תפריט עמוד

מסע מחוף אל חוף: מפלורידה לקליפורניה

מסע מחוף אל חוף: מפלורידה לקליפורניה

המטרה היתה פשוטה: לחצות את ארצות הברית מפלורידה לקליפורניה דרך מדינות הדרום. התוכנית כללה אוטו אדום (שהוחלף בשחור) ועותק של מובי דיק. יובל בן עמי וחברתו אלישה יצאו למסע של 5,000 ק"מ, מאוקיינוס לאוקיינוס, בדרכים כפריות וכבישים מהירים, דיינרים וחנויות יד שנייה, קאובואים ומוזיקאים, גשם איימתני ומדבר אדיר. דרום ארה"ב, תמונת מצב

הצבנו לעצמנו מטרה: לחצות את אמריקה בנסיעה מחוף אל חוף ולקרוא בדרך את כל מובי דיק.

לכל מסע יש סיבה, והסיבה במקרה הזה היא למה לא. נסיבות משפחתיות הביאו אותנו לפלורידה ונסיבות משפחתיות אחרות ממתינות בקליפורניה. חבל לטוס כשניתן לדהור בדרכים. טובים 5000 קילומטרים של אספלט צרוף מכמה קילומטרים עלובים של מסלולי המראה ונחיתה. לגבי מובי דיק: הוא עב כרס, הוא אגדי, הוא אמריקאי והוא עשוי להרטיב קצת במי מלח את עומק היבשת.

התחלנו במיאמי ביץ'. עמדנו באוקיינוס האטלנטי וצילמנו סלפי, במטרה להפיק הקרוב סלפי עם רגליים באוקיינוס אחר, עם ספר גמור, ובלי שאמריקה תרושש אותנו, תחסל אותנו או תהפוך אותנו ללווייתנים.


תחילת המסע: סלפי על שפת האוקיינוס האטלנטי במיאמי ביץ | צילומים בכתבה: יובל בן עמי

מיד כשעלינו ליבשת, התרחש דבר דרמטי. ארובות השמים נפערו לכל רוחבן ועומקן, היכו את הארץ בזרנוקים ולא הרפו. ישבנו מתחת לשמשיה גדולה של בית קפה, מוקפים במים כמו באקווריום מהופך. כך וכך טיפות חדרו את השמשייה ולכן נאלצנו לפתוח גם מטריה, אבל בסופו של יום די נהניתי לשבת ככה, עם סיגר ויין ובחורה יפה, ולהביט במלצר מטפס על כסאות כדי להגיע אלינו ברגלים יבשות.


ארובות השמיים נפתחו והשלוליות איימו להטביע את מיאמי. גם זו תוצאה של ההתחממות הגלובלית

השלולית הלכה וטיפסה לעבר רגלינו. כבר כמה שנים שמיאמי שוקעת. ליתר דיוק: הים עולה עליה, תוצאה של התחממות גלובלית. הוא חודר לצינורות הניקוז ומונע מהם לספוג גשם. המערבולת הכללית מפיקה מהצנרת גם ביוב ובתוך חצי שעה של גשם הופכת מיאמי ביץ' הזוהרת והפסטלית לביצה מבאישה. זוהרה נמוג והיא מתחברת למיאמי המוזנחת שמעבר ללגונה, על בתיה המסמורטטים ושכונות המהגרים החבוטות שלה. נטשנו את זו ואת זו, עלינו על רכבת פרברים וקראנו בקרון את מובי דיק. מתחיל טוב, מובי דיק.


מיאמי בגשם. בתוך זמן קצר העיר הנוצצת הפכה לביצה 

* * *

את אמריקה חוצים במכונית אדומה. זה הכלל ואין מה להתווכח. שכרנו פורד בצבע שפתון בהיר בפאלם ביץ' והפלגנו צפון מערבה, אבל די מהר הסתבר שאין לי מקום לרגליים. עצרנו בנמל התעופה של אורלנדו ומצאנו שם רכב אדום אחר, הפעם ניסאן. ביציאה מהשדה גילינו שיש לו בעיה במנוע ונאלצנו לחזור ולהחליף שוב. הפעם קיבלנו קיה שחורה, נטולת סקס אפיל אבל מרווחת וכיפית. החלטנו שהרכב ראוי לשם, וששמו יהיה שם מושא התשוקה בשיר האהבה הראשון שיתנגן ברדיו.

