תפריט עמוד

ממשיכים לאחוז בקרניו – על פרים, אנשים וחיות קדושות

ממשיכים לאחוז בקרניו – על פרים, אנשים וחיות קדושות

פרים ואנשים - אין מערכת יחסים בין חיות לבני אדם שאפשר לעקוב אחריה בעקביות רבה יותר. פרות קדושות ומאמינים, פרים כאלים, שוורים מצוירים, ומטאדור העומד ללא נוע, כאשר פר זועם שועט ומתחכך בגופו. דבי הרשמן מתארת מערכת יחסים סבוכה ורב גונית המתפרסת על פני עשרות אלפי שנים

"ראה אבא, פרים", צעקה מריה דה־סנטואלה, בתו של אציל ספרדי ופרהיסטוריון חובב, כשגילתה את ציורי הביזונים על תקרת מערת אלטמירה שבצפון ספרד, באחד מימי נובמבר 1879. הפרים של אלטמירה היו הציורים הפרהיסטוריים הראשונים שנחשפו על ידי ארכיאולוגים וחוקרי אמנות בני זמננו. בעקבותיהם באו הציורים ממערות חבל הדורדון, בדרום מערב צרפת, שהתגלו במהלך חפירות באולמות ובמעברים תת קרקעיים, שהיו חסומים במפולות עפר ואבנים מאז תקופת האבן.
פרי בר, חזירי בר, סוסים, איילי צפון ויעלים מצוירים על כותלי המערות האלה. גילם של יצירות האמנות האלה מוערך ב־30,000 שנים. העובדה שהציירים הפרהיסטוריים בחרו לצייר את הגדולים בבעלי החיים, שלא היו דווקא המינים הנפוצים בסביבה, מעידה שהמערות לא היו מוזיאונים פרהיסטוריים ושהציור לא היה "אמנות לשם אמנות".
החוקר הצרפתי אנדרה לרואה־גורן טוען שמערות הציורים היו מקדשים, והדמויות המצוירות מייצגות את סמלי האמונה והדת של האדם הקדמון. הוא ערך ניתוח כמותי של מיני בעלי החיים המיוצגים באמנות המערות ומצא כי המינים השכיחים ביותר הם פרים וסוסים, המצוירים בעיקר באולמות גדולים ומרכזיים. לרואה־גורן סבור שציורי בעלי החיים משקפים תפיסת עולם דואליסטית: שני כוחות, זכרי ונקבי, שפעולתם ההדדית יוצרת שלמות. על פי השקפתו מיוצג הכוח הזכרי על ידי הסוסים ואילו הכוח הנקבי על ידי הפרים. נדמה שלרואה־גורן לא היה מוטרד מהשאלה מדוע הפכו אנשי תקופת האבן את פרי הבר, בעלי הקרניים מעוררות האימה וגובה שהגיע לעיתים לשני מטרים, לסמל נקבי דווקא.

הפר והאשה
רמז לפתרון תעלומת הקשר בין הפר לכוח הנקבי אפשר למצוא ביצירת האמנות הפרהיסטורית המפורסמת ביותר, "הוונוס מלאוסל". היא התגלתה במחסה סלע הסמוך לטירת לאוסל שבחבל הדורדון בצרפת, ומכונה לעיתים "המונה ליזה של תקופת האבן". זהו תבליט של אשה הרה, האוחזת בידה קרן ביזון מקושטת בחריצים ובחורים זעירים. סימנים דומים התגלו גם על לוחות עצם באתרים פרהיסטוריים אחרים משלהי תקופת האבן.
בעקבות עבודתו של חוקר האמנות אלכסנדר מרשק, סבורים כיום שסימנים אלה הם תיעוד של תצפיות אסטרונומיות במחזורי הירח, והם שימשו כנראה לציון חודשים, וימים.
