תפריט עמוד

מזרח תורכיה – אררט, אל מול הסערה

מזרח תורכיה – אררט, אל מול הסערה

דורון אראל יצא בראש קבוצה לטפס על הר אררט, אך רוחות עזות, ענני שלג ותנאי שטח קשים עמדו בינם ובין הפסגה. סיפור על טיפוס הרים שנכשל

שש עשרה שנה היה הר אררט (Ararat) שטח צבאי סגור. המחתרת הכורדית מצאה במדרונותיו התלולים מקום מסתור, לכן השתלט הצבא התורכי על ההר וסגר אותו למבקרים. ב־2001 הצליחו התורכים לתפוס את עבדאללה אוג'לאן, מנהיג המחתרת הכורדית, לשפוט אותו למוות ולהשאיר אותו בחיים כערובה לשקט – פתרון שמוכיח את עצמו נכון לשנתיים האחרונות. אותו שקט הביא לפתיחתו המחודשת  של אררט, וכך יצאתי לטפס עליו בראש קבוצה מאורגנת. לפסגה, כבר עכשיו כדאי להגיד, לא הגענו.
לאחר חמישה ימי הליכה ברכס קצ'קר (Kaçkar), שבמהלכם כשלנו להגיע לפסגה הגבוהה ברכס בגלל שלג עמוק במיוחד, יצאנו לכיוון אררט כבר מאוקלמים
לגובה. העמקנו מזרחה בנסיעה של 12 שעות, ואררט נגלה לעינינו הרבה לפני שהגענו אליו: בולט מכל סביבתו ובראשו קרחון קטן הנושא את שמו של אתאטורק כמובן.
נקודת המוצא אל ההר היא העיר דוביאזיט (Dog˘ubeyazit), ששוכנת ברמה המדברית במזרחה של תורכיה, שלושים קילומטר מהגבול האיראני, והיא אחד משני מעברי הגבול היחידים בין שתי המדינות. מול העיר נוף קירח ושתי פסגות חרוטיות גדולות, אררט וקוצ'וק אררט, אררט הקטן. הגדול גובהו 5,165 מטר, ואחיו הקטן גובהו 3,158 מטר, והוא למעשה לוע געשי משני. כשנכנסתי לחדר במלון ב־11 בלילה, נשקף אררט מהחלון, מואר באור ירח מלא. הר גדול, בולט מאוד, קצת שלג מבהיק באזור הפסגה ומדרונות שחורים ותלולים.

התחלה סוערת
למחרת עברו הבוקר והצהריים בקניות ובסידורים למעבר במחסומי כבישים. תכננו לנסוע על דרך עפר שעולה על ההר עד גובה 2,800 מטר, ומשם ללכת כשעתיים ולהקים מחנה בגובה 3,300 מטר. בעוד אנו נוסעים ברכב במעלה ההר, החלו עננים להיערם מכיוון דרום. גוש העננים הלך וגדל במהירות וקיבל צבע שחור כהה שרק לעתים נדירות יצא לי לראות. הר העננים השחור התפוצץ מעלינו במטר אדיר של רעמים וברקים, ומבול אלוהים ירד מהשמים. בכל שנותי הארוכות בהרים לא זכיתי לראות עוצמת גשם כזו. מכות חזקות של רוח הטיחו את הגשם בשמשת הוואן בכזאת עוצמה שחשבתי שהזכוכית עומדת להישבר. בתוך שניות התחיל כל השטח סביבנו לזרום.
כעבור עשרים דקות בצבצה השמש מבעד לעננים, והגוש השחור התרחק צפונה. הרכב החליק ונתקע בצורה אלכסונית בשביל ולקח לנו קצת זמן עד שהצלחנו להחזיר אותו למרכז הדרך. כמה רועים כורדים ירדו לכיווננו ואמרו משהו לבולנט, המדריך התורכי שלנו. "הם אומרים", הוא עדכן אותי, "ששיטפון מחק את הדרך מאתיים מטר מעלינו ושאי אפשר להמשיך יותר עם הרכבים".

ילדים כורדים במורדות אררט. אזור ההר מאוכלס על ידי כורדים. הוא נסגר על ידי הצבא התורכי למשך שנים, כחלק מהמאבק במחתרת הכורדית שלוחמיה הסתתרו בו | צילום: דורון אראל

השעה כבר אחרי חמש, יש לנו שעתיים אור ודרך ארוכה פי שניים ממה שתכננו. להתחיל ללכת ולהגיע למחנה הראשון בחושך או לחזור לעיר ולבזבז יום? החלטה קשה. זו לא קבוצת מטפסים מקצועית ואני לא מתלהב מהרעיון ללכת בחושך, ובכל זאת אני מחליט שממשיכים. התארגנו במהירות והתחלנו את הטיפוס על ההר.
עשר דקות אחר כך התחלנו לשמוע רעש מוזר, של נהמה עמוקה מלווה בדפיקות עמומות בלתי סדירות. עוד קצת הליכה והגענו למקום שהדרך והנחל נפגשים בו. הנחל ניצח. בתוך הערוץ שטפה עיסת בוץ כהה וסמיכה שבתוכה התגלגלו סלעים שנסחפו בזרם צמיגי ושחור. המים גרפו את מורדותיו הקירחים של ההר ואספו אפר וולקני שחור ודק וגם את הסלעים הגדולים ששוכבים בקרקעית הערוץ במנוחה בין שיטפון לשיטפון.
טיפסנו לאורך הערוץ הגועש. לא עברו שם כמויות מאוד גדולות של מים, אבל הסמיכות והצבע שלהם היו מרשימים מאוד. מן הצד השני חיכו שתי משאיות. "זה בא מהר והולך מהר", אמר לי אחד הכורדים שליוו אותנו עם פרדות שסחבו את הציוד. "יום־יומיים, והם יוכלו לצאת מכאן", אמר.
הלכנו כמעט שעתיים בחושך לפני שהגענו לאחו יפה בגובה 3,300 מטר, ובו הקמנו את המחנה הראשון שלנו על ההר. את הלילה, ירח מלא של ט"ו באב, ביליתי בריצות הלוך ושוב מן האוהל לאחו וחזרה. קלקלתי את הבטן, כמו שלושה מטיילים נוספים מהקבוצה, וכשנרדמתי סוף כל סוף, לא הרגשתי כמו מישהו שהולך לטפס מחר על שום דבר.

