משה שי – העולם הוא אתר צילום גדול

"במלחמת המפרץ עשו משאל: מה תיקח מהבית אם תיאלץ לברוח באופן פתאומי? כולם ענו אותה תשובה: אמרו שייקחו את אלבומי התמונות". משה שי מספר את הסיפור הזה כדי להבהיר עד כמה חשובים הצילומים, עד כמה אין להם תחליף. קשה לו למתוח קו, אפילו דקיק, בין העבודה – הצילום – לחיים. הצילום הוא החיים, והסיפור על מלחמת המפרץ הוא רק הוכחה נוספת לכך. 

פסטיבל הג'אז באילת

מיד לאחר מכן מנסה משה שי להבהיר את ההבדל בין עבודת צילום עיתונאית לבין האופן שבו הוא מצלם, למשל כאשר הוא נוסע לחו"ל. ההבדל העיקרי הוא השימוש באור הטבעי. "הדוגמה הכי טובה", הוא אומר ומחייך מתחת לשפם האדום שלו, "היא הפלש שסחבתי לקובה. כל הנסיעה סחבתי אותו, למרות שידעתי שלא אשתמש בו. לכל מקום הוא הלך איתי. בסופו של דבר, צילמתי בעזרתו ארבע תמונות שלא הראיתי לאף אחד. זה לא מפריע לי. בפעם הבאה זה יהיה בדיוק אותו דבר. רוב הצלמים נוסעים עם הציוד הכי מצומצם, הכי קל; אצלי זה ההיפך. אני מסתובב עם שלוש מצלמות עם עדשות שונות. בכל מצלמה סוג סרט אחר. אני מצלם שקופיות, נגטיב צבע, ואהבת חיי – שחור־לבן.
"כל השנה אני מצלם על פי הזמנות. תלך לכאן ותצלם את זה, תיסע לשם ותצלם את ההוא. הכל מהר, מעכשיו לעוד רגע. בנסיעה לחו"ל, כמו שהיה בקובה, בווייטנאם או במקומות אחרים, אין גבולות של זמן ומקום. אני מחליט לאן ללכת ואת מי לצלם. בכל עיר אני מגדיר לעצמי מהם המקומות שכדאי להגיע אליהם בבוקר, ואיפה יהיה אור טוב אחר הצהריים. מהרבה בחינות אני מתייחס לכל העולם כאל אתר צילום אחד גדול.
"כשאתה מחבר את האור הנכון עם הטיפוס המתאים, ואתה במרחק הנכון עם העדשה הנכונה, ובמצלמה ישנו הסרט הנכון – אתה מביא צילום טוב".

כשהוא מדבר על צילום טוב, אפשר להבין את הכוח של הנתונים בשטח והניצול שלהם כדי שהתמונה תקבל משמעות חדשה. "אם תציע לי טיול מסביב לעולם בלי מצלמה, אני מוותר ולא נוסע".
הוא עוצר לרגע, מדליק סיגריית נלסון, לוקח לגימה מהקפה ומתעלם מהצלצול של הפלאפון. מגיל 13 הוא מצלם, ומעולם לא למד בבית ספר לצילום. תמיד שלף פריים מהמציאות. משה שי היה צלם ספורט ראשי של עיתון "חדשות" במשך כעשר שנים. בו בזמן צילם בכל האירועים הפוליטיים הגדולים וגם למגזינים של סופי השבוע, ואת זה הוא עושה עד היום. אין לו הסבר מוכן לשאלות לגבי הצילום שלו. הוא לא מלמד, הוא לא מתראיין או כותב. הוא עובד, מצלם, ובעיקר נראה כמי שנהנה מזה. לעתים רחוקות פוגשים צלם שבאמת נהנה. צלמים לא נהנים בקלות, לא מצילום ולא מהחיים. עם משה שי תענוג לעבוד. בנאדם מרוצה.
בצילומים שהביא מקובה לא היו צילומי נוף. הוא מצלם בני אדם. רובם נראים כלא מרגישים בנוכחותו. "פיתחתי שיטות איך לצלם בלי שהם ירגישו", הוא מסביר, "בכל העולם משתנה ההתנהגות של בני אדם ברגע שהם רואים מצלמה. הם הופכים לייצוגיים מאוד או מתחילים לעשות שטויות ופרצופים. הרבה תמונות טובות נהרסו כי אנשים גילו אותי ושינו את ההתנהגות שלהם. אני מחפש את הדברים שימשיכו לחיות גם לאחר עשרים שנה, משהו שגם אחרי הרבה זמן יעלה חיוך".
מה מעורר חיוך?
ברוב המקרים אני יודע מתי תהיה תמונה מצחיקה. אני לא מנסה חלילה לצחוק על אנשים. אני מחפש מצבים מיוחדים שהם, ללא ידיעתם, נקלעים

שלוש נשים במושב האחורי של מונית בניו-יורק

לתוכם. מה שיפה הוא, שברוב המקרים אנשים שנמצאים בסיטואציה מסוימת לא יודעים שהיא מצחיקה. ברוב המקרים המצב המצחיק חולף ונעלם שניות לאחר מכן. הרבה פעמים אתה רואה מצבים מצחיקים שאי־אפשר להעביר לתמונה. אני זריז, אבל לפעמים גם אני מפספס. זה הכי בולט כשמצלמים בעלי חיים. חיות הן כמו אנשים מאוד תמימים, שמתנהגים איך שבא להם. כך נולדים דברים מצוינים. זו בדיוק הסיבה שאני לא נהנה לצלם דוגמניות. הן כל הזמן בפוזה. הן לא יודעות מתי הן מתחילות ומתי הן נגמרות. כל הזמן הן במודעות שמקלקלת את התמונה. בתמונות מצחיקות אין הצגה. הן חפות מפוזה.
אם תוכל לנסוע לאן שאתה רוצה, לאן תיסע?
להודו. היא נראית לי מרתקת מכל הבחינות. צבעים, אנשים, מדינה של אלף סיטואציות ביום.
ואם תוכל לבחור פרויקט?
הייתי עושה ספר שמכיל את כל סוגי הצילום: ספורט, עיתונות, צילום מגזיני, צילומים שאני  מצלם לעצמי. רוב התמונות הטובות שלי לא פורסמו, כי לא היתה סיבה לפרסם אותן. הצילומים שמופיעים כאן שייכים לקבוצת הצילומים שלי. אני אוהב את התמונות האלה, אבל זה רק פן אחד של העבודה הכוללת שלי. יש לי תמונות רציניות, לא מצחיקות, שאני אוהב לא פחות.