תפריט עמוד

מורמונים בארצות הברית – האימפריה

מורמונים בארצות הברית – האימפריה

מייסד המורמונים נחשב כופר, נכלא ונרצח בלינץ', ומאמיניו נרדפו ונאלצו לנדוד ברחבי ארצות הברית עד שהתיישבו ביוטה, אז מקום נידח ושומם. כיום הקהילה המורמונית היא ארגון אדיר, עשיר כקורח ובעל השפעה כלכלית ופוליטית עצומה ביוטה וגם הרחק מעבר לגבולותיה

על קו התפר שבו הופכות הרמות המוריקות למדבר, לא הרחק מחופי אגם המלח המת, שוכנת בדד עיר קדושה, הרים סביב לה, מרכז רוחני למיליוני מאמינים ברחבי העולם. בלבה של העיר מתחם מקודש, מוקף חומות ושנוי במחלוקת, המעוטר בפנינה אדריכלית מרהיבה. זהו מקום המקדש שאליו הגיעו בתום מסע ייסורים בני דת קטנה ונרדפת, שנאלצו להתיישב במדבר. מפעלם מעורר השתאות: עיר נאה ומפותחת, מורכבת ומגוונת בתרבויותיהם של תושביה ובמוצאם, מרתקת ולעתים מתסכלת במתיחות שיש בה בין דתיים לחילוניים. העיר, שכונתה בעבר ציון (Zion), וכיום היא סולט לייק סיטי (Salt Lake City), המארחת המרשימה של משחקי אולימפיאדת החורף האחרונה, שוכנת במדינת יוטה (Utah) שבארצות הברית, והיא בירתה והגדולה בעריה.

גשם יורד על מגרש החנייה בבאונטיפול (Bountiful), פרבר של העיר. בין המכוניות האמריקאיות הרחבות עומדת אשה וממררת בבכי, דמעותיה נמהלות במי השלוליות שעל האספלט. מאחוריה מתנשא מבנה רחב ידיים, מוזר למראה: זוהי קובייה של שיש בוהק, שמטבורה צומח לו מגדל יחיד ומחודד ראש. אין ספק שמדובר במקום פולחן מסוג כלשהו, אלא שהחומות הבצורות אינן נושאות כל סמל דתי. שורה אחת של אותיות פרושה על פני כותרת השער הראשי: "כנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים".


פסל ישו במרכז המבקרים במקדש הגדול. הדת המורמונית שונה מהנצרות באינספור דרכים, החל בפולחן וכלה בתפיסה של מהות האלוהים

זהו מקדשה של הדת המורמונית, דת החולקת דברים עם הנצרות אך למעשה מנותקת ממנה באינספור נושאים, החל בדרכי הפולחן וכלה בתפיסה של היקום ושל מהותו של האלוהים ובהיסטוריה. המקדש בבאונטיפול, אחד משמונה במדינת יוטה ומעשרות בעולם כולו, הוא יחידה ברצף הולך ונבנה של היכלות, המיועדים לשרת כעשרה מיליון איש. האשה שעומדת בחזיתו, ג'ואן שמה, תהיה היום לחותנת.

גלות הקדושים
ראשיתה של סולט לייק סיטי ביער צנוע שליד העיירה פלמירה (Palmyra), במזרח מדינת ניו יורק. ב־1823 טען נער חווה מקומי, ג'וזף סמית שמו, כי האל ובנו נתגלו לו בין העצים והטילו עליו להיות המתווך בין האדם ובין האלוהות, לאחר שדתות העולם, ובעיקר הכנסייה הנוצרית, גרמו לעיוות בתקשורת הארצית־שמימית.

מאז ייסודה של הדת המורמונית באותה שנה היו תקוות הפדות של המורמונים כה אבסולוטיות ודבקותם זה בזה ובאמונתם כה קנאית, עד כי תושבי החוף המזרחי לא הסכימו לקבל אותם כשכניהם. המורמונים נאלצו לנדוד ברחבי המזרח והמערב התיכון וסבלו מרדיפות חוזרות ונשנות, עד שהקימו את נחלתם היציבה הראשונה, על גדות נהר המיסיסיפי, בתחילת שנות הארבעים של המאה ה־19.