בין כל ההחלפות הלך לנו לאיבוד קלף קטן: איקונה של כריסטופר הקדוש שקנינו בשכונה קובנית במיאמי. כריסטופר הוא הקדוש הפטרון של הנודדים. קנינו את הקלף בתור סוג של תפילת הדרך והעצירה בשדה איכשהו בלעה אותו. אלישה בלמה ביציאה מהחניון ודרשה שנמצא את כריסטופר. על האדום התפשרנו, אבל יש גבול. חייבים קצת כבוד למורשת. בסופו של דבר נמצא הענק החביב בכיסי האחורי וגלשנו הלאה. שם האהוב בשיר הראשון היה, למרבה הצער, רופוס (Rufus).


ווסט פאלם ביץ'

כל העיסוק באמונות טפלות ובמסורות מומצאות מהשרוול היה ספתח טוב לדרך שלפנינו. מצפון לאורלנדו גלשנו מהכביש המהיר אל אמריקה של כנסיות אוונגליסטיות ובפטיסטיות, שלטי חוצות נגד הפלות, דוכני בוטנים מבושלים ומוטלים נטושים. צפון פלורידה משתייכת למרחב המתכבד בשם "הדרום העמוק". דמעות קרושות של "טחב ספרדי" תלויות כאן מענפי העצים, והוויית המקום אחוזה בזרועות העבר ובכנפי השכינה.

אלישה החליטה שיש בה דרייב לנהוג עד מעבר לגבול אלבמה. דיברנו ונהנינו עד שבשלב מסויים כן נפל עלינו שעמום. זה היה רגע האמת. הושטתי יד למושב האחורי והנפתי משם את מובי דיק. היא הנהגת היחידה בין שנינו וזו הייתה התחייבותי לה כשיזמה את המסע: את תנהגי, אני אטפל בכל היתר: אנווט, אמצא תחנות ברדיו, אקריא לך רומן עב כרס.


צפון פלורידה, חלק מהמרחב המכונה "הדרום העמוק", שהוויתו אחוזה בזרועות העבר ובכנפי השכינה

הסצנה בה עצרנו יום קודם היתה מותחת. ישמעאל, המספר, מגיע לפונדק ומתבשר שיהיה עליו לחלוק מיטה עם מלח אחר. השותף לחדר מתגלה כטיפוס קיצוני. כל גופו מקועקע במשבצות שחמטיות, עורו צהבהב-סגול, שיערו צומח ממצחו ורק משם. הוא אוחז בידו ראש אדם מכווץ, שאותו הביא מאיי הים הדרומי. בעוד ישמעאל נאחז חלחלה, האיש מסיר את מעילו ומתחתיו מתגלה – 

הספקתי לקרוא חצי עמוד ואמריקה אחזה בנו שוב. מפרץ נפער לפנינו ומעבר לגשר שחצה אותו המתינה מוביל, אלבמה. לפני י"א שנים התעוררתי ממש בנקודה הזאת על רכבת שנסעה מג'קסונוויל לניו אורלינס. מה שראיתי מחלון הקרון בשעות הבוקר עורר בי תחושת אימה דומה לזו שחש ישמעאל במיטתו. שכונות המצוקה של ערי החוף הדרומי של ארה"ב נראו רקובות ועקמומיות כמו מפלצת רירית מסרט אימה מושקע. שלושה חודשים אחרי הביקור ההוא בא סרט אימה אמיתי, הסופה קתרינה, ומעי העוני הותזו על פני הביצות.


מעבר לגורדי השחקים, מוביל התגלתה כניו אורלינס בזעיר אנפין

להיכנס בלילה לתוך מוביל, עיר שנראתה רע במיוחד מהרכבת ההיא, בלי מקום לינה מתואם מראש ובלי אקדח, נשמע כמו רעיון רע. אבל אלישה הוקסמה מקומץ גורדי השחקים המחודדים שבאופק והאמינה בטוב, אז האמנתי גם. יש שורה משיר אהבה של ג'ון פולר הבריטי: "אני רוצה להפליג איתך בלילה אל תוך טנג'יר". ככה זה הרגיש.

מעבר למגדלים גילינו ניו אורלינס בזעיר אנפין, עם מעקים של פיתוחי ברזל, אויסטרים צרובים על הגריל ובירה מרה מרה ממבשלה מקומית ושמה "אנשים טובים". ברחוב המתוק, צלוף הגשם החם, הסרתי את כובעי בפני חוש האירוניה של הגורל, שהביא אותי פעמיים לאותו מקום והראה לי אותו משתי זוויות הפוכות, ושמתי אלף דולר שהפרא של ישמעאל יתגלה כג'נטלמן.


מעקה עם פיתוחי ברזל במוביל, אלבמה

* * *

מערבה נמתחים הכבישים: כביש עשר המהיר, מנוכר אך יעיל, ובמקביל לו כביש תשעים הקטן יותר, שכולל יותר גירויים, אם כי לא בהכרח מהסוג מרומם הנפש: בעיקר מזללות "בית הוואפל", תחנות דלק ועמודי חשמל. מדי פעם מצאנו כביש צדדי קטן, ונסענו בין גדרות לבנות עם קאנטרי באוזניים וחיוך בלב.

לפעמים מתרחש הנס, והמרחב כולו הופך פלאי, כופה את עצמו על הכביש ומכתיב את הכללים. זה קרה על כביש 90 ברגע שנכנסנו ללואיזיאנה. בתי הוואפל נעלמו, היער התפוגג, הגענו אל מרחב ערפילי של ביצות סוף ובתי עץ על כלונסאות. בלב ארץ הביצות הזאת שוכנת עיר. חדרנו אל שוליה הלחים ואכלנו שרימפס חריפים במין מינימרקט שמתפקד גם כביסטרו שכונתי או להיפך. המשכנו אל המרכז ההיסטורי וכאן ניצבתי בפני אתגר מנטלי.


ניו אורלינס. משהו קרה לעיר מאז הוריקן קתרינה – היא הוצפה בכסף והתיישרה עם יתר העולם

ניו אורלינס שביקרתי בה לפני תריסר שנים היתה שונה מכל מקום אחר. מאז קרה לה משהו, ומדובר פחות על ההצפה במים ויותר על הצפה בכסף. אחרי קתרינה הוזרם לעיר ממון למטרות שיקום ופיתוח. טיול קצר בעיר מבאר: הוא הוזרם בשיטת שוק חופשי ארה"בית מקובלת שמסרה אותו בסופו של דבר לידיים שמראש יש בהן כסף: ידיים תאגידיות.

משהו אבד. ניו אורלינס התיישרה עם יתר העולם. חיפשנו אחריה בגשם בלתי פוסק, בשכונות שעשב פורץ מתוך מדרכותיהן ובשכונות שמדרכותיהן מוצפות ובשכונות עם חזיתות מהודרות בנות מאתיים שנה, ומצאנו את עצמנו שוב מתחת לאותו מחלף של הכביש המהיר שלצידו ממוקמת מסעדת המינימרקט.

היה שם בר עם ציור קיר יפהפה, שהתגלה למרבה הצער כמועדון חשפנות, והיה עוד אחד, הומה באוהדי קבוצת ה"ניו אורלינס סיינטס", שהיינו בו לבנבנים יחידים. בעל הבית הניח שאנחנו אוהדי הקבוצה היריבה, ובמחווה של שלום סימן לנו לגשת ולשבת איתו, אז התיישבנו. מערבה נמתחות הדרכים, אבל לפעמים הן מתעקמות ומתעקלות ומניעות אותך במעגל סגור, ולפעמים מובילות לשולחן ולכוס בירה כשבחוץ זלעפות. זה לא דבר רע.

גשר רב הוד על המיסיסיפי מוביל ללואיזיאנה באיו, אזור של נהרות וביצות. הגשם לא הפסיק לרגע

בבוקר חצינו את המיסיסיפי על גשר ברזל רב הוד וגלשנו לדרכים כפריות שהיו רטובות, סבוכות-צמחייה, כהות תחת שמיים כבדים ולוגמות אוקיינוסים של גשם. לא מן הנמנע שהן יופיעו בחלומותינו. נסענו לאורך נהרות ולגדות ביצות, לצד מספנות מחלידות ודרך עיירות שדוכני סרטנים קטנים נשענים כלפי שלוליות רחובותיהן ההולכות ומעמיקות.

