תפריט עמוד

מסע צילום באוזבקיסטן: אל תוך הלב

יגאל סלבין הדריך קבוצת צילום באוזבקיסטן ולא הפסיק להתרגש: כשהיה מוקף בהמוני אנשים מחוייכים, כשהשלים מניין בבית כנסת באופן מפתיע, כשהתעורר בין סמטאותיה האגדתיות של חיווה העתיקה, כשנקלע לחתונה, וכשנבלע בין הצבעים של השוק בבוכרה. ואז הגיע לסמרקנד. מסע לתוך הלב

אם היו מספרים לי שארקוד בחתונה מוסלמית, בלב ליבה של העיר סמרקנד, אוזבקיסטן,
מוקף אנשים מחוייכים עם ניצוץ בעיניים שרוצים לעשות איתי סלפי, לא הייתי מאמין…
ואם היו אומרים לי שבאותו יום גם אתפלל בעברית עם דמעות, בבית כנסת יפהפה,
ואפילו אזכה להשלים מניין, בתפילת שחרית, הייתי אומר שאתם חולמים.

על כל אלו ועוד חוויות רבות ומופלאות, אספר לכם בסיפור שחווינו מתוך מסע צילום שהובלתי באוזבקיסטן, יחד עם 16 צלמים וצלמות, פנטזיונרים אמיתיים.
יצאנו בחודש אוקטובר לצלם בדרך המשי.
מהר מאוד הבנו שהמסע הזה הוא הרבה מעבר לצילום תרבויות. גילינו שזהו מסע לתוך הלב.

תוך רגע, סימטאותיה הקסומות של חיווה הפכו מסיבת רחוב וריקודים, יחד עם חתן וכלה, שושבינים ושושבינות, ריקודי רחוב, צחוק שמגיע עד לשמיים

תוך רגע, סימטאותיה הקסומות של חיווה הפכו מסיבת רחוב וריקודים, יחד עם חתן וכלה, שושבינים ושושבינות, ריקודי רחוב, צחוק שמגיע עד לשמיים

חיווה העתיקה, העיר מהאגדות

פוקח את העיניים אחרי טיסת פנים קצרה מטשקנט אל חיווה, ומתעורר לתוך סימטאותיה של העיר העתיקה, הלקוחה מתוך אגדה.
הדמויות שאנו פוגשים מחוייכות ושיני הזהב מאפיינות כל חיוך. רחמאת – זו בירכת השלום האוזבקי פותחת כל שיחה.
המצלמה מתרגשת ואנו מתחילים לספר את הסיפור המקומי, העיניים שלנו בפסטיבל של גירויים.
כובעי הצמר במגוון צבעים, הצעיפים הצבעוניים בכל דוכן ואף השטיחים עבודת היד מוצעים למכירה בכל חנות רחוב… כל אלה מהווים תפאורה מושלמת לכל צלם ומטייל ועבורנו מתנה לכל פריים.

אני מתחיל להוביל את הסיור בעיר העתיקה עם משימת השראה למטיילים: מהי הדרך שלכם להביא את הסיפור של המקום?
דרך מושלמת למצוא את הסיפור היא דרך רגש בצילום פורטרטים:
להביא את הרגש העמוק של המדינה המדהימה הזו מבעד לעיניים של המקומיים.
צילום ידיים בזוויות לא שיגרתיות. האדם והרקע יחד עם הדיאלוג ביניהם.
בעלי מלאכה מקומיים שמכינים כובעי צמר במקום. הארכיטקטורה הנדירה.
וסצינות נוספות.

כל אלו נמצאים בשפע בעיר העתיקה של חיווה, שלא הפסיקה להפתיע אותנו בשעות שסיירנו וצילמנו בה.
ואז כמו מתוך הזמנה נדירה ללב שלי, אני שומע קולות שימחה ומוזיקה, הקולות מתקרבים אלינו אט אט.
אני מתחיל להבין – יש פה חתונה! יש פה חתונה!
תוך רגע, סימטאותיה הקסומות של חיווה הפכו מסיבת רחוב וריקודים,
יחד עם חתן וכלה, שושבינים ושושבינות, ריקודי רחוב, צחוק שמגיע עד לשמיים

הם מחבקים אותנו ומזמינים לרקוד, לצלם, והכל עם יד על החזה בכבוד: בואו תהיו חלק מהמשפחה…
איזה אנשים נהדרים.

אנחנו בשעות הראשונות של המסע והמצלמה שלי בעננים עם מאות פריימים מופלאים, צבעוניים, שמחים, עם סיפור אותנטי שנירקם לו בתמונות.
הקבוצה מאושרת. אני גם.

העיר העתיקה של חיווה, הנראית כלקוחה מתוך אגדה

העיר העתיקה של חיווה, הנראית כלקוחה מתוך אגדה

איזו התחלה מרגשת למסע שלנו!

בהמשך הסיור בסימטאות, גיליתי ילדים משחקים, אותם צילמנו תוך כדי שכיבה על הריצפה בגובה נמלה, מה שגרם להעצמה שלהם ולדיוק הרקע, צילומי הילדים עושים גלגלון ועמידת ראש ממש שימחו לי את הלב.

האור החל לרדת ואנו מתקרבים לזמן שקיעה, את השעות הקסומות של האור ניצלנו לסיור גם מחוץ לעיר העתיקה, שם גילינו אמנים שעושים גילוף בעץ, שם צילמנו את כלי הרכב המקומיים, פגשנו סבתות מקסימות איתם שברנו קצת שיניים כדי להגיע לסלפי מחויך של שיני זהב.

לקראת רדת החשיכה חזרנו אל העיר העתיקה והוזמנו למשפחה שכולה עוסקת בצמר, הכנת שטיחים, עסק שעובר מדור לדור. נדהמתי לגלות שהאורגות עדיין עובדות עם נולים וכלי עבודה של לפני מאות שנים, פינקנו אותם בצילומים ויצאנו למסעדה מקומית.

בכניסה למסעדה חיכתה לנו להקת פולקלור מיוחדת במינה, הם כיוונו את כלי הנגינה העתיקים וההתרגשות הגיעה לשיא, הריקודים והניגונים ממש רקדו לנו לתוך הלב, עשינו לחיים ושתינו יין, הלחיים סמוקות, התמונות נהדרות… מה צריך יותר הבן אדם? נכון, אוכל!

ההתרגשות לקראת האוכל הבוכרי היתה עצומה, רבות דובר על האוכל ואני כבר ממש רציתי לטעום ממנו ולהיות זה שיעיד באופן אישי על השם האדיר שנוצר לאוכל האוזבקי על השפעותיו.
נכנסנו למסעדה מקומית. הריח היפנט אותנו. מסעדה מעוצבת בסטייל מקומי מיוחד.
מנות ראשונות, סלטים ומרק כתום משובח, הכי מתאים לקור המקומי.
לחם בוכרי טעים, מטבלים, תבשילים ביתיים נהדרים ושולחן שכולו שפע קולינרי בטעמים ביתיים.

ללא ספק אחד הימים עמוסי החוויות הצילומיות והאישיות שחווינו בחיים.

הרעיון ללון לילה בצמוד לעיר העתיקה של חיווה התגלה כהצלחה אדירה, זו המלצה אמיתית שלי אליכם. קמנו בבוקר לפני הזריחה כמיטב המסורת ותוך מספר רגעים טיפסנו אל החומות המקיפות את העיר העתיקה.
למרות הקור והקיפאון באצבעות הידיים, הלב שלנו נמס מהיופי.

האור שנשטף אל תוך הסימטאות והארכיטקטורה המדהימה היה לנו ממש מופלא, וגרם לנו לרוץ כמו ילדים בין המבנים וממש – לרדוף אחרי האור!

עם לב פועם ובטן שבעה התחלנו נסיעה מחיווה אל בוכרה. נסיעה מדברית של מספר שעות גילתה לנו מדבר צחיח ודיונות חול. את הדרך הזו "שברנו" בעצירות תה/קפה במסעדות דרכים של לפני 200 שנים, שבין רגע הפכנו אותן לסטודיו לצילום עם הדמויות המרתקות בהן.
וכמובן שהפכנו כל שימלה של צלמת לסשן צילום דיונות במדבר ובוק מושלם שכל מטיילת קיבלה, מזכרת.
זה היופי של מסע צילום – להנות ולחוות את הדרך.
כמו סצינת הצילום שעצרנו בשדה כותנה עם קוטפות שעושות הכל עם הידיים, עוד סצינה שלא אשכח לעולם.

בוכרה היפה

גמענו דרך של כחמש שעות והגענו אל בוכרה.
הלינה במקום מרכזי סמוך לאזור המגורים של הקהילה היהודית הוכיח את עצמו. קמנו עם אור ראשון כצלמים קרביים שרוצים למצות כל דקה, והתחלנו את הסיור בבוכרה. בית הכנסת היה הלוקיישן הראשון.

מרתק בעיניי שבמדינה מוסלמית שמרו על בית הכנסת עד כדי כך.
בנוסף ריגש אותי שיש אנשים שמתפללים בו ומתחזקים אותו מצוין. בהתרגשות הנחתי שם תפילין.
התפללתי לשלום עולמי ושיצאו לנו עוד תמונות נפלאות.
הסימטאות של השכונה בה גרים יהודים הינם רחובות קסומים לצלמים. כל רגע יש דמות מעניינת, דלתות עץ בצבעים עזים והמון השתקפויות דרך חלונות.
עודדתי את המטיילים ליצור סדרות צילומיות. מה שגרם להם לשכב זמן לא מועט מתחת לכל חלון נאה, השתקפות או ידית של דלת מתקלפת.
התוצרים המדהימים שיצאו, הצדיקו כל דקה של המתנה…

סיירנו סיור חשוב בבית העלמין היהודי, ומשם למקום שבעיניי הכי מביא את הסיפור של דרך המשי: השוק המקומי בבוכרה. וואו איזה שוק. בעיני כצלם – אחד היפים בעולם.
עושר אדיר של אוכל רחוב קיבל את פנינו. הסמוסה – בורקס מקומי ממולא בבשר ובצל. מעדן ליהנות ממנו בשוק כשהוא יוצא חם חם מהתנור, חוויה קולינרית מושלמת לסגירת רעב רגעי.

השוק המקומי בבוכרה. וואו איזה שוק

השוק המקומי בבוכרה. וואו איזה שוק

אחרי שניגבנו את השפתיים התחלנו לסייר ולצלם בשוק. כאן ניתן לראות הכל, החל ממופעי הכנת מאפים ולחם מקומי מלא בהטבעות של צורות, ועד להכנת ריבת תאנים – מעדן, מסעדות פועלים עם מרק מקומי מושלם,
סצינות של הכנת ומכירת תבלינים, אנשים אדיבים בצורה בלתי רגילה.
ובכל דוכן הציעו לנו לטעום דבש או ריבה וגם פינקו אותנו בפירות או מאפה ותה.
חוויה מרגשת בעיניי בשוק היתה הקליטה שהוא בנוי מעגלים מעגלים, ובהתקדמות של מספר צעדים מגלים מתחם חדש של פירות יבשים למשל.
עשרות מעגלי דוכנים של פיצוחים מקומיים ופירות מיובשים, ואז הולכים עוד כמה צעדים ומגלים שוק שלם שכולו סוגים של אור. הרים של הרים של אור, כל כך מיוחד.
אותי אישית הכי קסם המעגל הפנימי בשוק שמכינים בו מאות סוגי סלטים מקומיים ממש בתוך השוק. סצינה תרבותית קולינרית נדירה.
הריחות שם והצבעים, הכל בתנועה מתמדת, חי וזורם. שוק אותנטי לחלוטין, שנמצאים בו רק מקומיים. לא ראינו בו ולו תייר אחד.

בנסיעה מבוכרה אל סמרקנד הדרכתי באוטובוס וכבר התחלתי לשבת עם המטיילים על תוצרי הצילומים שלהם וכמובן נתתי להם דיוקים ומשוב מרגש לראות את התוצרים היפים שהתלמידים שלי יצרו בארבעה ימי טיול.
אני מאושר.

סמרקנד המופלאה

בערב הגענו אל כיכר רג'סטאן בסמרקנד. מפגן אורות מרהיב האיר את המדרסה – מסגד נדיר ביופיו. חלום של כל צלם שרוצה להתנסות בצילומי לילה וחשיפה ארוכה.
האורות משתנים וכך גם הקומפוזיציה, סדנת צילום לילה מושלמת.

כיכר רג'סטאן בסמרקנד

כיכר רג'סטאן בסמרקנד

 

 

בבוקר היום הלפני אחרון של המסע קבעתי עם המטיילים להיות בשעת זריחה בארוחת הבוקר.
אני כהרגלי כמעט לא ישנתי והכנתי עבורם את תוכנית הצילום של היום.
שתיתי קפה של בוקר לפני הזריחה מחוץ למלון, פתאום אני רואה מולי איש מבוגר, בן 85 לערך, הולך עם טלית מתחת לבית השחי וחובש כיפה בצבע טורקיז…

נזכרתי שאני במדינה מוסלמית וזהו לא מחזה שבשגרה, קראתי אליו, בוקר טוב אדוני בעברית.
הוא הסתכל אלי…
שאלתי: לבית הכנסת?
ענה לי עם הראש כן, בוא…
קפצתי כמו איילה בשדה, ונצמדתי אליו כמו צל. לא ידעתי שבעיר סמרקנד יש בית כנסת. הליכה של כ-200 מטרים והגענו, הוא פותח את בית הכנסת והלב שלי ממש פועם בחוזקה.
הוא נכנס ראשון, אני אחריו, מדליק את האורות, ובום! הלב שלי בטירוף, ממש מעמד הר סיני. לראות את ארון הקודש, ספרי התורה, בית כנסת פעיל ממש.
שאלתי בנימוס, מתפללים פה היום?
ענה לי בצניעות, כן
שאלתי: כמה אנשים?
ענה בביישנות, 3.
שיתפתי אותו שאני מוביל כאן קבוצה של צלמים ישראלים, וזו תהיה התרגשות עצומה עבורנו לצלם אותם, ולתעד את הרגע המופלא הזה של יהדות סמרקנד.
מזכרת לכל החיים, וגאווה בעולם כולו. שאלתי אם ניתן להביא את הצלמים ולתעד.
ענה בחיוך מבויש ובחיוב. ישששש! הבטן שלי צעקה. רצתי ריצת ספרינט למלון, ופגשתי את המטיילים בארוחת הבוקר עם חיוך סודי על השפתיים.
בסיום הארוחה שאל אותי המדריך המקומי, מרוף, נעלה על האוטובוס לפי התיכנון?
עניתי בחיוך: לא, יש שינוי בתוכניות. נלך ברגל, הפתעה.

כשהגענו לבית הכנסת כבר בקעו ממנו צלילי שירה. נכנסנו לצלם והחזן שאל אם נוכל להשלים מניין כדי שיוכלו להגשים את מצוות התפילה, וכמובן חובת הקדיש. היינו שבעה מטיילים בנים.
וכך יצא שהשלמנו מניין מושלם והיינו עדים ושותפים לזכות נדירה.

יצאנו לסיור בעיר המופלאה.

הוזמנו ונכנסנו לבתים לצלם ואף ראינו איך מכינים את המאכל המקומי "אושפלו" (אורז, גזר, בשר ושאר פינוקים).
סיור בשוק בסמרקנד לימד אותי על כמות המלונים הבלתי נתפסת  שיש כאן, על האדיבות הנדירה של המקומיים גם כאן.
התחלנו לארוז את הסיפור המצולם שלנו ולהוסיף דיוקים אחרונים של צילומי אוכל, אנשים, נוף, רגש, תרבות, דת , סצינות רחוב.

סדרות צילומיות ואמירה צילומית.

לקראת ערב כשנסענו לכיוון המלון, מאושרים ועייפים, ראיתי ברמזור מולי, רכב מקושט של חתונה כמו בשנות ה-80…
צעקתי בהתרגשות לנהג "סע אחריו"! הנהג חייך, מכיר אותי כבר. "הצלם שלא נח לרגע", סינן מתחת לשפם… חיים פעם אחת, אמרתי לו. הערתי את המטיילים בקולות תרועה.

נסענו אחרי הרכב ומיד אחרי כמה מאות מטרים הוא נעצר באולם שמחות.
יששש! חשבתי לעצמי – נגשים לצלמים חלום.
ירדתי יחד עם מרוף, שיתפתי שאני צלם בינלאומי ובאנו מתוך כבוד.
הדוד של הזוג שמתחתן חשב רגע. ואז הוספתי, יהיו צילומים מצויינים.
הוא חייך חיוך גדול ואמר – יאללה סלאם, סלאם עליכום!

וכך זרמו להם 18 אורחים ואורחות ישראלים לתוך חתונה אוזבקית מוסלמית. רקדנו, שרנו, צחקנו, טעמנו וכמובן כיבדנו, צילמנו… פינקנו בתמונות נהדרות.

אלו מעט מעלילות אלף לילה ולילה שחווינו במסע הצילומי שחווינו.
הכי מסע אל הלב.

אקורד הסיום הנפלא היה בלילה האחרון יצאנו אל מסעדה מעולה וכל אחד סיפר על עוצמות המסע עבורו.
באותם רגעים כל אחד עמד ואמר דברים, היו דמעות של התרגשות.
ערב שלא אשכח לעולם.
ובדיוק באותם רגעים קיבלתי הודעה מהשגרירה של אוזבקיסטן וטג'יקיסטן – הגברת זהבית בן הילל, שבירכה אותי על הצילומים והובלת המסע, ואף שיתפה שמתקופת הקורונה אנחנו הצלמים הישראלים הראשונים שבאנו לטייל במדינה המדהימה הזו, ושיתפה שדרך התמונות היא ממש מתאהבת במדינה מחדש. ריגשה אותנו מאוד.

תודה שקראתם והתבוננתם בתמונות.

————-
יגאל סלבין – יליד 1977, תושב נגבה, שותף בזומינג סלבין-קורן. מדריך ומוביל סדנאות צילום בארץ ובעולם.
תודה לחברת דרכים, מפיקי המסלול

מדוע איזור השרון מוצף כל שנה בחורף?

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.