שם, במערב מדינת אילינוי, הקימו את העיר נאובו (Nauvoo), שהיתה הגדולה במדינה, עם אוכלוסייה גדולה פי ארבעה מאוכלוסיית שיקגו הצעירה ועם מקדש מפואר ומרהיב. אלא שגם כאן לא שמחה קהילת החקלאים המקומית לקבל את העדה האדוקה. טענתו של סמית כי מאז היותו בן 14 נגלה אליו האל תדירות נתקבלה כחילול שם שמים.

סמית טען כי מלאך בשם מורוניי העניק לו כרך של כתבי קודש, שהיה חרוט בכתב חרטומים על גבי לוחות זהב. הספר מתאר את בואן של שתי משפחות של בני ישראל מירושלים אל יבשת אמריקה בשנת 600 לפני הספירה בערך ואת המלחמות השבטיות שאותן ניהלו צאצאיהן עד שנגאלו על ידי ישו.

יותר מכל הפריע לאנשי אילינוי, כמו לאנשי ניו יורק, פנסילבניה, אוהיו ומיזורי לפניהם, הנוהג של הגברים המורמונים לשאת יותר מאשה אחת (נוהג שבוטל ב־1896, בעקבות "התגלות אלוהית", שכבמטה קסם אפשרה ליוטה להצטרף לארצות הברית כמדינה). היה זה הנוהג הזה שחרץ את דינו של סמית. ב־1846, לאחר שנכלא עם אחיו בעקבות סכסוך קהילתי, נרצחו שניהם בלינץ' מחוץ לכותלי הכלא המקומי.


חתונה בכיכר המקדש הגדול בסולט לייק סיטי. טקס החתימה מבטיח
שבני הזוג יישארו מאוחדים גם אחרי מותם

בחורף 1846 חצו עשרים אלף פליטי נאובו את המיסיסיפי הקפוא בדרכם אל גלות נוספת במערב, מובלים על ידי מנהיגם החדש, בריגהם יאנג, שירש מסמית את כושר הנבואה וגם חמש מתוך 28 נשותיו. כשהגיעה שיירת המורמונים לערבות וויומינג, היא פגשה את מגלה המערב ג'ים בריג'ר. בריג'ר תיאר בפני יאנג את המראה וההליכות של הארץ שמעבר להרים: מצפון שוכן שבט שחורי הרגל, מדרום שבט היוט, וביניהם העמק שלחופי אגם המלח הגדול (Great Salt Lake), ארץ לא נושבת שאין בה תועלת. בכל העמק צומח עץ יחיד, והעשב הממלא אותו גבוה כל כך, עד כי אדם רכוב על סוס ילך בו לאיבוד.

"אני אתן אלף דולר למי שיצליח להוציא קלח אחד של תירס מתוך הקרקע ההיא", אמר בריג'ר בציניות, בלי להבין שזה בדיוק הדבר שאותו חיפש יאנג: מקום שאיש אינו רוצה בו, מעבר להרי החושך, שבו יוכלו בני קהילתו לחיות ללא חרדות רדיפה. וכך, לפי האגדה, כשהגיעה השיירה אל רכס הרי הווסץ' (Wasatch), פנה יאנג אל העומדים מאחוריו והכריז, כמעין יואל משה סלומון אמריקאי: "זה המקום". אותו יום היה 24 ביולי 1847.

חותנת לא רצויה

עד לפני שנתיים היתה ג'ואן מוגדרת כ"חברה פעילה", והסובבים אותה פנו אליה בכינוי "האחות ג'ואן". מדי יום ראשון נהגה לפקוד את אחד מבתי התפילה של דתה. מדי לילה קראה באחד מחמשת כתבי הקודש: התנ"ך, הברית החדשה, "ספר מורמון"  (The Book Of Mormon), "תורה ובריתות" (Doctrine And Covenant) ו"הפנינה רבת הערך" (The Pearl Of Great Price), מדי חודש שילמה מעשר מהכנסותיה לגזברות הכנסייה המורמונית. כשהיתה בת 21 פקדה את המקדש הגדול בסולט לייק סיטי, כדי לחוות בו את טקס ה"הענקה", שפרטיו נשמרים בסוד. גם לבעלה נישאה במקדש, בטקס "חתימה", שעל פי נביאי הדת מבטיח שבני הזוג יישארו מאוחדים גם אחרי מותם, לנצח נצחים.

