תפריט עמוד

מוסקבה – כפילים ברוסיה

בבחירות הכלליות שהתקיימו ברוסיה זכה דמיטרי מדוודב, יורשו של פוטין, ברוב מוחץ של 70 אחוז מן הקולות ויתחיל לכהן בתפקיד בחודש מאי. רבים רואים במדוודב כפילו של פוטין ומבקרים אותו על כך. לרגל בחירתו אנו מביאים כאן כתבה על שני כפילים אחרים ממוסקבה

בכניסה למתחם של הכיכר האדומה במוסקבה נפרשות שורות של דוכנים. אפשר לרכוש שם למזכרת סמלים, עיטורים, פריטים נבחרים של מדי הצבא האדום. כל מה שנחשב בתקופה הסובייטית קדוש – רעיונות וסמלים שאנשים מסרו עליהם את נפשם – נמכר שם היום בזיל הזול. אפילו חיקוי של חליפת הלחץ של יורי גגרין, האסטרונאוט הראשון בחלל מוצע שם למכירה.

בין אלפי התיירים מהלכות בובות ענקיות, בעליהם של חיות אקזוטיות מציעים לקהל להצטלם איתן, צעירים נושאים דוכני קוקה קולה ניידים. בכל ההמולה הזאת מזהים גם דמויות היסטוריות חשובות – לנין, סטלין, הצאר ניקולאי השני ואחרים — שנראות כאילו חזרו לחיים. אין אלה דמויות שעווה אלא כפילים שמוצאים את פרנסתם ברוסיה החדשה בשל דמיונם לדמויות ידועות מעברה של המדינה. אפשר לגעת בהם, אפשר לנהל עימם שיחה על ההחלטות הפוליטיות בתקופתם ועל סדר היום החברתי, אפשר להצטלם איתם למזכרת. זה יעלה לכם מאה רובל. פחות מ־15 שקל.

תמונה עם הצאר האחרון או עם מנהיג מהפכת אוקטובר תעלה לכם פחות מ־15 שקלים | צילומים: אדוארד קפרוב
בתחילת שנות התשעים נסגר המפעל שבו עבד ניקולאי וסיוולודוביץ', והוא נותר מחוסר עבודה. מאז הוא מתפרנס ככפילו של הצאר ניקולאי השני

לפני כעשרים שנה התגורר אנטולי איוואנוביץ' בטשקנט שבאוזבקיסטן. הוא הפסיק את לימודיו בפקולטה לחקר שפות והחל לעבוד בבית חרושת, בבניין ובעבודות מזדמנות אחרות. יום אחד החליט לגדל זקן. עניין של אופנה, הוא אומר. בעיר פגש חבר ללימודים, וזה הפתיע אותו בשאלה: אתה מחקה את לנין? כשחזר הביתה בחן את עצמו בראי והחליט לנסות את העניין. הוא גידל שפם, עיצב את הזקן. תגובת האנשים היתה מעל ומעבר לציפיותיו. "זה החמיא לי מאוד, אך גם חששתי מפני הכיוון שאליו זה עלול להוביל".


בתחילת שנות התשעים הדמיון הזה הוביל אותו למוסקבה — לתחרות של כפילים. היו שם עוד שלושה לנינים, וגם כמה סטלינים, היטלרים וגורבצ'ובים. אנטולי איוואנוביץ' חשב שהתחרות הזאת היא פתח לאפשרויות חדשות – להתבטא, להשפיע. האכזבה לא איחרה לבוא: "הם הפכו את זה להצגת בידור זולה".

ניקולאי וסיוולודוביץ', בן־דמותו של הצאר ניקולאי השני. שלא כמושא החיקוי, הוא גר בחדר צנוע וחולק שירותים ומטבח עם שותפיו לדירה | צילום: אדוארד קפרוב

ולמרות זאת, זו היתה נקודת מפנה בחייו. הוא נשאר במוסקבה, הסתובב ברחוב האמנים התיירותי ארבט, בכיכר המהפכה ובכיכר האדומה. אנשים הצטלמו איתו, הוא היה לאטרקציה בעיני העיתונאים וזכה להצלחה רבה בקרב המין הנשי. אנטולי איוואנוביץ' אינו מסתיר את הצלחתו הכלכלית, להפך. הוא גאה בכך שביום ממוצע הוא מרוויח 300-200 דולר, ובימים מיוחדים — כמו בחגיגות יום העיר ה־850 במוסקבה — הוא מגיע לאלף דולר ביום. "זה אומר שדמותו של לנין חיה בזיכרונותיהם של אנשים", הוא מפרש.

אבל כסף מעולם לא עמד בראש סדר העדיפויות שלו. אנטולי איוואנוביץ', בעל דמיון יצירתי ופנטזיונר, גדל במשפחה קומוניסטית, וכשנכנס לנעליו של המנהיג הגדול, ניסה להביא לתוך הדמות את כל עומק אישיותו של לנין ואת מחשבותיו, להתגלם בדמותו ("כמעט לקיתי בשגעון גדלות", הוא נזכר) ולבשר את האמת לעם היושב ברוסיה. פעם ניסה לנאום בהפגנה של קומוניסטים במוסקבה, אך הם ראו בכך פגיעה בקדושתו של לנין. אישה מבוגרת אחת אפילו תקפה אותו במטרייה וכמעט עקרה את עינו.

ויש לו עמדות גם באשר לישראל. "העם היהודי נחשב המשכיל והחכם ביותר, ובצדק", הוא פורש את מחשבותיו בפני, "אך מדינת ישראל יושבת באזור הכי חם ועוין בעולם, וכך נפלה בת־ערובה לסוחרי נשק. מוטב לה לעבור לאוטונומיה היהודית בבירוביג'ן שבדרום־מזרח סיביר, שם תוכל להתפתח ולשגשג בשכנות טובה עם סין" (ראו פרויקט "מדינות ליהודים", "מסע אחר" 128). לאזור בירוביג'ן הוא רוחש אהדה מיוחדת. הסינים קנו מהרוסים נושאת מטוסים והסבו אותה למוזיאון שכל־כולו מוקדש לרוסיה. כשראו את אנטולי איוואנוביץ'־לנין מסתובב ברחובות מוסקבה החליטו שאין תוספת ראויה ממנו למוזיאון החדש שלהם. ואכן, עם בואו של בן־דמותו של מנהיג הפועלים העולמי עלתה יוקרתו של המוזיאון פלאים, והוא נשאר לעבוד שם שנה שלמה.
גם לניקולאי וסיוולודוביץ' החיים לא האירו פנים. בתחילת שנות התשעים הוא נפרד מאשתו. באותה התקופה פקד את רוסיה משבר כלכלי קשה, חברות ומפעלים קרסו, ובהם המפעל שבו עבד, והוא נותר מחוסר עבודה. ניקולאי וסיוולודוביץ' תמיד היה מודע לדמיונו לצאר האחרון, ניקולאי השני. במשך שנים רבות נהג לגדל זקן בחורף, ככה פחות קר בפנים, והזקן רק חידד את דמיונו לצאר. באמצע שנות התשעים הוא פגש את אנטולי איוואנוביץ'־לנין, וזה הציע לו להצטרף אליו לעסקי הכפילים. הם התחילו לעבוד יחד. קל יותר לשמור כך על השפיות, הוא אומר.


ביקרתי בביתו הצנוע, חדר אחד בדירה עם שותפים שחולקים שירותים ומטבח. חדרו הקטן מסודר ונקי, אין בו דבר מיותר – ספה, שולחן קפה, שולחן עבודה, כיסא אחד מול החלון ואחד ליד השולחן, ומדפי ספרים. על הקירות טפט פשוט וכמה צילומים וציורים של ניקולאי השני, וצילומיו שלו בדמותו של הצאר. בפינה ליד הדלת איקונין של ישו ונרות. הוא קרא ספרים רבים על תולדותיו של ניקולאי השני, ולמראהו עולה בי התחושה שהדמיון החזותי השפיע גם על אישיותו. אצילות נשקפת ממבטו, אך הוא לא מתנשא. הוא צנוע, דיבורו שקט, והוא נוטה למשוך את המילים, כאילו הוא שר או מספר אגדה.

נראה שדמותו של לנין מעוררת את עניין הציבור יותר מדמותו של הצאר, והוא מרוויח יותר | צילום: אדוארד קפרוב

הם עובדים יחד, אבל נראה שדמותו של לנין מעוררת את עניין הציבור יותר מדמותו של הצאר, והוא מרוויח יותר. מדי פעם מזמינים אותם למסיבות פרטיות, השכר לא רע. לניקולאי וסיוולודוביץ' אף הזדמן להצטלם לסרט. חייו של וסיוולודוביץ' אולי אינם חיי מותרות כחייו של הצאר, אבל פעם בשנה הוא נוסע לנפוש בחופי ספרד, כמו בני האצולה הרוסית. על זה הוא לא מוכן לוותר.

לאחר שעוד קבוצת תיירים עולצת מסיימת להצטלם עם לנין ועם הצאר והולכת לדרכה, קודרות לרגע פניו של לנין. "הצלחנו לעורר את סקרנותו של ההמון ולמשוך לעצמנו תשומת לב", אמר, "אך מאז התחלנו עברו כבר 12 שנה, ואנחנו עדיין ברחוב". הצאר הנהן ושתק.

סנט פטרסבורג בחורף

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.