תפריט עמוד

מרתון קזבגי – לגעת בשמים

מרתון קזבגי – לגעת בשמים

28 גברים ואישה אחת, ישראלית, עמדו בנקודת הזינוק. מרתון קזבגי, ברכס הקווקז בצפון גאורגיה, הוא אתגר לא פשוט, גם לרצים מנוסים. הגבהים הבלתי אפשריים, העליות והירידות, הרוח המקפיאה, הערפל שנמוג ברגע הנכון - הכי קרוב לשערי גן עדן

לאדם תשוקות רבות. החיים מלמדים אותנו להטיל ספק. להישאר במקום, באזור הנוחות שלנו. זה מרגיש לי לפעמים כמו כהות חושים. תקיעות. אני בחרתי לתת לרגליים שלי את האומץ לעשות את מה שהלב לא תמיד מצליח. אני אוהבת לרוץ ורצוי שמסביבי יהיה טבע. זו הדרך שלי לפרוץ את גבולות העצמי שלי, החופש שלי.

המרתון הראשון שלי היה מרתון הרים בדאבוס, שוויץ. נסענו קבוצה גדולה לרוץ ביחד. עברה שנה וחיפשתי מרתון שיאתגר אותי לא פחות. אבל חשוב מהכל החלטתי שהשנה אני רצה רק עם עצמי. בלי חברים שילוו אותי, בלי קבוצה של אנשים שאני מכירה על המסלול. היה לי חשוב לעשות את זה לבד. נרשמתי למרתון בדבלין, יעד שנראה לי די אטרקטיבי. לפחות כך חשבתי. ידעתי שלהתאמן לבד זו תהיה משימה לא נכונה, וחיפשתי קבוצה שתתאים לצרכים שלי, וכך הגעתי לאנדיור. לאחר תחקור קצר, רן שילון, המאמן הראשי של אנדיור, המליץ לי על מרתון שונה, בקזבגי שבגאורגיה.

נכנסתי לאתר המרתון בקזבגי, פשפשתי בדפי האתר הצנוע, התעלמתי מהמקום ההזוי, ממעט המשתתפים שנרשמו, מהמסלול שהיה לא מובן, ממפת הגבהים שנראתה בהחלט מאיימת. והחלטתי שהמרתון בדבלין יחכה, ואני השנה עושה את המרתון בקזבגי. רציתי להוכיח בעיקר לעצמי כי אין כמו הדרך שלי. לפחות בשבילי.


כנסיית השילוש הקדוש, בגובה 2,200, האתגר של התחרות

יום לפני התחרות: ההרים עוטפים מכל עבר
גיאורגיה זו ארץ שונה. ארץ שהתברכה ביופי עוצר נשימה, באוכל טעים עד כדי אובדן חושים. הפשטות, העוני והכבוד שניבטים בך מעיניהם של יושביה מבלבלים אותך. יש משהו נינוח במדינה הזאת, אך יחד עם זאת אתה תמיד נשאר דרוך.

יצאנו מטביליסי בשעות הבוקר לכיוון קזבגי. נסיעה ארוכה של כמעט ארבע שעות. לא הרגשתי כמו לפני מרתון. הרגשתי לא טוב, שבוע קודם חליתי, לקחתי אנטיביוטיקה ועוד מיליון ויטמינים. למזלי, כבר תקופה ארוכה שאני צורכת DHA שמונע ממני התפתחות של דלקות לאחר אימונים ולאחר מרתון כה ארוך. ככל שעלינו לכיוון הקזבגי ההרים סגרו עלינו, הכבישים התפתלו והפכו לשבילים שהנהיגה בהם היתה נוראית. אבל הנוף היה עוצר נשימה, הלכנו לאיבוד בעוצמה הבלתי נגמרת הזאת של ההרים שעטפו אותנו.

בגודאורי הנהג הסביר לנו שזו עיירת הסקי שלהם. המראה שונה מעיירות סקי מוכרות באירופה. הנסיעה לקזבגי ארכה עוד כשעה בכביש לא סלול, בהיתי בחלון, ההרים הפנטו אותי. ניסיתי לחפש בעיני את הכנסייה, האתגר של התחרות, בגובה 2,200 מטר.

הגענו לכפר שומם. קשה  לי לתאר את המראות, פשטות זו לא המילה, צניעות גם לא. חיפשנו מקום לינה, ולאחר מסע מתיש בין צימרים שנראים יותר רע מחדרים בשנות העלייה של ישראל, מצאנו נחמה במעונות הסטודנטים. הלכנו לחפש את גולן, מי שארגן את התחרות מישראל, ופגשנו אותו במלון הצנוע של התחרות. שלא תבינו לא נכון, נפעמתי למראה הפשטות, זה יופי בתולי של שלווה, נינוחות וטבע. אין חגיגות, ערב פסטה, מסיבות. הכל כל כך צנוע, שפשוט להתאהב במקום. וכל אותו הזמן אני מציצה מדי פעם, נושאת את עיניי אל על, מפוחדת מהגובה, באמת שלא הייתי מוכנה לזה. בשרטוט זה נראה פחות נורא, אבל תאמינו לי כשמסתכלים מהעמק אל גובה ההרים, שום דבר לא יכול להכין אותך לזה. ידעתי שבק"מ ה-33 מתחיל האתגר.

הלכתי לישון עם הרבה חששות ומחושים. התכנסתי בעצמי, והאמת שממש לא ישנתי טוב מרוב התרגשות.


מהנופים שבדרך – הרים, כפרים צנועים, ערמות חציר, מגדל שמירה עתיק ועננים

המרתון: בין עגלות חציר וקלשונים
בבוקר קמתי כמו חדשה, עם המון אנרגיה ושמחה. התלבטתי מה ללבוש. היה קריר אבל הייתי בטוחה שיתחמם. נעלתי את נעלי הסולמון שלי, חצאית של זזה ספורט, חולצה קצרה, מעיל רוח, שתי כמוסות DHA, את תיק הגב שלי ושתי קוקיות.

הגענו לנקודת המפגש והתעכבנו שם שעה. דחו את הזינוק ל-10:10, ככה זה בגאורגיה: הדי.ג'י איחר, האמבולנס היה בדרך, אוטובוס שלם של משתתפים עוד לא הגיע, לגאורגים שעון משל עצמם וצריך הרבה סבלנות.

במרתון השתתפו 28 גברים (בהם דני מורגרשטרן בן ה-68, שותפי הישראלי לריצה) ואני – האישה היחידה. בשעה 10:10 הזניקו אותנו, ויצאתי אל 42 ק"מ, שלא היה לי מושג איך הם יראו ואיך הם יסתיימו. עברנו 200 מטר עד שהתחברנו לשטח. ששת הקילומטרים הראשונים היו קלילים עבורי, ולאורך כל המרתון הודיתי על האימונים בבן שמן שהרגילו את רגליי לאבנים ופיתולים. לאחר הק"מ השישי יצאנו לכביש שהוביל אותנו לכפר, שבקצהו יש כנסייה – לא "הכנסייה", אלא חימום לקראת הפסגה, בסך הכל עלייה של 400 מטר לאורך שלושה קילומטרים. היה לא נורא. בכנסייה היתה תחנת רענון שבה התענגנו על בננות גאורגיות, הג'לים הטעימים של צ'לנג ומשקאות איזוטוניים. היינו מופתעים לראות עמדה כל כך מסודרת ומאורגנת בגאורגיה הרחוקה. זה הרגיש קצת כמו בבית.

הירידה היתה משחררת ועזבנו את הכפר לכיוון הנקודה הבאה. החלק המדהים במרתון הזה היתה הדרך מהק"מ ה-11 ועד ה-24 . הגענו למקום שכוח אל, כפר נידח, מדהים בפשטות שלו. רצנו בין עגלות חציר, ערמות חציר, פלאחים עם קלשונים בידיהם. הגרמני מבין הרצים התכבד בכוסית וודקה. אני כאישה הייתי זהירה, לגאורגיה יש חוקים אחרים לכל מה שקשור לנשים. ברגעים אלו חשבתי שאולי היה עדיף אם הייתי לובשת מכנסיים ולא חצאית. דילגנו בין פרות, סייחים, תרנגולות וחזירים שהתבשמו להם בבוץ.


רויטל ודני, שני הישראלים במרתון, רצים ליד נהר טרגי

הייתי בעננים, הרגשתי מצוין והגעתי לק"מ ה-21 רעננה ללא שום מחושים. המשכנו בדרכנו חזרה. השלטים היו מצוינים לאורך כל המסלול, גם במרחבים של גאורגיה אי אפשר היה להתבלבל, וזה יאמר לזכות המארגנים.

בחזרה דהר על פנינו גאורגי שכבר צלע בריצה, ולצערנו בקו הסיום לא ראינו אותו. המטרה שלי היתה ברורה – להגיע לק"מ ה-33 מאוששת, חזקה, לא עייפה, מוכנה לקראת טיפוס של 900 מטר והירידה.

העניין הוא שלטבע חוקים משלו. בנקודת ההתרעננות של הק"מ ה-27 החלה רוח חזקה והטמפרטורות צנחו. רעדתי מקור, הרגליים שלי היו אדומות מקור, האף נזל. אכלתי ארבעה ג'לים, איזוטוניים ובננה, אבל הריצה כנגד הרוח היתה לא קלה, ואני חייבת לציין שמהק"מ ה-28 ועד ה-33 זה היה קצת לא פשוט. אבל מצבי הפיזי היה טוב והתמודדתי בהצלחה בריצה מול הרוח.

זהו, הגענו לתחנה של הק"מ ה-33. התרעננו והתחלנו לטפס. האמת שהרגליים שלי היו כבר עייפות מהדרך הלא פשוטה שעברנו. עברו ארבע שעות. חשבתי שייקח לי שעה לטפס ולרדת, אבל זו היתה מחשבה תמימה. התחלנו את הטיפוס לכיוון הכנסייה. התחלנו בגובה 1500 וטיפסנו טיפוס שלא נגמר. המאמץ היה גדול, הרגשתי את הלב שלי דופק בחוזקה, זה לא נגמר, מדי פעם עצרתי להתפעם מהיופי והעוצמה שמסביבי, עדרים של סוסים רעו ודהרו מסביבנו, זה היה מחזה מרהיב. הם היו כל כך יפים, חופשיים.

כשהגענו למעלה זה היה הרגע בו הרגשתי את לבי מתרחב, נישא אל על, מרחף, אם אפשר לומר רוח השכינה נחתה עלי . היה ערפל, לא ראינו כלום, חיפשתי את הכנסייה, אבל העננים, או שהיה זה ערפל, הסתירו אותה. המשכנו להתקדם בשביל, הרגשתי כאילו באותם רגעים אני נמצאת בשערי שמים, ודנים אותי האם אני ראויה להיכנס לגן עדן. באותם הרגעים, שכמו נלקחו מתוך סרט הוליוודי, רוח קרירה הסיטה את הערפל והכנסייה נחשפה בפנינו במלוא הדרה. זה היה מחזה מרהיב, אין לי מספיק מילים לתאר את העוצמה של אותו הרגע, אבל בכל זאת אנסה -הרגשתי און דה טופ אוף דה וורלד.

עצרנו כדי להנציח את הרגע הזה. אני יכולה לומר לכם כי טיפסתי כבר על הרים, טיילתי ורצתי, אבל המראה הזה היה עוצר נשימה.

הייתי בשיכרון גבהים, בהיי, הרגשתי מעולה. לא כאב לי כלום, רגליי שרדו את העלייה, הייתי רגועה – נותרו עוד ארבעה ק"מ ו-200 מטר של ירידה. חשבתי שזה יהיה פשוט יותר, אבל חיכתה לי הפתעה. שאלנו בעמדה היכן המסלול חזרה. הגאורגים הסתכלו עלינו והניפו ידיהם לכיוון תהום אפופת ערפל ואמרו "שם". הירידה היתה מאוד מאוד תלולה, החלקתי וצחקתי, זה היה חלק מהנה, במיוחד כשהחל לרדת עלינו גשם. היה כל כך קר, ואני צחקתי בלי הפסקה.

בק"מ ה-41 עצרנו, הסתכלנו על ההר שירדנו ממנו, על הכפר שלמטה – ולא האמנו. סיכמתי את החוויה כמדהימה, מרגשת, מאתגרת.


הכותבת, האישה היחידה במרתון, עומדת על הפודיום בקו הסיום

קו הסיום: לגעת באושר
איבדתי את תחושת הזמן, ריחפתי מאושר. רגליי כבר היו עייפות, שש וחצי שעות של טיפוס אינסופי, ואחריו באות ירידות שלא נגמרות. ריצה נגד רוח חזקה, בקור של כמעט אפס מעלות. ריצה בנופים עוצרי נשימה, במרחבים שגורמים לנשמה שלך לשיר. בגבהים שאתה מרגיש כל כך קרוב לרוח השכינה, רק רציתי שיהיו לי כנפיים. החופש, הריחות החזקים של הטבע, הסוסים, הפרות, החזירים, התרנגולות, הסייחים, הפלאחים, ערמות החציר, רשרוש המים, רעש הרוח החזקה, הנשימות שלי, העוצמה של ההרים, ריחפתי בין ארץ לשמים. הגעתי לכביש 200 מטר לפני קו הסיום, ופשוט לא רציתי שזה יגמר.

מחיאות הכפיים, קריאות העוברים ושבים והכרזת שמי העירו אותי. הבנתי שזהו, המסע הזה הסתיים. ועשיתי אותו לבדי.

הרגשתי חלוצה, גם הישראלית הראשונה, וגם – וסִלחו על ההגדרה המגדרית – האישה הראשונה. זה נטע בי גאווה גדולה. קיבלתי כבוד לעלות על הפודיום, רק בגלל שהייתי הגברת היחידה. אני, עם החצאית שלי ושתי הקוקיות. אין ספק שזה היה נוף לא שגרתי בגאורגיה הרחוקה.

לחצו להגדלה

 צילומים: גולן לובנוב – טיולי יעדים


האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code