המשך הפכפך
בוקר יפה. חצי קבוצה מלאת מרץ, דוחפת קדימה, החצי השני בקושי זוחל משק השינה החוצה. עוד החלטה שצריך לקחת. בהרים בדרך כלל מזג האוויר טוב בבקרים ומתקלקל בהמשך היום. אין כל טעם להחזיק במקום את מי שמרגיש טוב ולגרום לו לטפס בגשם אחר כך. לכן נקבע שכל הבריאים ייצאו עם בולנט לכיוון המחנה השני, החולים, ואני בתוכם, יישארו לנוח, ומי שישתפר מצבו ייצא מאוחר יותר בעקבות הראשונים.

הר העננים השחור התפוצץ במטר אדיר של רעמים וברקים, ומבול אלוהים ירד מהשמים. בכל שנותי הארוכות בהרים לא ראיתי עוצמת גשם כזו

בצהריים מזג האוויר היה עדיין טוב וזה הקל עלינו את היציאה לדרך. שניים הרגישו כל כך גרוע וחזרו  אחרי רבע שעה של הליכה. נשארנו שניים, והצטרף אלינו כורדי, שעלה עם פרד להוריד ציוד של מטפסים גרמנים. הוא ראה את מצבי עוד לפני שהספקתי לפנות אליו, ואת רוב הטיפוס הארוך עשיתי על הפרד.
קצת לפני השקיעה הגענו למחנה השני. כמה משטחים קטנים בין ערמות של סלעים גדולים. 4,200 מטר, קר, מחנה לא נוח. אחרי ארוחת הערב כולם מארגנים את הציוד ונכנסים לישון. בסביבות אחת אני יוצא להשתין. שמים בהירים, ירח ענק, שקט. אני מעודד. אני מרגיש הרבה יותר טוב, ואם מזג האוויר יהיה בעדנו, אולי בכל זאת נצליח לטפס על ההר. אבל לפנות בוקר מתחילה רוח קלה לנפנף באוהל, והרעש הזה עושה אותי ישר עצבני. בשעות האלה הכל צריך להיות שקט לגמרי, רק כך יש סיכוי שמזג האוויר יישאר מושלם. מה שמתחיל בקטן לפנות בוקר תמיד גדל והופך למטרד אמיתי, השאלה רק באיזו מהירות ועוצמה.
בארבע וחצי אנחנו על הרגליים, ושעה אחר כך מתחילים לטפס. ממש מעבר לאוהלים יש מדרון ארוך ותלול, זרוע סלעים גדולים ומשטחי שלג ביניהם. אנחנו מטפסים לאט דרך המבוך הזה. הדרך לא קשה ודי בקלות אנחנו מוצאים נתיב נוח דרך הסלעים והשלג. הרוח והקור מאיצים בנו. בכל חצי שעה בערך אנחנו נעצרים לכמה דקות כדי לשתות וישר ממשיכים. לאיש לא מתחשק לשבת ולנוח בשלג.

שלג טרי באררט. זה רגע קשה כשחודרת בך ההכרה שלא תטפס על ההר

סוף מאכזב
טיפסנו 500 מטר בפחות משעתיים. הסלעים כמעט נעלמו ורוב הזמן הלכנו על שלג טרי. בערך בגובה 4,800 מטר הגענו לקו הרכס והתחלנו לטפס לאורכו לכיוון הקרחון שכיסה את מאתיים המטרים האחרונים של ההר. כשהגענו לקו הרכס הפכנו חשופים, והרוח, שהתחזקה במהלך הבוקר, הכתה בנו בעוצמה גדולה. ענני שלג טסו אופקית על מדרונות ההר והפסגה נעלמה בעננים שחלפו מעליה במהירות גדולה.
המשכנו עוד כשעה עד גובה של כמעט 5,000 מטר. הקרחון ממש מולנו. זה המקום שצריך לשים קרמפונים (דוקרנים להליכה בקרח) על הנעליים, להיקשר בחבלים ולהתחיל לצעוד על הקרח לכיוון הפסגה. אם הכל הולך בסדר זה אמור לקחת לפחות שעתיים מכאן לפסגה ועוד ארבע שעות בחזרה למחנה. ידעתי שהגיע הרגע לעוד החלטה. ההחלטה הקשה ביותר במסלול המכשולים שההר הציב בפנינו.
קבוצה חזקה של מטפסים מצוידים היטב יכולה היתה להמשיך. גם אנחנו יכולנו, כנראה. אבל לא הייתי בטוח שגם כולם יצליחו לרדת. ידעתי שזה הזמן לוותר. גם אם מזג האוויר לא היה מידרדר, לא הייתי בטוח שלכולם יש הכוח והמשאבים להמשיך עוד שש שעות כאלו. שלא לדבר על מה יקרה אם תפרוץ סופה של ממש. זה רגע קשה כשחודרת בך ההכרה שלא תטפס על ההר. רגע אחד אתה עוד עם תקוות בדרך למעלה, ובשנייה אתה מסתובב והעסק נגמר.


תודת הכותב לאקו טיולי שטח על עזרתם בהפקת הכתבה.

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

כדור פורח בקפדוקיה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות