תפריט עמוד

מסע על דרך המשי – מאיסטנבול לטביליסי

מסע על דרך המשי – מאיסטנבול לטביליסי

העיתונאי והסופר צור שיזף יצא למסע אישי מרתק לכל אורכה של דרך המשי - מתורכיה ועד סין. מראות, קולות, חוויות, מאכלים ומפגשים הם שהפכו את המסע למה שהוא. פרק ראשון, היציאה לדרך

ברבורי קצף שטו על הגלים כשהמטוס גלש מעל ים השיש לשדה התעופה. דרך המשי. כל הדרך מסין לים התיכון. פה נפגשו דרכי המשי, זו שבאה מהקווקז וזו שבאה מאנטיוכיה. לכאן הושטה סחורה מאלכסנדריה. המונית החליקה לטופקאפי. מעל איסטנבול התגבהו המינארטים של האיה סופיה, של הסולמניה ושל המסגד הכחול. גשר הגלאטה עמד במקומו ולידו מכרו הדייגים כריכים עם נתחי דגים מטוגנים.

חלון החדר נפתח אל חומת הטופקאפי, ארמון המלוכה הביזנטי שהפך לעות'מני לאחר שהעיר נכבשה ב-1453. מלון זול שיכול להרשות לעצמו נוסע זהיר בין איסטנבול לבייג'ין. ברובע העתיק שממזרח לטופקאפי אפתה מאפייה לחם, ותה אדמדם הוגש בכוסות שגופן כגוף אישה, רחב בבסיס, צר במרכז ומתרחב בעגלגלות כלפי מעלה, קוביות סוכר קטנות ריחפו כשהכפית הקישה בכוס. חנות הירקות נצבעה בצבעים של אור דועך, מאבדת את השפיות.

דוכן שווארמה באיסטנבול | צילום: אייסטוק

קרן הזהב היתה חשוכה. על המעבורות המפליגות בין אירופה ואסיה הצטופפו אנשים ממהרים. התחנה האחרונה של האוריינט אקספרס. איזה מקום יכול להיות יותר מלכותי ומתאים מאיסטנבול, כשהרכבת מחליקה באיטיות מתחת לחומות הכבירות, על שפת קרן הזהב, עוצרת מתחת לסולטאן אחמאד, מול השוק המצרי באננו, משקיפה על מגדל גלאטה האיטלקי ועל בשיקטאש?

כשהאיר היום השני יצאתי להשיג ויזה בקונסוליה הסינית. "מחר" , אמרה הקונסולית. ירח מלא עלה מעל הגלאטה, מאיר את המים בשביל לבן. עליתי על אוטובוס שנסע לטקסים. ירדתי מעבר לגשר, מצפון לגלאטה, דרך סמטה, לתוך רחוב איסתיקלאל . חשמלית נסעה במרכז המדרחוב, מסעדות מקורות מילאו את החלל וצוענים ניגנו בכינור. מסע לאורך דרכי משי לא יכול להתחיל טוב יותר. כעבור יום היתה לי ויזה סינית. חציתי את גשר הגלאטה והלכתי לדולמב'צה. ספינות מלחמה אפורות הצדיעו לארמון. בבשיקטאש קניתי מחברת לכתוב בה על משי ועל דרכים. הבטתי בשעון , כמה חודשים מספיקים לחצות את אסיה? כדאי להתחיל. קפצתי על אחת המעבורות, שהורידה אותי בצד השני. באסיה.

איסטנבול. קפיצה קטנה במעבורת מאירופה לאסיה | צילום: אייסטוק

קאיסרי, תורכיה: שטיחים וזהב
"סולטאן חאן?". התורכים הנידו בראשיהם. מעל לשער החאן הסלג'וקי נחרטו אריות לתוך האבן. מבנה ובתוכו מסגד מעוטר, חדרי מנוחה של סוחרים. החאן, הקרוואן סריי של אסיה. ככה דמיינתי לעצמי את דרך המשי. חאנים מלכותיים מחכים לסוחרים לאורך הדרך, חצר לבהמות, חדרי מחסן לסחורה וחדרים לסוחרים. לנוח בהם. חדר אורחות ומסגד.

הסלג'וקים הגיעו בדרכי המסחר מהמדבריות הטורקמנים שליד ימת אראל. הם התנגשו בביזנטים והביסו אותם, מובסים זמן קצר לאחר מכן על ידי מסע הצלב של 1097. הביזנטים, לא ידידים של הצלבנים, השתמשו במאבק על דרכי המסחר כדי לנוע שוב מזרחה. אלא שמסוף המאה ה-12 נדחקו בהדרגה עד שהסלג'וקים קבעו את בירתם בבורסה. כאן דאגו הסלג'וקים לבנות את החאנים כדי לייעל את תנועת הסחורה. יצאתי מהחאן של קאיסרי (KAYSERI), אליו הגעתי מסולטאן חאן, הקפתי וטיפסתי לגג מצודת העיר שבתוכה עמדו חנויות השטיחים. אתא תורק, האיש שהביא את הלטינית במקום האות הערבית. כשאמרו לו שתהליך עיבוד השפה הכתובה לתורכית ייקח חמש שנים, הוא אמר שישה חודשים או לא כלום. תוך שלושה חודשים הונחו היסודות לאותיות הלטיניות של התורכית, שאותן יכולתי לקרוא בלי להבין. אנשים בנקודות צומת היסטוריות יכולים לשנות: אלכסנדר. מוחמד. ג'יג'ס חאן. טימור. אתא תורק.

"שלום. אני יכול לעמוד לידך?"
"בבקשה".
"אתה מתעניין בשטיחים?".
"כן, אבל אני לא אקנה, אין לי כסף, ואין לי מקום".
"אבל איכפת לך אם אעמוד כאן?".
"בבקשה".
"אני מורט".
"מה זה מורט"?
"מִשאלה. אתה רואה את החנויות פה למטה? אלו חנויות של צורפים. זה הרחוב של הזהב. בכל חנות יש לפחות קילוגרם זהב. מיליארד לירות תורכיות. רבע מיליון דולר. וזה מפני שקאיסרי תמיד היתה מרכז תורכיה. כל מה שבא ממערב עצר פה. וממזרח. קאיסרי היא עיר מאושרת ויקרה. בית במרכז עולה מיליארד לירות. יותר מאשר באיסטנבול".

קאיסרי. עיר מודרנית' פעלתנית, מאושרת | צילום: Jean & Nathalie, flickr

זו היתה ההרגשה ברחובות. לא עיר נידחת, אלה עיר מודרנית שבה האנשים התלבשו בבגדים מערביים והפעולות היו מהירות ויעילות. יש ערים כאלו. אפשר להרגיש את הקצב העסקי. הונג קונג היא כזאת. גם אורומצ'י וסמרקנד. עיר מאושרת. עיר רחוקה מאיסטנבול, אבל יודעת איך היא רוצה להיראות.
"רוצה לבוא לראות שטיחים בחנות שלי?"
"כן".
"ולא איכפת לך מהסוחרים של קאיסרי? יש אנשים שזה מציק להם. יש לנו שם של הסוחרים הכי עקשנים בתורכיה".
חייכתי. "תלמד אותי על ההבדל בין שטיח לקילם, ומה ההבדל בין קילם של סיווה לזה של ארזרום ולזה של קאיסרי?"
"אין לנו מבחר כל כך גדול, כי בעוד כמה חודשים אני הולך לצבא ואבא שלי לא מדבר אנגלית כמוני ואנחנו רוצים לגמור את המלאי. אבל אני אראה לך מה יש". התיישבתי על הספה. שטיחים על הקירות. קילמים, שטיחי קיר ארוגים, התגלגלו על הרצפה.