באתרי המגורים של ציירי המערות התגלו צלמיות רבות של נשים שופעות בשר, עם איברים נקביים מוגזמים, בדומה לתבליט של "ונוס מלאוסל". רוב החוקרים מסכימים שצלמיות אלה מייצגות את האלהויות הראשונות בדברי ימי האדם. הדמיון שלהן לפסלי "האלה האם" של חברות ציידים באירואסיה מצביע על אמונה קמאית באם קדמונית, המשגיחה על משפחות הציידים ומעשה הציד, פטרונית בעלי החיים ובני האדם, היולדת ומעניקה להם נשמה. הפסיכולוגית אן ברינג וחוקרת המיתולוגיה ג'וליס קשפורד, מחברות הספר "המיתוס של האלה", טוענות כי האלה הפרהיסטורית מייצגת למעשה את מחזור החיים – הלידה, המוות והתחייה – הבא לידי ביטוי במחזורי הירח. מחזורים נצחיים אלה התקשרו מאז ומתמיד עם המחזור החודשי של האשה, ההריון והלידה. ברינג וקשפורד מצביעות על הקשר בין הסהר, שצורתו כקרני הבקר, ל"ונוס מלאוסל" האוחזת בקרן הביזון, לעשתורת המסופוטמית שכתר דמוי סהר לראשה, ולמריה אמו של ישו, היושבת על קרן הסהר בציורים משלהי ימי הביניים.
חשיבות קרני הפר כסמלים דתיים היתה, כנראה, אחת הסיבות לביוּת בקר הבר. יש לציין כי ההבחנה בין פר לשור, בייחוד לגבי ממצאים ארכיאולוגיים, בעייתית. הלקסיקון הזואולוגי מגדיר את הפר כסוג הגדול והחשוב של הבקר. הוא מבחין בין גזעים מבויתים לגמרי או למחצה, שמוצאם משור הבר, הידוע גם בכינוי ביזון, שנכחד. השור, לעומתו, מוגדר כפר מסורס. במקרים רבים נעשה בספרות שימוש דומה בשני השמות. הקדומים שבבני הבקר המבויתים (BOS TAURUS) התגלו במזרח התיכון, מוקד "המהפכה החקלאית", באלף השביעי לפני הספירה, מאות שנים לאחר שבויתו הכבש והעז. אלא שבתקופה זו לא היה הבקר שכיח בכפרים, והעדויות הראשונות לחליבה מצויות, במצרים ובמסופוטמיה, רק כאלפיים שנה לאחר מכן. ראשוני הפרים המבויתים מהמזרח הקדום לא נחשפו במכלאה של רועים, אלא במקדשי צ'אטאל הויוק (CATAL HOYUK) באנטוליה שבתורכיה.
צ'אטאל הויוק היה היישוב הגדול ביותר באלף השביעי לפני הספירה. שטחו היה 1,200 דונמים, ובתחומיו התגוררו 6,000 תושבים. בין מאות הבתים הפרטיים, שחפר הארכיאולוג ג'יימס מלרט באתר, התגלו מבנים רבים ששימשו לפולחן ובהם ראשי פרים מעוצבים מטין עם קרניים של ממש, וציורי פרים ואלות. מלרט קבע כי במקדשים אלה סגדו לאלה האם ולפר, שהיה בעל החיים המקודש של האלה, וייתכן שנחשב כבנה. באחד מחדרי הפולחן, שהיה צבוע באדום ושימש כנראה כ"מקדש לידה" לנשים שהתגוררו בצ'אטאל הויוק וביישובי הסביבה, התגלתה על אחד הכתלים דמותה של האלה כשרגליה פשוקות, יולדת את ראשי הפרים.
את חשיבות האלה בחברות חקלאיות אפשר להסביר בקשר הקמאי שנוצר בין האשה ללקט המזון מהצומח; אבל עם התמסדות המשק החקלאי וטכנולוגיית המחרשה, תפס את מקומה אל זכר, המתואר במיתוסים הראשונים בדרך כלל כבנה. האלה הנקבה והאל הזכר, בעל הקרניים, קשורים מאז לפולחני פריון, המקובלים בחברות חקלאיות. לדוגמה, בטקס "נישואי הקודש" (HIEROS GAMOS) שנערך כל שנה באביב במקדשי המזרח הקדום, להבטחת מחזור העונות ופוריות האדמה, נטלו חלק האלה ובנה־מאהבהּ; מיזוג הסמל העתיק של האם הקמאית המייצגת את החיים עם השור המסמל את הפריון.
