים, הופתעו לגלות עקבות רגליים. הם סברו שהגיעו סוף סוף לנהר חוטאן, אבל הבינו עד מהרה שהיו אלה עקבות רגליהם שלהם. הם הלכו במעגל. בבוקר יום המחרת, הדין מספר: 'קאסים נראה נורא. לשונו היתה לבנה ותפוחה, שפתיו כחולות, לחייו שקועות, ובעיניו עמד הברק הזגוגי של הגסיסה'. אבל אז עלתה השמש, והם ראו באופק פס ירוק כהה." ארבע שנים לאחר מכן גילה הדין לא רחוק משם שרידים של עיר עתיקה, מאחז גבול של הצבא הקיסרי שנעזב כנראה שנים לא רבות לפני שעבר שם פ'א-שיין. (זה התברר רק מאוחר יותר, אחרי שאורל שטיין חפר במקום).

בשביל שו'אן-דזאנג היתה ההתגלות של גואן-יין (אלת הרחמים) פחות או יותר סוף תלאותיו כרוכב בודד במדבר. אז, תודות לעזרה שקיבל ממלך טורפאן, הפך לראש משלחת להודו. פרק זה במסעו חשוב אמנם להיסטוריונים וחוקרי בודהיזם, אך הוא לא בדיוק החומר שממנו נולדות אגדות. לא פלא איפוא שברומן שנולד אחרי גלגולים רבים בהשראת מסעו של נזיר הטאנג יש הרבה מדבר, מפלצות וגואן-יין, ואין מקום לשו'אן דזאנג, הפילוסוף הבודהיסטי שבילה שנים בשיחות עם מלכים ומלומדים.

הרומן הזה, ארוך, משעשע, רווי סאטירה, וקצת מנדנד, קיבל את צורתו הנוכחית במאה ה-16, ומיוחס לאיש בשם וו צ'נג-אן; הוא נקרא (כמובן) רשומות המסע למערב, אבל הגיבור האמיתי שלו אינו נזיר הטאנג, אלא קוף אמיץ וחכם ורב-המצאות שמלווה אותו במסע, דמות מרובת-פנים וזוהרת הזוכה גם בהארה: זה הקוף "שמתעורר אל הרֵיקוּת". את שו'אן-דזאנג, לעומת זאת, הרומן הופך מדמות עם תכונות מובהקות וסיפור אישי גם ל"טיפוס" – קדוש בודהיסטי, עם ינקות המזכירה שילוב של משה רבנו ואדיפוס – וגם למעין "כל אדם", עלוב-נפש, קטנוני ומריר.

                                       • • •

אריק ניובי, מהידועים בסופרי המסעות באנגליה, יצא בשנות החמישים עם חבר לְמָה שהוא מכנה "A SHORT WALK" בהרי הינדו-כוש (שם עבר כזכור נזיר הטאנג בדרכו מאוזבקיסטן של היום לקשמיר). בהקדמה לספר כותב איוולין וו, שהיה סופר מסעות בעצמו: "(הספר) הוא מופת של החובבנות המסורתית המהותית של האנגלים…הסקוטים סבלו תלאות רבות למען המסחר; הצרפתים למען העוצמה או השליחות. האנגלים מסתפקים בלהרוג את עצמם (כמעט או ממש) כדי לצאת מאנגליה." ואחר כך הוא מונה את התכונות הידועות של אנדרסטייטמנט, לגלוג עצמי, הנאה מנוכריותם של הנוכרים, איפוק בתיאור הקשיים (הממשיים מאוד) וכדומה.

אין ספק שזה נכון לגבי ניובי (ולגבי מעטים מאוד מסופרי המסעות החדשים, אנגלים או אחרים). אבל ההתנאות באנגליות כמו כל ניסיון ללחוץ יותר מדי על אופי לאומי "טיפוסי" היא עניין בעייתי בעיני. כמו "ג'נטלמן אנגלי טיפוסי אחר, שחקן הקולנוע לזלי הווארד, גם סר אורל שטיין היה יהודי הונגרי. אלה מאייאר (או מאילארט), בת זוגו של פיטר פלמינג (אחיו של אבא של ג'יימס בונד), שיצאה עימו ב-1935 למסע מסין להודו דרך חוטאן, היא שווייצרית.

ויליאם דאלרימפל, סקוטי, היה עדיין סטודנט כשהחליט לצאת ב-1986 בעקבותיו של מרקו פולו. הוא ובת-לוויתו (כמו פיטר ואלה, גם הם לא זוג-אוהבים, וגם לא נהפכים לשונאים. לדעת פלמינג זה סידור אידיאלי לגבר ואשה שצריכים לבלות יחד בתנאים קשים וזמן ארוך, אבל קשה אולי למי שאינו אנגלי, או סקוטי, או שווייצרי), מצליחים לנסוע, בעיקר בטרמפים, כולל משאית צבאית, במסלול הדרומי מחוטאן לנווה המדבר צ'ארצ'אליק. כאמור לעיל רבים עברו שם, וביניהם שו'אן דזאנג ומרקו פולו וסוון הדין ואורל שטיין, אבל זהו שטח צבאי סגור לזרים, לפחות מ-1960, השנה של פצצת האטום הסינית הראשונה.

"נראה שבכל העיר לא היה אפילו איש בריא אחד," כותב דאלרימפל על צ'ארגאליק, "לאחדים היו אברים מעוותים עד כדי זוועה, וכתמים משונים על העור. אחדים היו קרחים לגמרי; אחרים כחושים ומדולדלים. יכול להיות רק הסבר אחד לאוסף כזה בעיר אחת קטנה. משהו שקשור בקרינה מאיזור הניסויים. לא פלא שהמשטרה מיהרה כל כך לסלק אותנו משם: דומה שנפלנו על נווה-מדבר שכל תושביו מוטאנטים."

                                      • • •

לא הזכרתי אלא מעט מהנוסעים שעברו בדרך המדבר לחוטאן וממנה. היו הרבה מאוד אחרים: נזירים, סוחרים, מיסיונרים, חוקרים ומרגלים. לכל אלה היו סיבות טובות, או לפחות סיבות שקל לנסח, מדוע נטלו על עצמם תלאות וסכנות: הדחף להגיע למקור האור, או לעשות כסף, לשרת את הכנסייה, או המדע או את המדינה, לעשות שם לעצמם. את פלמינג ומאייאר קשה יותר להסביר, אבל הם, כמו גם ניובי ודאלרימפל, אופייניים לחלק גדול מספרות המסעות שנכתבת היום. הם נסעו כעיתונאים, אבל ברור לגמרי (בניגוד לרוב הנוסעים במאות קודמות, שניהם, ובעיקר פלמינג, לא חוסכים בכתיבה על עצמם) שהעיתון אינו אלא תירוץ ומקור מימון. הם עושים את זה כדי לעשות את זה, ואחר כך לכתוב, אבל בעיקר כדי לעשות (מאייאר אפילו לא אהבה במיוחד לכתוב) את זה. אולי בשביל התענוג האסתטי הטהור לתכנן ואריאציה על נושא ישן, ולבצע אותה ככל שהממשות מאפשרת.

דאלרימפל נתן לספרו (הנקרא IN XANADU, להזכיר את השיר הידוע לרבים של המשורר האנגלי קולרידג') כותרת משנה: A QUEST – כמו ב"חיפוש אחרי הגביע הקדוש". כיוון שאין כבר מטלות ציבוריות מסוג זה (כפי שהיו לנזיר הטאנג), אדם ממציא לעצמו את ה- QUEST שלו, ובהקשר התרבותי שמדבר אליו, כמו שו' שייא-קה. לפעמים זה סתם תרגיל, כמו שהיה עושה ד"ר דוליטל, לתקוע סיכה באטלס, ולנסוע; אבל הרבה פעמים זו תאווה לשלמות שפירושה לנסוע בעקבות קודמים, ולעשות את זה עד כמה שאפשר כפי שעשו הם (אפילו אם קודמים אלה אינם אלא המחזור הקודם של הסיירת). אחד מכותבי המסעות הידועים ביותר, טים סוורין, שיחזר את מסע הארגונאוטים ואת מסעי הצלב, את אודיסאוס ואת סינבאד המלח. חרף ההבדלים הגדולים בסגנון ובתרבות, ואולי בתוצאות, זה לא בלתי דומה למה שהניע את שו' שייא-קה.

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

סין של פעם: הכפר שאשי במחוז יונאן

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *