מונגוליה היא אחת המדינות הדלילות ביותר באוכלוסין בעולם, עם כ-3.5 מיליון תושבים, על פני שטח עצום שגדול פי שבעים ממדינת ישראל. שליש מהאוכלוסייה, כמיליון איש, עדיין חיים כנוודים מלאים: הם נודדים עם עונות השנה, עם הסוסים, עם העדרים, עם הרוחות ובלי וויז. הם עוברים בין המדבריות של דרום גובי לבין ההרים המושלגים של הצפון, גרים באוהלי גר עגולים, מחממים את הלילה בגללי יאק, וחיים חיים שזזים לפי הקצב של השמיים – לא של לוח השנה.
לקריאה נוספת:
- מדריך מסע אחר למונגוליה
- מידע מעשי על מונגוליה
- ארץ השמים הכחולים: טיול במונגוליה
- בארץ רוחות הערבה: מונגוליה
הם נראים שקטים ושלווים, המונגולים. שעות על גבי שעות, באוהלי ה"גֶר" הלבנים שלהם, הם מכינים "בוץ" – כיסוני בצק ממולאים, מתסיסים אייראג חמצמץ מחלב סוסות, מייבשים אארול – קוביות גבינה קשה כעץ. שואלים מעט, עונים פחות. כאילו שום דבר לא באמת מצליח להסעיר אותם.
אבל ככל שנכנסים פנימה – אל המדבר, אל היער, אל מעבה הלילה המונגולי – מגלים שהעולם שלהם, ממש כמו האייראג, תוסס מתחת לפני השטח. מאחורי השלווה החיצונית מסתתרים עולמות שלמים של רוחות, שדים וישויות שלא נרגעות גם אחרי המוות. רמז ראשון לכך ניתן לפגוש כאשר נוסעים בג'יפים במרחבים האינסופיים של מונגוליה ופוגשים את האובו.
המונגולים נודדים עם עונות השנה, עם הסוסים, עם העדרים, עם הרוחות ובלי וויז
למרות המסורת, במאה ה-21 לעתים מסתייעים באופנועים ברעיית הצאן
אובו: הררי אבנים, הררי משמעות
כשהדרכים במונגוליה כבר הפכו לקווים על גבול הדמיון, וכשאתה תוהה אם הווייז שלך איבד תקשורת עם כדור הארץ – פתאום מופיע לו אובו. מדובר בגבעת אבנים בצורת קונוס, עטופה בסרטים כחולים שמתנפנפים ברוח כאילו קיבלו תפקיד ראשי בהצגה. לעתים האובו עשוי מקונוס של ענפי עצים. לצד האובו ניתן לראות גם עצמות, שאריות אורז וחלב, או צעיף ישן שמישהו קשר עם משאלה בלב. התושבים המקומיים מקפידים להקיף את האובו שלוש פעמים עם כיוון השעון, להוסיף אבן וללחוש משאלה. למי הם לוחשים? למי הם מפנים את הבקשה?
אובו – גבעת אבנים בצורת קונוס
לעתים האובו עשוי מקונוס של ענפי עצים
רוח בכל סיבוב – כיצד הבלתי־נראה משפיע על החיים
במונגוליה, האמונה ברוחות אינה עניין סמלי או מיסטי בלבד – אלא נדבך חי ופעיל בחיי היומיום. היא מכתיבה החלטות קטנות כגדולות: מתי לצאת לדרך, איפה להקים את האוהל, באיזה יום להינשא ואיזה שם לתת לילד. הנוודים אינם בוחרים מיקום מחנה לפי נוף פוטוגני, אלא לפי קרבה למים, כיווני רוח, ולעיתים גם לפי תחושת "נוכחות" של רוח טובה או רעה. הקצב השנתי שלהם זז יחד עם הטבע – וגם עם רוחות המקום. לכן, כל מעבר – לידה, חתונה, מוות – מלוּוה בטקס, בתפילה ובמנחה. לא כדי לקשט את האירוע – אלא כדי להבטיח שיתקיים בשלום.
נוודים אינם בוחרים מיקום מחנה לפי נוף פוטוגני, אלא לפי קרבה למים, כיווני רוח, ולעיתים גם לפי תחושת "נוכחות" של רוח טובה או רעה.
מדריך מזורז לבלתי נראה אך לגמרי מורגש – רוחות, שדים ואבות קדמונים
לוקח זמן עד שמתחילים להבין את חוקי העולם הלא כתוב של מונגוליה. הם לא מלמדים אותך את זה במדריך הטיולים, ובטח לא בבית ספר לשמאניזם לתיירים. אבל אם תקשיבו – ואם תשהו מספיק זמן בשטח – תגלו שגם לרוחות יש היררכיה. לא כל דבר שמרחף בלילה הוא אותו הדבר. הרוחות, למשל, הן כמעט אנשים. נשמות של מתים שלא השלימו את המעבר, לרוב כי נקטעו באמצע – חיים שנגדעו מוקדם מדי, מוות לא פתור, נשמה עם תיק פתוח. הן לא בהכרח רעות – אבל הן בהחלט לא נינוחות. יש בהן משהו עקשני. קצת כמו דוד רחוק שלא עודכן שהמפגש המשפחתי נגמר, והוא עדיין משוטט בין הסירים.
השדים, לעומת זאת, הם סיפור אחר לגמרי. פה כבר מדובר בישויות פרא של "אל תתעסק איתי". הם לא היו בני אדם, לא יהיו. משהו שנולד מהביצות, מהסערות, ממקום שקרה בו משהו רע ואף אחד לא טרח לטהר אותו. הם נטולי פנים אבל בעלי נוכחות. אם פתאום הכל בבית משתבש, התקשורת מתפוצצת, המקרר רועש והלב דופק סתם – יכול להיות ששד עבר דרכך ואפילו לא השאיר פתק.
ולבסוף – האבות הקדמונים – החבר'ה שאנחנו כן רוצים בסביבה: שקטים, מגוננים, לפעמים שולחים רמז דק דרך החלון שנשבר. הם אלה שכולנו מקווים לפגוש בצד השני – מביטים מרחוק, שותקים בסבלנות אינסופית. אבל גם הם רוצים שיזכרו אותם. מנחה קטנה, מילה טובה, טיפת חלב – והם מרוצים. תשכחו מהם יותר מדי זמן? הם יידעו להזכיר לכם. בדרך שלהם.
הקטגוריות האלו, כמובן, לא תמיד מוחלטות. רוח של סבתא שנשכחה עלולה להתחיל לזייף כמו שד, ושד מקומי – אם מכבדים אותו מספיק – יכול להפוך לבעל ברית לא רע בכלל.
ואני? אני רק מדריכה. לא שמאנית ולא חוזת רוחות. אבל אחרי כמה לילות מתחת לשמים המונגוליים, כשטפטוף על האוהל נשמע פתאום כמו לחש, אני לוקחת רגע, לוחשת בלב "תודה" לאבות הקדמונים, וליתר ביטחון – גם לשדים. כי במונגוליה, אין לדעת מי בדיוק מקשיב. אבל מישהו תמיד שם.
עמק אורחון בו התהוותה האימפריה בימי גינגיס חאן והבירה המונגולית הראשונה – חרחורין
בפסגת לוע הר הגעש
גזיזת השיער: שם זמני עד שהרוח תוותר
בקרב הנוודים במונגוליה, ילד אינו מקבל את שמו האמיתי בלידה. בתחילה מעניקים לו שם זמני, לעיתים מבזה בכוונה – "כלב", "אפר", או כמו במקרה של שר מונגולי אמיתי שפגשנו – "שום דבר". זו לא בדיחה. זו הגנה. באמונה המקומית, נשמתו של הילד עדיין "במחצית הדרך" בין העולמות. היא שברירית ופגיעה. ורוחות רעות – ויש כאן לא מעט – עלולות לקנא בילד, לפגוע בו או לקחת אותו בחזרה.
הטקס המשמעותי הראשון הוא גזירת השיער (Daah Urgeeh), המתקיים לרוב בגיל 2–5, לפי מנהג המשפחה ומין הילד. בני הקהילה והמשפחה מתכנסים, כל אחד גוזר קווצת שיער, מעניק ברכה ומתנה קטנה. בסיום, השיער אינו נשמר – הוא נקבר או נשרף, כדי שלא ייפול לידיים הלא נכונות.
רק אז – נבחר השם האמיתי. שם עם נשמה ומשמעות עמוקה, המזכיר מעט את השמות האינידיאנים – כמו "רוח שקטה", "שמיים פתוחים", או "עיט זהוב". השם הזה מסמן את רגע ההצטרפות של הילד לעולם בני האדם. קבלה רשמית אל תוך הקהילה – וקריאה עדינה לנשמה להישאר.
בשוק מקומי
השפעות המאה ה-21 – בעת הפסקה בתפילה נשלף הטלפון הנייד
מוות, חתונה ורוחות בלתי נראות
הרוחות לא עוזבות גם כשהילד גדל. הן ממשיכות ללוות אותו לאורך חייו – בחתונה, בלידה, ובמוות. בחתונות כפריות רבות נערכות מנחות לרוחות – אלה שעלולות לקלקל את הקשר, לעכב את ההיריון או להביא מזל רע לבית החדש. יש שמתייעצים עם נזיר, בוחרים תאריך "ניטרלי" או אף משנים בגדים ושמות – כדי לבלבל רוח עיקשת שעלולה להתערב.
ובמוות? כאן הזהירות גוברת. במונגוליה, המוות אינו קו סיום – אלא מעבר. והמעבר הזה, כמו כל מעבר בתרבות הנוודית, מלא סיכון: הנשמה עלולה להיתקע באמצע הדרך. רוחות של מתים – במיוחד כאלה שמתו צעירים, פתאום או בנסיבות טראגיות – נחשבות לרוחות חסרות מנוחה. הן עלולות להסתובב בין החיים, לאו דווקא מתוך רוע – אלא מתוך כמיהה, בלבול, או קנאה. משפחות רבות שורפות את חפציו של המת, משנות את מבנה הבית או אפילו את הדרך המובילה אליו – כדי שהרוח לא תדע לשוב.
מנזר אמארבאיאסגאלאנט מהמאה ה 17
תחרות חץ וקשת בפסטיבל הנאדאם המסורתי
טקס לילה על שפת אגם חובסגול
ואז הגיע הלילה ההוא.
באגם חובסגול, לאחר ימים של מסע בין יערות עבותים וגרי נוודים, החלטנו רון אורן (האופרטור של הטיול) ואני – להפתיע את הקבוצה עם טקס שמאני. ביקשנו שיחוו טקס שמאני, כמפגש חי, בלתי אמצעי, עם שכבת הרוח של מונגוליה.
התכנסנו סביב מדורה קטנה. במעגל פשוט מאבנים וענפים, כשעשן של ענפי ארז ירוקים מתערבב בריח הלילה, הופיעה אשת שמאן מבוגרת – עטופה בבדים צבעוניים, פעמונים ונוצות, על פניה מסכת בד פשוטה אך מהפנטת. היא לא דיברה. היא הפכה לרוח. קול נמוך, זר, בקע ממנה. היה נדמה שהיא מדברת בשפה שאינה שפה.
כמה מחברי הקבוצה ניגשו בלחישה, עם שמות, שאלות או משאלות. אחרים נשארו מרחוק, ספקניים, מתבוננים. כשנגמר הטקס והאש דעכה, השמאנית חזרה אט־אט לעצמה. השתררה שתיקה. לא מתוך פחד – אלא מתוך תחושת השתתפות במשהו שלא ניתן להסביר.
לא ראינו רוח, לא קיבלנו תשובות. אבל משהו – שקט, שברירי, מסתורי – נשאר איתנו גם כשקמנו והלכנו לישון.
טקס שמאני
בין בודהא לשד
הבודהיזם הטיבטי שאומץ במונגוליה במאה ה־16, לא ביטל את הרוחות והשמאניזם – אלא נטמע בו. הוא לא סילק את הרוחות – הוא פשוט הפך אותן לחלק מהשיטה ונתן להן הסבר.
במקדשים מונגוליים, לצד פסלי בודהה יושבים גם אלים כועסים, שומרי סף מאיימים, סמלים של אש, עצמות ודם. טקסי מוות כוללים קריאות מנטרה, תפילות נזירים במשך 49 יום – הזמן שבו הנשמה נמצאת בבארדו, שלב הביניים – במעבר בין העולמות.
כך חי המונגולי בין שני עולמות: הוא עשוי לבקר במקדש בודהיסטי ביום ראשון – ולזמן שמאן ביום שני. כי גם אחרי מאות שנים של פילוסופיה בודהיסטית, הוא יודע:
רוח טובה – יש לכבדה.
רוח רגוזה – עדיף לרצות.
הבודהיזם הטיבטי הגיע למונגוליה במאה ה-16 והפך לדת המדינה
נזיר בודהיסטי במנזר עתיק ששרד במונגוליה מהמאה ה 17
לסיום
ליבה של מונגוליה עדיין שייך לעולם שבו רוח היא לא מטאפורה – אלא כוח אמיתי, מוחשי, שדורש יחס. ולפעמים, כדי להבין באמת את המרחבים האלה – צריך לעצום עיניים, לעצור נשימה,
ולתת לשם האמיתי שלך להישמע. גם אם עד עכשיו… קראו לך "שום דבר".
—–
לימור צדוק – פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. כתבת וצלמת מסע אחר בכירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם, מחברת הספר "סיפורי חיים: אשנב לתרבויות נעלמות".
האתר של לימור
פייסבוק
אינסטגרם