תושבי צ'אטאל הויוק ייצאו למסופוטמיה, לארץ ישראל ולעבר הירדן, למרחק של 1,000 קילומטרים, חומר נדיר ומבוקש ביותר – האובסידיאן, זכוכית וולקנית ששימשה לייצור כלי חיתוך ומראות. יחד איתו הועברו גם המוצרים החקלאיים הראשונים, בעלי חיים מבויתים ורעיונות תרבותיים ודתיים. את השפעתה של התרבות הקדומה של אנטוליה רואים חוקרים רבים בעולם האגאי, במיוחד בפולחני האם הגדולה ובפולחן הפר, שמרכזו בכרתים.

בעקבות המינוטאורוס
"ארץ יש – כפתור תְּכוּנֶה, באמצע ים מאדים כיין, יפה ופורייה וסביב לה מים… שם קנוסוס העיר קריה למלך מינוס, ידידו של זאוס השגיא." ("אודיסאה", שיר 19, תרגום: שאול טשרניחובסקי). כרתים, אי זוהר בצבעים של זהב וירוק, בכחול עמוק של ים, שכונה כפתור במקרא, היה באלף השלישי לפני הספירה מרכזה של התרבות המִינוֹאִית; תרבות עשירה שניהלה קשרי מסחר עם יוון והמזרח התיכון.
הארכיאולוג ארתור ג'ון אוונס גילה באי, בשלהי המאה שעברה, את הארמון של קנוסוס; מבנה גדול דמוי מבוך, שנבנה סביב לחצר מרכזית. חדרי הארמון מקושטים בציורי קיר ססגוניים שתיארו תהלוכות פולחניות, דולפינים ופרים. מאחר שבכרתים לא התגלו מקדשים גדולים, שיער אוונס כי המלכים המינואים היו כוהני הדת, והארמון שימש לטקסים דתיים. המינואים סגדו כנראה לאלה־האם שצלמיותיה, אוחזות נחשים ומעוטרות בהם, התגלו בחדרי הארמון.
מציורי הקיר אפשר ללמוד על טקסים פולחניים, שכללו מגוון של משחקי פרים, ריקוד וקפיצות לוליינות על גב בעלי החיים. משחקי הלוליינות מתוארים גם בחותמות ובצלמיות ברונזה וחרס. באחד מציורי הקיר, החביבים ביותר על המוציאים לאור של ספרי האמנות, אפשר לראות צעיר מינואי בתלבושת טקסית של "רקדני שוורים" מבצע גלגול באוויר מעל פר מסתער, ושתי נערות מסייעות לו, האחת מסיחה את דעתו של השור, והשנייה ממתינה לייצב את הרקדן־הלוליין בנחיתתו. ייתכן שמשחקים פולחניים מסוכנים מעין אלה, שנערכו בחצר הארמון דמוי המבוך, שימשו השראה למיתוס היווני על המינוטאורוס.
מיתוס המינוטאורוס, שפירושו ביוונית הפר של מינוס, הוא הסיפור הקדום ביותר שהגיע לידינו על האי כרתים ופולחני הפר של האיים האגאים. על פי האגדה, נולד המינוטאורוס לפסיפאי, אשת מינוס, לאחר שהזדווגה עם פר משובח, שהעניק פוסידון אל הים למלך, כדי שיעלה לו אותו לקורבן. מינוס בחר להשאיר את הפר לעצמו, וכעונש על גאוותו וחמדנותו עורר פוסידון בליבה של פסיפאי תשוקה עזה לפר, והיא פיתתה אותו באמצעות פסל של פרה, שעיצב עבורה האמן והממציא הנודע דדאלוס.