זוג איטלקים נכנס אל החנות, הם היו כאן קודם, לפני שבאתי, יצאו לשוטט בין חנויות השטיחים וחזרו למיקוח הסופי. הם הצביעו על שני קילמים שנפרשו על הרצפה. "הקילם עם החיות בא מאיראן. קוראים לו סוקוק". קילם ושטיח. כל הדרך מתורכיה ועד מערב סין, לאורכה של אסיה. דרך איראן ואפגניסטן ופקיסטן. שטיחי המשי האיראניים הבהיקו באור. "360,000 לירות", אמר האיטלקי הנמוך מסרדיניה, עייף ממיקוחים. הוא נשען על הכיסא המרופד בקילט והביט במורט שספק בכפיו. "רק הצמר עולה 125,000 והעבודה לוקחת 15 יום. רוצה לעבוד בשבילי 15 יום ואני אשלם לך 500,000 לירות? בקילם הזה יש לך ביטחון למאה שנה. ואם לא תהיו מרוצים ממנו, תחזירו לי אותו בשנה הבאה".
"אבל בשנה הבאה אתה בצבא", אמר האיטלקי.
"אני אתן לך את הכתובת שלי בצבא".
"לא, לא", אמר האיטלקי. "קנינו במחיר הזה בסיווה, זה המחיר שלי".
"סיווה זה סיווה וקאיסרי זה קאיסרי. זו לא אותה עבודה".
האיטלקי קם מהכיסא. "יש לנו טיסה לאיסטנבול עוט מעט". מורט חסם את הדלת. "אם תצא מהחנות שלי, תלך לחנות אחרת ולא תחזור. 400,000 מחיר אחרון, אני לא מרוויח כאן".
"למה? אתה מוכר לתפארת המכירה?".
"אני הולך לצבא. אני לא צריך כסף. אני מוכר במחיר הקרן".
"360,000", אמר האיטלקי, "לא לירה יותר". האבא שהביט מהפינה, מיהר אל האיטלקי ורשם לפניו על דף נייר את ההצעה. אנגלית, תורכית או סינית, הדיו כתב על הנייר שבא מסין לאורך דרכי המסחר. הואנגדי, הקיסר האגדי, המציא את הקליגרפיה. האיטלקי חייך בהסכמה. מורט הביט בנייר. "אם שאר המוכרים ישמעו את המחיר שאני נותן לך, הם יהרגו אותי ואני אלך לגן עדן. ואהיה מאושר. יותר מידי נשים". אה, גן העדן המוסלמי. הוא גלגל את הקילמים.
"והסיפור על הצבא"? שאלתי. הכסף החליף ידיים והאיטלקים עמדו לצאת.
"יש פה המון סיפורים. לכל אחד יש הסיפור שלו. זה הסיפור שלי. איזה קילם אתה רוצה לראות? אני הולך לצבא בשנה הבאה".

אורגת שטיחים במרכז תורכיה | צילום: Randy Oostdyk, GFDL

בדרך לארמניה: מסוריה באהבה
"תפהאם ערבי?" שאל נהג האוטובוס. החלקתי לתוך הערבית בשמחה. "אתה מאיסכנדרון?". איסכנדרון הוא מחוז ערבי שסופח מסוריה לתורכיה, ותושביו מדברים ערבית. הרבה מהמתיישבים החדשים של קפריסין, לאחר הפלישה התורכית של 1974, באים מאיסכנדרון, מחוזה של אנטיוכיה, העיר שבנו הסלווקים כמשקל נגד לאלכסנדריה התלמית, לאחר התפוררות האימפריה של אלכסנדר, מנסים למשוך את נתיבי הסחר הנבטים מהגולן והחורן אליהם, לאחר חורבנה של צור. "לא", אמר הנהג, "עבדתי בסעודיה".

