"חכמה הדרך מההולך בה", אמר לאו טסה אבי תורת הטאואיזם. ואני איתו, נעה בחיים, צועדת בשבילים, מטפסת על פסגות ההרים ויורדת לעמקים, מתבוננת, מקשיבה, לומדת את עצמי דרך ה"מסע". לומדת בכדי לשכוח ולהתחיל מהתחלה.
מהיום בו הגענו לעולם ואולי אף קודם לכן אנו במסע, מסע של החיים, מסענו הפרטי, מסעה של האנושות, ואף המסע של היקום והקוסמוס כולו.
עכשיו וכאן בהגיגי הכתובים נצא יחד למסע אל ארץ רחוקה וקסומה בדרך פחות מוכרת ושגורה, יפן דרך סוד סימניות הקנג'י (מערכת הכתב היפני שמקורו בכתב הסיני) והכתיבה.
רבים מחכמי המזרח הקדומים יצאו למסעות חיים, מסעות של חיפוש ושאלה, של גילוי ולמידה, מסעות בעלי משימות אלוהיות, לאומיות, רוחניות, אלא שיש מסעות שפשוט קורים לך ולי: לא לגיבור, אלא לאנטי-גיבור, בשל קריאה אנושית שאי אפשר לעמוד בפניה.
לך לך לארץ רחוקה
המסע הפרטי שלי התחיל בשנות ה-20 לחיי, כשנחשפתי לגן חצץ וסלעים יבשים, זוכרת היטב את התחושה שמשהו עמוק ועוצמתי רעד בתוכי, רעד וקרא לי לצאת למסע,
מעין "לך לך"… לארץ רחוקה, לא מוכרת, שונה.
מסע שנמשך עשור ביפן ועד היום כשאני שם וכאן בו בזמן. מסע במציאות ובמרחבי התודעה, מסע ללא סוף וגם ללא התחלה, חיצוני ופנימי, מסע שבשבילי הוא שליחות וקריאה, ובעיקר מסע מלא אהבה.
ביפן הייתה לי הזכות להיות חלק ממסורת שעוברת מדור לדור, ללמוד קליגרפיה כאסיסטנטית למורים שלי, למאסטרים ולנזירים,
שנים רבות אני עוסקת, חוקרת, לומדת, מעמיקה ב"שודו" – דרך הכתיבה 書道 וכל הזמן מגלה עוד סיפור והפתעה.
המסע הפרטי שלי התחיל בשנות ה-20 לחיי, כשנחשפתי לגן חצץ וסלעים יבשים
הייתה לי הזכות להיות חלק ממסורת שעוברת מדור לדור, ללמוד קליגרפיה כאסיסטנטית למורים שלי, למאסטרים ולנזירים
סימנית מסע
מאז ומתמיד נחשבה הקליגרפיה כ"כתב האלים". דרך היבטיה השונים היא מהווה צינור לשפע אלוהי: שפע של בינה, רוגע, איזון, שמחה, יופי וחמלה – מתנה לאנושות להתעלות התודעה.
"תמונה אחת שווה לאלף מילים" הם אומרים ואכן הקנג'י, שמקורו בתמונות-ציורים, מספר לנו הרבה יותר ממשמעותן ופירושן הפשוט של המילים.
במאה הרביעית לספירה הגיעו ליפן כתבים בודהיסטים מסין, כתבים בכתב שמקורו בציורים – פיקטוגרפים – הקנג'י, היפנים אימצו את הכתב שעד היום מהווה חלק עיקרי ממערכת הכתיבה ביפן. הקליגרפיה מהווה גם אימון בודהיסטי מדיטטיבי ונחשבת בעיני רבים לעיסוק המטהר את הנפש ולכלי לשיפור עצמי.
הקליגרפיה היפנית – מציעה הרחבת פרספקטיבה, מבט-על בהתבוננות על סיטואציות ומצבים בחיים, במקום לחיות בעולם צר, מצומצם, אשלייתי, עיוור לחיים.
ניקח לדוגמה את הסימנית "מסע" – TABI:
הסימנית מסע – טאבי ביפנית מורכבת מציור (בצד שמאל) של חרב עם מכסה מעליה, חרב שאינה נשלפת אלא מוחזקת בתוך הנדן. משמעות הציור הוא המילה אלטרנטיבה – חלופה וגם כיוון .(DIRECTION)
מימין לחרב ישנו ציור של גג ומתחתיו קיצור של הסימנית אדם, והיפוכו לצידו – ציור זה מזכיר את הסימנית שמשמעותה שינוי, טרנספורמציה, כחלק מהמסע.