כשנולד התינוק בעל ראש הפר, ביקש מינוס מדדאלוס לבנות לו מעון שממנו לא יימלט לעולם, והאמן הקים למפלצת את הלבירינת (מבוך). כמזון, שימשו למינוטאורוס צעירים בני אתונה, שהיו מס עובד שדרש מינוס לאחר שפלש לעיר ואיים להשמידה. תֵּזֵאוּס, המלך האגדי של אתונה וגיבור של טרגדיות ומחזות רבים ביוון, התנדב לשמש קורבן למפלצת והפליג לכרתים. בעזרת פקעת החוטים שהעניקה לו אריאדנה, בתו של מינוס, חדר תֵזֵאוּס ללבירינת והרג את המינוטאורוס. תזאוס, שהיה כנראה רקדן הפרים הטוב מכולם, נטש את הנסיכה המאוהבת, חטף את מלכת האמזונות ונשא אותה לאשה.
המפגש הגורלי עם המינוטאורוס ואירועי הלבירינת השפיעו על חייו של תזאוס שנים רבות לאחר שחזר מכרתים. האמזונה מתה, והוא נאלץ לשאת את פֶדְרָה, אחותה של אריאדנה, שהתאהבה בבנו הצעיר, היפּּוֹלִיטוֹס. אבל היפוליטוס, שסגד לאלה אַרְטֶמִיס, הציידת־הבתולה, העדיף להישאר בבתוליו ודחה את חיזוריה. פדרה האשימה את העלם הנאה באונס, ותזאוס הזועם קרא לפוסידון להעניש את בנו הסורר. היפוליטוס החף מפשע רצה לצאת לגלות, אך כשעזב את בית אביו ונסע במרכבתו לאורך הים, הופיעה לפתע מפלצת מהגלים והפילה אימה על הסוסים. היפוליטוס איבד את השליטה על המרכבה שהתהפכה ונשברה, והוא נפצע פצעי מוות. וכך מתאר אווריפידס מחבר הטרגדיות את רגעי מותו של היפוליטוס: "מנד המים הענק שהתנפץ הגיח שור, יצור פרוע, מפלצתי, שמגעיותיו מלאה האדמה הד מסמר שיער, והמראה היה לעין הרואה סיוט בלתי נסבל" (היפוליטוס של אווריפידס, אפיזודה 4, תרגום: אהרון שבתאי).
סוסים ופרים הם ייצוגים של שני כוחות דואליסטיים, המוכרים לנו עוד מציורי המערות הפרהיסטוריים. האם מסתתרים במיתוס זה רבדים קמאיים נוספים? חוקר הדתות ג'וזף קמבל מציע קשרים סמליים רבים: מינוס הוא בנה של אירופה, שביוונית שמה הוא אחד מתוארי הלבנה, ושל האל זאוס שחטף אותה כשעטה על עצמו דמות של שור. אשתו של מינוס, כוהנת לאלה־האם המייצגת את הירח, מזדווגת עם שור של האל פוסידון. בתה, אריאדנה, שננטשה על החוף על ידי תזאוס, מעוררת את תשוקתו של דיוניסוס, האל הפר, שנושא אותה לאשה. במלים אחרות, הנשים במיתוס זה מייצגות את הירח, והפר את בן הזוג המיתולוגי של "נישואי הקודש". מִסֵמֶל של האלה־הלבנה בתקופה הפרהיסטורית הופך הפר לייצוג של השמש, האל־המלך והשליט.

עגל הזהב
תרבויות רבות במזרח הקדום בחרו בפר כסמל הפריון וכייצוג מקודש של האל השליט. הפר היה בעל החיים המקושר לאל השוּמרי אַשְכּוּר, תלְּשוּפּ של החורים והחיתים, הדַדְרָמוֹן של הארמים, אל שעמד בראש הפנתיאון הכנעני או בנו, בעל, אל הסער. צלמיות פרים התגלו במקדשים מתקופת הברונזה, האלף השני לפני הספירה, באתרים כנעניים כאוגרית, חצור ואשקלון. לאוסף הפרים המקודשים הצטרפו בימים אלה ארבעה פרים מהארמון הכנעני שבחצור. החופר, הארכיאולוג אמנון בן־תור, משער שגם בעלי הקרניים הללו שימשו לפולחנו של אחד האלים השליטים בפנתיאון המקומי, בעל־הדד. עגל הזהב, שנזכר במקרא (שמות לב, דברים ט), מקורו במסורות שמיות קדומות אלה. למסורת הכנענית מייחסים גם את תיאורי הטקסים שערכו בני ישראל כשהעלו קורבנות לעגל וחגגו בהילולת פריצות. אבל פסלי פרים התגלו גם באתרים ישראליים מתקופת הברזל, האלף הראשון לפני הספירה.
הארכיאולוג עמיחי מזר, שחפר במתחם פולחני מימי ההתנחלות הישראלית הקדומה בהרי שומרון, מצא במקום צלמית פר עשויה ברונזה. מזר טוען כי "מתחם הפר", כפי שהוא מכנה את האתר, היה בין הבמות הנזכרות במקרא "על כל גבעה ותחת כל עץ רענן". במרכז הבמה צמח כנראה עץ מקודש, הוא "עץ החיים" השכיח באיקונוגרפיה של המזרח הקדום, סמל עתיק של האלה השמית המכונה אֲשֵרָה. אלה זו, הידועה מאוגרית כאָשִרְתּוּ – רעייתו של אל ואם האלים כולם – התחבבה על בתי המלוכה בשתי הממלכות, הוכנסה לבית המקדש בירושלים וניצבה על המזבח בבית אל (מלכים ב, כג). בבמה הפולחנית בבית אל ובבמה שבדן הציב המלך ירבעם גם את עגלי הזהב (מלכים א, יב) והכריז: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". נדמה שהמלך, שעלה באותם ימים על כיסא המלוכה, חיפש ומצא סמלי אלוהות שיאחדו את נתיניו.
צמד אלים, פר ופרה עוטה בגד מנומר ועטרה לראשה, התגלה באתר פולחני מימי המלוכה בתחום ממלכת יהודה, בכונתילת עג'רוד שבסיני. האיור, שנחשף על גבי קנקן אגירה ששימש כמנחה, היה מלווה בהקדשה: "ליהוה שומרון ואשרתו". האתר, ששמו בערבית "הגבעה הבודדה של בארות המים", שימש כתחנה בדרכם של עולי רגל להר חורב. והנה מתברר שאת מנחותיהם הביאו עולי רגל אלה ל"יהוה" בעל דמות העגל.
הארכיאולוג זאב משל, שגילה את דיוקנו זה של אלוהים, כתב בקטלוג התערוכה של כונתילת עג'רוד, שהתקיימה לפני מספר שנים במוזיאון ישראל: "אם יכולים מעשי האומנות להעיד על תרבות יוצריהם ועמם, הרי שהעדות שחשפנו אינה מלמדת על 'עם לבדד ישכון' אלא על השתלבות מובהקת במרחב". מרדכי גילולה, חוקר מקרא, קבע במאמר שנכתב בעקבות התגלית כי "האל הישראלי ראשיתו בפנתיאון הישראלי ואת דרכו להיות אל אוניברסלי, חסר דמות, החל כאל כנעני, כשהוא גורר איתו במשך מאות שנים את שאריות הפולחן האלילי וסמליו, שכללו, בין השאר את זוגתו האשרה…" ואת ייצוגו המקודש, השור של אל השמש, עגל הזהב.

הפר המקודש
אלוהים עברי בעל דמות, שיש לו בת זוג, איבר מין ואפילו קרניים עורר סערה ציבורית ומדעית. חוקרת האמנות פרחיה בק סבורה שאין כל קשר בין הכתובת לציורים. לדעתה, הדמויות שהתגלו על הקנקן מכונתילת עג'רוד הם ייצוגים של האל המצרי בֶּס. אפשר לשער שלוּ השתוקקו עולי רגל עברים לצייר אל־שור לא היו בוחרים בבס, אלוהות חסרת חשיבות המיוצגת על ידי יצור גוץ ומכוער; הם היו בוחרים בוודאי בדמותו של חָפִּּיס, השור המקודש רב־האון שגידלו כוהני מצרים במוף. לידתו של הפר המקודש, בנה של האלה איזיס, שזוהה על ידי הכוהנים על פי סימנים מיוחדים, היתה אירוע דתי חשוב. לאחר הלידה היו הכוהנים מכניסים את חפיס למקדש ומזינים אותו כל חייו. במותו היו חונטים את גופתו וקוברים בבית קברות מיוחד, בטקס רב רושם.
בתקופה ההלניסטית והרומית הפכה איזיס, האם האלוהית של השור, לאלוהות אוניברסלית. פולחנה התפשט הרחק מגבולות מצרים, והיא הפכה לחשובה באלוהויות העולם העתיק, "גבירת כל היסודות", בוראת העולם, התגלמות ההשגחה הפרטית עלי אדמות וסמל הישועה. בסוד המיסטריות של האלה באו המאמינים אחרי חניכה ממושכת וקשה, אך כולם כאחד, קיסר כעבד, כך מסופר, זכו לגאולה. חפיס, בנה בעל הקרניים, לבש דמות אדם, והיה מעתה לסֵרָפִּּיס. למקדשו שבאלכסנדריה, שנחשב לאחד מפלאי תבל, נהרו עולי רגל מכל רחבי המזרח הקדום. פולחנו של סרפיס נועד לריפוי ולתחייה שלאחר המוות, זכר לזמנים שבהם היה האל־השור מת בקיץ ושב לתחייה באביב.
פולחן גאולה אחר הקשור בשור, אשר נעשה פופולרי ביותר בתקופה הרומית, היה פולחנו של האל מִיתְרָה. הוא כנראה האל היחיד בהיסטוריה, ששימש ארבע דתות שונות: הדת הרומאית, ההינדואיזם, דת זרטוסטרה והדת המנֵכֵאית, שמקורה בפרס.
פולחן מיתרה הרומי היה בעצם דת מערבית חדשה באיצטלה של תורה פרסית־מזרחית, שנועדה להלהיב את דמיונם של המוני המאמינים, שהוקסמו מהאקזוטיקה של הפולחנים המזרחיים. שלא כמו פולחני הישועה של איזיס וסרפיס, שהיו מיועדים לכול, ללא הבדלי מין ומעמד, היה פולחן מיתרה מיועד לגברים בלבד. מאמיני מיתרה לא תיעדו בכתב את עיקרי אמונתם ופולחניהם. המקור למידע על המיתראיזם הוא בעיקר הממצאים הארכיאולוגיים ממקדשי האל. במרכזם של המקדשים האלה ניצב צלמו המואר בלפידי אבן בסצינה ידועה של הריגת הפר, כשכלב ונחש מזנקים לעבר הדם הניגר ועקרב אוחז באיברי המין.
הטקס העיקרי הידוע לנו משבעת שלבי החניכה של המיתראיזם הוא סעודת המאמינים; חיקוי לסעודה שערכו מיתרה וסול (השמש) על גופתו של הפר הטבוח. בניגוד לטעות הרווחת בספרים רבים, לא קיימו מאמיני מיתרה את טקס ה"טֵיאוֹרוֹבּוֹלְיוּם", שהיה נהוג בדת הרומית, ואשר במהלכו היה המועמד רוחץ בדמו של פר שנשחט מעליו. מקדשי מיתרה היו קטנים מלהכיל פר, ומשערים שהמאמינים לא שיחזרו את הריגת הפר המיתי והסתפקו בסעודה טקסית של לחם ויין, תחליף לבשר ולדם שהעניק להם האל כדי להושיעם. סעודת מאמיני מיתרה השתמרה כנראה ב"סעודת האדון" של הנוצרים, שבחרו גם בחג הולדתו של האל, ה־24 בדצמבר, כיום הולדתו של ישו. מועד זה, יש לציין, נחוג בתרבויות רבות כיום הולדתו של אל השמש.

מחול ארוטי־קטלני
נדמה כי עם עליית הדתות המונותאיסטיות, נעלמו הפרים מטקסי הפולחן במערב, והסגידה לבקר נותרה נחלתם של תושבי המזרח הרחוק, בעיקר של ההינדים. אלה מוקירים את הפרות והפרים כאלים גם בימינו. הם מחזיקים אותם ליד הבית, מכנים אותם בשמות, מדברים אליהם, מקשטים אותם בפרחים וגדילים, מעניקים להם זכות קדימה בכבישים סואנים ומשתדלים למצוא להם מקום בבתי מחסה בעת מחלה וזיקנה. האל שִיוָוה דוהר בממלכת השמים על השור נאנדי, ותמונתו מתנוססת בכניסה למקדשיו. האל קרישנה, למשל, מתאר את עצמו בכתבי הקודש ההינדואים כרועה בקר. מהטמה גאנדי אמר: "ההינדואיזם יתקיים, כל עוד יהיו הינדים שיגנו על הפרה". ההערצה שחשים ההינדים לבקר היתה פעם חלק בלתי נפרד גם מתרבויות במערב.
באיזור הים התיכון השתמרו מנהגים מפולחן הפר. מלחמות הפרים, הספורט הלאומי של תושבי ספרד ופורטוגל, הן כנראה שרידים למשחקים הפולחניים של התרבות המינואית. ברוב הספרים העוסקים בנושא זה אפשר למצוא כי מקורה של מלחמת הפרים המודרנית במשחקי האצולה של ימי הביניים. ייתכן שמנהגים רבים הקשורים ב"קורידה" (CORRIDA), מלבד טבח הפר על ידי המטאדור, הם עיבוד בנוסח ימי הביניים לפולחנים פגאניים עתיקי יומין. ולראיה, המסורת הקושרת בין הריקוד הטקסי לכבוד אלת הלבנה "לונה" לבין ריקודי הפלמנקו וצעדיו המסוגננים של המטאדור בזירה. התנועות האלה, שעל פי הפולקלור מקורן בתרבות הצוענים, הם צעדי המחול של הגבר הסוגד ללבנה בריקוד ארוטי, איטי, הגובר מסיבוב לסיבוב, עד שהוא מתמזג עם האלה. הריקוד לכבוד האלה הוא מחול של מין ומוות, כמחזורי הירח ומולד הלבנה.
בפורטוגל ובחופי דרום צרפת לא הורגים את השור בתום המחול. לפני מספר שנים עליתי לרגל עם הצוענים, לחגוג את חגה של שרה השחורה בסנט־מרי־דה־לה־מר שבחבל הקמארג. החג הקתולי, הנערך כל שנה באביב ומשותף לצוענים ולתושבים המקומיים, מוקדש לנשים קדושות, שרה והמריות הלבנות, שהיו כנראה אלוהויות בימים שהרומאים עדיין שלטו על החוף. לאחר שהסתיימו התהלוכות הדתיות וטקס הקדשת הים, יצאו הגברים הצעירים אל הזירה, למשחקי הפרים. בחולצות "לקוסט" ובנעלי "נייק־אייר" הם רצו על החול הזהוב של הזירה, קופצים מעל גב הפרים ומתחמקים מקרניהם. המשתתפים ועשרות התיירים, שהנציחו את המחזה במצלמותיהם, לא זכרו עוד את רקדני הפרים בלבירינת שבאי כרתים לחופו של אותו ים, אבל כשהסתיים המשחק עצר השור ונשא את מבטו אל הים.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code