היום נישא בנה של ג'ואן לבחירת לבו באותו טקס ממש, והיא, האם הגאה, אינה יכולה להיות נוכחת. כשלוש שנים קודם לכן החלה ג'ואן לפקפק בעיקרי האמונה ובייחוד באותנטיות של ספר מורמון ושל פולחן המקדש. מאחר שהודתה באובדן אמונתה, נשללה ממנה הזכות להיכנס בשערי המקדש, זכות השמורה אך ורק למורמונים האדוקים בדתם. היא, אם החתן, הפכה להיות היחידה מכל בני משפחתה הבוגרים שנוכחותה בטקס אינה רצויה.

"נכנסתי אל חדר ההמתנה של המקדש ומיד יצאתי", מספרת ג'ואן. בחדר ההמתנה יושבים במהלך החתונה חברי כנסייה שאינם אדוקים דיים וילדי המורמונים, שהנוכחות בחתונה אסורה עליהם עד שיעברו את טקס ההענקה או עד הישלחם לפעילות מיסיונרית באחת מערי העולם. "לא יכולתי לסבול את המבטים של עובדי המקדש. זאת היתה תחושה איומה של גזל ואובדן. העדפתי לחכות בגשם מאשר להיות עם רגל אחת בפנים, למרות הקושי להיות לבד עם המחשבות והרגשות. כל כך חיכיתי להם שייצאו כבר".


קורס הכשרה למיסיונרים. בסיומו יעברו המסיונרים הצעירים מדלת לדלת

סיפורה של ג'ואן אינו יוצא דופן בסולט לייק סיטי, עיר שיותר מחמישים אחוז מתושביה הם בני הדת המורמונית – מאזן דמוגרפי שיוצר בה דינמיקה יוצאת דופן של חברה מפוצלת, דתית־חילונית. "יש כאן הרבה משיכה ורתיעה בין המאמינים ללא מאמינים", אומרת התר, מאמינה בת 28, ששיערה גזוז ומחומצן. "קשה לפעמים לזרים לראות את זה, כל הדברים כבר מרוככים מאוד כשהם מגיעים לפני השטח, אבל הם קיימים, ועוד איך קיימים". התר יודעת על מה היא מדברת, לפני כמה חודשים התחילה לצאת עם רוג'ר, צעיר שאינו "חבר", ומאז נתקלה ללא הרף במתיחות הסמויה בעיר.

במידה רבה נובעת אותה תופעה של משיכה־רתיעה מקונפליקט בין ייעודה המקורי של העיר עם הקמתה למה שבסופו של דבר הפכה להיות. עם בואם אל עמק אגם המלח ב־1847 ביקשו המורמונים להקים מדינת הלכה משלהם, שתיקרא "דזרט" (Deseret) – מלה שמשמעותה על פי מסורתם היא דבורת הדבש הפעלתנית – ובה ישלטו חוקיהם, אלא שכעבור כארבעים שנה נכבש העמק, שעד אז היה בריבונות מקסיקנית, על ידי ארצות הברית, והוחל עליו התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, אשר מתייחס לחופש הפולחן ולאי מיסודה של הדת.

לא עוד דזרט, אלא יוטה, על שם שבט אינדיאני ששכן בסמוך. גם שמה של העיר צריך היה להשתנות: "עיר אגם המלח הגדול" – סולט לייק סיטי – על שם אלמנט טבעי שאין להתווכח לגביו, ולא "ציון", השם שאותו העניקו המורמונים בעיניים בורקות ומסומאות חזיונות הדר לעירם. 

חנוכת המקדש על מאדים
24 ביולי, יום חם. במורד הרחוב התשיעי עומד לחלוף המצעד המסורתי לכבוד "יום החלוצים". ילדים בכובעי מצחייה מושכים בשרוולי הוריהם בתחינה שייקנו להם טאקו ממהגר מקסיקני משופם. בני נוער ממוצא פולינזי הגיעו לכאן ברכבת קלה מפרבר דרומי. המיעוט הפולינזי בעיר הוא תוצאה של הצלחת המיסיון המורמוני באיי האוקיינוס השקט בתקופה שבה עדיין ביקשה הכנסייה המורמונית לכנס ליוטה את תפוצותיה. כך גם הגיעו לעיר מהגרים שוודים רבים.