בתרבות המזרח החרב היא סמל למעמד, לייחוס, דרגה, כבוד, יוקרה ועושר, היא מסמלת גם אדם עם עמוד שדרה, וכשהחרב לא נשלפת מדובר גם באדם מוסרי עם מודעות גבוהה. כמו הסמוראי שיודע כי – "המנצח הוא זה שאינו יוצא לקרב. "
האדם המבין שהוא בדרך, במסע, נושא עמו את "חרבו" לא בכוונה להשתמש בה, הוא שלם במסעו ואינו צריך להוכיח דבר. מסעו יוביל אותו לשינוי, לטרנספורמציה. וככל שיהיה מודע ייקח חלק אקטיבי יותר בשינוי ויוכל להתנהל בהרמוניה וזרימה עם דרכו של עולם.
המסע קורא לנו להיות בדרך, בהרפתקה, בלי מטרה, בלי יעד ספציפי. מדובר במסע ללא מפה או מצפן, GPS או ווייז, מעין תנועה פנימית הנעה לתוך הלא נודע ללא רשתות בטיחות. שכן החיים הם המשכיות ללא מטרה סופית. מסע ללא תכנון וללא הכנות מעמיקות אל השינוי שקורה לנו כל רגע ורגע.
וכפי שאמר לאו טסה "בלא לצאת מן הפתח, יודעים את העולם כולו", גם כאן אנו נקראים לצאת למסע באיכות מדיטטיבית, ללכת במודעות, בדריכות, בערנות ובשמחה אך ללא מוטיבציה מכוונת כלשהיא, לא כדי להשיג דבר מה, ללכת בנחת ממרכז אוהב ופורח. כיוון שהחיים הם מסע והמסע האמיתי שלנו הוא חיינו.
לא מפתיע שהסימנית "לשחרר" – LET GO נכתבת עם אותו שורש של המילה מסע: הציור של החרב עם המכסה מעליו (בצד שמאל). אלא שהפעם הציור לימין הינו ציור של כיסא שרגליו מתקפלות, או אולי אלו רגליו של האדם המקופלות ללא תנועה, במנוחה. משמעות הציור היא: שחרור, מנוחה, עשייה ללא מאמץ, מתוך בחירה ומודעות.
הסימנית מעלה את השאלה לא מה לקחת עמנו למסע אלא מה לשחרר.
ביוצאינו למסע, בכדי שלא יהיה לנו כבד מנשוא, כדאי שנלמד להשתחרר מחלומות ילדות, מרצונות, מציפיות שהיו לנו מעצמינו ומאחרים.
היעלמותם והתעממותם של החלומות יוצרת מרחב לאיכויות חדשות של קבלת מה שקיים.
לא יהיה קל לצאת למסע אם ניקח עמנו את הפחדים, החששות וההתנגדויות. אך הסימנית קוראת לנו בעיקר לשחרר את עצמינו מעצמינו, שכן לא ניתן לשבת במנוחה עם רגליים מקופלות ועם חרבנו עלינו.
אין לשלוף את החרב: היא זו שמכילה את כל תבניות החשיבה שלנו, את הביקורת ואת מי שאנחנו חושבים שאנו.
רק אז, כשאנו ריקים מעצמינו הדלת נפתחת לקליטה טהורה, בהרמוניה מושלמת עם הקיום. בדרך זו ניתן להמיס כל מכשול שמפריד אותנו מלהיות השלם, ולצאת למסע של חיינו.
ומכיוון שמדובר במסע של חיינו אין כל צורך למהר, אין כל צורך לעשות דבר מיוחד מלבד לנוח במלאות של מי שאנו ברגע זה.
מי יודע אולי אם ניתן אמון במסע – בחיים, נוכל אף להשליך את החרב ונפתח לאין סופי וללא ידוע. אולי כמו בקפיצת באנג'י אך ללא חבל, נוכל הפעם לעשות קפיצה קוונטית לעבר המודעות אל השינוי המתבקש וקורה כאן ועכשיו ונהיה אנחנו השינוי שאנו מייחלים ומחכים לו.
