תפריט עמוד

ממקד השתאות – חנן ישכר

ממקד השתאות – חנן ישכר

מה קורן מפניהם עולי רגל באתר קדוש? מה מושך אותם לשם? איך אפשר לצלם אמונה? האם יש צורך בהזדהות? מה משמעותה של הפליאה, ובמה מועילה שלווה עמוקה?

 

פסטיבל תליית הטנקה – תמונת הענק של בודהא – בשיגצה, טיבט

אחרי שעלתה השמש קרה דבר מפתיע. האנשים האלה, שבאו מרחבי הודו, וביניהם גם מעט תיירים מערביים, פנו לפתע והתפזרו. הם עשו דרך ארוכה כדי לצפות ברגע שהשמש בוקעת מעל ההימלאיה. הם כמעט לא ישנו בלילה הקודם, מכיוון שההתייצבות בתחנת היציאה בדרג'ילינג (DARJEELING), שבמערב בנגל, נקבעה לשלוש וחצי לפנות בוקר; הם היטלטלו בג'יפים בדרך קשה ותלולה, ואחר כך עמדו על קצה ההר הקרוי דווקא גבעה
(TIGER HILL, 2,590 מטרים) והתאמצו לנקוב במבטם את הערפל. אחר כך זרחה השמש והם הלכו הביתה.
הדבר שלשמו התאחדו ובאו ועמדו ופניהם לעבר מושא הסגידה, כל הריטואל של העלייה לרגל אל ההר, אל הזריחה, כל זה בעבור דקה או שתיים של גיחת כדור השמש מעבר לערפילים. מיד אחר כך, בעוד העשב הדשן שלרגליהם רטוב לגמרי, ובאוויר עדיין שרויים החוויה והנשגבוּת וההוד והיחידאוּת שבהתרחשות – כלומר, משמעות של פעם אחת בחיים – והנה הם כבר מצויים במין תפזורת של איש לעצמו; אולי דווקא בשל ההרהור המכונס הבא אחרי זריחה של שמש על הר. אחדים מיהרו אל שתי הצעירות ההודיות שמוכרות תה ליד מבנה במעלה הדרך, ואחרים הזדרזו לעלות על הג'יפים, כדי לרדת חזרה אל העיר.
חנן ישכר, שמתעניין בסוגי עלייה לרגל, התרשם מסתמיות הרגע שלאחר הזריחה. התצלום שלו לכד את רגע הפיזור והנציח את התעייה

האינדיווידואלית של צופי הזריחה, מיד לאחר שראו את השמש. בגדיהם החגיגיים – לבן ואדום, וחליפות מערביות כהות – פונים לכיוונים שונים בתנועה רגועה וסהרורית.
חנן ידע למקד את הרגע ההזוי הזה. זה גם התצלום המועדף עליו. ברקע נראה דוק הערפל הנמוג מפני האור, ורק על האור הזה אפשר לכתוב ספר, אבל האנשים כבר לא רואים אותו, הם טרודים באיזה חיפוש תוהה. דומה שהם מתקשים לחדש את קשריהם עם החולין, ואולי בשל כך הם ממהרים להתרחק מנקודת התצפית, שבה חזו בפלא הבריאה.
הצלם, בן 48, יליד תל־אביב (כולל גימנסיה הרצליה ולימודי הנדסת מכונות באוניברסיטת תל־אביב) ועכשיו מהרצליה, נשוי ואב לשניים. עד לפני חמש שנים היה בכל העולם, והוא אומר שגם ברגע הקדוש של הסתמנות קו האור הראשון מעבר לשולי העננים, על גבול קיץ 1992, ההודים לא הפסיקו לפטפט.
חנן עצמו, מן הצלמים המתבוננים בשתיקה, ניחן, כנראה, בכל תכונות הצופה המתרשם והלא מעורב. יש בו יצר נוודות שקט, לא מתלהב ולא מתחבר לגל אופנתי. הוא יצא את הארץ ב־1974 ושהה בארצות־הברית, בקנדה, באמריקה הדרומית, באירופה, במזרח הרחוק. הוא עסק בהרכבת מערכות בקרה להפקת נפט בים, וההתמקצעות שלו בצילום החלה עם סידרת צילומים נדירים של שילוח טיל ריגול אמריקאי, שאת התפוצצותו הזיקוקית באוויר קלט מעל אסדת נפט מול חופי קליפורניה. בתוך יממה מכר את התצלומים לכמה עיתונים בולטים ולרשתות טלוויזיה, החזיר את מצלמת הלייקה הקטנה ששאל מחבר למשך ארבע שנים, עבר לקנון מקצועית, ומאז היא כלי העבודה שלו. ברקורד שלו יש משימות שבוצעו עבור ה"טיים" ואחרים בארצות־הברית ובמזרח הרחוק.
הוא אינו אדם דתי, אבל גם אינו נשבע לאתיאיזם. תנועת המונים לעבר יעד מסוים, כדי לבצע טקס דתי, מולידה בו בעיקר השתאות. "האנשים האלה באים לפעמים ממרחקים גדולים. אנשי כת המאקויה, למשל; מה גורם להם

עלייה לרגל של חג הפסחא בוויה דולורוזה בירושלים

להגיע מיפאן, שהיא ארץ שאין מה להתבייש בה, דווקא לארץ הקטנה ההיא, ישראל, כדי לקיים בה תהלוכות וטקסים? או הנוצרים האלה מסרביה, שהולכים ברצינות כזאת בוויה דולורוזה. אני לא מרגיש הזדהות עם זה, אלא פליאה. ואני לא צריך את ההזדהות כדי לצלם. אני מזדהה הרבה יותר טוב עם הנגר שהתקין את הצלבים שהם נושאים, הוא עשה עבודה טובה".
ההערכה המקצועית לנגר ניכרת בתצלומים. חנן קלט בבהירות את הברגים שמחברים את הצלבים הנישאים על כתפי הכמרים חמורי הסבר.
הכבוד שהוא רוחש לאובייקטים שלו מאפשר לו, כנראה, כניסה לאירועים קדושים וסגורים.  גם נזיר טיבטי עקשן התרצה לבסוף והתיר לו להישאר בעמדת הצילום שאליה נדבק בשיגצה, בפסטיבל הטנקה, שבו מניפים בכל יום ציור ססגוני שונה של בודהא. חנן לא מנדנד למצולמים, לא רוקד מסביב עם המצלמה, לא יורה צרורות. הוא עושה סיבוב סביב הגבעה, רואה מה, ומצלם. זה ודאי מרגיע אנשים השקועים בדיבור עם כוח עליון.
אל השומרונים התקרב ממש ובילה איתם כמה ימים על הר גריזים. הוא התרשם מהדבקות בטקסי שלושת הרגלים, השומרת, כמנהגים אחרים, על סגירותם ואיחודם הלא מתפשר של כמה מאות השומרונים. הוא אינו אדיש, למרות שלוותו העמוקה. כשרכן בזמן ברכת כוהנים מעל  הכותל המערבי אל המוני המתפללים העטופים בטליתותיהם, יכול היה להישבע באנרגיה חזקה שעולה אליו. כשהתבונן בהמוני החוגגים העולים למקדש בבאלי, חש היקסמות.
ההימצאות מאחורי העדשה מבודדת את הצלם מן הקבוצה, ונדמה שנוח לו בכך. חנן ישכר מנציח את היחידים הרבים בדיוק ברגע שבו הם מותכים לקבוצה. ובכל זאת, העדשה שלו מבחינה ביחידים, ביחסים שביניהם לבין עצמם ובמה שגופם מביע כלפי אותו כוח עליון. אולי במשיכה לצילום עולי הרגל מתקרב הצלם הבודד, ככל שהוא יכול, אל הקבוצה. המשחק בין עמדת ההתבוננות לבין גבול ההיטמעות יוצר כאן עניין רב.

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code