רצינו לטעום מן הסרטנים, אבל הצריפים המפתים היו סגורים. הסיבה, כך התחוור, היא שהאזור מצוי תחת אזהרת הצפות חמורה וכל העובדים נשלחו הביתה. ביציאה מעיירה ושמה ניו-איבריה נתקלנו בחסימה בכביש, וכשעצרנו בבר של עיירה אחרת לקערת גמבו, הראתה לנו המלצרית תמונה שצולמה בניו-איבריה כמה רגעים לפני כן. היא היתה מוצפת.

מיהרנו ושבנו לרופוס. שידורי הרדיו נקטעו. מרכז השטפונות השתלט על גלי האתר ושידר צלילי אזעקה ומסר בהול להמנע מהדרכים. הגענו ללפאייט, הגדולה בערי הקייג'נז, וגילינו שהיתה לעיר רפאים. טיילנו קצת ברחובותיה ואז עלינו לכביש המהיר, פתחנו את מובי דיק והרבצנו טיל מערבה, אל מחוץ לענן. הייתי כל כולי אפוף בסיפור כשאלישה אמרה מילה משמחת. היא אמרה: "טקסס".

* * *

הנחנו שבטקסס נקרא ממובי דיק כמו שצריך. המקום הזה כל כך גדול והכל בו כל כך עצום וגרוטסקי שמה לנו ולזה?
כמובן שטקסס נפתחת במקום לא בלתי מעניין שמחייב עצירה: עיר של שישה מליון איש, הרביעית בגודלה בארה"ב. הגענו ליוסטון עם השקיעה והתהלכנו בדאונטאון שבשעה כזאת הוא עמק מצבות אדיר ונטוש. אחר כך עשינו צ'ק אין למוטל בפרברים. בלובי שלו ניצב שוטר בתפקיד ומאחוריו שני מסכים עצומים של מצלמות אבטחה. מסביב רעמו רחובות אדירים ולאורכם חנויות עצומות ומגרשי חניה רחבים כמדבריות, בהם ישבו אנשים קטנים ונרקבו מחוסר בית וסמים, אבל מצאנו משאית של טאקוס שמשכה קהל מעריצים סימפטי ואכלנו טוב, ובסוף הצלחנו גם להירדם.


צריף ברביקיו במזרח טקסט עם נתח בשר שנצלה 12 שעות

למחרת נסענו בין חוות בקר ירוקות. אני גם טעמתי קצת מתוצרתן, בצריף ברביקיו כפרי שהבשר בו נצלה 12 שעות. לא היה משעמם. לא קראנו מובי דיק. הגענו לאוסטין האופנתית והסואנת ולרגע היה קצת משמים, כי היפסטרים הם אותם היפסטרים בכל מקום וכי מגפי בוקרים ב-3000 דולר הם לא בתקציב שלנו, אבל אז לא, כי זאק.

זאק הוא חבר ותיק שלי שהחיים גילגלו לתל אביב בעקבות סיפור אהבה. במשך כמה שנים היה הקאובוי היחיד בפלורנטין, אחריהן שב לטקסס ופתאום היינו אצלו במטבח, בשכונה מפוקפקת, מול בקבוק שלם של טקילה, מקשיבים לו ולשני החברים שלו מנגנים בסלון קאנטרי-רוק. 

האגדה על זאק מספרת שהוא הרג אדם בשכונה רעה של קורפוס קריסטי, כשהיה במצב של לירות או להיהרג. לא ידעתי האם זה נכון, אבל ידעתי שיש לו גזיר קרטון ענק בסלון עם צילום של החזית של גרייסלנד, ושהוא מצטט בקול הבאריטון הרגוע שלו את דה בובואר ולינדון ג'ונסון ומדבר על בישול תימני ועל הבלוז ועל משפחתו. ידעתי שהלילה הזה יקר מאוד.


אוסטין, טקסס. אופנתית וסואנת 

זאק הוא חבר ותיק שלי שהחיים גילגלו לתל אביב בעקבות סיפור אהבה. במשך כמה שנים היה הקאובוי היחיד בפלורנטין, אחריהן שב לטקסס ופתאום היינו אצלו במטבח, בשכונה מפוקפקת, מול בקבוק שלם של טקילה, מקשיבים לו ולשני החברים שלו מנגנים בסלון קאנטרי-רוק.

האגדה על זאק מספרת שהוא הרג אדם בשכונה רעה של קורפוס קריסטי, כשהיה במצב של לירות או להיהרג. לא ידעתי האם זה נכון, אבל ידעתי שיש לו גזיר קרטון ענק בסלון עם צילום של החזית של גרייסלנד, ושהוא מצטט בקול הבאריטון הרגוע שלו את דה בובואר ולינדון ג'ונסון ומדבר על בישול תימני ועל הבלוז ועל משפחתו. ידעתי שהלילה הזה יקר מאוד.

ביציאה מאוסטין עצרנו בחנות שמוכרת חפצים מיד שניה למטרות צדקה. אלישה מצאה שם שלוש שמלות. אני מצאתי את מובי דיק: מהדורה איכותית יותר, מודפסת בגופן רומנטי יותר. בכרך כזה יהיה כיף לקרוא. ככה נוכל להתקדם ולהדביק פערים. כעבור שעה גילינו מגרש גרוטאות מטורף ובו רכשנו בין היתר גליון פלייבוי משנת 1968 שהיה פשוט יפה ומבדח מכדי שנשאיר אותו שם. החיים הם מה שקורה לך כשאתה רוצה לקרוא ממיטב ספרות העולם ובסוף מקריא לחברה שלך טקסטים חופרים מפרסומות עתיקות לסיגרים בפלייבוי.


מערב טקסט. דווקא כאן, במרחב יבש ורחוק מכל חוף, חזרנו למובי דיק  

עצרנו בעיירה פרידריקבסורג, שמהגרים גרמנים ייסדו במאה ה-19 ושמאפיותיה המקושטות בתמונות של ברלין מציעות כל מיני תופינים נחמדים. אחריה התפוגגה הציוויליזציה, וכעבור שעה, למרות שענני לואיזיאנה רדפו אחרינו עד כאן, התחלנו לחוש במדבר. ירדנו לכביש זעיר. עיטים ביתרו גופות של צבאים. צבאים חיים ניתרו בחן מעל גדרות חוות הבקר ונעלמו בחורש. ציפורים ארוכות זנב דידו על פני האספלט. אלישה היתה מאושרת ואני שכחתי מהפלייבוי.

אחרי הצהריים נטשנו את רופוס לצד בית קברות קטן בציה, והמשכנו ברגל בשביל עפר, קשובים לרחשי פעמוניהם של נחשים. הגענו אל שפת מצוק והבטנו מטה אל קניון רחב וירוק. עמוק בתוכו זרם הריו גראנד.

* * *

עשינו את הלילה בעיירת-סוס-אחד ושמה סנדרסון ובבוקר עצרנו במרפה, עיר שמאז שנות השבעים מושכת אמנים מינימליסטים. התהלכנו בה, הצצנו לגלריותיה, ומלאנו דכדוך. חשנו שהאמנים מנצלים את מרפה במקום לרוות ממנה. חראם. דהרנו הלאה.

דווקא כאן, במרחב יבש ומרוחק מכל חוף, מצאו המילים הצלופחיות והאצתיות של מלוויל קשב ועניין. לאורך כביש צר ודומם, חוט שחור בישימון, התקדמנו בקריאה ואפילו הרמנו עוגן עם ישמעאל, אבל אז הגענו לשער לארץ אחרת, והנחנו לדפים לטובת הרפתקה.


גשר לא ארוך מחבר בין אל פאסו, טקסס לחוארז שבמקסיקו, עיר סואנת וססגונית

מקסיקו שעל הגבול היא בשנים האחרונות זירה של אלימות מקפיאת דם. בין השנים 2008-2012 נחשבה העיר סיודד חוארז המקום המסוכן ביותר בעולם. עשרות רציחות וחטיפות נמנו בה מדי יום. היא רגועה יותר עכשיו, אז השארנו את האוטו באל פאסו וחצינו ברגל. גשר לא ארוך עובר מלב של עיר גדולה הישר אל לב של עיר גדולה עוד יותר. בחציה דרומה אפילו אין בדיקת דרכונים. מי שרוצה – שילך.

בילינו שלוש שעות בחוארז, מקלחת של אדרנלין וחוויה חיובית חזקה. שנינו אוהבים את מקסיקו, אבל זה מעבר למקסיקו. חוארז סואנת מאוד ומלאה ריחות של בשר נצלה, פלפל חריף ואבק. כל אלה עוררו בנו געגוע הביתה. קנינו שני ליטר של רוטב חריף מחאליסקו, שלושה סלי נצרים, שתי חולצות רקומות, זוג נעליים ובנדנה עם הדפס של הבתולה מגוואדאלופה, מוקפת בפסל החירות ודגלי ארה"ב.

* * *

אילו ידעתי לתאר את המדבר כמו שמלוויל מתאר את הים, הייתם בעצם בו. הוא נולד כרווח הולך ומתרחב בין עצי טקסס, ומאז הלך והקשיח עורף, כמו ילד מתוק מרקע קשה שהופך עם השנים לעבריין שרירי. כבר באל פאסו הכיר את כל הקללות, והכביש שנשא אותנו משם אל תוך ניו מקסיקו היה הכי בודד שראינו עד כה. אפילו מספר נורמלי אין לו. בעיקר הוא משמש את שומרי הגבול האמריקאים, שאורבים בטנדרים מבהיקים לאנשים תאבי עתיד.

למחרת הגענו לטוסון, בכביש מהיר שרכבות אינסופיות דהרו לאורכו. הארוכה מכולן מנתה 120 קרונות ומשכו אותה שישה קטרים. בכניסה לעיר חנו מאות הרקולסים של חיל האוויר האמריקאי, זהים בחזותם ובאלכסונם. אחריהם החלו הפרברים רחבי הכתפיים. עצרנו בסטריפ-מול והסתערנו על מסעדת בר סלטים להתפטם מעגבניות ודומיהן. התגעגענו אליהן.


דרום מערב אריזונה. מדבר עם המוני קקטוסים זקופי קומה

ביציאה מטוסון רכשנו שישה ליטר של נוזלים ועשרים פאונד של קרח. זה הרגיש מתבקש. מיד מחוץ לעיר התמלא המדבר מליונים של קקטוסים זקופי קומה, שטיפסו מהמישור אל רום הרים משוננים. במרחק השתוללו סופות ומסכים של גשר ירדו על פני הישימון. מערבולות "שדוני אבק" חמקו מהן, תובעות את כבוד היובש. מסתחררות מסתחררות הן חצו את הכביש ממש לפנינו. ברק הכה, קשת נתגלתה. ופתאום התמלא הרקיע בכל העננים האפשריים, רבי צורות משונות ובלתי מוכרים, כמו תמונות בתפריט בארוקי של מסעדה סינית למתקדמים.

עברנו בשמורה ילידית ובה מצאנו עיירה קטנה עם סופרמרקט מאובזר, בית ממשל של השבט וגן שעשועים קטן, שנשים גדולות גוף מכרו בו לחם מטוגן, ממולא בבשר מפולפל או בשעועית. זה היה טעים יותר מכל העגבניות בטוסון. המשכנו בין הרים שטוחים לחלוטין ונקיים מצמחיה. הם בכלל לא היו הרים, אלא תלים שהקיפו פיר מכרות עצום. ברגע שהבנו את זה – הגענו לפורטוגל. עיירת מכרות בשם אהו עוצבה בימי מלחמת העולם הראשונה בסגנון דרום אירופאי, שאין קשר בינו ובין יתר ארה"ב. החנינו את הרכב בכיכר היפה ויצאנו לספוג כיפות לבנות וצריחים, אבל החום היה רצחני. באמת רצחני. חזרנו לרכב והמשכנו, אל מישור רחב מהקודמים וחם כל כך שאפילו הקקטוסים מתים בו. כל כולו עפר ורוד, נמתח אל האופק, ושיחים עקשניים, נערצים.


דרום מזרח קליפורנה. כשחוצים את הגבול מאריזונה המדבר מקצין עוד יותר

לא תיארנו שהמדבר יכול להקצין מעבר למה שראינו בדרום מערב אריזונה, אבל אחרי קו קליפורניה הוא הופך לסהרה אמתית של דיונות, שמחבקת את הכביש חיבוק רך. לולא ידענו ש-44 מעלות בחוץ, היינו יוצאים להתגלגל בהן.

רכס סלעי עצום תוחם את המדבר הזה ממערב. בראשו מבצבץ לראשונה ירוק, רמז שקליפורניה של החלומות קרובה. מראש תיאמנו שנפיק ממנה את המיטב. דאגנו למלון בארץ הכרמים שליד העיר טמקולה ובערב ישבנו בבר של היקב הסמוך וגילגלנו שיחה עם אשה שנראתה כמו חייזר מכוכב הלכת בוטוקס. טמקולה היא מגרש המשחקים של עשירי סן דייגו, וכמעט כל הנשים שראינו כאן מנותחות באופן ניכר. היינות, אגב, משגעים.


כרמים ויקבים בעמק טמקולה

אבל לא עצרנו בשביל יין, אלא כדי לטוס בכדור פורח. ביולי אלישה חגגה שלושים ועלה על דעתי להגשים לה חלום. על מנת להגשים אותו יש לקום בחמש בבוקר ולנהוג ליקב שבחזיתו חונה טנדר.

על הטנדר יש סל. לא ידענו שהסל של הכדור הפורח הוא באמת סל, עשוי מנצרים. לא ידענו כמה רכה תחושת ההחלקה באוויר וכמה יפה העולם מהשמים השקטים. כמה קרוב ניתן להגיע לצמרות העצים, ומה רואים מהגובה שהוא הכי גובה.


אלישה חוגגת 30 בכדור פורח

כשזו קליפורניה, מה שרואים מגובה כזה הוא הכל: כרמים, פרדסים, ערים, הרים, מדבריות, שרפות ענק במרחקים, עושר, עוני ואת האוקיינוס הכחול. אי אפשר לנהוג בכדור פורח. הרוחות מניעות אותו לאן שיחפצו. באופן סמלי – הן הניעו אותנו מערבה, לכיוון לוס אנג'לס והקילומטר האחרון.


נופי קליפורניה מהכדור הפורח

* * *

הים שמלטף את הרגלים נעים באותה מידה משני צדי אמריקה. ואמריקה עצמה נעימה להפתיע. חשבנו שהיא תתיש אותנו, אבל היא כל כך ריתקה שלא התקדמנו במובי דיק מעבר לעמוד מאה. חשבנו שהיא תעיק על ליבנו, אבל לאורך כל הדרך מנינו רק שלושה שלטי תמיכה במועמד לנשיאות מר דונאלד טראמפ ודגל קונפדרציה אחד. אפשר לערוך כל מיני מסעות בארץ הגדולה. המסע הזה היה מורכב מתשעה ימים של הפתעות טובות.


סוף הדרך: סלפי על שפת האוקיינוס השקט בסנטה מוניקה

סנטה מוניקה היא המקום הכי רחוק מנקודת הולדתי שאי פעם הגעתי אליו, ואיכשהו אני מגיע אליה שוב ושוב. מעבר לה משתרע אוקיינוס כל כך גדול, שאילו היו מניחים בתוכו את כל יבשות העולם, עדיין היה נותר מקום לעוד אפריקה. אחרי שחוצים יבשת כדור הארץ מרגיש פתאום קטן. אני שמח שהוא לא קטן, שיש כל כך הרבה דרכים בו שעוד נצלח, וכל כך הרבה שלעולם לא.

 

האם היית ביעד הזה?

  • 2

    כן הייתי

  • 3

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

קניון רפלקשן, יוטה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מארצות הברית

שוקי האיכרים הכי טובים בניו אינגלנד
שוקי האיכרים הכי טובים בניו אינגלנד

לנופים הפסטורליים ולצבעי השלכת המופלאים של ניו אינגלנד נוספים שוקי איכרים נהדרים שבהם תוכלו לטעום מעדנים מקומיים, להצטייד בפירות וירקות אורגניים ולפגוש את החקלאים לשיחה על מצב החסה (והתותים, האוכמניות, הזוקיני והדלועים). ואחרי השוק, יש לנו המלצות לטיולים ...

צילום: דובים שחורים באלסקה
צילום: דובים שחורים באלסקה

כדי להגיע לשמורת אנאן בדרום-מזרח אלסקה נדרש תכנון ארוך ונסיעות ארוכות לא פחות. אבל התוצאה יותר ממצדיקה את המאמץ: תזמורת מופלאה של דובים שחורים הצדים דגים בנהר ועיטמים לבני ראש שנהנים מהשאריות. שלמה ולדמן חזר לאלסקה בפעם החמישית ...

חידוש ויזה לארצות הברית – כל מה שרציתם לדעת
חידוש ויזה לארצות הברית – כל מה שרציתם לדעת

טיול בארצות הברית דורש תכנון מוקדם, והשלב הראשון הוא לבדוק האם אתם צריכים לחדש את הוויזה. מי יכול לחדש ויזה לארה"ב ללא צורך בראיון בשגרירות, אילו טפסים צריך למלא ומה מהווה הוכחה של זיקה לישראל? כל הפרטים לפניכם, ...