הנה בא המצעד! תזמורות של בתי ספר תיכוניים חולפות בסך ואחריהם פוליטיקאים חבושים בכובעי קאובוי מנופפים מתוך מכוניות שרד, ליצנים משתטים על אופניים ואבירי משטרת הכבישים מבצעים פעלולים על אופנועיהם הנוצצים.


טקס הטבלה למומרים לדת המורמונית

בין כל אלה מתגלגלות במורד הרחוב דמויות ענקיות מעיסת נייר, המאזכרות את הסיבה האמיתית למסיבה. יום החלוצים אינו נחוג בכל רחבי האומה, הוא אינו סתם זנב של יום העצמאות האמריקאי. הנה דמות עצומה של מיסיונר לבוש בחליפת חלל, המציע את ספר מורמון ליצורים מפלנטה אחרת. הנה, בעקבותיו, תצוגה היתולית, אך גם חדורת תקווה, המתארת את חנוכת המקדש הראשון על מאדים, כולל צלחת מעופפת שעם התרוממותה נחשפת הכתובת: "ברוך הבא, הנשיא הינקלי". הכוונה היא לנשיא הכנסייה גורדון ב. הינקלי.

תצוגה נוספת מתארת את מפעל חיפוש השורשים המשפחתיים, גאוות הכנסייה, שעושה שימוש באילנות היוחסין של מאמיניה למטרות ליתורגיות ומאחסנת את החומר שנאסף במנהרות אבן בהרי הווסץ', למשמרת נצח. בסוף התהלוכה נושאים כמה מקומיים, הלבושים כחלוצים, בעול עגלות יד מיושנות ומוסיפים את הממד ההיסטורי הנדרש. "תקוות החלוצים – חזון המילניום", זוהי ססמת המצעד השנה, והמסר עובר יפה, גם אם בסדר הפוך.

ושכנתי בתוכם
גם בצהרי החג ממשיכה הפעילות בחצר המקדש, צומת הרחובות המרכזי בעיר. מיסיונריות צעירות, לבושות בשמלות, מקבלות הוראות במכשירי קשר לגבי משמרותיהן בהובלת סיורים מודרכים. ההוראות מגיעות מבניין המשרדים של הכנסייה, השוכן בסמוך. זהו גורד שחקים אימתני, ש־28 קומותיו מציבות אותו מעל יתר בנייניה הצנועים יחסית של העיר התחתית.
חוקר הדת ג'וזף קמפבל טען כי המבנה הגבוה בעיר הוא ה"אקרופוליס" שלה, ולו החשיבות הרבה ביותר עבור תושביה. עם זאת, ימהרו המיסיונריות להסב את תשומת לבם של התיירים אל מבנה נמוך בהרבה, גם אם מרתק בייחודו הארכיטקטוני: המקדש.

למקדש שלושה צריחים משני עבריו. יש בו חלונות רבים, אך הם אטומים ואינם מאפשרים הצצה פנימה. מאחורי כל חלון נמצא חדר נפרד, 170 חדרים בסך הכל, המשמשים למטרות שונות. לאילו מטרות? נסה לחקור מורמוני על אודות פולחן המקדש, ותיתקל בחומה של שתיקה. הם מחונכים מנערות להמיר את המלה סודי (secret) במלה קדוש (sacred) ולשמור בקנאות על תפיסת המקדש כמקום נשגב וחידתי.

כך נותרים הזרים המבקרים בעיר רק עם בניין אטום מול עיניהם ושמועות מפוקפקות מסביבם. האמינה מבין השמועות האלה גורסת כי יש דמיון בין פולחן המקדש המורמוני ובין טקסיו, הסודיים גם הם, של מסדר הבונים החופשיים. ג'וזף סמית עצמו היה חבר בבונים החופשיים, ובמבנה המקדש ניתן לראות סממנים רבים של המסדר: החל בתבליט של עין אדם וכלה בדוגמה של עמודים עם כדורים בכותרותיהם, כגירסת הבונים החופשיים לעמודי בועז ויכין שעמדו במקדש שלמה. סתום, מסתורי או מגוחך ככל שייראה המקדש לעין זרה, אי אפשר שלא להתרשם מן העובדה שמבנה מרשים שכזה נבנה בלב הערבה הצחיחה בידי קומץ נוודים דתיים חסרי כל לפני כ־150 שנה.


דייוויד ומרי דריגס וילדיהם נוח, סמואל והאנה בסלון ביתם בסולק לייק סיטי

מי כאן הנורמליים
לורין נילסון, בת 21, סטודנטית באוניברסיטה של יוטה, מספרת לי על אמונתה העמוקה בדתה, אבל מסתייגת ממעמד האשה בחברה המורמונית. "החברה המורמונית מייעדת תפקיד ספציפי מאוד לאשה", היא אומרת. "היא צריכה להיות טובה וחסודה, עקרת בית, אם אפשר. לחברות שלי ולי קשה עם זה. אנחנו רוצות להיות מורמוניות טובות ולחיות לפי צו האל, אבל גם להיות אנו עצמנו ולחוות את מלוא הפוטנציאל האישי שלנו".

השמרנות המורמונית ידועה. גישתה של הכנסייה לנושאים כגון הומוסקסואליות והפלות עוררה שערוריות תקשורתיות, למורת רוחה של הקהילה הדוגלת באיפוק ובצנעה. מידת ההשפעה של היושבים במגדל הרם על החקיקה במדינת יוטה ניכרת בכל תחום, למשל בחוקי מכירת האלכוהול, שהם בין המחמירים בארצות הברית כולה. החוק האמריקאי אוסר על חינוך דתי בבתי הספר הממלכתיים. הכנסייה המורמונית הקימה בית מדרש קטן בסמוך לכל בית ספר במדינה ובקהילות המורמוניות הסובבות אותה ואף דאגה כי כל תלמיד שיבקש לפקוד את המקום ישוחרר לשם כך מלימודים.

למרות תופעות אלה, אין מלחמה גלויה בין המורמונים לאחרים. יוטה היא מדינה שמרנית גם מחוץ לחומות הכנסייה, הרוב הרפובליקני בה חזק, רבים מאלה שאינם מורמונים משתייכים לכנסיות נוצריות שונות (ולכתות) ומכבדים את שקידתה של הכנסייה על ערכי המשפחה. אלה המבקשים להתנגד לכנסייה המורמונית בפועל, כוחם חלש בפני ארגון אדירים, שהכנסותיו מתרומות המעשר נאמדות בכמיליארד דולר לשנה וחזקתו הפוליטית בסולט לייק סיטי היא בלתי מעורערת.

העיר רגועה והומוגנית גם בגלל התנהגותם הבלתי מתבלטת של המורמונים. בזמן אולימפיאדת החורף הם אפילו חדלו מן הפעילות המיסיונרית – שהיא ציר מרכזי של עולמם – במטרה לשמור על פרופיל נמוך. בימים כתיקונם מבדילים רק הלבוש הצנוע והשפה המעודנת בין המורמונים ובין תושבי עיר אמריקאית חילונית. הם משתלבים בטבעיות בחיי היומיום של מרכזי קניות, שכונות פרברים מוריקות וקבוצות פוטבול תיכוניות.

סמלי דתם מוצנעים לרוב, מלבד הכוורת, סמל מורמוני (ושל הבונים החופשיים), שהיה לסמל המדינה כולה. רבות מן המוזרויות שאפיינו את הדת שונו עם הזמן בתואנה של "צו אלוהי" מחודש, כדי לאפשר לה להתקיים באין משגיח בתוך המציאות המשתנה. כך העניקה הכנסייה את זכות הכהונה לשחורים, אף שספרי הקודש המורמוניים מציגים אותם כ"מקוללים"; כך בוטל בתוקף ריבוי הנשים, והיום מקיים את הנוהג רק פלג נפרד ודחוי של קנאים (ראו מסגרת בעמ' 90־91). מלבד העדר צלבים ונוכחות מזדמנת של מקדש, כמעט שלא נראים כיום ברחוב סימנים לייחודה המורמוני של העיר, ולא חשים בו בשיחת חולין עם זר או עם רע. "הלוואי שהיו לך חברים באלבמה או במיסיסיפי", אומר לי ידיד מורמוני. "אז היית מבין עד כמה אנחנו בעצם נורמליים".

 

טרק בשביל האפלצ'ים

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code