תנועת הגוף/יד היא ביטוי של האנרגיה הפנימית אותה אני חיה ברגע של מיזוג מוחלט. ואז אני כותבת… כותבת את חיי, אני וסימנית/תמונה הפכנו לאחד
המסע של חיי
המסע של חיי והעיסוק בקליגרפיה הוא אחד הסודות של האמנות החיה הזו – 書道 – שודו.
כאשר אני כותבת ומשתנה על ידי שכחת העצמי וגולשת מבלי להרגיש לתוך הזהות של מה שאני כותבת, בשחרור מוחלט, בזרימה ללא הגנה.
תנועת הגוף/יד היא ביטוי של האנרגיה הפנימית אותה אני חיה ברגע של מיזוג מוחלט.
ואז אני כותבת… כותבת את חיי, אני וסימנית/תמונה הפכנו לאחד, לאחדות שנולדה מחיבורים עמוקים בלתי צפויים, ללא שליטה, ללא תיקון או חזרה.
שוב ושוב… כותבת, קו וכתם, עדות קפואה,
ושם אני פוגשת את עצמי נטולת חרב, כנודדת במסע,
מחייה אומנות קדומה, אינסופית, על זמנית.
המילים/תמונות הללו הם עקבות חיים.
הם ילדה, אישה, בארץ רחוקה עם תרבות שונה,
הם סקרנות ולמידה,
הם מפגשים עם מאסטרים ושינו דרך חיים, הם שפה חדשה,
הם הכרויות ואהבות, הם הסודות והגילויים, הבדידות והחיבורים,
הם העקבות שאני מותירה,
הם תנועות הנשמה שלי כשאני כותבת ומשתנה.
זהו ציור/כתיבה שיכול לצייר רק מי שחווה.
ומהשטח הלבן והריק של פיסות הנייר עולים קולות, תמונות וזיכרונות של אהבה.
הרטט, התדר, התנועה הנלהבת והפרועה עולים על הנייר שנפרש על הרצפה.
מילים שנכתבו על חווית מוות מעצמי ובו בזמן לידה של סימן כתוב חי נושם מתוכי.
חד פעמי,
גשמי ורוחני,
אומר הכל ללא קול,
מדבר אותי.
חושף את כל כולי,
ועדיין מסתורי.
"מאחורי כל הדברים הנראים לעין, יש דבר מה גדול יותר; כל דבר הינו נתיב, שער או חלון הנפתח אל משהו אחר…
והנה הסוד שלי. הוא פשוט מאוד: רק בלב אפשר לראות היטב. מה שחשוב באמת, סמוי מן העין." (הנסיך הקטן)
עכשיו וכאן מעל 30 שנה אני צינור לאומנות הזו המופלאה,יוצרת, מלמדת, מעבירה את שלמדתי באהבה ומזמינה את כל מי שמתעניין לחוות ולקחת חלק בלמידה.
הקליגרפיה בשבילי הינה ידיעה של התנסות והשתתפות, תנועת גוף וידיים, מראה עיניים, תחושה של לב, של קיבה, זהו ריקוד של אינסופי של רגע עכשווי, הסיבה שאני ממשיכה ב"מסע" – אינה על מנת למצוא חוכמה או השראה חדשה, אינה גם בכדי להיות טובה יותר או להשתפר. אני ממשיכה על מנת ללמוד את עצמי ולשכוח בחזרה, להיות זו המשתנה.
_____
תרצה פייטן סלע
מורת דרך לאמנות וקליגרפיה יפנית
בעלת הסמכה מממשלת יפן
אומנית, מרצה, ומנחת קורסים וסדנאות
קליגרפיה ואמנות יפן כ-3 עשורים,
הקימה ומנהלת את מרכז תרבות יפן בישראל,
מציגה תערוכות ומופעי קליגרפיה,
מובילה טיולים ייחודים ליפן,
הביאה את אמנות הקליגרפיה למערב,
בצורתה המסורתית והמודרנית.
נבחרה ע"י שגרירות יפן בישראל לפתוח את השנה החדשה,
עם הקליגרפיה הראשונה של השנה.
ליצירת קשר:
תרצה פייטן סלע TIRZA PAYTAN SELA
| 052-4408951 | ayami2@013.net shodo.calligraphy@gmail.com
https://www.facebook.com/TirzaPaytanSela