החלפתי מילות נימוס והתורכים מסביב חייכו. יצאתי לחצות את אסיה מצויד בפחות מדי מילים. הייתי צריך לדעת תורכית, רוסית וסינית, חוץ מערבית ועברית, כל השפות שדברתי היו שפות אירופיות. האוטובוס חצה יובלי נהרות. קי-קארס, הנהר הגדול שחוצה את הגבול ליד לנינקאן (כיום גיומרי) וממשיך מזרחה, מפריד בין ארמניה הנוצרית לאזרבייג'ן המוסלמית, נשפך לקוּרה, שבא מטביליסי, לא רחוק מהמקום שהנהר המשותף נשפך לדרום הים הכספי.

פנינו אל השמש העולה. חיילים ומחנות צבא. הגבול הקרוב, האיזור הכורדי הלא מרוחק. נכנסנו לרחובות קארס. בתים חומים בני שתי קומות, עצים, אפרוריות וולקנית שהקרקע משווה לבניינים הבנויים מאבניה. הרכבת התורכית היתה שני קרונות נוסעים ירוקים מוזנחים וקרון משא שאליהם חובר קרון דוד מים נוזל. רכבת שיוצאת במיוחד מקארס כל שישי ושלישי עד הגבול, פורקת את הנוסעים הספורים וחוזרת עם אלו שיצאו מלנינקאן. הרציף היה חבילות וצרורות. צהרים. הייתי צמא, גלשתי אל הפסים ושטפתי את הפנים, לוגם מהמים וממלא את המימייה המתנפחת.
"מאיפה אתם?"
"סוריה".
"אהלן".
"לאן אתה נוסע?"
"לטביליסי, על דרכי משי, ואתם?"
"וולגוגרד, סטודנטים לרפואה".
"מאיפה?"
"אללפו (חאלב), היית בסוריה?"
"עדיין לא".
החבילות התקדמו באיטיות. תיקים גדולים מלאים באוכל. קופסאות. שרידי התקופה שערבים למדו בברית המועצות. עמדנו על הרציף בשמש היבשה ודיברנו על פוליטיקה. “יש לך סיגריות?" שאל המוכס התורכי.
"לא".
הוא שלף את העט שהיה תקוע בתוך חולצת הטריקו שלי. "עט יפה".
"כן", הוצאתי את העט מבין אצבעותיו, תקעתי אותו בחזרה בחולצתי וחציתי את החדר החשוך לרציף השני.
בארבע התגלגל קטר רוסי ירוק לתוך התחנה, גורר אחריו שלושה קרונות וקרון משא. הסורים הוציאו לחם וירקות, הוספתי את מימיית המים. רבצנו על הרציף, כרסמנו את הלחם ושתינו מים.

גיומרי, שנקראה לנינקאן בימי השלטון הסובייטי | צילום: Tommy and Georgie, flickr

בחמש אחרי הצהרים עלינו על הקרונות הסובייטים. תפסנו את אחד התאים המזוהמים. ארמנים מילאו את התאים האחרים. גדרות תיל, מגדלי שמירה, חיילים מזוינים. חיילים במגפיים אספו דרכונים וויזות. הם חזרו איתם לאחר מספר דקות, מרימים את המושבים כדי לראות שאף אחד לא גונב את הגבול לתוך ברית העמים הסוציאליסטית. הרכבת חצתה את הנהר.

ארמניה. הערב העלים את האור. אברהים וסמירה, שלמדו רפואה, הביטו בחלונות. הם היו צעירים כל כך. סטודנטים בני עשרים ושלוש אורזים את האוכל, מחביאים את הרובלים והדולרים במקומות סתר כדי שהמוכסים לא ימצאו. לי לא היה מה להסתיר. זחלנו לתוך לנינקאן. “תיצמד אלינו", אמר דאוד, "ואל תיתן להם לגעת בך". האילמות. עד שהתחלתי להבין ולהרגיש נוח בתורכית, אני חוצה לתוך הרוסית. יקרה לי אותו דבר עם הרוסית כשאגיע לגבול הסיני. אינשאללה.

חבילות נערמו באולם ההמתנה האפל. היינו קרובים להתחלה. אלו שמאחורינו החלו לגלגל את החבילות הענקיות קדימה, חולפים על פנינו. "אלה ארמנים מסוריה", אמר דאוד. "הארמנים נותנים להם להיכנס ראשונים". "אתה איתנו!" אמר אברהים כשעזרתי לגלגל את המזוודות הענקיות. אוכל, בגדים, שימורים.
חייכתי אל המוכס. "כמה כסף יש לך"?
"בדיוק?"
"כן".
"אין לי מושג". הוצאתי את הכסף מהחגורה, מניח לפני המוכס. האנשים בחדר הקטן הביטו בי. בשולחנות האחרים פתחו המוכסים ארגזים, שולפים חליפות בגדים, סירי מזון וכל מה שאפשר להביא ממערב לגבול. "1,806 דולר". הכסף היה מונח על השולחן. המוכס הסתכל בו בחמדה. מספיק כסף לחצות את אסיה ולחזור הביתה. ועוד המאה שיש לי בארנק. "מה זה"? שאל המוכס, שולף את העט מהחולצה. "עט". הוצאתי את העט מידיו והחזרתי אותו למקום. "תשגיח לי רגע על הכסף? אני נכנס לשירותים".
"כן", אמר המוכס.
"אל תשאיר אף פעם כסף ככה", נזף בי אברהים. חייכתי. הארמני ספר את הכסף בדייקנות. לא חסרה אגורה.
"רוצה להחליף דולרים?", שאל אחד מהשומרים כשיצאתי מהמכס אל אולם ההמתנה.
"לא".
"אני אתן לך שער מצוין".
"לא".
"רוצה למכור בגדים? נעלים? סיגריות?"
"לא".
"הם לקחו ממני מאה חמישים דולר מכס על האוכל", בכתה סמירה. "הם החרימו לי את המחשבון", אמר דאוד. הוא מצא חן בעיני. נער גבוה עם חוש הומור. הוצאתי את המחשבון שהבאתי מחגורת הכסף. "לא, לא, אתה תצטרך אותו".
"יש לי עוד אחד. קבלתי מתנה כשקניתי סיגריות".
"תודה. אתה חושב שתבוא לבקר בוולגוגרד?"
"אין לי מושג".
"ובאללפו?"
"עניין של זמן. באמת לא הייתי בסוריה ושמעתי הרבה דברים טובים. אולי בקיץ הבא".

יצאנו אל הרציף האפל, מגלגלים את הצרורות בשניים. חבורה מלוכדת של סורים ואני. הרכבת לטביליסי נכנסה לתחנה, הרמנו את הצרורות וצעדנו אל התא. התא היה מלא בשלוש נשים וגבר צעיר. בקבוקי וודקה, בקבוקי מים מזכוכית, זוהמה.
"כל הרכבות ככה?"
"לא. רק באסיה. ברוסיה הרכבות הרבה יותר טובות. זה התא שלנו".

הרוסיות לבשו שמלות פרומות שנראו כחלוקים. הן אספו את הדברים באיטיות ונעלמו לאחד התאים האחרים. העמסנו את התרמילים במקומות האפסון. הנחתי את שלי מתחת לספסל, בארגז שמתחת למצע. הרכבת הדיפה ריח כבד של זיעה ובושם וגוף. השתרעתי על הדרגש העליון, מניח את הנעליים במגרעת שבה היו התיקים. דאוד נעל את הדלת. הלילה היה חם. הייתי עייף מיומיים של טלטולים והתרגשויות. נקישה לימין, נקישה לשמאל, טלטול קדימה, טלטול אחורה. שוב ושוב.

טביליסי, בירת גאורגיה. אור אפור, ארכיטקטורה אירופית | צילום: אייסטוק

 גאורגיה: רמאז מארח
הבטתי מהחלונות באפרוריות הבוקר. הסורים התמתחו במיטות. הרכבת היטלטלה ועצרה. עזרתי לגלגל את המזוודות אל הרציף ומהרציף במורד המדרגות אל מחוץ לתחנה. "דא", אמר הקול הכבד והמנומנם של רמאז.
"אני בטביליסי. בתחנת הרכבת".
"חכה שם, אני בא".
פגשתי את רמאז וזאזא באיסטנבול כמה חודשים לפני המסע הזה. במקרה. הם היו על דרך המשי הימית שהפליגה על הים השחור. התיידדנו והם שלחו לי הזמנה רשמית של האוניברסיטה לבוא לטביליסי. מונית נכנסה אל המגרש המזופת, רמאז יצא ממנה. משקפי זהב עגולים, זקן וחיוך. התחבקנו במגרש החניה. "מתי הגעת?"
"הבוקר".
"פטריאשלווילי 20", אמר לנהג. "תגור אצלי בדירה. זה בחלק הישן של טביליסי. אני מאוד אוהב את הדירה ההיא". טביליסי. אור אפור, ארכיטקטורה אירופית.

רצפת עץ. קירות עץ. חזיתות הבתים מחוברות. דלת פנימית ודירת חדר עם תקרה עצומה, מלאה בשולחן, ארון עץ כבד, ספרים, מיטה שלידה נורת קריאה ומרפסת סגורה משקיפה על חצר פנימית. במרפסת עמדו נעלי הרים כבדות שקורי עכביש על פתחן, קרדום שלג ותרמילים. "השירותים פה", הוא פתח דלת למסדרון . שירותי קריסה. הוא פתח את הדלת לחצר. חוטי כביסה. הוא פתח דלת נוספת. "זה המטבח. אין פה הרבה דברים, אבל אני אקנה ואביא. אני לא גר כאן כרגע, הייתי כל הקיץ באוסטריה ועכשיו, כשאני בבית, אני מעדיף להיות עם ההורים".
"רציתי לבוא ביולי".
"לא היה פה אף אחד. קיץ זה זמן לא טוב לבוא לטביליסי. כולם נוסעים. גוגא נסע לים השחור".
"וזאזא?"
"זאזא בדאצ'ה שלו בקיקטי. אני אנסה להתקשר לסטודיו שלו. אם לא נמצא אותו, אולי ניסע בערב לקיקטי. אתה רעב? חכה רגע פה. אני אתקשר לשכנים".

צעדנו במורד השדרה הרחבה, עוברים על פני פסל המוזה שליד התיאטרון ומתחת לפסל רוּסטהאוולי, מתחת למוזה בלט צריח כנסייה גאורגית. דומה למגדלי המסגדים הסלוג'וקיים בקאיסרי או בקארס. הסלג'וקים החזיקו בגאורגיה תקופה, לוקחים את המסורת האדריכלית מערבה. ומזרחה. ירדנו אל הגרעין העתיק. "זו היתה כיכר לנין", אמר רמאז, “עכשיו היא כיכר החירות". פנינו מכיכר החירות וירדנו לתוך הרובע העתיק של טביליסי. "זה הרובע היהודי.
אתה רוצה לראות את בית הכנסת?". מוצאי שבת. הקהילה בגאורגיה הגיעה לפני 2500 שנים, העתיקה מבין קהילות הרפובליקות האסייתיות. עלינו לחצר בית הכנסת. שאלתי את אחד הילדים. הוא חייך והוליך אותי פנימה.

מרפסת מול מרפסת בטביליסי העתיקה | צילום: אייסטוק

כיפות חומר שקועות באדמה בצבצו ליד המסגד. "אתה רוצה לאכול או קודם לחמאם?".
"לחמאם".
"סגור", אמרה האישה בחמאם הישן.
"רציתי להתרחץ כאן, יש פה אווירה. בוא נראה מה יש בשני".

ירדנו לתוך הכיפות. "חכה פה", אמר ראמז, יוצא מהחמאם, עולה לחפש את הבלן. איש נמוך ודהוי, עם דלי פח ומגבת, ירד אל דלפק החמאם. הוא פתח דלת ותלה שתי מגבות ושני סדינים בחדר המבוא. דרגש אבן, בריכת מים חמים ומקלחת. הבלן הצביע על המקלחת. התפשטנו והתקלחנו. הבלן סימן על דרגש האבן. השתרעתי. הוא טבל את הספוג במים והתחיל לקרצף את הגוף. אחר כך עלה על הדרגש וצעד על הגב. עצמות מתפוקקות. התהפכתי על הגב והוא המשיך לקרצף.

רמאז רבץ בתוך מי הבריכה החמים. "אמרתי לו לתת לך טיפול מיוחד". זחלתי מהדרגש למקלחת ומהמקלחת לבריכה החמה. הבלן פירק את רמאז. נחנו בתוך בריכת המים החמים. "בגלל המעיינות האלה יסד ווכטאנג גורגאסאלי את טביליסי".
"סיבה טובה", אמרתי. "גם אני הייתי מייסד עיר אם הייתי מוצא מעיין חם".
"יש שני סיפורים איך הוא מצא את המקום. יום אחד יצא ווכטאנג לציד". ב"עוטה עור הנמר" של שותא רוּסטהאוולי היה ציד הבילוי העיקרי של האצילים והמלכים. "יש אומרים ששלח את חצו בעופר איילים, וכשרדפו אותו הציידים, מצאו אותו רובץ להירפא במים החמים. יש כאלו שאומרים שיצא לצוד באותו יום עם הבז האהוב שלו, וזה היכה בפסיון בעודו באוויר".
"ושני העופות נפלו לתוך המים".
"איך ידעת? אתה מכיר את הסיפור הזה?"
"לא את זה, דומה לזה".
"כשהגיעו הציידים, הם מצאו את שני העופות מבושלים בתוך המים החמים. המעיינות כל כך מצאו חן בעיני ווכטאנג, שהוא העביר את הבירה ממצחטה, שהיתה הבירה המנהלית והדתית, ויסד את טבלסי".

הבלן ריסק אותי שוב, ואחרי שהתקלחתי חנט אותי ואת רמאז בסדינים לבנים. האישה עם החלוק מדלפק הקבלה דפקה בדלת והכניסה לנו כוסות תה. ישבנו ועישנו, שותים תה בלי סוכר.

____

הערת הכותב: המסלול המתואר בכתבה זו ובכתבות נוספות בסדרת "מסע על דרך המשי" הוא מסלול אחד, אישי, ואינו הנתיב היחיד והבלעדי של דרך המשי. מרקו פולו, למשל, מעולם לא חצה את הים הכספי. הוא ובני משפחתו הקיפו אותו במרחק רב מדרום, ורק אז שבו צפונה.

המסע נערך בשנת 1991 – בזמן התפרקות ברית המועצות; יש לקחת בחשבון שינויים שקרו בשטח מאז.

לקריאה נוספת:

מסע על דרך המשי - מערב סין  
מסע על דרך המשי – מערב סין
הכי רחוק מבייג'ין, פיזית ומנטלית, החיים במערב סין מתנהלים בקצב משלהם, והאנשים, המראות, הקולות, והטעמים מזכירים יותר את האזור שלנו מאשר את סין הקלאסית. מסע לאורך דרך המשי
 
 
דרך המשי - מטורפן לבייג'ין  
מסע על דרך המשי – מטורפן לבייג'ין
מנאת המדבר טורפן שבצפון-מערב סין ועד פרברי בייג'ין – צור שיזף, שעבר את דרך המשי כולה, ממערב למזרח, הגיע לסוף הדרך


האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

כדור פורח בקפדוקיה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות